1


"סופי, הלקוח החביב ביותר שלך נמצא כאן." אוורלי חובטת בישבני במגבת ומחייכת אליי.


"אוורלי, תשתקי! הוא ישמע אותך."


לכל הרוחות, אני כבר מסמיקה. לוק מגיע לבית הקפה בכל יום שלישי בבוקר. זו גולת הכותרת של משמרת הבוקר שלי ב'טחן אותי', בית קפה שנמצא ממש מחוץ לשערי הקמפוס. אני מסדרת את המשמרות לפי שעות הלימוד שלי באוניברסיטת פנסילבניה. הסניף של 'טחן אותי' שבו אני עובדת משרת בעיקר אנשי מקצוע וסטודנטים המתגוררים בקרבת הקמפוס.


לוק בהחלט משתייך לקבוצת אנשי המקצוע. אני לא בטוחה מה הוא עושה, אבל כשהוא נכנס ל'טחן אותי', הוא לבוש בחליפות יוקרתיות ועונב עניבות יוקרתיות, שלא כמו הסטודנטים שלובשים מכנסי ספורט וחולצות טי. הוא נראה מבוגר ממני בעשר או בחמש־עשרה שנים. זה לא משנה. הוא יפהפה ואני נמשכת אליו, וזה רע כי יש לי חבר. חבר בגיל הולם. אבל זו התאהבות בלתי מזיקה, נכון?


אבל לוק... הוא גורם לי לשקוע בפנטזיות עליו וכל מה שהוא עושה זה להזמין קפה. הוא גבוה, לדעתי יותר ממטר שמונים וחמישה סנטימטרים. שערו מלא וכהה, עיניו חומות, ויש לו ריסים שכל נערה הייתה מוכנה להרוג בשבילם. היום הוא לובש חליפה בצבע אפור כהה ועונב עניבה בצבע סגול. משגע.


אני קצת אובססיבית לגבי ידיו. אצבעותיו הארוכות מסתיימות בציפורניים קצרות ומטופחות. נראה שהן... שהן יודעות את המלאכה. יש לי פנטזיות רבות הקשורות באצבעות שלו נוגעות בגוף שלי. עם אצבעות כאלה הוא חייב לדעת מה הוא עושה. אני בטוחה שהוא מסוגל להביא אותי לאורגזמה תוך דקות. האצבעות המושלמות האלה ידעו בדיוק היכן להתעקל כשהאגודל שלו ילחץ על הדגדגן שלי. נראה שיוכל לגרום לי לגמור ביד אחת גם אם ביד השנייה יחזיק טלפון נייד וישוחח בו.


יש לי הרבה פנטזיות על לוק, אך הן לא מבוססות על שום דבר ממשי. כל מה שעשיתי עד כה זה להכין לו קפה בכל יום שלישי ולהכריז את שמו. הוא תמיד משלם במזומן. אין לי מושג מה שם המשפחה שלו. אפילו לא הייתי יודעת את שמו הפרטי אם לא הייתי שומעת אותו במקרה משוחח בטלפון בזמן ששלף שטר של עשרים דולר מארנקו. "זה לוק," הוא אמר, "תאמרי לד"ר קאלאם שזה דחוף, אני מחכה."


לרוע המזל, לא נראה לי שגם הוא מפנטז עליי. אני חושבת שהוא אפילו לא היה יודע מה שמי אם לא היה מודפס על הסיכה שצמודה לחזית הסינר שלי.


הוא תמיד פונה אליי בשמי. 'בוקר טוב, סופי'. 'סופי, אקח הפעם את התערובת החזקה והכהה'. 'סופי, אני חושב שיש לך קצת קצפת על קצה האף'.


הדבר הזה משפריץ, או־קיי?


"סופי?"


אוי, שיט. האם דיבר אליי בזמן שפנטזתי? "מצטערת! אהה, נראה שחלמתי בהקיץ." הוא מגחך. ממזר. "תערובת חזקה וכהה בכוס גדולה?"


