הקדמה
'במבט לאחור: 2000-1887' -
אידאולוגיות, דמיון ופעולה בְּשׁוּמָקוֹם
משה אלחנתי
הרומן האוטופי של אדוארד בלאמי (Bellamy, 1850-1898), במבט לאחור: 2000-1887, ראה אור לראשונה בבוסטון בשנת 1888 והוא קרוב לוודאי הרומן האוטופי המצליח ביותר אי פעם; עם פרסומו היה הרומן שני בפופולריות רק לספרה של הרייט ביצ'ר סטואו (Beecher Stowe) אוהל הדוד תום (1986).1 הוא מכר בארצות הברית לבדה כמיליון עותקים והפך עם פרסום המהדורה השנייה (1889) לרב־מכר ראשון מסוגו. הספר התניע תנועת רפורמה חברתית כלל־לאומית והותיר את חותמו על דור שלם של אינטלקטואלים, כמו ג'ון דיואי (Dewey, 1859-1952), תורסטן ובלן (Veblen, 1857-1929) וההיסטוריון צ'ארלס בירד (Beard, 1874-1948), כמו גם על מנהיגים פוליטיים כמו ויליאם אלן וייט (White, 1868-1944), מנהיג התנועה הפרוגרסיבית, ויוג'ין דבס (Debs, 1855-1926), המנהיג הסוציאליסטי ואיש האיגודים המקצועיים. הפופולריות של הספר הרקיעה שחקים בעיקר הודות לגינוי המפורש שהובע בו נגד הקפיטליזם נטול הסולידריות החברתית, אך גם מכיוון שרבים מהקוראים אכן ראו בו מדריך שיוביל אותם לשינוי החברתי שייחלו לו, מעין ספר הדרכה בדיוני אך מעשי לחברה פוסט־משברית. הספר רכש עד מהרה מעמד של ספר פולחן; כמעט כל מי שהיה מעוניין "בשאלה החברתית" השתמש בו בוויכוחים פוליטיים, כמו גם בתעמולה המפלגתית שהתנהלה בעת ההיא. מו"לים שהתרשמו מהצלחת הספר הזדרזו לפרסם רומנים דומים שאיכותם מפוקפקת או ספרים ומסות שהתייחסו בהערצה לספרו של בלאמי. הסופר המהולל הרברט ג'ורג' וֵלס (Wells, 1866-1946) קבע בספרו העיוני־פיוטי, אוטופיה מודרנית, שהטקסטים האוטופיים בדרך כלל:
[...] דלים ספרותית ולעיתים אף משעממים. וכי כל מה שעולה מן השילוב המרגש: דם, חום ומציאות החיים, נעדר מהם במידה רבה; כמו כן, כמעט בכל אוטופיה אין בנמצא אינדיווידואלים, אלא רק דמויות סטריאוטיפיות, למעט, אולי, ב"חדשות משום מקום" של מוריס. בדרך כלל מתאר הטקסט האוטופי בניינים נאים אך חסרי אופי, הכול מטופח, סימטרי ומושלם מדי, והאנשים שם, כולם בריאים, מאושרים, לבושים יפה, אבל נטולי הבחנה אישית כלשהי.2
אולם לא רק מוריס מתעלה בטקסט האוטופי שלו על הדלות הספרותית של הסוגה, קובע ולס, גם אדוארד בלאמי מצליח לעשות זאת, אם כי במידה פחותה. ואכן, ספרו של בלאמי דיבר למיליוני אנשים ואף עוררם לפעולה. השפעתו של הספר לא נותרה תחומה בארצות הברית, ובשני העשורים הראשונים מאז ראה אור נמכרו בארצות הברית ובעולם מיליוני עותקים. הספר תורגם לעשרות שפות (ובכלל זה לעברית ארכאית3 בשנת 1903 וליידיש במהדורה שראתה אור בשנת 1905 בוורשה), ואלפי קוראים ברחבי העולם העידו שהספר שינה את חייהם. מנהיגים של תנועות פוליטיות, סוציאליסטיות ואחרות הודו שהספר סייע בידם לעצב את הדוקטרינות של התנועות שלהם. הספר עורר השראה במובילות התנועה הפמיניסטית המוקדמת, כמו גם בקרב מנהיגי איגודים מקצועיים, מתכנני ערים בריטים, טכנוקרטים צרפתים, חסידי מדינת הרווחה באירופה, סוציאליסטים מעשיים ואפילו ציונים ממרכז אירופה (ידועה השפעת הספר על