"המלאך שהרג בן לילה את 185,000 חיילי סנחריב, מלך אשור, היה גבריאל.
'בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל נזדעזעו כל איבריו ואמר: זהו מלאך שראיתי במלחמת סנחריב שנדמה כביבית קטנה של אש ושרף את כל מחנהו (דניאל ג, תתרסב)' כה דברי רבי אליעזר הגדול"[*]
חוות דעת
— הספר מעניין, מרגש, כתוב בגובה העיניים, ומקרין על ההתרחשויות בהווה. חשוב שנזכור את הערכים שהנחילו לנו אלה שעשו במלאכה. אני ממליץ שהספר יימצא בכל בית של משפחת חיל הים והתעשיות הביטחוניות, ואצל כל אחד שהמדינה יקרה לו — אלוף (במיל') דוד בן־בעש"ט, מפקד חיל הים לשעבר.
— התרשמתי עמוקות מהספר, המכיל סיפורים מרתקים ואמיתיים, ומעלה לתודעה את אנשי חיל הים ואת ראשוני 'מבת' מפתחי המערכת. אני ממליץ בחום — תא"ל (דימ') אלי רהב — מפקד הספינה הראשונה שעליה הותקנה מערכת 'גבריאל', ומפקד פלגת ספינות 'סער' שהשתתפו ונחלו ניצחון במלחמת יום הכיפור.
— הספר מתאר את פיתוחם של הטיל גבריאל ושל מערכות המשלימות אותו לחליפת לחימה, החל משלב הרעיון, דרך שלב המימוש, ועד הפעלתם המוצלחת בשדה הקרב. כתיבתו קולחת והוא מעלה על נס מחשבה, יצירתית וערכיות — תא"ל (דימ') ד"ר ניר מאור, בעבר מנהל מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
— התרשמתי מאוד מעומק המחקר ומצורת ההצגה. מאירה גונט לא רק מתארת את פרויקט הפיתוח מראשיתו ואת התפתחות חיל הים בעקבות הפרויקט, אלא גם קלטה את רוח התקופה ואת התלהבות צוותי הפיתוח ברפאל, ב'מבת' ובחיל הים — יואב סימון, בעבר מנהל 'מבת', מתמטיקאי ומהנדס אלקטרוניקה, מראשוני המפתחים.
— ספר רחב יריעה כתוב על ידי תחקירנית וסופרת מוכשרת ומתובל בסיפוריהם האישיים של מי שעשו במלאכה המופלאה פורצת הדרך של פיתוח מערכת הנשק גבריאל. מערכת שהפכה לבסיס כוחה של זרוע הים המודרנית — אל"מ (דימ') ד"ר אמנון שפי, מחבר '12 פרויקטים לקליטת 12 הסטי"לים'.
— ספר מורשת לחיל הים, וספר הצדעה למפעל ולעובדי 'מבת' על הדבקות במטרה בפיתוח מערכת נשק מתקדמת, מורכבת וחדשנית. ומעל לכול: הנחלת הערכים, התרבות, ושיתוף הפעולה שהם הורישו לדורות הבאים — רס"ן (דימ') אלון יעקב, ראש מנהל פרויקטים ימיים בתע"א, חבר ועדת הקבלה של מערכת 'גבריאל' בחיל הים.
— מאירה גונט מציפה דרך סיפור אפי ובתעוזה רבה את ראשיתו של טיל 'לוז' ברפאל, שתוך שיפור טכנולוגי ייחודי ב'מבת'/תע"א נולד כטיל 'גבריאל' שהכריע את המלחמה בים במלחמת יום הכיפורים. הטיל 'לוז' והמשכו 'גבריאל' הם מדרגה ראשונה בפיתוח טילים מתקדמים, שמהווים כיום עמוד שדרה בהגנה על המדינה וביכולת תקיפה — ישראל זיירמן, מנהל המוזיאון וענף היסטוריה ברפאל.
