הקדמה


יש רגעים עוצרי נשימה בחיים. נגיעת יד של אהוב, הצעת נישואים, הצעה לעבודת החלומות. רגעים גדולים, רגעים קטנים. אותם רגעים יקרים מפז שמעוררים פליאה. חוויתי מעטים כאלו בחיי, אבל היום היה המשמעותי מכולם.


בעודי יושבת על כיסא בר, לוגמת סנגריה בבר על חוף באיי הבהאמה, הרוח הקרירה מלטפת אותי ביום החם הזה, אני חושבת על העבר שלי. על אותם ימים מסוכנים וריקים שהפכו לשבועות ולחודשים. על הבלבול, על כאב הלב ועל הייסורים האין־סופיים מהידיעה שישנם אחים תאומים שהיו מאוהבים בי, דבר שהוביל למריבה ביניהם, עד שהם פנו זה נגד זה. המריבה וההתפצלות הביאו אותי לכאן, לחוף הזה, יושבת על מושב הבר, לוגמת מהקוקטייל שלי ושוקעת ביגוני.


רגשות אשמה.


הם אופפים אותי כמו ענן סערה אין־סופי, ואין שום זכר לשמש באופק. אני מביטה בים שמולי, והוא מזכיר לי את מצב רוחי. אין־סופי וחסר לב. שני הרגשות שמתחילים באל"ף — האבל והאשמה שלי — נצמדים אליי כמו שכבת עור נוספת. מעולם לא ביקשתי את מה שהתרחש. אני נשבעת, לעולם לא הייתי מסכסכת בין שני אחים.


אבל בכל זאת, זה קרה.


אני נוראה.


אני משפילה את עיניי כשדמעה ארוכה זולגת על הלחי ונופלת על דלפק הבר, הטיפה הקטנטנה נדבקת למשטח העץ ואני נאנחת ולוגמת שוב מהמשקה שלי. יש לי תחושה שאהיה כאן זמן מה, וגם יש לי תחושה שאזמין עוד כמה משקאות. אני רוצה להיות קהת חושים, רוצה להפסיק להרגיש את הרגשות שמתחילים באל"ף שפשוט מסרבים להרפות ממני.


כעס מציף אותי מהמחשבה על התקופה לפני כל החודשים האלו. על איך נשאבתי עמוק כל־כך עד שבקושי ידעתי מה שמי. אני רוצה להמשיך הלאה. לעזאזל, אני מוכרחה להמשיך הלאה, אבל נראה שאני לא מסוגלת לשחרר אותם. במהלך היום, מחשבות עליהם בקושי מניחות לי, ובלילה, אני חולמת עליהם מתגרים בי... מפתים אותי... מושכים אותי.


וזאת בדיוק הסיבה לכעס שלי. אני כועסת על חלומותיי, אני כועסת על עצמי, על כך שנתתי לכל זה להימשך זמן רב כל־כך, ואני עצבנית על העולם, שנתן לי דבר יקר כל־כך, נפלא כל־כך, אך לקח אותו ממני.


אין־סוף זיכרונות צפים במוחי בזמן שרוח נושבת סביבי, בעוד שריח גברי ופירות הדר חודר לנחיריי, גורמים לבטני להתהפך ולכאב לקרוע אותי מבפנים.


"בירה בבקשה," נשמע קול, שרוול חולצתו בקושי מלטף את זרועי החשופה והמגע מעורר בי צמרמורת.


הקול הזה.


זה לא ייתכן.


המוח שלי מתעתע בי, ללא ספק. אין סיכוי שזה מהמשקה, בקושי סיימתי חצי ממנו. נראה שהרגשות המזדיינים שלי גורמים לי להזות. גופי נוקשה, אני עוצמת עיניים, לא רוצה להביט מעלה מהפחד שאקבל אישור בטוח לאיבוד השפיות שלי.


משב רוח קליל נושב על עורי, אבל ריחו שוב נכנס לנחיריי. אני מוכרחה להרים מבט. אני מוכרחה להבריח את פחדיי ולהתעורר לידיעה שלעולם לא אראה אותם.


"את בסדר?" קולו העמוק והמחוספס הולם באוזניי, גורם לליבי להשתולל בחזי. נדמה לי שהוא מדבר אליי, אבל אני מפחדת מדי לפקוח עיניים. דבר מטומטם וגס רוח להחריד, בהתחשב בעובדה שהאדם הזר אדיב מספיק כדי לבדוק לשלומי.


