הערת הסופרת
"שבועות ושקרים" הוא רומן עכשווי אפלולי בהשראת הסיפור המיתולוגי על הלנה היפה ומלחמת טרויה.
הוא לא סיפור פנטזיה או גרסה חדשה לסיפור ישן.
זהו החלק השלישי בסדרת "מוזות ומפלצות" שיכול להיקרא גם כספר יחיד.
העלילה מכילה נושאים שעלולים לעורר טריגר, אנא הפעילו שיקול דעת.
פרולוג
לני
לפני שתים־עשרה שנים
אימא מכינה את לזניית הירקות הכי טובה באי אפלאנה.
אולי הכי טובה בעולם.
היא ראויה לפרסים, ואכן זוכה בכל שנה בפרס הראשון בתחרות הבישול הראשית שנערכת ביריד המקומי.
אנשים מגיעים לכאן מהיבשת רק כדי לטעום ממנה.
זה מה שאבא תמיד אומר.
אבל אבא אוהב להגזים. ככה אומרים האחים הגדולים שלי קאש — קיצור של קסיוס, שם שהוא שונא — ופַּלמֶר.
לא נראה לי שמישהו מהם מחבב את אבא, ולפעמים נדמה שהם ממציאים דברים רק כדי להעביר אותי לצד שלהם.
קאש נהג לומר שאם יצטרך לבחור בין היאבקות בתנין עם ידיים קשורות מאחורי הגב ובין להציל את אבא אם הוא יטבע בים, הוא יבחר בזוחל בלי שום היסוס.
אני הייתי מעדיפה למות בעצמי ולא לתת למי מההורים שלנו לטבוע.
פלמר אומר שזאת הבעיה שלי.
אחים אמורים לתמוך זה בזה, אומרים לי התאומים. אבל להם אין בעיה לעזוב אותי בבית בכל ערב שישי, להפליג במעבורת לאחד מהאיים האחרים ולבלות עד שהשמש עולה.
מאז שהוציאו אותי מבית הספר ועברנו מסוואנה לאפלאנה, האנשים היחידים שאני רואה ושאינם בני המשפחה שלנו עובדים באחוזת פרימרוז. מורים פרטיים, עובדי משק בית, שפים וגננים הם היחידים שמותר להם להיכנס לבית ולשטח שמסביבו.
אז למה שלא אהיה בצד של האנשים שאיתם אני מבלה את רוב הזמן שלי? קאש ופלמר הם לגמרי בלתי נפרדים, ואימא אומרת שאני אכלתי את התאומה שלי כשהיינו ברחם, ככה שההורים הם האפשרות היחידה שלי.
הבטן שלי רועמת כשאני מעיפה מבט באצבעותיי המכוסות ברוטב מרינרה וגבינת ריקוטה.
אוקיי, אז יש אפשרות נוספת.
אוכל.
אבל אני לא באמת יכולה לעמוד ליד האי במטבח ולדחוף מזון קר לפה כל יום. לפחות לא כשיש אנשים אחרים בסביבה.
בגלל זה אני ערה בחצות ומתחבאת בחשכה.
כולם ישנים ורק אני בקומה הראשונה, מלכלכת ברוטב את השמלה הצהובה בהירה שאימא הכריחה אותי ללבוש לדרשת יום ראשון של חג הפסחא.
אני מניחה שהייתי יכולה לעשות דברים גרועים יותר.
פלמר תמיד אומר ששום דבר טוב לא קורה אחרי שעת השינה שלי, ונדמה לי שלבלוס אוכל זה די עלוב לעומת הסיפורים ששמעתי ותוכניות שראיתי בטלוויזיה.
אבל מסיבה כלשהי אני עדיין מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר.
היד שלי נמצאת בחצי הדרך אל פי עם חתיכה של פסטה שטוחה מיטלטלת בין האגודל והאצבע המורה כשחבטה עמומה איפשהו בצד השני של הבית גורמת לי לקפוא במקום.
אני מרימה את העיניים, קולטת את ההשתקפות המוכתמת שלי במראה הענקית שתלויה בקצה החדר ומוצפת בתחושה חמה ודביקה.
איכס.
אבל אני לא זזה ורק מכינה את עצמי להתמודד עם הפולש.
זוהר עמום מסתנן דרך המעבר המקושת שמוביל אל מחוץ למטבח, והלב מתרסק לי על הצלעות.