המרואיינים בספר
מבת: יעקב בקר, יצחק שרון (איצ'ה), יעקב הולצמן, ד"ר אהרון שפירא, יונה בר־אוריין, אלי ברק, יחזקאל פרבר (חזקול), יואב סימון, ד"ר יוסי עציון, אלי זמר, נתן אבידן, אברהם דינר, אילן ריניצקי, יהודית בן־אזר, ניסים שמח, רבקה אוחיון (עמר), אורי גבע, יורם שפירא, עמיקם דותן, אסא ניצן, שלמה לב, פיני (פנחס) דגן, רמי זמסקי, נועם בטאט, יצחק להט (צ'יצ'ו), אילן מייק, אבי יולוס, צביקה (צבי) ניצן, יוסי כהן 'וואיט', עמי שנער, רמי עצמון, עמירם רטנר, פנחס סעדון, רפי לוי, בני ארד.
רפא"ל: ישראל זיירמן, ד"ר ראובן אשל, יעקב מגד (גודי), חיים סלעי, אלי שבילי, אורי רכב.
חיל הים (הדרגות הן 'בדימוס'): תא"ל הדר קמחי, תא"ל אלי רהב, תא"ל שבתאי לוי, תא"ל ד"ר אריה רונה, רס"ן יעקב אלון, אל"מ דני מלמד, אל"מ פלג לפיד, תא"ל אלי לוי, אלוף דוד בן בעש"ט, אלוף אלכס טל, סרן פרי ינון, אל"מ שמואל פרס, אל"מ זאב ינובסקי, סא"ל יצחק שמיר, אל"מ אהוד (אודי) אראל, אל"מ אריה שפר, אל"מ מיכה לצרוס, אל"מ זאב ינובסקי, אל"מ רון גינזבורג, סא"ל רוני פלג, סא"ל איתן לבנה, רס"ן משה בן־ישי, רס"ל דוד לוכסמבורג, סא"ל מיקי רענן, סא"ל פיני שחף, סמ"ר ברק נתן, רס"ר סנאי יוסף, סגן נחמיה הרפלד, אל"מ רחמים ענתבי, בן־משה ששון (זילכה), סא"ל אלימלך ברק, סא"ל מוסי אורן-פינס, ליאת לרר (רמ"ד היסטוריה, אע"צ).
חיל האוויר: אל"מ אליעזר פריגת.
אחרים: אסתר טבק (אשת אל"מ משה טבק), נורית שחל (אשת סא"ל חיים שחל), שלי שחל (בתו של סא"ל שחל), תמי שוורץ (בת אורי־אבן־טוב), דורון לביא, ציפורה לביא, מוריאל בן־שושן, אבי ברילנט, גיל קיסרי, שלמה נקדימון, אהוד אילוני, אירית ברמן, גילית מנדלבאום, רן סגל.
נפטרו במהלך כתיבת הספר
אנשים שרואיינו, צוטטו או הוזכרו בספר:
לאה (לייקה) קמחי (אשת תא"ל הדר קמחי)
תא"ל חיים שחל (חיל הים)
עתליה גינזבורג (אשת אל"מ רון גינזבורג)
יגאל תומרקין (פסל וצייר, חבר של אלוף מיכאל ברקאי)
יעקב הולצמן (מבת)
חנן סגל (מבת)
חיים ג'קסון (ג'קי, עיתונאי, קריקטוריסט וצייר, מאייר בידיעות אחרונות)
זלמן אברמוב (ממקימי שייטת 13 וחבר החוליה שהטביעה את 'אל־אמיר פרוק')
יחזקאל פרבר (חזקול) (מבת)
יואב סימון (מבת)
גיל קיסרי (עיתונאי)
גיורא מילנו (מבת)
אלי שבילי (רפא"ל)
יצחק (צ'וצ'ו) להט (מבת)
אל"מ אריה שפר (חיל הים)
יעקב (גודי) מגד (רפא"ל)
שולה לונץ (מבת)
רחל המאירי
יהי זכרם ברוך
דבר המחברת
"מה פתאום טיל? מה לך ולטיל?" שאלו אותי כשסיפרתי במה אני עסוקה בשנים האחרונות בכל יום.