בידיעה כמה מטומטם כל המצב, אני פוקחת עיניים ומביטה בזר. עיניי בוהות בחולצת התכלת עם השרוולים הקצרים שהוא לובש, בכפתורים הפתוחים שחושפים חלק מהחזה הרחב וחסר השיער שלו. בסופו של דבר, עיניי עולות לצווארו החזק. ברגע שמבטי מצטלב במבטו, הכול קורה.


נשמתי נעתקת לחלוטין.


לא רק שהמראה שלו עצר את נשימתי, אך גם ליבי כמעט מתפוצץ בחזה, ואני בהלם מוחלט.


הפה שלי נפער בזמן שאני סופגת את המראה שלו. את העיניים החומות, הבהירות והמושלמות, את העור השזוף, את הלסת החזקה שתמיד הציגה את הגבריות שלו. את התלתלים החומים הרכים שאהבתי כל־כך ללטף, עכשיו אחרי תספורת שמדגישה את צבע עיניו אף יותר.


זה לא ייתכן.


אין סיכוי שהוא כאן.


אני בטח חולמת. או שמישהו סימם את המשקה שלי. הוא חזיון תעתועים. אשליה מתוקה. כי אין... אין שום סיכוי.


דמעות מתחילות לעלות בעיניי, אבל הוא רק בוהה בי, ראשו מוטה הצידה ומבט מודאג עולה על פניו.


ידי מושטת קדימה, ועיניו צופות באדיקות, עוקבות אחריה בדרכה. בקצות האצבעות, אני מלטפת בעדינות את הזיפים שעל לחיו. מוחי מוצף חשש והיסוס, אבל ליבי מתכווץ כשאני מבינה שתחושתו בדיוק כפי שאני זוכרת בראשי. אצבעותיי מתחילות לרעוד כשאני בולעת את היבבה שרוצה לבקוע. פי נפתח, ובסופו של דבר, אני אומרת את השם שנואש לצאת משפתיי. קשה למיתרי הקול שלי להגות את השם שייתן את התשובה שאני כמהה לה, שתאשר לי את הזיותיי.


זה לא ייתכן.


"א... " אני תוהה בקול.


פרק 1


לפני שישה חודשים


זהו זה. הערב אני מכוונת מטרה. לא אכפת לי אם יהיה עליי לאלץ את הגורל, הערב זה קורה.


הערב אדאג שארצ'ר יהיה שלי.


במשך שלוש השנים האחרונות, אני חברה של תאומים זהים, ארצ'ר ואש, ובמהלך רוב השנים האלו, חיבבתי יותר את ארצ'ר. הסיבה היחידה שלא פעלתי לפי רצונותיי היא הפחד שהמעשים שלי יגרמו למריבה בינו לבין אש.


בעודי יושבת על כיסא מרופד ליד בור המדורה, אני מביטה בארצ'ר משוחח עם פיטר, אחד מהחברים הוותיקים שלנו מהמכללה. החיוך שלו רך, תלתליו החומים מושכים את אצבעותיי אליהם. כשהוא מבחין בי בוהה בו, אני מסמיקה, חיוכו המיידי, ששמור רק לי, מעלה את דופק ליבי והופך את בטני. כבר זמן מה שהוא יודע שאני מעוניינת בו, אבל מסיבה כלשהי, הוא מעולם לא יזם משהו בינינו. המחשבה הזאת מחזירה אותי אחורה לפעם הראשונה שפגשתי את התאומים היפהפיים והסקסיים שלי.


זה קרה במסיבת תחפושות מפוארת במכללה, כשהייתי מחופשת לקאט־וומן. שערי הבלונדיני והארוך היה אסוף בתסרוקת הדוקה, אודם אדום היה מרוח על שפתיי ועיניי הכחולות נטולות איפור. הערב רק התחיל, אבל כבר נמאס לי מכל הטפיחות על התחת ומכל הגרגורים שקיבלתי בכל פעם שעברתי ליד חבורת מטומטמים. עד שכבר הגעתי לארצ'ר ולאש, שניהם מחופשים לדד־פול, הייתי עצבנית כהוגן וציפיתי לעימות נוסף. עם זאת, כשארצ'ר אמר בפשטות, "אני לא יודע מה איתך, חתלתולה, אבל אני מרגיש 'הרבה יותר טעים'," לפתע צחקתי בפעם הראשונה באותו הערב. המשכתי בציטוטים מהסרטים ואמרתי, "של מי ארגז החול שחרבנתי בו הרגע?" וזהו זה. הפכנו לחברים בין רגע.


