הרגשתי גלי ריקנות שהופיעו והתפוגגו ברגע. ככל שחלפו הימים, התארכו רגעים אלה לדקות ארוכות. סמוך לימים האחרונים של אותה שנה, חשתי שחלק ממני חסר ונמצא מחוץ למציאות. הרהור בתחושותיי זימן תמונת דמיון בה ראיתי כי תחושות המאמץ והעייפות נובעות מפעולה שהחלק החסר בי עושה אי שם. חוויתי מיקרים בהם התבקשתי לפעול למען עניין מחוץ לגוף, בהסכמה, אולם באותה פעם, הרגשתי שניכפה עלי לסייע באיזו מלחמה.


אף שלא בחרתי במצב בו הייתי נתון, הרגשתי שיש לי מחויבות שעד אז לא ידעתי על קיומה. שוחחתי עם הנשמה שלי, שאלתי ישויות והתייעצתי עם זקנים כדי לברר אם אכן מדובר בפעולה שאותה מבצע חלק ממני, מחוץ לגוף בו אני חי. חלקם ענו – "זו הזיה"; אחרים אישרו – "אכן כך הדבר!"


תהיתי מהן האפשרויות העומדות בפניי. עם חלוף הימים, עלה ביתר עוצמה קול פנימי שלא הותיר בי ספק – עלי לפעול על מנת לאחד את כל חלקיי.


התעוררתי לבוקר שבו הזמן גלש באיטיות. סביבי עסקו בהכנות לקראת חגיגות ערב השנה החדשה והרגשתי שזה הזמן לברר היכן נמצא החלק החסר שלי ולהשיב אותו אליי. תכננתי מהלך תודעתי, שבאמצעותו אוכל לחבור אליו, כשאני במקומי והוא אי שם. עיקרי המהלך היו זיהוי מקומו של החלק החסר במרחב והעברת החישה הנקלטת שם אליי. לא ידעתי לאן אני הולך. ידעתי שנחוץ לי חלק ממני שנמצא במקום אחר.


עברתי דרך פתח שיצרתי בין מימדים, שם חברתי לגופי אור בעלי צורות שונות, בוערים ומאירים. חלקם נעו לפנים וחלקם לאחור. אחרים עמדו במקומם, ספק נחים, ספק מבקשים לדעת מה נכון לעשות. במקום שררו אי סדר ובלבול. התאספו שם רבים שבאו ממקומות רחוקים ולכל אחד מהם הייתה דרך מיוחדת משלו להאיר.


התבוננתי בעצמי – לא היה לי גוף, נראיתי כמו כולם, מהות בוערת ומאירה. אני בצורה המיוחדת לי – חצי שמש בשעת זריחה. הופתעתי לפגוש גופי אור גדולים מאוד, במיוחד אחד בעל שלוש קרניים ארוכות, גדולות ומחודדות, הנשלחות מעלה, לגובה עצום. ריגשו אותי מיקרים בהם שני גופים נגעו זה בזה. אורם התאחד ללהבה אחת, גדולה עוד יותר, ומעליה זרחה הילה בוהקת שהקיפה אותם.


היה לי ברור שתכלית התקבצות גופי האור במקום קשורה בעניין שלשמו הגעתי. הבנתי שהתחושה שחלק ממני חסר, הייתה למעשה קריאה להצטרף אליהם. ריחפתי מעלה לנקודת תצפית גבוהה, שם התגלתה בפניי פלנטה שחלק מאזוריה היה מואר ובאחרים שלט החושך. הגבולות שבין האזורים נעו כמו גלים, לעיתים נידמה היה כי כוחו של האור גובר, ולעיתים כוחותיו נחלשו. הבנתי שנקראתי לתרום מכוחי על מנת לבלום את החושך ולהכריע במאמץ. לא ידעתי כיצד לפעול. פניתי לאלוהים וביקשתי הנחייה. הוא השיב לי מיד. תשובתו הייתה בהירה וישירה – "לך! הגבר את אורם!"