"בבקשה." הוא מחליק שטר של חמישה דולר על הדלפק. "שיהיה לך יום נעים, סופי." הוא מחייך ואז מסתובב ויוצא מבית הקפה. אני עוקבת אחריו, חופשייה לחמוד את גופו בעיניי בלי להיתפס. הדלת מצלצלת כשהיא נסגרת מאחוריו, אבל אני ממשיכה לצפות בו עד שהוא נעלם מטווח הראייה.


"וואו, זה היה לוהט." אוורלי מנופפת על עצמה בשקית נייר. "מתח מיני. האם חם כאן?"


"תפסיקי."


היא אוהבת לקנטר אותי. בכל שבוע זה קורה מחדש. הוא בטח שומע את הגיחוך שלה ברקע. היא מוודאת שאני אהיה זו שתשרת אותו בכל פעם. אם היא נמצאת ליד הדלפק כשהוא מגיע, היא ממהרת למצוא משהו שיעסיק אותה כדי שהיא תוכל לסגת ולראות אותי נועצת בו עיני עגל. זה גלוי באופן מביך.


"די עם החתיך המסתורי. האם את עומדת לתת למייק, או לא? את מושכת אותו כבר איזה חודש, לא? זה הרבה זמן לסטודנט חרמן. חוץ מזה, את הבתולה הזקנה ביותר בקמפוס. אפילו לא רק בקמפוס שלנו. בכל הקמפוסים."


"לא אשמתי שיצאתי עם בחור הומו במשך שנתיים." אני מעבירה קווצת שיער אל מאחורי אוזני ומשלבת את זרועותיי על חזי. אני קצת במגננה מהסיפור הזה.


"הלו? חדר הבקרה קורא לבעלת הזיות, האם שומעת? לא היה לך מוזר שהבחור בן העשרים שאיתו יצאת מעולם לא ניסה להכניס אותך למיטה?"


אוורלי שופכת פולי קפה למטחנה תעשייתית ומרימה גבה ספקנית. אני מושיטה לה ערמת שקים של חצי קילו למכירה אישית שעליהם תווית של 'טחן אותי', ונשענת על הדלפק ממול. "חשבתי שזה מפני שהוא מכבד אותי, לא כי יש לו פוביה מווגינות." אני דוחפת את שטיח הגומי בעזרת קצה נעלי. "הוא נתן לי למצוץ לו." אני אומרת את זה כאילו זו נקודה להגנתי.


אוורלי נוחרת. "כן, באורות כבויים." אני נושכת את לשוני ומסיטה את מבטי. "אוי, אלוהים! אני צוחקת! אני מצטערת, סופי. שיט, את רצינית? בחורים אוהבים לראות איך מוצצים להם. מצד שני, סקוט בטח דמיין בחור כשהזין שלו היה בפה שלך, אז... פאק. אני מחמירה את המצב."


אוורלי מרימה את שק הפולים אל המשפך. פולים מתפזרים על הדלפק וצונחים לרצפה בעת שהיא זונחת אותו ועוטפת אותי בחיבוק. "הרבה בחורים ישמחו להיכנס איתך למיטה, סופי, אני מבטיחה לך. גברים כמו לוק. הבחור יאהב לטבול את המקל שלו בך, הוא בוודאי רק מודאג מכך שאת קטינה. בכל מקרה כדאי שתתקדמי עם מייק. הוא גבוה, כהה ונאה ונראה שיש לו חבילה לא קטנה."


"את יודעת לברור את המילים שלך בדרך החמודה ביותר, אוורלי. את צריכה לכתוב ספר או משהו." אני משתחררת מהחיבוק שלה ותופסת מטאטא כדי לנקות את פולי הקפה מהרצפה.


"בכל מקרה זה יהיה מייק, נכון? תגמרי עם זה וזהו. מייק יעשה את העבודה, הוא לוהט. אני הייתי שוכבת איתו."


"אוורלי."