הרצל, שהתייחס אליו הן ביומנו והן בספרו האוטופי אלטנוילנד, גם אם באופן ביקורתי).4 תגובה עולמית זו לספר מוכיחה שהוא הפך למעין מניפסט פרוגרמתי שהשפיע רבות על הוויכוח הבינלאומי באשר לעתידן החברתי, הפוליטי והלאומי של החברות המתועשות. באנגליה למשל, המבקר והמו"ל תומס ריינולדס (Reynolds) פרסם ספר שנשא את הכותרת הארוכה: הקדמה והערות - המחשות, ביאורים, רמזים והתרעות - לספרו המפורסם של מר אדוארד בלאמי במבט לאחור.5 כפי שניתן ללמוד מהכותרת המסורבלת, ספרו של בלאמי הפך כבר למעין שווה ערך חילוני לכתבים מקודשים. הפופולריות והמעמד הייחודי שזכה לו הספר ראויים לדגש מיוחד, שכן במבט לאחור אינו בשום פנים סמן של איכות ספרותית יוצאת דופן וגם לא התכוון להיות כזה. ואכן, בביקורתו על הספר ציין ויליאם מוריס שהחלק המעניין והמושך את הקוראים הוא דווקא "תוכנו כמאמר רציני ולא המעטפת הדקה של רומן".6
כך או כך, מדובר אפוא בחיבור אוטופי ייחודי, שתוכנו לא נותר תחום בין דפי הספר, נושא לוויכוחי פרשנים מלומדים או חוקרי ספרות, אלא יצירה פופולרית שהשפיעה עמוקות על בני הדור מכל המעמדות. לדוגמה, בשנים שלאחר פרסום הספר נוסדו ברחבי ארצות הברית 162 "מועדוני בלאמי" (הידועים גם בשם Nationalist Clubs), שבהם דנו החברים (Bellamyites) ברעיונות שבספר ובמשמעויות המעשיות הגלומות בו מהבחינה החברתית והפוליטית. במובן זה, הספר הרים תרומה של ממש לגיבוש התנועה הפופוליסטית־פרוגרסיבית בארצות הברית ולניסוח סדר היום והארגון של "מפלגת העם" בארצות הברית בשנות ה־90 של המאה ה־19. השפעתו של הספר לא פגה עד לשנות ה־30 של המאה ה־20, ולראיה דברים שכתב הפילוסוף הפרגמטיסט האמריקאי ג'ון דיואי בשנת 1934: "מה שאוהל הדוד תום היה עבור התנועה נגד העבדות, ספרו של בלאמי עשוי בהחלט להיות באשר לעיצוב דעת הקהל לסדר חברתי חדש".7
ספרו של בלאמי פורסם בנקודת זמן היסטורית קשה במיוחד; שיעורי האבטלה והעוני בקרב מעמדות העובדים והמוני המהגרים שברו שיאים, מחלוקות חריפות שיסעו את החברה, וזו נראתה עומדת לפני שינוי חד שקשה היה לעמוד על מהותו ולאמוד את תוצאותיו. ועם זאת, רבים העריכו שהזעזועים הללו יסתיימו בבנייה מחדש של החברה או לחלופין בהרס מהפכני של המבנה המעמדי כולו, כפי שחזה קרל מרקס באמצע המאה.8
בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19, בשני צידי האוקיינוס האטלנטי, נדמה היה שעצם הישרדותה של הציוויליזציה תלוי על בלימה. אפילו העלילה בספרו של בלאמי - שבה ג'וליאן וֵסט (West), גיבור הספר, עובר מבוסטון הדיסטופית של שנות ה־80 ומופיע בבוסטון האוטופית של שנת 2000, לאחר שחווה שינת טראנס שנמשכה מאה ושלוש־עשרה שנים - מגלמת משהו מהרדיקליות של העת ההיא ומחוויית השבר בהמשכיות ההיסטורית. ספרו של בלאמי שיקף נאמנה את המבוכה באשר למושג הזמן ההיסטורי במפנה המאה ה־20 (Fin de Siècle) ואת התחושה הכללית שעומד להתרחש משהו גדול, המגיע כאילו מחוץ לזמן ההיסטורי. הרדיקליות הזאת משתקפת אצל בלאמי בהעלאת הרעיון המתעתע שהפוליטיקה הנציונליסטית (Nationalist Politics) - היא הפתרון למבוכות הזמן. באמצעות