בילדותי הייתי 'בתימית'. הים היה אהבת נפשי, מקום הבריחה שלי. 'תפסתי טרמפים' על חסקות. בהמשך השטתי מפרשיות — מ'מיני־סייל' עד ל'420'. צברתי ארגז מלא מדליות וגביעים מתחרויות שחייה (בהתחשב בעובדה שלא היו מולי מתחרים צעירים...)
הרעיון לכתיבת הספר נולד במפגש בריקודי עם עם בני לוי, גמלאי שהכרתי מתקופת עבודתי ב'מבת', בין השאר ככתבת, עורכת ומתרגמת של ספרות טכנית. דיברנו בעצב על כך שלעשייה הרבה בנושא 'גבריאל', שעבורו הוקמה 'מבת', לא נותר שום תיעוד. כל המסמכים הושמדו עקב הסודיות המופלגת. גם כשהיה פרסום כלשהו, הוזכרו המקימים והמפתחים רק באות הראשונה של שמם. רוב אלה שעסקו במלאכה הם כיום בגילאי שמונים, תשעים ויותר. דור הולך ונעלם. הדור הצעיר כנראה לא יכיר ולא יזכור.
הייתי אחרי סדרת הרצאות בנושא ספרי הקודם לחשוב בשש רגליים, על הקמת יחידת 'עוקץ' בצה"ל (שזכה בפרס 'מולדובן' לספרות צבאית), מוכנה להרפתקה חדשה. מתוך העשייה העצומה של מפעל 'מבת' בחרתי קטע עם התחלה וסוף: סיפורו של הטיל 'גבריאל' — מהולדת הרעיון, ועד לניצחונו המופלא במלחמת יום הכיפורים.
הנושא עניין אותי, גם כי היה מוכר לי בחלקו מתקופת עבודתי ב'מבת' וגם כי היווה אתגר. 'קפצתי למים' בלי לדעת מה מחכה לי. המשימה הייתה מורכבת. התברר של'גבריאל' יש עבר מפואר ברפא"ל, והמחשבות על לידתו הנצו כבר ב־1948, בקומנדו הימי, עוד לפני 'מבת' וחיל הים. תוך כדי המחקר התגלה סיפור התפתחות חיל הים, שהפך מחיל קטן וכמעט חסר השפעה, לזרוע הים העצימה והמוערכת בעולם.
מהתחלה היה לי ברור ש'גבריאל' הוא השלד. את השלד ימלאו בשר, עור וגידים — האנשים העוסקים במלאכה. החומר יהיה אותנטי, לא רק מתוך ספרים וכתבות, אלא בעיקר מפי אנשים שהיו ויספרו. לשם כך היה צורך לראיין אנשים. הגעתי ליותר משמונים מרואיינים. הראיונות ברובם בוצעו בטלפון, בעיקר בתקופת סגרי ה'קורונה'. מספר האנשים הוא רק על קצה המזלג. יש עוד רבים. חלק כבר לא איתנו, חלק לא יכולים לדבר; חלק הלכו לעולמם תוך כדי כתיבת הספר. יהיו הרבה מקופחים שלא הגעתי אליהם. הסליחה עם אלה שלא מופיעים.
מטרתי הייתה להציג את השתלשלות העובדות כסיפור מתח, כדי ליצור עניין גם בקרב הקורא המצוי. את ההסברים הטכניים ניסיתי לפשט. השתדלתי לא להכניס הסברים שאינם מובנים לי, ולכן חקרתי ולמדתי, 'נדנדתי' ושאלתי שאלות.