עם זאת, ברגע שראיתי את פניהם, כל האוויר יצא מריאותיי. לשניהם היו עיניי קרמל בהירות, שיער חום גלי ונוצץ שהיה מבולגן באופן יפהפה על ראשם. שניהם מעל מטר שמונים, ומבנה גוף דומה — השרירים והגומות על הסנטרים שלהם זהים. הייתי בהלם מהדמיון ביניהם. אזור הידידים שהכנסתי אותו אליהם הפך במהרה לתשוקה, אחרי כמה מבטים נוצצים מעיניהם.


ככל שהשעות עברו ואחרי שרקדנו, צחקנו ופלרטטנו יחד, הבחנתי בהם רבים זה עם זה על מי יזכה לקחת אותי הביתה בסוף הערב. מאותו הרגע, ידעתי... לא משנה כמה ארצה שמישהו מהם ייקח אותי לביתו, אני לא יכולה לעמוד במרכז החיבור שלהם. אמרתי להם ששמעתי אותם רבים ושזה לא הוגן לשניהם, ואחר כך פעלתי נגד רצונותיי והצעתי ששלושתנו נהיה חברים.


מאז, הפכנו לשלושת המוסקטרים, שלישייה צמודה מאוד. אני אוהבת את שניהם עמוקות, אבל ליבי נוטה יותר לארצ'ר.


לארצ'ר המתוק, האדיב והאהוב. שלא תחשבו לרגע שזה מעיד משהו על אש, אש הוא העתק מדויק של ארצ'ר, אבל אש הרבה יותר... פזיז בהתנהגותו. הוא הרודן מבין השניים. היו פעמים רבות כל־כך שבהן אש עשה דבר מה שכמעט הכניס אותו לצרות צרורות. אפילו שאין דבר שמדליק אותי כמו החיוך השחצני, עיניי הוויסקי והיהירות שלו, ההתנהגות שלו מכבה מעט את תשוקתי. ארצ'ר זהיר יותר. הוא עומד בגב זקוף, שוקל את המצב בזמן שעיניו מתמקדות במטרה. בניגוד אליו, אש חסר מעצורים. הוא הלהבה שמשתוללת ומחריבה כל שבדרכה עד שלא נשאר דבר מלבד חלקיקי שאריות.


"צריך לעורר את המסיבה הזאת. כולם כאן יושבים ומלכלכים על אחרים."


הפה שלי מתעקל לחיוך מהערתו של אש. "ממש כמו מה שאנחנו עושים עכשיו?"


אש מתעסק במטבע שלו, מעביר אותו מאצבע לאצבע. דבר שהוא תמיד עושה ומעורר בי קנאה. אין לי מושג איך הוא מזיז אותו בכזאת מהירות בין האצבעות, אבל הוא מקצוען אמיתי.


לרגע אני מרותקת מהמהירות שבה המטבע עובר מיד אחת לאחרת. אני נשבעת שהוא מנסה ממש להפנט אותי.


בלי לעצור לשנייה, הוא נועץ מבט בעיניי, ונשימתי נעתקת כשהאור מהמדורה מאיר ניצוץ בעיניו.


"להבדיל מהם, אני רוצה להיות כאן איתך."


אני מחייכת מהתגובה המתוקה שלו ואומרת, "טוב, ולא נראה לך שהם," אני מצביעה להמון שמתקהל סביב המדורה השנייה הרחוקה, "רוצים להיות בחברת מי שאיתם?"


אש מלגלג על שאלתי. "הם פשוט ממתינים עד שהאחר יזום זיון." אני כמעט נחנקת מהבירה הקרה שאני שותה.


"מה?" הוא שואל, עיניו נעוצות בעיניי. "את לא חושבת שזאת הסיבה העיקרית שאנשים באים למסיבות האלה?"


אני מושכת בכתף בזמן שמבטי עוקב אחר ארצ'ר, שמשוחח כעת עם ג'ינג'ית יפה וצנומה שאני לא מזהה. קנאה מיידית חולפת בגופי, משולבת בשנאה עצמית. אני לא רוצה להרגיש את הרגשות האלה, אבל הנה הם, לועגים לי כיאה למפלצת שאני.


"אני חושבת שאנשים באים לכאן כדי לשתות, לצחוק וליהנות. סקס זה לא הכול."