ד"ר ליט, המארח והמדריך של ג'וליאן וֵסט באוטופיה, בלאמי מתאר את הפתרון החברתי שאליו הביאה האוטופיה כ"לאומי". הנחת היסוד של ספרו היא שכדי לסיים את מאבק המעמדות ולפתור את מצוקות העוני והמחסור, נחוצה מדינת לאום דמוקרטית, ובתנאי שתהיה ריכוזית ומכוונת מלמעלה, כזו שתשלוט באופן רציונלי בכלל תהליכי הייצור, ההפצה והצריכה, שבאותה עת נשלטו כליל על ידי שורה של תאגידים מונופוליסטיים מתחרים. הפתרון "הלאומי" היה נחוץ מכיוון שבשנות ה־80 המאוחרות, בעיקר לאחר מהומות היי־מרקט בשיקגו - כאשר שמונה מנהיגים חפים מפשע של תנועות העבודה ושל קבוצות אנרכיסטיות נידונו למוות - המילה "סוציאליזם" נכרכה בתודעת בני הזמן במהומות ובאלימות מהפכנית. במכתב ששיגר בלאמי לסופר, המחזאי ומבקר הספרות ויליאם האוולס (Howells, 1837-1920), הוא הביע מורת רוח כלפי הפעילות של תנועות העבודה והתעמולה האנרכיסטית, וטען שהללו מזכירות לאמריקאי הממוצע את הדגל האדום ואפילו אלמנטים של גידוף האל והדת, היקרים לאמריקאים רבים.9
בלאמי האמין, ולכך מוקדש ספרו, באבולוציה חברתית ולא במהפכה חברתית (ופוליטית בהכרח), כפי שכתב בדצמבר 1889 במאמר בכתב העת הנציונליסט: "אבולוציה, לא מהפכה, התפתחות סדורה ומתקדמת, ולא ניסוי נמהר ומסוכן, היא המדיניות האמיתית שלנו".10 בדומה לרבים מבני מעמדות הביניים בעת ההיא, גם בלאמי סלד הן מהמונופולים הקפיטליסטיים הדורסניים והן מהסוציאליסטים המיליטנטיים ומהארגונים שלהם, שיצאו נגד הקפיטליזם והסדר הקיים. הוא חשש מהסיכוי לרודנות פרולטרית באותה מידה שחש איבה כלפי האפשרות לשלטון פלוטוקרטי, שבו העשירים יעשו כרצונם. הייתה זו אמביוולנטיות ששיקפה את התקוות ואת הפחדים של האמריקאי הממוצע בעידן של אי־שקט כלכלי, חברתי ופוליטי ההולך ומתפשט.
באקלים התרבותי של מפנה המאות ה־19 וה־20 נראה שהאוטופיה ה"לאומית" של בלאמי הגיבה ונענתה לצורך יסודי, ובמידה רבה גם סייעה להיווצרותו ובוודאי להתעצמותו. כאמור, בעקבות ספרו נוסדו בארצות הברית מועדונים לאומיים (Nationalist Societies) שהתארגנו באופן מקומי על מנת לקדם את הרעיונות החברתיים והפוליטיים שבספר. המועדונים הללו אירחו מפגשים ודיונים ותרמו מאמרים ושפע של פרסומים. בבחירות לנשיאות של שנת 1892 נרתמו המועדונים הללו למערכה לטובת מפלגת העם (People's Party), הידועה גם בשם "המפלגה הפופוליסטית", שמועמדה לנשיאות היה גנרל ויבר (Weaver, 1833-1912). ויבר אימץ בגילויי הדעת שלו כמה וכמה המלצות ורעיונות שהופיעו בספרו של בלאמי, ובסופו של דבר משך אחריו כמה מיליוני מצביעים.11 גם בבריטניה, בהשפעתו של בלאמי הפכו קוראיו לאקטיביסטים פוליטיים, הקימו מועדונים והפיקו שפע של פרסומים, פמפלטים ועיתונים, דוגמת ה־Nationalization News, ואלה תרמו רבות להפצת ספרו של בלאמי בקרב תומכים וחברים. לנוכח הפופולריות של הספר, מו"לים בריטים לא היססו להדפיס מהדורות פירָטיות ללא אישור. בראשית 1890 דווח על מכירות של מאה אלף עותקים של במבט לאחור בבריטניה, ועד למותו של בלאמי מדלקת ריאות בשנת 1898, סך מכירות הספר בארצות הברית עלה על חצי מיליון עותקים.