"אבל לא הייתי מתקרבת אליו בלי קונדום. בטיחות מעל הכול. ותאמרי לי שקבעת תור למרפאת הסטודנטים. את חייבת תמיד להחזיק שני סוגים של אמצעי מניעה כי אני לא מוכנה עדיין להיות סבתא." אוורלי קופצת על הדלפק האחורי ומתבוננת בי כשאני מנקה. "פספסת כמה משמאל."


"אוורלי, את בת עשרים ואחת ואנחנו אפילו לא קרובות משפחה. את לא תהיי סבתא."


"מה שתגידי. סמנטיקה."


"זו אינה המשמעות של סמנטיקה. תזכירי לי שוב מה המקצוע הראשי שלך?" אני מביטה בה כשהיא נוטלת מאפין מקופסת המאפים ומקלפת מעליו את העטיפה.


"אני מתמחה בפרופסור קמדן," היא משיבה בפה מלא, "וזה הרבה יותר טוב מהמאפין הזה. אלוהים. מי משלם על הזבל הזה?"


"ברור שלא את." אני מתבוננת בה כשהיא משליכה את המאפין לפח. "כן. יש לי תור למרפאה אחרי המשמרת. גילחתי את הרגליים והכול." אני לוקחת את הגומייה שהייתה כרוכה סביב כף ידי ואוספת את שערי החום והארוך לזנב סוס, לפני שאני רוכנת כדי לאסוף לפח את הבלגן של אוורלי.


"מה לגבי האיבר שלך? גם אותו גילחת?" אוורלי שולחת יד שוב לקופסת המאפים ושולפת בראוני מכוסה קרמל.


"לא," אני משיבה באיטיות, "אני חושבת שהגינקולוג לא יצפה שאהיה חלקה. נכון?"


"אלוהים אדירים, הבראוני הזה. לזה אפשר לתת ציון טוב. טוב עד כדי אורגזמה. בכמה אנחנו מוכרים אותם?" אני מנחשת שלא באמת אכפת לה כי היא לא מפסיקה לדבר או טורחת לבדוק את תווית המחיר. "אלוהים. את רוצה ביס?" אני נדה בראשי לשלילה. "אין לי סבלנות לחכות עד שתהיה לך אורגזמה," היא ממשיכה, "לא כזו שמקבלים מבראוני, אלא אורגזמה אמיתית. וזה לא יקרה השבוע, אלא אם כן מייק באמת־באמת מוכשר, ותאמיני לי, הוא לא מבוגר מספיק בשביל זה. אבל כדאי מאוד שהממזר יגרום לך לגמור בעזרת הלשון או האצבעות שלו לפני שיחדור אלייך, מפני שבפעם הראשונה זה לא יהיה כזה נהדר. אולי גם לא בפעם השנייה. אז כן, מייק ירצה שתהיי חלקה. אכיר לך את החברה שלי, ליאה. היא אלופה בשעווה, הכישורים שלה מדהימים."


היא שומטת על הדלפק את המאפין הנגוס ושולפת את הנייד שלה מהכיס בזמן שאני פונה לטפל בלקוח. כשאני מסיימת להכין לאטה עם אגוזים ווניל, אוורלי כבר סיימה לדבר בטלפון וחזרה לאכול את הבראוני.


"את מסודרת. יום חמישי. אשלח לך הודעה עם הכתובת. על לא דבר."


"אוורלי! מעולם לא הסכמתי לטיפול בשעווה."


"אל תהיי רכרוכית. אצל הגינקולוג לא נעים הרבה יותר מטיפול בשעווה. זה ימצא חן בעינייך, תאמיני לי. החיכוך הרבה יותר טוב בזמן סקס. אלוהים." היא מחייכת. "גם בתוך הג'ינס שלך. אני נשבעת שתהיי חרמנית כל היום ביום שישי רק מפני שהאיבר החשוף שלך יתחכך במכנסי הג'ינס."


אני מטלטלת את ראשי. "כל השיחה הזאת ממש לא במקום."


"בנות, על מה אתן מדברות? מלחמת כריות בעירום במעונות?"


"סתום ת'פה, ג'ף." אוורלי אפילו לא מרימה את ראשה מהבראוני.