כשבוקע צחוק מאש, אני מסתובבת בכיסאי, עד שאני מביטה בו ישירות. "אתה ואני הלכנו להרבה מסיבות, אבל נראה לי שאני יכולה לספור את כמות הנשים שדיברת איתן על יד אחת."


בלי להחסיר פעימה, אש ממשיך לשחק במטבע סביב ידו. "כן, טוב... יש רק אישה אחת שהייתי רוצה לזיין."


עיניו נודדות לעיניי, כהות מתשוקה. גופי מעקצץ ממבטו העוצמתי חסר הרסן, וליבי הולם בחוזקה בכלוב הצלעות שלי. פי נפתח, ושפתיי מתייבשות כל־כך עד שאין לי ברירה אלא ללקק אותן, פעולה שאני יודעת שאש מבחין בה, כשקצה שפתיו עולה לחיוך יהיר. אפילו שאש מודע לרגשות שלי כלפי ארצ'ר, הוא עדיין משחק איתי במשחקים כאלה, ואיכשהו גם עדיין מצליח לנצח. מעולם לא רציתי שגופי יעלה בלהבות כשמדובר בשניהם, אבל איך אפשר שלא, כשהם זהים לחלוטין?


אני מסיטה את ראשי ושותה מבקבוק הבירה כדי לעשות משהו, בזמן שאש עדיין צופה בי. אני לא צריכה להביט בו כדי לדעת שעיניו עליי, הבהייה שלו קודחת חור בתוכי, והוא נהנה מחוסר הנוחות שלי, מהכמיהה שלי אליו.


כשליבי מצליח להירגע מעט, רגשות אשם עולים בי. הנה הסיבה שבגללה דחקתי את ההורמונים שלי עד לכדי כאב בשלוש השנים האחרונות. גופי נמשך לשניהם, אבל ליבי שמור לארצ'ר. הוא עדיין משוחח עם הכלבה הג'ינג'ית, שעכשיו אוחזת בזרועו כאילו הוא ינסה לברוח.


בעיניים עצומות, אני נושמת עמוק. אני שונאת את החמדנות שמשתוללת בתוכי. אני שונאת את העובדה שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה מהאחים האלו ולמצוא בחור אחר שיקסים אותי. אני גם שונאת את העובדה שהתאומים היו נאמנים למדי כלפיי. הם מעולם לא לקחו מישהי הביתה ובהחלט לא זרו מלח על הפצעים וירדו למישהי מול הפנים שלי. זאת הסיבה שהמלחמה הזאת מתחוללת במוחי. זמן קצר לאחר שהכרנו, השתכנעתי שאוכל להפוך את ארצ'ר לשלי, אבל שוב, כמו תמיד, הבעיה הסתכמה בדבר אחד. טוב, באדם אחד...


באש.


למרות רצף ההתנהגות השטנית שלו, אני יודעת כמה הוא אוהב אותי, ואני יודעת איך ליבו יישבר אם ארצ'ר ואני נהפוך לזוג. התקווה שוקעת בזמן שהאמת מציפה את מחשבותיי, שוב מונעת ממני את האושר שאני חפצה בו.


"ארצ'ר נראה עסוק," אש אומר, גורם לכעסי לצוף לפני השטח. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה.


אני צופה בהבעתו הזחוחה בזמן שאצבעותיו עוטפות את בקבוק הבירה שלו והוא שותה ממנו עד הטיפה האחרונה. בהתחלה, עיניו של אש לא מביטות בעיניי, אבל אז הוא מעיף את המטבע באוויר לפני שהוא נשען קדימה ומניח את הבקבוק ליד כיסאו על הדשא.


"רוצה ללכת איתי?"


אני לא יכולה שלא לחשוב שיש לשאלתו כמה משמעויות. ללכת איתו, משמע להיות איתו? הוא כבר רמז שארצ'ר תפוס, זו הייתה הערה מכוונת שנדמה לי שהובילה לשאלתו.


"מה דעתך שתישאר עוד?" אני שואלת מנגד, מקווה במלוא האנוכיות שהוא יסכים ויארח לי חברה. יש עוד אנשים שאני יכולה לדבר איתם, אבל אני מוכרחה להודות, אני באמת מעדיפה להיות בחברת ארצ'ר או אש. הם פשוט מוכרים לי כל־כך כיום.


"אני ער מאז ארבע בבוקר בגלל אתר הבנייה, זוכרת?"