נתקלתי בהתלהבות ובשיתוף פעולה מלא מכל הגורמים: מבת, רפא"ל, חיל הים ואחרים, אלא שהמידע שהתקבל לא הגיע בסדר כרונולוגי. הייתי צריכה לארוג שמיכת טלאים. להצליב מידע. לשבץ כל פיסת מידע בהתאם למקומה בציר הזמן וההיגיון. לחבר את חלקי ה'פאזל'. הזיכרון מתעתע לפעמים, אחרי קרוב לשישים שנה. לעיתים מציאות ודמיון מתערבבים. היה צריך להתמודד עם גרסאות שונות ולהכריע ביניהן.
עבודה מורכבת, מאתגרת, מעניינת ומתגמלת. נשאבתי לתוכה. היו לי הזכות והעונג להכיר ולעבוד עם אנשים משכמם ומעלה. חכמים, נחושים, ערכיים. אנשים שהשליחות שפעמה בליבם גברה על מניעים אישיים. עם חלק מהם נקשרתי נפשית, למרות שמעולם לא נפגשנו.
רעיונות, מחשבות, רצונות, התלבטויות, קרמו עור וגידים. השתלבו למסכת שלמה, לתמונה חיה ומפוארת של התהליכים ההיסטוריים ושל האנשים שמאחוריהם. אל בין סיפורי עשייה וגבורה מרתקים ומרגשים נדחקים גם סיפורים משעשעים.
הספר ייחודי בכך שהוא מרכז בתוכו חומר של תקופה שלמה ממקור ראשון, אותנטי. מנקודות מבט של אנשים שהיו שם. שהגו, שפיתחו, שייצרו, שלחמו. סיפור מופלא, מרתק, שכולו אמת. פרק מיוחד קושר את ההתרחשויות בהווה, תוך מהלך הכתיבה, עם ההיסטוריה המסופרת בספר.
לא הכול יפה. לא הכול חלק. יש גם חילוקי דעות וביקורת מעוררי מחשבה. הם נתונים לשיפוט הקורא. סביר להניח שכמו הקורא המצוי, גם אנשי המקצוע המעורבים בעשייה ימצאו עניין בחלקים בספר שלא ידועים להם, חלקים שאינם קשורים לתחום עיסוקם הספציפי.
הספר נבדק על ידי צוותים ממבת, מרפא"ל ומחיל הים. השתתפו בבדיקות אחד עשר אנשים.[1] ובכל זאת, ברור לי שהספר לא חף מטעויות...
גילוי נאות: ה'קריקטורות' בספר לקוחות מאלבום שיצרתי בשנת 1978, בשיתוף הצייר יוסי רגב ממחלקת גרפיקה במבת, בתקופה שעבדתי במחלקת התיעוד שם. האלבום נוצר עבור יעקב בקר, מנהל המפעל, לרגל נסיעתו לדרום אפריקה. היה מרגש שהאלבום נשמר על ידו אחרי ארבעים וארבע שנים.
1
שבת, 6 באוקטובר 1973, שעה 14:15
תת־אלוף הדר קמחי, שישב באחת השורות הקדמיות בבית הכנסת המרכזי ב'מרבל־ארץ'' בלונדון לא באמת הזדהה עם מילות תפילת ה'מוסף' שנאמרו על ידי הש"ץ,[2] אך במסגרת תפקידו כמייצג את מדינת ישראל, היה לפעמים צורך להזדהות עם הקהילה. מאוגוסט 1973 שימש בתפקיד נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון באנגליה ובסקנדינביה.
לשם הנימוס הנדרש ניסה מדי פעם להיעזר ביושב לידו כדי למצוא את העמוד ולעקוב אחרי המילים. הוא קם והתיישב מדי פעם בהתאם לשאר המתפללים, שענו בשירה על המזמורים ששר החזן, אך מחשבותיו נדדו למקומות אחרים.