איזה חרא.
קולות נשמעים במסדרון, מהדהדים מהתקרות הגבוהות של הבית הגדול מדי שלנו.
הם מתקרבים.
חרא כפול שתיים.
אני כל כך בצרות.
אם מישהו יגלה שאני זאת שתמיד הורסת את המנות שאימא מכינה בערב שלפני היריד, יקרקעו אותי לחודש.
גם ככה אין לי הרבה זכויות, ואני ממש לא מעוניינת שייקחו ממני את אלה שעדיין יש.
אני מביטה בלזניה עם כיסוי הניילון הקרוע, תופסת אותה ומתכופפת להתחבא מאחורי האי, מניחה את התבנית על ברכיי, מושכת אותן קרוב אל החזה ומכריחה את עצמי לבלוע רוק למרות שהפה שלי יבש לגמרי.
ידית הברזל של הארון הלבן מתחפרת לי לתוך הגב כשאני נצמדת אליה ומנסה להקטין את עצמי עד כמה שאפשר. הנשימות יוצאות ממני בפרצים מהירים שגורמים לעטיפת הניילון להתנפח מתחת לאצבעותיי.
הבטן שלי משמיעה רעש ברגע שאני שומעת צעדים על רצפת האריחים.
אני מצמידה את האצבעות לתבנית, נושכת את השפה התחתונה ומנסה לנשום בשקט.
זיעה נוזלת מקו השיער שלי אל קצה אפי. אני מתבוננת בטיפה בעיניים פוזלות ולרגע שוכחת שאני בסכנה.
הראייה שלי מיטשטשת כשהטיפה מתגלגלת ונושרת על עטיפת הניילון.
אני מפסיקה לנשום.
אנחה מהדהדת באוויר, ואני מציצה מעבר לדלפק כדי למצוא את המקור שלה. הקצוות של המוקסינים האהובים על אבא מבצבצות מהצד השני, ואני משחררת אנחת רווחה קטנה.
הסיכוי שהוא יעניש אותי קטן בהרבה.
אני מעלה על פניי חיוך קטן ומחליטה לצאת מהמחבוא ולהשתמש בחמידוּת, בתקווה שהפרצוף המתוק המתחנן שלי יעלים את הכעס של אבא.
אבל כשאני מניחה את הלזניה על הרצפה, נעמדת ומקיפה את פינת האי, אני מגיעה לראש מלא שיער כהה מאפיר. אבא שוכב על הרצפה.
ומדמם מחור בגולגולת.
1
ג'ונאס
הסכום נשלח בהעברה בנקאית לחשבון שלך.
אני מוחק את ההודעה מהטלפון, שולח לאליסטר אימוג'י של אגודל זקור ומכניס את המכשיר לכיס. עכשיו, אחרי שהוא שילם לי, אני קצת יותר נלהב להמשיך עם התוכניות לערב זה.
כמה מהיריבים הפוליטיים של אחי נאבקים ברצינות רבה יותר מהאחרים, ונראה שפקיד העירייה שהוא דפק אתמול פחות מוכן למות משציפיתי.
אין דבר.
הצרחות של יעדי החיסולים שלי כבר לא מרתיעות אותי.
הבית שלי ממוקם באזור מכוסה עשב ירוק בקצה הצפוני של האי אפלאנה, גוש אבן קטן שצף סמוך לאיי נמל בוסטון. אוכלוסיית האי גדלה מכמה מאות אנשים לכמה אלפים במהלך השנים האחרונות.
קודם לכן נחשבנו בעיקר לאזור תיירותי שבו משפחות עשירות יכולות להחביא פעילות לא חוקית מאחורי ייצוא של סרטנים או צמחי מנטה, או לפתח תשתיות שימשכו דיירי קבע נוספים לאי.
לאפלאנה יש נמל תעופה פרטי קטן ושטחים פתוחים שאותם חוצים כבישים קטנים, והוא מתפקד בעצם כמעין גרסה עצמאית של ההמפטונס, אף שיש בו אזורים עניים והרבה יותר פשע.
לא הייתי בוחר לחיות במקום כזה, אבל המשפחה שלי עברה לכאן כשהייתי ילד ומאז לא עזבתי.