אני סוטרת לעצמי במוחי ומהנהנת בראשי. מובן שהוא עייף. הוא ראש חברת בנייה, אז לפעמים שעות העבודה שלו ארוכות ומייגעות, לכן הוא בכושר נפלא. ארצ'ר הוא אדריכל, אז לפעמים הם עובדים יחדיו על אותם הפרויקטים, אבל נראה לי שהם משתדלים להימנע מכך ככל שניתן. הם אויבים בכל דבר אפשרי, בעסקים, בספורט, במשחקים ו... בי.


"כן, אני מצטערת." אני נאנחת, "אתה בטח עייף. לך לישון. נראה לי שאני אישאר עוד קצת."


הוא שואף באכזבה לפני שהוא נעמד. "את בטוחה? אני יכול להחזיר אותך הביתה."


אני מביטה חזרה בארצ'ר, שעדיין מדבר וצוחק עם הג'ינג'ית. עדיף לי ללכת. אם ארצ'ר רוצה להיות עם הג'ינג'ית, למה שאעמוד בדרכם? המצב יהיה קל יותר אם הוא ילך איתה. לפחות אז לא יהיה שום בלבול, שום דאגה בנוגע לאפשרות שאני גורמת לאח אחד לשנוא אותי או את השני. חברים... זה מה שהיינו מאז ומעולם, וכך עדיף שזה יישאר.


"לא, זה בסדר. אני אישאר עוד קצת."


למרות שאני ממש לא אמורה, אני מרגישה הקלה קטנה ואנוכית מההבנה שאש עוזב, הולך הביתה למיטתו הריקה הלילה. ארצ'ר, טוב, הוא סיפור אחר. אם אעזוב, הסיכוי שהוא יהיה עם הג'ינג'ית הזנותית יעלה.


אלוהים, אני שונאת את עצמי לפעמים. אני חלק מהבעיה, אני מודעת לכך. אני פשוט לא יכולה לעצור את זה.


"מה שאת רוצה," הוא מגיב לפני שהוא מעיף את המטבע שלו פעם אחרונה וצועד לעברי. אני נשענת קדימה, וכל החושים שלי מהופנטים מריח העץ הגברי שלו, בשילוב עם בושם פירות ההדר שריסס הערב. הלחי שלו מלטפת את שלי, ושוב, כנגד רצוני, צורך מבעבע ועולה עמוק בבטני. שפתיו החמימות והרכות מדגדגות לי את הלחי כשהוא נושק לי נשיקת פרידה, ולאחר מכן הוא מחייך אליי בשחצנות בזמן שהוא הולך, יודע שלא יחסר לי במה לצפות — במופע של ארצ'ר ושל הג'ינג'ית — אחרי שיעזוב.


כנראה אני אוהבת להעניש את עצמי.


בעשרים הדקות הבאות אני ממשיכה לשבת, שותה את שאר הבירה שלי ותוהה לעצמי באיזה צעד לנקוט. האם ללכת לארצ'ר ולג'ינג'ית ולהפריע להם? או שעדיף לי להעמיד פני קשה להשגה ולגרום לו לגשת אליי ברגע שיבין שאני לגמרי לבדי?


אני מלגלגת על השאלה שבמוחי. אלה שאלות שאני לא אמורה לשאול. לפעמים אני תוהה אם אני נרקיסיסטית כשאני שמה לב למחשבות ולרגשות שאין לי שום זכות אליהם. אני בסדר כשמדובר בכל אדם אחר, אבל כשזה קשור לאחים האלו... לעזאזל, זה כאילו אני מכורה אליהם.


כשזמן נוסף עובר והשלפוחית שלי דורשת שאלך לשירותים, אני מוותרת על ההמתנה והולכת אל הבית הראשי כדי לעשות את צרכיי. רוב החוגגים נמצאים בחוץ ונהנים מערב האביב החמים שציפו לו, אבל חלקם נמצאים ברחבי הבית, מוזגים לעצמם משקאות מהמקרר ומתכבדים באוכל המוגש.


בסופו של דבר אני מצליחה להיכנס לתא השירותים, אחרי ששתי נשים שאני לא מזהה יוצאות ממנו יחדיו. שתיהן יוצאות ממנו בצחקוקים, כאילו הן לא עשו דבר טוב בפנים.


"היי, מרגו, מה את עושה במסיבה?" אחת מהן שואלת אותי בזמן שהן מועדות זו על זו, מגחכות מהבדיחה שלה. למרבה הצער, רבים אומרים לי שאני נראית לכאורה כמו השחקנית, מרגו רובי, יש לי את אותו שיער בלונדיני ארוך ואותן עיניים כחולות בהירות.