הבחירה שלי לעשות כן והזינוק לביצוע הפעולה, אירעו באותו שבריר שנייה. מיד ירדתי אל הקרקע והפניתי את אש מהותי אל גופי האור, כדי ללהט אותם. הלהבות שעלו בהם, חצו את גבול דמותם, התאחדו והפכו לאש גדולה. האש עלתה מעל פני השטח, התפשטה והתגברה. ברגע אחד כבשה את כל הפלנטה, שדמתה לרגע לכדור אש ענק או לשמש שזה עתה נולדה, ואז כבתה. בערה גדולה, שהפיצה אור גדול, הותירה חשיכה ופני קרקע חרוכים. דממה, חוסר תנועה ושקט מחריש שררו במרחב וגם תוכי קפא. שימחה על אור שחזר למקומו ועל שאני שוב שלם, הפכה לריקנות על סף ייאוש.


קול דיבר אלי מתוכי ושלח אותי שוב אל פני הקרקע. עברתי בין תבניות גופי האור הכבויים והדלקתי באורי שלי כל אחד מהם בתורו. המחזה היה מופלא. כל גוף שנדלק וחזר אל חיוניותו, המריא מעלה והמשיך בטיסה אל מקומו ביקום. משם שלח קרן אור שחזרה והצמיחה ירק רענן על פני הפלנטה החרוכה. עוד ועוד גופי אור ניעורו לחיים ושלחו קרני אור מוריקות, עד שהפלנטה כולה הפכה רעננה, שופעת חיים, ומוקפת בהילת אור קסומה.


התעוררה בי שמחה גדולה. יכולתי לעזוב אך השתהיתי בהדלקת גופי אור זערוריים שסיקרנו אותי. גודלו של אחד מהם היה כראש סיכה וגם לאחר שנידלק, המשכתי לצפות בו ובאופן תנועתו. הייתה בו חיוניות נפלאה שהמחישה את כוחו של האור, גם אם גודלו קטן.


גוף אור אחר, שניראה כשערת ראש קצרה, ריחף כחסר משקל. נהניתי מאוד מאובדן תפיסת הזמן בעת שהייתי מרוכז בו, ותהיתי איך גוף צר וקטן כל כך מקרין השלמה בקשר לקיומו.


הנחתי למראות המופלאים ועליתי מעלה בדרכי הביתה. השמש הזורחת שלי חזרה מהפלנטה הירוקה לתוך גופי. נשמתי נשימה עמוקה וחשתי כי כל חלקיי איתי.


הייתה זו השיחה הראשונה שלי עם אלוהים. דיברתי אליו והוא ענה לי. לא בקול שניתן לשמוע, אלא כאמת שאפשר להרגיש בה ולתרגם אותה למילים. התרגשתי. היה זה פלא בלתי נתפס. הרגשתי אהבה גדולה, כמו במפגש ראשון עם ילד שעתה נולד. רבים מעידים על שיחות עם אלוהים. שנים רבות דיברתי אליו ולא שמעתי תשובה. 'איך יתכן?' הרהרתי ושאלתי אותו – "מדוע לא נעניתי בפעמים הרבות בהן פניתי אליך?" הוא ענה – "עכשיו אתה מוכן לשמוע". דבריו הדהדו ומילים נוספות שלו עלו בי.


"רבים פונים אלי, אך לא ממתינים לתשובה; מבקשים סיוע, ולא מסתייעים. אלו שהשכילו להשקיט מחשבות אודות קורות חייהם, מתמסרים לאהבה שמכוונת למשמעות במעשיהם."


חזרתי אל עצמי ובדקתי אם השיחה היא יציר דמיון שלי. נזכרתי שזרם המחשבות שלי פסק בעת שהייתי עסוק ביצירה של ציור חדש. חשתי רוגע בגוף. התרחבות בלב. הרגשתי שאני לא לבד, ואז, לראשונה, שמעתי את דברו לאחר שפניתי אליו.