האוטופיה של בלאמי הפכה כאמור לתופעה חסרת תקדים בשדה ההוצאה לאור באירופה, כמו גם בארצות הברית. כמה מקוראי האוטופיה אף הפכו לכותבי אוטופיות בעצמם. חלקם, בעיקר מחוגי הימין, תקפו בספריהם את במבט לאחור מחשש להשפעתו המזיקה,12 אך גם מחוגי השמאל נשמעה ביקורת. ויליאם מוריס, הסופר, האמן והאקטיביסט הקומוניסטי האנגלי, כתב בשנת 1889 במאמר ביקורת על ספרו של בלאמי כי "הספר הזה ראוי להיות נקרא ואף זכאי להתייחסות רצינית", ועם זאת הוא הוסיף שבהיעדר אידיאולוגיה סוציאליסטית אמיתית, "אסור להתייחס לספר כאל התנ"ך של ההבניה מחדש הסוציאליסטית; סכנה אשר אולי קשה להימנע ממנה".13
אחרים דווקא שאבו מוטיבציה מחזיונות העתיד של בלאמי וחיברו אוטופיות טכנולוגיות ועתידניות המפארות את עיר העתיד, את ההמצאות הטכנולוגיות ואת החיים המודרניים כגן עדן חברתי, כגון ספרו של בדפורד פק (Peck), העולם הוא חנות כול־בו, שראה אור בשנת 1900.14 אפילו מחבר מהולל כמו וולס (H. G. Wells) נסמך על עלילת האוטופיה של בלאמי כשחיבר את הפנטזיה הדיסטופית שלו כשהנרדם מתעורר (1899).15 ואף בלאמי עצמו, נישא על גל הצלחת ספרו, פרסם בשנת 1897 מעין ספר המשך, אוטופיה שכותרתה שוויון (Equality).16 מחקרים מלמדים שבתקופה הקצרה שבין השנים 1899-1900 ראו אור בארצות הברית ובאירופה לא פחות משישים ושניים ספרים בעלי זיקה ישירה לספרו של בלאמי.17
אדוארד בלאמי, שבאופיו היה צנוע ונחבא אל הכלים, חי עד לפרסום האוטופיה שלו בבידוד מסוים, למרות שהיה עיתונאי פריפריאלי די מצליח. הוא התמקד בכתיבת ביקורות ספרות ומאמרי מערכת בענייני כלכלה ופוליטיקה בעיתונות המקומית. עד לפרסום האוטופיה שלו הספיק לפרסם שישה־עשר סיפורים קצרים וארבעה רומנים קצרים, שרובם התמקדו בעלילות אקסצנטריות ומורכבות מבחינה פסיכולוגית. נראה היה שאף אחד מהקהילה הספרותית של זמנו לא צפה לבלאמי תהילה כפי שזכה לה לאחר פרסום האוטופיה, שהפכה אותו בן־לילה לסופר ידוען. מהרגע שבמבט לאחור הפך לרב־מכר החל בלאמי לקדם ללא לאות את רעיונותיו הפוליטיים כפי שהובעו בספר. לאחר שהמהדורה השנייה ראתה אור בשנת 1889 נהג בלאמי להופיע בקביעות במפגשים כדי לקדם את רעיון הלאומנות, או הלאומיות המכילה, כפתרון לכלל הבעיות החברתיות; לטובת זה, ערך בלאמי בשנים 1889-1893 את כתב העת אומה חדשה (New Nation).