הבחורה השנייה מצביעה עליי, פיה נפער בזמן שהיא בוהה בי. "אלוהים אדירים, זאת באמת את?"


כן, כאילו מרגו רובי תבוא בכיף למסיבה אקראית בוויילס. אני כמעט מגלגלת עיניים מהמחשבות שלי.


"לא, אני סתם דומה לה."


אני כמעט נכנסת לחדר הרחצה כשהבחורה עם הקוקיות עוצרת אותי. "רוצה לבלות איתנו הערב?"


אני לא יכולה שלא לתהות אם היא מתכוונת למשהו שהוא קצת יותר מבילוי פשוט בסוף הערב.


"תודה על ההצעה, אבל אני כאן עם מישהו."


אכזבה עולה על פניהן. "אוי, ממש חבל. אני אליסון וייט. תמצאי אותי בפייסבוק אם תשני את דעתך."


אני מחייכת ממילותיה בזמן שאני עוקפת אותן ונכנסת אל חדר הרחצה. "בסדר, תודה," אני עונה בנימוס.


סוף כל סוף, אני מצליחה להשתיק את הרעש מבחוץ ולמצוא מעט שלווה בזמן שאני עושה את צרכיי. הדבר היחיד שמזרז אותי הוא הידיעה שארצ'ר עדיין בחוץ עם הג'ינג'ית הדביקה.


ברגע שידיי נקיות ויבשות, אני חוצה את דרכי בין המון האנשים שהתאסף משום מה סביב המדרגות. אני לעולם לא אבין למה אנשים עושים את זה. לא חסרים מקומות לשבת בבית או בחוץ, אבל משום מה, המדרגות הן המקום הלא נוח שנבחר.


בחוץ, האוויר סמיך מריח עשן והבטחות. אני מתכוונת ללכת חזרה למושבי לצד המדורה כשאני רואה שקיבלתי הודעה מאש לפני עשרים דקות.


אש: לילה טוב, נסיכה. ????


אני מחייכת מההודעה ועונה לו לילה טוב חזרה. כפות רגליי מדדות בשדה הדשא הענק, בשטח ששייך לווייד, אחד החברים הוותיקים שלנו מהמכללה. אין לי מושג איפה הוא, אבל אני מנחשת שהמיקום שלו כולל את חדר השינה שלו, בקבוק רום ובחורה. הוא נדיב מאוד במסיבות שלו — וכולם אוהבים אותו על כך — והנדיבות שלו כוללת גם את גופו.


אני תוהה לרגע אם כדאי לי לקחת בירה נוספת, אבל כפות רגליי תופסות תאוצה ופונות אל המדורה שלידה נמצא ארצ'ר.


כשעיניי נוחתות עליו ועל אותה הבחורה משוחחים קרוב זה לזה, קנאה מתלקחת בי כמו אש פראית. ניצחוני היחיד הוא שנדמה שהוא מנסה להשיג את תשומת ליבי, עיניו נודדות סביב המדורה שישבתי לידה מקודם. דופק ליבי מתחיל לעלות בזמן שאני מלקקת שפתיי מגופו המדהים. הגוף שכרגע מכוסה בג'ינס וגורם לי לרצות לחבוט בישבן שלו. חולצת המשבצות הכחולה שלו והחולצה הלבנה תחתיה מכסות אותו כמו שכבת עור נוספת. קימורי גופו המושלם גורמים לידיי לעקצץ מרוב רצון לגעת בו. אני נושמת עמוק, מודעות מוחשית לחום שסביבי ושבתוכי מבעבעת בי בזמן שאני בוהה.


אני רוצה אותו.


אני לא יודעת מה יש ברגע הזה שמקבע את העובדה. אולי מפני שראשי מלא בארבע בירות. אולי מפני שאש לא נמצא כאן, מה שמקל עליי. אולי מפני שהכלבה הזאת פשוט עולה לי על העצבים. בכל מקרה, עברו כמעט ארבע שנים מאז הרגשתי חום גוף שצמוד לגופי. ארבע שנים מאז הרגשתי את ידו של גבר על עורי.


ברגע הזה, בלי לחשוב על ההשלכות, אני מרימה את הטלפון שלי ושולחת הודעה לארצ'ר, ליבי הולם במהירות.


אני: פגוש אותי באסם.