"מה נאמר לפניך יושב מרום. ומה נספר לפניך שוכן שחקים: הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. אתה יודע רזי עולם. ותעלומות סתרי כל חי: אתה חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב. אין דבר נעלם ממך. ואין נסתר מנגד עיניך..." הדהדו דברי הש"ץ כשהציבור עונה אחריו במקהלה.
השעה הייתה 12:15 (שעון גריניץ', שעתיים מוקדם יותר משעון ישראל). אדם לבוש אזרחית הגיח לפתע מהכניסה בצעדים מהירים לעבר קמחי, מונחה על ידי הגבאי. עיני חלק מהמתפללים הופנו אליו. האיש התקרב, וללא מילים הושיט לידו פתק מקופל. ליבו של קמחי ניבא לו רעות.
הוא פתח את הפתק. החששות שניקרו במוחו מאז אתמול יתאמתו מייד. הוא קרא ברעד: "התחילה מלחמה".
השליח יצא בצעדים מהירים. המתפללים המשיכו בתפילתם. אף שריר בפני קמחי לא הסגיר את המהומה שהתחוללה בנפשו באותו רגע.
הוא מיהר ללבוש את מעילו ויצא מהאולם. הוא הגיע לרכבו, שהחנה קודם בסמטה סמוכה כדי לא לפגוע בקדושת היום. הוא התיישב ברכב ונהג במהירות לעבר שגרירות ישראל באזור קנסינגטון. השמיים היו קודרים. הנסיעה דמתה כנצח. "אשר יגורתי אכן בא".
קמחי ידע על הפגישה של צביקה זמיר, ראש ה'מוסד', עם המודיע המצרי (מרואן אשרף, המכונה 'המלאך') יום לפני כן, ביום שישי, חמישה באוקטובר, שבה התריע המודיע על תקיפה של המצרים בשבת, שישה באוקטובר, בשעה 18:00. זמיר מסר את ההודעה באותו יום לנוגעים בדבר.
בעוד ימים מספר הייתה אמורה להתקיים פגישה של משלחת קצינים מחיל הים שהתאמנו על הצוללות שהוזמנו באנגליה, עם משלחת מהצי האמריקאי. מטרת הפגישה הייתה לבחון יחד באוקיינוס האטלנטי את האפקטיביות של מערכת לוחמה אלקטרונית שפותחה בישראל. מאחר שהיא לא נוסתה מול מתקפת טילים, איש לא ידע אם בבוא העת היא תמלא את ייעודה להגן על הספינות.
כתוצאה מהמידע שנמסר לזמיר, ביטל קמחי את הפגישה ושלח את הקצינים לארץ במטוס של זמיר.
לקמחי היה ברור שבארץ יודעים, ומתארגנים בהתאם. אלא שבאמ"ן (אגף המודיעין בצה"ל) שררה תפיסה לפיה התארגנות הכוחות במצרים הייתה למטרת תרגיל בלבד, ולפי החלטת הדרג המדיני לא גויסו מילואים.
אומנם בליבו של קמחי כרסם החשש שהמידע אכן יתאמת, אך לא היה אימות כזה, והוא קיווה לטוב. כעת חש כאילו קיבל מכת אגרוף בבטן. "כמו שמקבלים הודעה על מות אדם קרוב". כתוצאה ממעורבותו, במסגרת תפקידו הקודם כתת־אלוף וכסגן מפקד חיל הים, היה מעורה במצב יחסי הכוחות. מאידך, הוא ידע גם על אמצעים חדשניים סודיים שעדיין לא נוסו. לא היה ניתן לדעת אם יוכיחו את עצמם במלחמה.
הוא טס במעלה מדרגות השגרירות שם כבר חיכה לו השגריר, שרצה לשמוע מה ידוע לו. הוא הסתגר בחדרו, ואחרי קשר מהיר עם נציג נספחים זרים במשרד החוץ שאימת את הידיעה, צלצל בטלפון המקודד למחלקת מבצעים של חיל הים במפקדה הראשית ב'בור'. חיילת העבירה את השיחה מייד למפקד התורן.