מנצרות של חסד ל'דת הסולידריות'
הצלחת ספרו של בלאמי וההשפעה הדרמטית שנודעה לו על קהלים רחבים הביאו לכך שהסופר - שעד אז חי, כאמור, חיים שקטים ודי אנונימיים - זכה למעמדו של רפורמטור בולט בקנה מידה ארצי. אדוארד בלאמי נולד בשנת 1850 בצ'יקופי (Chicopee Falls), עיירה תעשייתית קטנה במסצ'וסטס, בנם של כוהן דת בפטיסטי, רופוס קינג בלאמי (Rufus King), ושל מריה פוטנאם (Putnam), קלוויניסטית אדוקה ובעצמה בת למטיף בפטיסטי. המשמעת הרוחנית־אמונית שנטעו בו הוריו בילדותו עיצבה במידה מסוימת את התפתחותו האינטלקטואלית בבגרותו, גם לאחר שנטש את האמונה באל הנוצרי, תוצאת תהליך מחמיר של הערכה והתבוננות עצמית שעבר במהלך שנות ה־70 של המאה.18 כך או כך, הוא נשא עימו מתח אמוּני מתמיד, שקיבל ביטוי מורכב באוטופיה שלו, לא רק בשפה התנ"כית שאליה נדרש מדי פעם, אלא גם במובאות הרבות מכתבי הקודש כמו גם בשימוש העלילתי שהוא עושה באלמנטים דתיים.
באחד מפרקי הסיום של במבט לאחור בלאמי מביא לפני הקורא דרשת יום ראשון של מטיף בשם בָּרטוֹן, הנמסרת היישר לבתים באמצעות שידור טלפוני. הדרשן הבדיוני משתמש ברטוריקה מוכרת, שבה לאל או לבורא תפקיד מרכזי בחיי אנוש ובחיי הקהילה. אלא שלא כך הוא; האלוהים שעליו מדבר המטיף אינו בשום פנים ואופן האל הנוצרי המוכר בנוסח הפרוטסטנטי המקובל. בלאמי ממיר את הנצרות של ילדותו באל חדש ובדת חילונית חברתית, שאותה פיתח במאמרים מוקדמים כמו גם בספריו ובהרצאותיו. באמצעות דרשתו של בארטון, בלאמי מציג משנה חילונית הומניסטית, שבמרכזה האמונה שהיקום אינו ממלכתו של אל נקמות ושהאדם אינו יצור חלוש המסור לגורל אינדיווידואלי וגם לא לאפוקליפסה קולקטיבית. ולא מקרה הוא שבלאמי מציג באוטופיה שלו משנה חילונית־חברתית; לאורך כל חייו הבוגרים, וביתר שאת בשנים שקדמו לכתיבת האוטופיה, בלאמי עסק באובססיביות בדתיות וברוחניות בכלל ובנטישת האל הנוצרי בפרט. את האמונה באל הנוצרי ובמשיחו הוא החליף באמונה באדם ובאהבת האדם. את הרעיונות הללו הביע במאמר בַּחֲרוּת (שלא פורסם בימי חייו), שחיבר בשנת 1873 תחת הכותרת "דת הסולידריות" ("The Religion of Solidarity").19 בליבת המאמר שוכנת ההשקפה שרק פעולה חסרת אנוכיות מבטאת נאמנה את הטבע האנושי. ב"איבוד הזהות האישית שלנו", מכריז בלאמי, אנו "נעשים מודעים לאחר שלנו, לזהות האוניברסלית שלנו, לזהות של סולידריות אוניברסלית".20 מכיוון ש"נשמת הסולידריות היא בראש ובראשונה אינסטינקט של זהות ושל אחדות",21 הרי שהתוצאה הטבעית של קיום סולידרי שקולה ל"תחושה של התקדשות דתית".22 ההתעלות העצמית, הנובעת מהתנערות מהאינדיווידואליזם הריק, הופכת למטרה ראשונית של מוסר הסולידריות, שיש בו שימת דגש על פעולה נטולת אנוכיות, או כפי שבלאמי שם את הדברים בפיו של ד"ר ליט, המדריך של ג'וליאן וֵסט באוטופיה:
אינדיווידואליזם, שבזמנך היה האידיאה המכוננת של החברה, לא רק שהיה קטלני לכל רגש חיוני של אחווה ואינטרס משותף בין האנשים, אלא הרסני באותה מידה ביחס למימוש אחריותם של החיים בדור מסוים לטובת הדורות הבאים.