"אוורלי, את לא יכולה לדבר אליי ככה. אני המנהל שלך, זו מרדנות."


ג'ף לומד בשנה האחרונה באוניברסיטה, בדיוק כמונו. רשת בתי הקפה הזאת בבעלות אביו, והוא נתן לג'ף לנהל את הסניף הזה.


"אתה גם לא יכול להטריד אותנו מינית, אך אתה עושה את זה בכל זאת. למה שלא אטלפן לאביך בשיחת ועידה ונוכל לדון בתביעות של הטרדה מינית בזמן שאתה מגיש את תביעת המרדנות שלך?"


"בסדר," ממלמל ג'ף, "לפחות רדי מהדלפק. ותרשמי את כל המזון שאת גונבת ברשימת המזון שעבר זמנו. הרשימות שלי לא מסתדרות כשאת במשמרת."


הוא מסתובב לאחור וחוזר למשרד שלו. זה לא באמת משרד, זה שולחן כתיבה שהוא הציב במחסן, עם כיסא מנהלים שבחר ב'קוסטקו' באיזה סוף שבוע ואז גרר אותו דרך הדלת האחורית כאילו הוא מקים משרד שממנו ינהל אימפריה קטנה, ולא כאילו הוא מנהל סטודנטים אחרים בבית קפה.


אוורלי יורדת בקפיצה מהדלפק וממלמלת, "לבחור הזה יש עתיד מסודר, בדרג ניהול ביניים, שבו לא יעורר מוטיבציה לעבוד באף אחד וגם לא ירגיז אף אחד."


"הוא לא כזה נורא, אוורלי." היא נועצת בי מבט שאומר שהיא לא מסכימה איתי. "או־קיי, הוא כזה נורא," אני מסכימה.


"אמת." היא חוזרת למלא את שקי הקפה הקטנים וזונחת את עניין השעווה, תודה לאל. אני לא בטוחה שאלך לתור שנקבע לי. די לי לחשוב על התור שיהיה לי מאוחר יותר הבוקר.


2


שארית המשמרת חולפת במעומעם, בין כוסות של לאטה ואייס מוקה וזרם קבוע של סטודנטים בדרכם לקמפוס ושל אנשי מקצוע בדרכם לעבודה.


אחרי שאני מחתימה את הכרטיס אני הולכת במהירות לתחנת האוטובוס הקרובה. יש לי פחות משעה כדי להגיע לתור במרפאת הסטודנטים ואני לא רוצה להחמיץ אותו. קל להשיג קונדומים, אבל כדי לקבל מרשם לגלולות יש צורך בבדיקה, ואם אחמיץ את התור אי אפשר לדעת מתי יתפנה תור נוסף.


לאוניברסיטה יש מערך אוטובוסים פנימי, אבל 'טחן אותי' נמצא במרחק של כמה רחובות מהמסלול של האוטובוסים, לכן מעטים הם הסטודנטים לתואר ראשון שנמנים בין הלקוחות שלנו.


בחוץ קריר והסתיו בשיאו. אני מהדקת את הז'קט אליי וממהרת לתחנת האוטובוס, מכירה תודה על כך שהאוטובוס נעצר בדיוק כשאני מגיעה אליה. האוטובוס עובר בכל חמש־עשרה עד עשרים דקות, לכן אני שמחה שהצלחתי לתפוס אותו מייד.


האוטובוס כמעט ריק. אלה שעות הבוקר המאוחרות והסטודנטים כבר בכיתות, או עדיין ישנים. המרפאה נמצאת ברחוב מרקט, בין בית הקפה לבין המעונות. ביקרתי בעבר במרפאה רק פעם אחת. הייתי בשנה הראשונה ומחצית מהבנות במעונות חטפו סטרפטוקוקוס בגרון.


כשאני מגיעה המקום שקט. פקידת הקבלה נראית משועממת ושני סטודנטים ממתינים לתורם, מעבירים את זמנם בטלפונים שלהם. היא מושיטה לי לוח כתיבה ומורה לי למלא את כל הטפסים ולחתום על כל דף לפני שאחזיר לה אותם.


