פרק 1
היה זה לילה נורא עבור העיר ניו־יורק רבתי – ליל יום שלישי, השלושה בנובמבר 1896. העיר התנודדה תחת מהלומה – כאוניית ענק הנעה במלוא המהירות לתוך התנגשות כבירה עם קרחון אדיר ונרתעת מנופצת ורועדת כענף צפצפה.
הבריות הסבו קלי לבב ונינוחים לארוחת הערב כאשר החדשות הלמו בהם כרעם ביום בהיר הפורץ משמי תכלת חסרי ענן: "אלטג’לד הדמוקרט מוביל באילינוי בפער ברור ונחרץ, מה שהופך את בריאן לנשיא הנבחר של ארצות הברית!"
תושבי החלק העליון של העיר לא עשו כל ניסיון למהר החוצה ולהתקבץ בכיכרות, על אף שהלילה היה בהיר ויפה. הם ישבו משותקים מאימה חסרת מילים ושוחחו ביניהם בנשימה עצורה ולבבות הולמים.
תוך פחות ממחצית השעה, שטפו שוטרים רכובים על סוסים את הרחובות וקראו: "הסתגרו בבתיכם, נעלו את הדלתות וחִסמו אותן. הצד המזרחי סוער כולו. אספסוף עצום מתארגן עתה תחת הנהגתם של אנרכיסטים וסוציאליסטים ומאיים לבזוז ולשדוד את בתי העשירים על עוולות ודיכוי ארוכי שנים. הישארו בבתיכם. כבו את האורות."
למרבה המזל נמצא בעיר מושל המדינה, מורטון, ואף שחיוורון עמוק גבר על הגוון האפרורי שאפיין את גילו, בכל זאת כשדיבר, לא היה רעד בקולו: "נגייס ונחמש את הגדודים השביעי, העשרים־ושניים והשבעים־ואחד." תוך כמה רגעים ניתן היה לשמוע מאות שליחים אצים ברחובות השקטים, ומזמנים את חברי הגדודים הללו למחסני הנשק.
אט אט, אך בתעוזה ויציבות מעוררות השתאות, דחקו ההמונים את המשטרה צפונה, ואף שהכוח עמד במתקפה באומץ רב, שוב זינקו מסות אפלות של ישויות זועמות – אף שהיו כבר חבוטות ומוכות – בזעם וכוח מחודשים. האם יגיעו החיילים בזמן להציל את העיר? השאלה נשאלה בלחישה בקרב חוליות קציני המשטרה שהנחו את תנועת אנשיהם.
בערך בשעה תשע, בזעקות מחרישות אוזניים – ההמון, כמפלצת בעלת ארבעה ראשים יורקת אש ולהבה, רץ, קרע, פרץ, השתולל, הסתער על כיכר יוניון.
המשטרה הייתה מותשת, אבל חזיתה ניצבה איתנה כחומה בצורה, פרט לכך שהייתה נעה. ההמון דחק אותה בהתמדה צפונה, זעקותיהם מלאות הזעם של המנצחים פילחו את האוויר שרטט מעוצמתן. "בריאן נבחר! בריאן נבחר! יומנו הגיע סוף סוף. מוות למדכאים! מוות לעשירים! מוות לתאבי־הבצע! מוות לקפיטליסטים! השיבו לנו את הכסף שבזזתם מאיתנו. החזירו לנו את לשד עצמותינו שגזלתם לשימון גלגלי מרכבותיכם."
המשטרה הייתה חסרת אונים. השוטרים השתמשו באלותיהם, אך המכות לא היו יעילות, ולא הועילו אלא להגביר את זעם ההמונים שהיו מתקדמים כעת לעבר כיכר מדיסון.
מלון השדרה החמישית היה הראשון לחוש את זעם ההמון. האם יגיעו החיילים בזמן להצילו?
תרועת עידוד מהולה בשמחה עלתה מקרב ההמון, לא לגמרי ברורה. הגברים לקחו נשימות ארוכות, ואילו הנשים נפלו על ברכיהן ואימצו את עיניהן. הן יכלו לשמוע משהו, אך עדיין לא לראות, שכן תחנות החשמל והגז הוחרבו על ידי ההמונים מוקדם יותר באותו ערב. הם העדיפו להילחם בחשכה או לאור הלהבות של בתי העשירים הבוערים.
שוב תרועת עידוד מהולה בשמחה פרצה והתגברה, עזה וברורה יותר הפעם, ואחריה צעקות "הם באים, הם באים".
אכן, הם החלו להגיע – הגדוד העשרים־ושניים במורד ברודווי, הגדוד השביעי במורד שדרת מדיסון, שניהם במהירות כפולה.
תוך רגע, נשמעו כמה תקיעות חצוצרה ומספר פקודות הצטלצלו ברורות וחדות, ואז נמתחו שני הגדודים על פני כל הכיכר, מקיר לקיר בקו חזית. ההמון הסתער עליהם. האם תוכל חזית צנומה זו לרסן המון כה אדיר?
התשובה ניתנה בירי מחריש אוזניים, קול נפץ נורא כהתפוצצות רעם. חומת ירי התפוצצה על פני הכיכר. שוב ושוב התפוצצה והתקדמה. ההמון עצר, עמד איתן, התנודד, נסוג לאחור, התקדם שוב. באותו רגע נשמע מרחוק כעין רחש של קרקוש סכינים ענקיות. היו אלה חיילי גדוד שבעים־ואחת האמיצים שהסתערו דרך רחוב עשרים־ושלושה והפתיעו את ההמון מהאגף. הם התייצבו כקיר ברזל סמור להבי פלדה.
לא נשמעו זעקות חמס או תרועות עידוד מעם חיילי הגדוד. הם ביצעו את ההמתה בשקט, מלבד במקרה אחד שבו הצטלבו שני כידונים והתנגשו בהכנעת אויב נמרץ במיוחד.
כשהפעמונים צלצלו חצות, הובלו שרידי ההמון האחרונים לכיסוי, אך גלגלי עגלות המתים רעשו עד עלות השחר.
"תודה לאל, הצלנו את העיר!" אמר ראש העיר.
"כן, אבל מה יהיה עם הרפובליקה..." אמר המושל שבע־הימים.