הסבת הפנים של בלאמי מהדת הנוצרית אל דת הסולידריות הושפעה ודאי מהלכי רוח רפורמטורים שרווחו בסנטימנט ובמחשבה הדתית האמריקאית של אחרי מלחמת האזרחים. אלה סבבו סביב "התיאולוגיה החדשה", אותה דוקטרינה שהעלתה על נס את הפוטנציאל הרוחני הטמון בנפש האדם כיצור חברתי. ביטוי לתיאולוגיה זו נמצא בתנועת ה־Social Gospel, ששגשגה בארצות הברית בין השנים 1870-1920, בעיקר בקרב חברים במעמדות הביניים ובחוגי האינטליגנציה, ושדובריה טענו שממלכת האל מצריכה, לפני הכול, גאולה חברתית. נוסף לכך, בלאמי הושפע גם מהסוציולוג הצרפתי אוגוסט קונט (Comte, 1798-1857) שהציע בספרו המפורסם, דת האנושות (Religion of Humanity), יקום ידידותי שבמסגרתו האדם המגשים את הפוטנציאל האלוהי שבנפש משמש בסיס יציב לסדר חברתי שוויוני. מקור נוסף ולא פחות חשוב, שוודאי השפיע על בלאמי, הוא הטרנסצנדנטליזם של אמרסון (Emerson, 1803-1882), שנשא את הבשורה שלפיה היסוד הרוחני של האדם הוא הוא הפוטנציאל האנושי שיבטיח את העתיד שבו המין האנושי יתמזג עם הזמן ועם המרחב לכלל ישות אחת שלמה.23 האוניברסליזם האמרסוני הזה הביא את בלאמי להאמין שגורלו של האדם, הן הפרטי והן הקולקטיבי, מצוי מחוץ לאינדיווידואל, ועל כן גאולה פרטית באמצעות כנסייה כלשהי, אין בה ממש. באותה נשימה הכחיש בלאמי את המורבידיות המחניקה של החטא הקדמון ופסל מכול וכול את קיומו של העולם הבא. את גן העדן אפשר וצריך לברוא כאן עלי אדמות.24
מקפיטליזם פרטי לקפיטליזם ציבורי: צבא העבודה, הלאום ואוטופיית הצריכה דת הסולידריות הייתה ניסיון שיטתי של בלאמי לפייס וליישב בין הבורא הנוצרי של ילדותו ובין הנטיות האינטלקטואליות והרוחניות שאימץ כבוגר, כלומר הטרנסצנדנטליזם של אמרסון, התיאולוגיה החילונית ותורת האבולוציה, שסיפקו לו את המסגרת הפילוסופית לתיאור האוטופי של חברה שוויונית. כאמור, בלאמי חי את רוב חייו בעיירת הולדתו, עובדה שהשפיעה על הכרתו הפוליטית לא פחות מאשר הרקע הדתי שממנו הוא בא. במאמר שכותרתו "כיצד כתבתי את 'במבט לאחור'", שנדפס בשנת 1894 בכתב העת Ladies' Home Journal, נזכר בלאמי, בנוסטלגיה מסוימת, בילדותו בעיירה משגשגת, שבה לא היו עשירים מדי ומעט מאוד עניים; מקום שבו כל אחד "שהיה מוכן לעבוד יכול היה להיות בטוח שיזכה בפרנסה הוגנת".25 זיכרון אידילי כזה, המתאר קהילה חרוצה של בני מעמדות הביניים, קרוב לוודאי שאינו מדויק ואולי אף רחוק מהאמת. הלכה למעשה, עיירת הולדתו של בלאמי הייתה עיירת חרושת של תעשיות גפרורים, כותנה ומתכת, שעברה החל מראשית המאה ה־19 פיתוח די מהיר ולא נטול בעיות, כולל שביתה גדולה בשנת 1836, שנים לפני שהוא נולד. עם זאת, אין ספק שבבית בפטיסטי, כפי שהיה בית משפחתו, בלאמי הצעיר היה מודע לפערים מעמדיים בין בעלי בתי החרושת להמון הפועלים שחיו בשיכונים. אולם בלאמי טוען במאמרו שדווקא השנה שבה בילה בגרמניה כסטודנט (1868-1869) היא זו שהותירה חותם ממשי בתפיסתו הפוליטית, משום ששם נפקחו עיניו לראות את תוצאת האי־הומניות של האדם, כפי שכתב: "מה שראיתי באירופה די היה בו כדי לזעזע ולספק לי המחשה חיה לגיהינום העוני השוכן מתחת לציוויליזציה שלנו".26
הזיכרון הנוסטלגי של עיירת הולדתו מסביר במידה מסוימת את ההוויה הפוליטית הנוכחת בספר במבט לאחור, וזאת בשני מובנים. ראשית, זיכרון ילדות מוטה של העיירה כחברה סולידרית הוא במידה רבה המקור לאופי הפרה־תעשייתי של בוסטון האוטופית, שבה, לאורך כל הספר לא מתואר ולא נראה ולו בית חרושת אחד, תהליכי הייצור נותרים עלומים, ממש כשם שאין שום סימן לעשן מכל סוג שהוא; ושנית, יחסי המעמדות בצ'יקופי נשאו אופי יותר פיאודלי מאשר תעשייתי מבחינת יחסי מעסיקים־עובדים, בעיקר בשל שליטתם של בעלי המפעלים בכמעט כל תחומי החיים בעיירה קטנה כזו. לכך אפשר אולי לייחס את האופן הפשטני והסכמתי מדי שבו בלאמי מתאר את המכניזם הקפיטליסטי.