אני מתיישבת וממלאת במהירות את השאלון. שם, מספר סטודנט, מספר טלפון, רגישויות, תרופות, היסטוריה רפואית משפחתית, תאריך הווסת האחרונה. עדיין פולשני פחות ממשמרת ממוצעת ב'טחן אותי' עם אוורלי. אני מחייכת לנוכח המחשבה. אני מסיימת ומחליקה את העט מתחת לאטב לפני שאני מחזירה את כל הדבר הזה לפקידה ושבה לחדר ההמתנה.


אני חשה הקלה כשהאחות קוראת בשמי כמה דקות מאוחר יותר. אני מלאת תקווה שהדבר יסתיים במהירות ואצא מכאן תוך חצי שעה עם מרשם.


האחות נראית כמו אישה חביבה. חיוכה רחב, על המדים שלה יש הדפס של זברה, והיא מבקשת ממני לקרוא לה מארי. היא מוליכה אותי לחדר הבדיקה, שוקלת אותי ובודקת את לחץ הדם שלי, ואז מסבירה שעליי להסיר את כל בגדיי, כולל התחתונים. אני לא בטוחה שיש מישהי שחושבת שגינקולוג יוכל לבדוק אותה כשהיא לובשת תחתונים, אבל אני לא אומרת דבר.


"מה מביא אותך היום לרופא, סופי?" מארי מציצה לעברי מעבר ללוח הכתיבה ומחייכת בחביבות. אני בטוחה שהנכדים שלה אוהבים אותה. יש לה שלושה. הם מבלים בביתה בסופי שבוע ומתישים אותה. כך היא סיפרה לי בזמן שמדדה את הסימנים החיוניים שלי.


"גלולות. אני רוצה להתחיל לקחת גלולות." אני מנסה להישמע מלאת ביטחון, על אף המבוכה שאני חשה כשעליי להזכיר את חיי המין האפשריים שלי. היא מזכירה לי את סבתי, האישה שגידלה אותי. אימי ילדה אותי בשנה הראשונה ללימודיה בקולג' ומתה לפני שמלאו לי שנתיים.


"טוב, את בחורה נבונה. תמיד עדיף להיות בשליטה באמצעי המניעה שלך." האחות מהנהנת. "האם היית בעבר אצל גינקולוג?"


"לא."


"טוב, אז יש לך מזל. בימי שלישי בבוקר נמצא כאן ד"ר מילר. הוא מנהל את המחלקה הגינקולוגית בבית החולים, ומתנדב כאן כמה שעות בשבוע. בכל יום אחר היית נתקעת עם אחד הרופאים הכלליים שלנו, והם לא סובלים מעודף עדינות. אתן לך דקה להתפשט ואז אחזור עם הרופא."


הדלת נסגרת בלחישה מאחורי האחות. אני מתפשטת במהירות, דוחפת את החזייה ואת התחתונים בין החולצה והמכנסיים כי נראה לי חצוף להשאיר אותם גלויים ככה. אני לובשת את חלוק הנייר המחריד ועולה על השולחן.


שיט. הגרביים שלי. מארי לא ציינה מה לעשות עם הגרביים. הלוואי שהייתה עושה זאת. את התחתונים אני יודעת שצריך להוריד, אבל גרביים? האם זה יהיה מוזר אם אשאיר אותם, או שיהיה מוזר אם אסיר אותם? אני עדיין מתלבטת כשנשמעת נקישה על הדלת ומישהו שואל אם אני מוכנה. אז כנראה הגרביים נשארים. הדלת נפתחת לרווחה ומארי נכנסת, עם לוק.


לוק מבית הקפה.


ז'קט החליפה מהבוקר איננו, ובמקומו הוא לובש חלוק מעבדה לבן. העניבה הסגולה שהקסימה אותי לפני כמה שעות עדיין ענובה סביב צווארו. אלוהים. הגבר המככב בכל הפנטזיות שלי לאחרונה הוא גינקולוג. וגרוע מזה – הוא הגינקולוג שלי!