הבית שלי מרוחק מהשפע הרועש של אטרקציות וחנויות שבמרכז האי. השכנים הקרובים ביותר שלי מרוחקים כמה קילומטרים מכאן, כך שאין הגבלה על מידת הרעש או הבלגן שהעבודה שלי יוצרת.
בדרך כלל אני מנסה להימנע מרעש ובלגן. חיסולים נקיים משאירים מצפונים נקיים, ואני לא מעוניין שאפילו קמצוץ של אשמה יכביד לי על הכתפיים.
הזמן לאשמה יגיע לפני אלוהים ביום הדין ולא רגע אחד לפניו.
אני סוגר את הברז, מסתובב ומנגב את ידיי במגבת מטבח. קווין נועץ בי מבט דרך המסקינגטייפ שאיתו עטפתי לו את הראש והשארתי בו פתח קטן לפה שלו.
"חבל שאנחנו צריכים לגמור עם זה ככה," אני אומר ומעלים כל תקווה שאולי יש לו לעזוב את העולם הזה בדרך מכובדת.
זיעה מבעבעת לו על המצח כשאני מתקרב באיטיות לכיסא שהוא קשור אליו. הלהבות באח האבן מרקדות סמוך לגב שלו, מחממות את החדר וגורמות לעור החשוף שעל עורפו להתכסות בסימנים סגולים.
אני כורע, לוקח מוט ברזל מהמתלה שעל הקיר ליד האח ומקרב את הקצה המעוקל אל האש. הברזל רוחש ומתלהט בצבע כתום, ואני לא יכול לעצור את ההתרגשות שזורמת לי בוורידים כשקווין מייבב.
אני מזדקף, מוציא את המוט מהאש ודוחף אותו לכיוון פניו. המוט בקושי נוגע לו בלחי והוא צווח כמו חזיר שחוט ונרתע לאחור עד שהכיסא שלו כמעט מתהפך.
"יש לך משהו להגיד?" אני שואל למרות שאין סיכוי שהוא יענה. "אני מודה שאין לי מושג למה אליסטר ביקש ממני לטפל בך. עבר זמן מאז שהוא הזמין ממני חיסולים, אז הוא בטח מתכנן משהו רציני."
קווין גונח, ואני משוכנע שהוא היה בוכה אם המסקינגטייפ לא היה עוצר אותו.
אני מכניס את הקרסול שלי מאחורי אחת מהרגליים של הכיסא, רוכן אל קווין ותופס את הכתף שלו ביד אחת. המוט זוהר כשאני מנופף בו בינינו ומצקצק על הפחד שקפא על פניו העייפות.
"קדימה, חבר, תזרוק לי עצם." הצלב המוזהב שתלוי לו על הצוואר לוכד את מבטי. "אתה קתולי, כן? אז אתה מאמין שווידוי מביא למחילה על חטאים או איזה קשקוש מזוין אחר. טוב, אז הנה ההזדמנות שלך. תספר לי מה עשית, ואולי אלוהים ירחם על הנשמה שלך."
הפעם הוא אפילו לא מנסה לדבר. אני נאנח, מעביר את המוט לאורך הלסת שלו ומתענג על האימה שקורנת ממנו.
קצה הברזל מעוצב בצורת האות דבליו ומקושט בחריטה מורכבת של ורדים וגפנים. הוא עבר בירושה מסבא שלי לאבי וממנו אליי, אם כי אני חושד שאני הראשון שמשתמש בו למטרות כאלו.
אבא שלי לא היה מספיק יצירתי בעבודה הזאת וסביר להניח שבגלל זה הוא מת. אם הוא היה ממשיך להשתמש בכישרונות החבויים שלו ולא מנסה להפוך לחלק מחברת פרימרוז ריאלטי, אולי הוא עדיין היה בחיים.
אני מעיף מבט אל שעון הרולקס הכסוף שעל ידי ומבין מה השעה. אליסטר יחטוף שבץ אם אאחר, אז כדאי שאגמור עם זה מהר.
חבל.
למשוך את הסוף הבלתי נמנע זה החלק הכי טוב של העבודה שלי.
קווין רועד לי בידיים, ותחושה של סיפוק עוברת בקצות העצבים שלי ומדליקה אותי כמו שמיים מלאי כוכבים.