כך למשל, בפרק הפותח את ספרו בלאמי ממשיל את החברה הקפיטליסטית של זמנו לכרכרת ענק שבה מתרווחים בעלי ההון ומחזיקי הפריבילגיות, כאשר אל העגלה רתומים, כפרדות, המוני הפועלים והעניים. התיאור הזה, שדומים לו נשמעו במאה ה־19 גם על ידי אחרים, לוקה כמובן בפשטנות יתר. הוא מתעלם לגמרי ממנגנוני הקפיטליזם המודרני של המאה ה־19 ונשמע יותר כתיאור של חברה וכלכלה פרה־תעשייתית; הוא מתעלם מהיחסים המורכבים שבין ההון לעובדים ומעדיף תיאור כביכול פיאודלי של בעלי פריבילגיות מלידה.
מהתיאור האלגורי של מבנה החברה הקפיטליסטית, כפי שמובא במשל הכרכרה, נעדר לגמרי המוטיב המניע העיקרי של הקפיטליזם - מוטיב הרווח שהניע את השוק ועודד כל העת המצאות טכנולוגיות. תיאור הניכור השורר בעיר הקפיטליסטית, כפי שמובא בפרק החותם את הספר, אכן ריאליסטי יותר ואף מעורר אימה, אך ביקורת הקפיטליזם שלו לוקה בנאיביות אמביוולנטית ביחס לקפיטליזם של סוף המאה, שבבסיסו עמדה טענה שלמרות תקופות של משבר כלכלי אקוטי, הוא מסוגל לפתור את "הסוגייה החברתית". בספרו שוויון, שראה אור לאחר כמעט עשור של פעילות פוליטית במסגרת מפלגת העם, הביקורת שלו את הקפיטליזם כבר פחות פשרנית ונדמה שהוא מחויב יותר לרעיונות סוציאליסטים ולתנועה הפמיניסטית. למרות זאת, כפי שמובע בהקדמה שכתב לספר, בלאמי היה משוכנע שהקפיטליזם זקוק לעדכון יסודי ולאו דווקא לחיסול מוחלט. הוא אפיין את האבולוציה שעברה החברה המתוארת במבט לאחור כתוצר של "החלפת הקפיטליזם הפרטי בקפיטליזם ציבורי", המארגן באופן יעיל את מנגנוני הייצור וההפצה, כמו גם את הממשל הפוליטי, המחויב מעתה "לאינטרס ולתועלת הכלל במקום לרווח הפרטי".27 לגמרי ברור שבשנות ה־80 של המאה ה־19 הרעיונות האוטופיים של בלאמי התבססו על החלום של קפיטליזם שעבר רפורמה הומניסטית שלמה, יותר מאשר על המודל המבוזר של החברה הסוציאליסטית כפי שהטיף לה, למשל, ויליאם מוריס באוטופיה שלו חדשות משום מקום (1890).28 הלאומיות (Nationalism), שאותה בלאמי מציע כפתרון האולטימטיבי, יכולה להתפרש כאדפטציה אוטופית של הקפיטליזם, כדי שזה יוכל להתמודד עם המשבר הסוציו־אקונומי של סוף המאה באמצעות "ריכוזיות כלכלית ורציונליזציה של עולם העסקים", בצורה של "מונופולים של המדינה והאומה" ו"ניהול מדעי".29 בכמה וכמה מקומות בספר, בייחוד בפרק 5, בלאמי מתאר באמצעות קולו של ד"ר ליט את האופן שבו קפיטליזם פרטי נטול צדק הפך לקפיטליזם ציבורי ולאומי, מהלך שניצניו נראו כבר בשלהי המאה ה־19, כאשר עסקים קטנים או בינוניים נרכשו בידי בעלי הון ותאגידים גדולים ונבלעו לתוכם. כך מספר ד"ר ליט:
רעיון ניהול עסקי הכלכלה והתעשייה באמצעות התקבצות ומיזוג הולך וגובר של הון יחד עם הנטייה המונופוליסטית, שעד אז רבים התנגדו לו נואשות אך לשווא, זכה לבסוף להכרה במשמעותו המדויקת והאמיתית: שיטה הכרחית להגשמת הגיון האבולוציה הכלכלית החדשה, שעתידה לפתוח לפני האנושות את השער לעתיד מוזהב. וכך, בראשית המאה הקודמת (המאה ה־20) הושלם תהליך אבולוציוני זה עם המיזוג הסופי של ההון הלאומי כולו. התעשייה והמסחר של המדינה, שחדלו להיות מנוהלים על ידי מערך של תאגידים לא אחראיים וסינדיקטים בבעלות אנשים פרטיים, שהתנהלו בהתאם לקפריזות ולתאוות רווח, הועברו לבעלותו של סינדיקט אחד מקיף, שייצג את כלל האנשים והודרך לפעול אך ורק לטובת העניין המשותף והרווח הציבורי.