"מאין באת?" שאלתי אותו. "הצטרף אלי", ענה.


נעתי במרחב לפי הנחייתו. לא הייתי בגוף, רק תודעה, אליה מתגלים מראות כבחלום. ראיתי במרחק פלנטה אדומה סובבת על צירה. את פניה כיסו גלגלי ענק אדומים, שזורים זה בזה, חלקם ניצבים, חלקם נוטים על צידם, וחלקם שוכבים מעל הקרקע בזוויות שונות. הגלגלים ניראו כמו גוף חי. יציבותם העידה על היות שלד בתוכם. שרירים נעו בהם, ועור בצבע אדום עטף אותם.


אינספור גלגלים הסתובבו בתנועה מתואמת, למרות שחלקם נע במהירות וחלקם נע באיטיות. כולם היו חלק מריקמה חיה, שהיו בה יחידים, זוגות, משפחות וקהילות, צעירים וזקנים. ראיתי גלגלים שסיימו את חייהם, התפוררו במקומם והותירו חלל ריק, וגלמים אדומים שנחו על פני הקרקע, ומהם, בבוא הזמן, יבקעו צאצאים. בכל חישוק בלטו שמונה כדורים שניראו כקרונות של גלגל ענק, מהם זרח אור צהוב בהיר. אורו של כל כדור היה שונה מעט וניתן היה לזהות בכל אחד מהות שמעבר למראה. אף שגופם היה גלגל פשוט, לכאורה, ופעולותיהם בעולם בו התקיימו היו מוגבלות, שימחת חיים קרנה מכדורי האור.


"מכאן באתי", אמר, "זו יצירתי הראשונה."


היה זה רגע מכונן. התבהרה אצלי ההכרה כי צפיתי בעולם הראשון, עולם בו אינסוף מצטמצם, מתחבר לגוף, חווה ממשות וזוכה להגשמה עצמית. מבלי שנאמר דבר ידעתי כי כדורי האור הם נשמות. כמו בעולמנו, הן מתגלגלות עם נטיות שונות, מתגשמות במקומות שונים, ותמיד קשורות בקשרים מיוחדים עם אחרים. מכנה משותף שמצאתי בין העולמות, הבהיר תובנות שהיו לי על טבע החיים עצמם. גם בעולם שמוכר לי, נעות נשמות בגוף ושלובות בחייהן זו בזו. משך חיי הגוף קצוב, ובכל עת אחדים מתים ואחרים נולדים.


אף חיי הם גלגול בשרשרת של גלגולי חיים; גם להם נטייה מיוחדת ומקום מיועד. הרגשתי שזכיתי לחיים בעולם צבעוני שיש בו נופים, צמחים וחיות. אפפה אותי שימחה על חוויית היצירה, התנועה בנתיבי החיים, הצלילים והטעמים.


חשתי להט בגוף, התעוררתי ופקחתי את עיניי. אף שלא חלפה שנייה, רציתי לעבור בחזרה לאותו מימד, לשאול עוד ולגלות עוד ועוד. שוב שקעתי לתוך עצמי, למקום שאין בו דבר פרט לאהבה. ביקשתי ממנו, כמו מחבר קרוב – "הראה לי את העולם החדש שלך", וגם הפעם הציע לי להצטרף.