"חשבתי שכשאחי דוחף את הזין שלו לתחת שלך זה אומר שיקרו לך דברים טובים, למרות שאני בטוח שיש לו שיטות משלו לענות אותך —"
אני מבליע חיוך, דוחף את הקצה המעוצב המלובן של המוט לתוך הלחי שלו ומניח לו להשתולל ולצרוח עד כמה שהוא יכול. ריח הבשר החרוך מגיע לי לנחיריים ואני שואף עמוקות ומרשה לעצמי להתענג על השחיתות שלי.
הסמל של משפחת וולף נראה נהדר כשהוא חקוק לתוך פניו, ואחרי שאני מרוצה מעומק הנוכחות שלו שם אני זז לאחור וממקם את האות שבקצה המוט בין שפתיו.
"ולי יש שיטות משלי," אני מסיים את המשפט ודוחף בתנועה של מפרק כף היד את הברזל לתוך הפה שלו. כבר אין לו שיניים שיחסמו את הכניסה, אז הקצה פוגע בחלק האחורי של הגרון שלו בניסיון הראשון.
הוא זז קצת כשאני מחזיק אותו במקום, אבל המאבק דועך כשהאנרגיה שלו מתאדה. כשהגוף שלו מתרפה אני דוחף את היד פנימה חזק יותר עד שקצה המוט מגיח לו מהעורף בזווית מוזרה.
דם פורץ לו מהשפתיים ומפצע היציאה ונשפך אל הרצפה. חלק ממנו מכתים את נעלי העור שלי, ואני נאנח כשאני מתכופף לנגב אותן בממחטה שיש לי בכיס החזה של הז'קט.
אני מקפל אותה בחזרה ודוחף לתוך ז'קט העור, מנקה את החדר, עוטף את הגופה של קווין בברזנט ומאחסן אותו זמנית במקפיא שניצב על המרפסת האחורית שלי.
מאוחר יותר, כשאני מגיע לבר שלי, הפלֶיימינג צֵ'ריוֹט, אחי יושב בתא שממוקם ממש מאחור וצופה בפנים חתומות בלקוחות שמתפתלים על רחבת הריקודים.
עשן של סיגר קובני עולה מסביבו ומסתבך בשערו השחור כעורב והמסודר בקפידה, והמכנסיים המחויטים בכחול כהה שהוא לובש עם שלייקס מעידים בבירור שהוא לא מגיע למקום הזה לעיתים קרובות.
עיניים כחולות קפואות מתבוננות בי כשאני מחליק אל המושב שמולו. רגע אחרי שאני מתיישב, מלצרית ג'ינג'ית בשם אמבר מניחה מולי כוס בירה, ממלאת את כוס המים של אליסטר וממהרת להתרחק.
"אני מופתע שרצית להיפגש כאן," אני מרים קצת את הקול כדי שיישמע למרות המוזיקה.
הוא לוגם מהמים שלו ומאזן את הסיגר על הכוס. "ובכן, חשבתי שיהיה קל יותר אם אני אבוא אליך. אנשים לא ישאלו את עצמם למה ראש העיר יושב בבר מפוקפק אם הם יחשבו שהוא פשוט עושה את העבודה שלו בחריצות."
"אבל אני מניח שהם ישאלו שאלות אם אני אגיע לבית ראש העיר."
"בדיוק." הוא מניח את הכוס שלו, מוצץ את קצה הסיגר ושואף עמוקות. כשהוא נושף הוא רוכן קדימה. "מה עם חברנו הטוב קווין?"
"טופל." אני לוגם מהבירה. "אבל אני מקווה שיש לך סיבה טובה לרצות שהוא ייעלם, ולא רק האפשרות שמישהו יגלה את ה... מפגשים שלך."
אליסטר מגחך. "ההעדפות המיניות שלי הן כבר לא סוד, אח קטן. העובדה שאני נהנה מחברה של גברים בדיוק כמו שאני נהנה מנשים היא לא שערורייתית כמו שהיית חושב."
"התקשורת בכל זאת תעשה עם זה משהו."
"אה, אין לי ספק. אבל לתקשורת אין ממש השפעה על ההחלטה שלי."
אני מתופף על קצה שולחן העץ, נושף אוויר וסורק במהירות את החדר.
תאים מסודרים לאורך שלושה מארבעת הקירות ואל הרביעי צמוד הבר. במרכז נמצאת רחבת הריקודים, אם כי בימים שאנחנו פותחים מוקדם היא משמשת פשוט כמקום לשולחנות נוספים.
זה לא מקום מדהים, אבל הוא שלי.