ד"ר ליט מדגיש באוזני אורחו מהמאה ה־19 שבזכות הקונצנזוס שהתגבש סביב רעיון "התאגיד הגדול והיחיד", השייך לאומה כגוף מאוחד, כלל העובדים דווקא שמחו להיות מאורגנים במסגרת לאומית אחת, כלומר ב"צבא התעשייה" או "צבא העבודה", שנבנה על בסיס עיקרון של שירות צבאי אוניברסלי על מנת להגשים את יעד הכלכלה היעילה, אך בעיקר על מנת לפתור אחת ולתמיד את "בעיית העבודה", שכה הטרידה את הוגי המאה ה־19. כל אזרחי האוטופיה חייבים בשירות ב"צבא העבודה", החל מגיל עשרים ואחת עד הגיעם לגיל ארבעים וחמש; כמו כן, כל אחד יכול לבחור את המקצוע המועדף עליו ולהתקדם במסגרת ההיררכית בהתאם לכישרונותיו ולרצונותיו. בתום שנות השירות יפרוש אדם מהעבודה ומחובת השירות ויתפנה לגמרי לפעילויות יוצרות כאוות נפשו. באופן הזה מבקש בלאמי להציע פתרון לבעיית הניכור בין האדם לעבודתו ולפעולתו בעולם, בעיה שהיא תוצאה של שיטת הייצור הקפיטליסטית, שעיקרה ניצול האדם בידי זולתו. השתייכות אוניברסלית ל"צבא העבודה" מבטיחה שאף עובד לא יהיה מנוצל, כמו גם את מיצוי סגולותיו האנושיות ושוויון בהכנסות, שכן אדם מקבל את גמלת המדינה לא על פי התפוקה אלא על פי המאמץ; החזק והחלש משרתים כולם ב"צבא העבודה" וזוכים לאותה גמלה, ולו בזכות היותם בני אדם ואזרחים. צבא זה, אם כן, הוא הבסיס לחברה שוויונית ובעיקר יעילה בייצור כל מה שנדרש לאדם ולאומה.30 במובנים רבים, "צבא העבודה", המונח בבסיס החברה האוטופית המתוארת בספר, לא רק שסיפק מסגרת אחידה להתארגנות היעילה והחסכנית של החברה כולה, אלא אף הגשים את רעיונותיו של המהנדס בן דורו של בלאמי, פרדריק טיילור (Taylor), נביא הניהול הרציונלי והמדעי של העבודה והייצור בבית החרושת.31 אולם צריך לומר, למרות שבלאמי הדגיש שאין בו כדי לפגוע בחירות הפרט, חזונו בדבר כוח עבודה מאורגן ומוסדר במסגרת צבאית היררכית יעילה לא היה חביב על כל קוראיו, במיוחד על אלה שזכרו את השנים שלאחר מלחמת האזרחים, כאשר הצבא שלט באופן כמעט טוטליטרי באזורים נרחבים במדינות הדרום. ויליאם מוריס למשל, כתב בהסתייגות ש"הרושם העולה הוא של צבא קבע ענק, מתורגל בקפדנות [...]".32
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