על פני הפלנטה בעולם החדש, שבנייתו טרם הושלמה, היו מראות מוכרים – מרחבים ירוקים, עצים גבוהים בעלי ענפים רחבים, שמיים בצבע תכלת וקרני אור זכות שעוד לא נקבע מקורן. היו שם יצורים עירומים דומים לאנשים, עורם חלק, כמעט מושלם. לא ניתן היה להבחין אם היו נקבות או זכרים. הם ניראו כמבוגרים, אך מעשיהם היו כשל ילדים קטנים. כמה מהם השתכשכו בבריכות המים. היו שנחו על מצע הדשא הירוק ולא עשו דבר ואחרים שיחקו במשחקים שהסבו להם גילוי עצמי והנאה. אחד מהם ישב על ענף גבוה, אחז בידו האחת את קצה האצבע של ידו השנייה, משך, מתח והאריך אותה מאוד. כשהירפה אחיזתו, חזרה האצבע במהירות לגודלה המקורי, כקפיץ שהשתחרר. צפיתי בעולם הזה בסקרנות רבה. קל לחיות בו, לא חסר בו דבר. הרגשתי את נוכחותו של אלוהים בכל רגע, קרוב, בתוכי וסביב לי.


"זה העולם החדש שלך?" שאלתי. התשובה הגיעה בפעימה שחשתי. "עוד לא נקבע אם יצורים אלה ייוולדו או ייווצרו."


המילים התפרקו בתוכי וגילו לי עוד. לא ברור אם יהיו בני תמותה או ניצחיים. הם נושמים, נעים, אך עדיין לא חיים. נשמות נדירות, שהיו בגוף בעולמנו, נקראות ללמד אותם לחיות. גופם ניראה כגוף אדם, אולם אין בו לב או כבד, ורידים ועורקים, ואין בו שלד של עצמות. הגוף כולו עשוי תאים שיודעים לבצע את כל הפעולות. בגופם המשוכלל ניתן להגשים חלקים רבים של הנשמה בגלגול חיים אחד.


התגלתה בי הידיעה כי בעת שדיירי העולם החדש ילמדו לחיות, יוסר נטל גדול מעולמנו. בני האדם, המעניקים ממשות לבריאה בהגשמת חלקי נישמתם, יחדלו לפעול מהכרח ומעשיהם יהפכו לעיטור הבריאה.


חזרתי שוב לעצמי. לא ממש. חלק ממני נשאר שם, מסרב להניח לחוויה הנהדרת של להיות איתו. חשתי בכבדות. היכרותי עם היצורים בעולם החדש ועם הגופים המופלאים שלהם, הבליטה את כובד משקלה של המציאות ואת ההכרה במגבלות הגוף. חשתי פגיע, חלש ומתכלה. הרגשתי ריקנות וחוסר אונים. קראתי אליו ממקומי ושאלתי מדוע יצר את עולמנו כך שבני אדם מתים. מדוע החיים קצרים, טרודים, ממהרים, מלאי סבל ואינם מלאי מישחק והנאה בלי סוף, כמו אצל אותם יצורים.


הוא היפנה אותי להתבונן בגוף שלי והזכיר לי שתאים בגוף מתים בכל רגע.


"מחא כפיים ותאים בידיך יחדלו מלהתקיים. כל פעולה גובה את חייהם של תאים בגוף. כל תא בגופך משול לאדם בעולם. כל תא שמת, כמוהו כגוף שלם שסיים את חייו. כיצד תחיה אם תאים בגופך לא ימותו?"


בדמיוני ראיתי את עצמי צף בבריכה ללא חיכוך. 'כך תאי הגוף לא ייפגעו', חשבתי, אך גם אז הנשימה עולה בחייהם של תאי ריאות, ופעימות הלב ממיתות תאים שפועלים בו. אין זה פיתרון. דמיינתי אינספור אפשרויות בהן תאי הגוף לא נפגעים כלל, וכולן הביאו למותו של הגוף כולו. הבנתי את התשובה שלו. חלקים מתים וחדשים נולדים. בני אדם, חיות, צמחים, אמונות ומיבנים, עולים ונופלים במחזוריות שיוצרת חיים.


זו הייתה הפעם היחידה בה שוחחנו.


מאז, בכל פעם שאני פונה אליו, הוא עונה –


"אני אוהב אותך!"