עבור מי שבילה זמן בכלא בלי שום דבר ששייך לו, הרעיון של רכוש הופך לחשוב מאין כמוהו.
"בטח לא באת לכאן כדי לדבר על חיי המין שלך," אני אומר ומסיים את המשקה שלי.
הוא שולח יד באיטיות אל החליפה שלו, שולף כרטיס שחור ומניח אותו על השולחן.
המילים "אתה מוזמן לאחוזת פרימרוז" מופיעות עליו באותיות זהב מובלטות.
הבטן שלי מתהפכת והקרביים מתכווצים כשאני חושב על הפעם האחרונה שהייתי בבית שבאחוזה, לפני שתים־עשרה שנים.
שתיקה מתמשכת בינינו, ואני משלב קרסול על ברך ומחכה שהוא ימשיך. "אתה לא מתכוון ללכת לשם, נכון?"
הוא מעווה את פניו בלי להזיז את המבט מהכרטיס. "בפעם הראשונה מאז שהם קנו את האחוזה, טום פרימרוז פותח אותה לציבור. מן הסתם כל אדם עם חשיבות או מעמד מכאן ועד בוסטון יגיע כדי לראות מה יש בפנים."
אני לא עונה.
"זה לא יהיה הולם אם אני לא אגיע. שמעתי שהבת מחפשת בן זוג." הוא עוזב את הכרטיס, ויש משהו רדוף בעיניים שלו. אני מפריד את רגליי המשולבות. אין לי עניין מיוחד לפגוש את רוחות הרפאים שלו, יש לי מספיק רוחות משלי.
תמונה של הבובה חומת השיער של טום פרימרוז קופצת לי לראש, למרות שעבר זמן רב מאז שהבחנתי בה במגזין או בכל מקום אחר.
אני מהנהן ומרים כתף בהסכמה. "כל עוד זה אתה ולא אני."
תחושה מוזרה מתנחלת לי בבטן כשאליסטר לא אומר דבר. אני משפיל את המבט אל הכרטיס ומתבונן כשהוא מסובב אותו באצבע אחת.
אני מרים את המבט לאט אל עיניו. הוא מסתכל לי ישר בעיניים.
הנחיריים שלי מתרחבים. "לא."
הוא מתופף באצבעותיו על השולחן. "זאת לא הייתה בקשה, ג'ונאס."
האמת היא שהוא מבקש רק לעיתים נדירות. הילדות של אליסטר עברה עליו במסעות מסביב לעולם עם אימו הסקוטית וכפית זהב בתחת. אף אחד אף פעם לא לימד אותו להתנהג. הוא לוקח מאחרים בלי שום חרטה, תכונה שהייתי מעריך יותר אם הוא לא היה כל הזמן מפנה אותה נגדי.
האוכלוסייה הקבועה באי אפלאנה לא גדולה, ובכל זאת תמיד הייתה בו נוכחות משמעותית של פשע. לא בדיוק פשע מאורגן, אבל יש חברות מחתרתיות מתחרות שפועלות בדרום האי ובחלקים הקשים יותר למגורים והפחות מיושבים שלו.
כולם תמיד חושבים שרשתות פשיעה קיימות רק בערים הגדולות, אבל האמת היא שהרבה יותר קל להשחית עיירות תיירותיות קטנות.
בקהילות שבהן כולם קשורים זה לזה יש סיכוי קטן יותר שמישהו ילשין וסיכון גדול יותר עבור המלשינים.
ככה אחי קיבל את הכוח הפוליטי שיש לו באפלאנה. הוא מקושר לפושעים רבי השפעה ולכן יש לו הרבה אויבים ומעט אהדה ציבורית, אבל לגנוב את הבחירות זה עניין די פשוט.
הוא אפילו לא נאלץ לעשות את זה בעצמו.
אני מטיח אגרוף בשולחן ומהדק את הלסת עד שהשיניים הטוחנות שלי כואבות.
"אתה מודע לכך שמשפחת פרימרוז שונאת אותי?"
בצדק, אפשר לומר, לאור העובדה שניסיתי להרוג את אב המשפחה.
אבל הוא התחיל כשהרג את אבא שלי.
"כל האי יודע, כן." אליסטר מושך בכתפיים ומתופף בציפורניים שלו על הכרטיס. "ובדיוק בגלל זה אף אחד לא יצפה לך שם."