השיחה הייתה קצרה ועניינית: "המצרים מדרום פצחו במתקפת טילים על ישראל, וכוחותיהם מתקדמים לעבר הגבול הדרומי. בו בזמן הסורים תוקפים מצפון עם טנקים". "ומה אצלנו בשייטת?" שאל בטון הכי מאופק האפשרי. "אנו סיימנו את התרגיל המתוכנן. נקווה לטוב".
השגריר נכנס לחדר וקיבל מקמחי את ההודעה.
מחוץ לחדר כבר עמדה קבוצה גדולה של עובדי השגרירות ושל אנשי משלחת הרכש של משרד הביטחון שקמחי עמד בראשה. הם חיכו לשמוע את החדשות. כראש המשלחת, נוסף על תפקידו כנספח צבאי, הם ידעו שאפשר לקבל ממנו דיווח ראשוני ומהימן, וכולם חיכו למוצא פיו.
קמחי דיווח בקצרה. הידיעה הכתה את האנשים בהלם. אחר כך — רחש בחש בטלפונים. כל אחד ניסה לוודא היכן ובאיזה מצב מצויים יקיריו בארץ.
ההרגשה לשמוע ולהימצא רחוק, אחרי שנים שבהן הייתה השייטת בשר מבשרו, הייתה קשה. על אף המכה, בקור הרוח האופייני לו, נכנס כמנהגו למוֹד של 'לעשות סוויץ' בראש', לעבור מתפקיד צבאי לתפקוד מנהלי, ולחשוב איך אפשר להתארגן כדי לסייע במסגרת תפקידו הנוכחי.
טלפונים צלצלו ללא הפסקה. בהמשך הגיעו ידיעות על אנשים שתקועים בחו"ל ורוצים לחזור לארץ, ומאות מתנדבים שרוצים להגיע לארץ ולהשתתף במלחמה. מאחר שטיסות אל על היו מוגבלות במקום, היה צורך למיין ולתת עדיפות למנתחים, לטנקיסטים, לתותחנים, לקציני צבא ולמומחים שונים שהיו עשויים להועיל, בהתאם לרשימת בקשות שהגיעו מהארץ.
"הגעתי לארץ לאחר שהמלחמה פרצה... במטוס אל על עמוס בכ־400 לוחמים שלא הפסיקו לשיר, והשתתקו כשראו את ההאפלה בשדה התעופה..." משחזר אל"מ צבי ינאי ('טורבו'),[3] שחזר מקורס טקטי בלונדון והתארח אצל קמחי.
בשיתוף ארגונים של הקהילה היהודית והבעלים של הכלבו הענק 'מרקס אנד ספנסר', מיינו את האנשים שחיכו לטיסה לפי הצורך, ארגנו אותם בבית מלון ליומיים־שלושה, וסיפקו להם אוכל. בחדרי האירועים של בית הכנסת אלתרו במהירות מרפאה גדולה לתרומות דם שנדרשו בדחיפות.
2
22 באוקטובר 1948 אוניית חיל הים 'מעוז'
הצוות הקטן התאסף במטבח האונייה בשעות הערב. יוחאי בן נון, האחראי על המשימה, חילק הוראות לארבעת הצעירים. באמצעות ארבעה גזרים שהביא מהמטבח שרטט את תוכנית הפעולה וחולקו תפקידים: שתי סירות יפוצצו את האונייה ואת שולת המוקשים שהתלוותה אליה. בסירה השלישית ישבו שניים שיאספו את האנשים לאחר ביצוע הפעולה. יוחאי בסירה הרביעית יהיה 'רזרבי' במקרה תקלה.
מטרת הפעולה: פגיעה והטבעה של אוניית הצי המצרי 'אל־אמיר פרוק' ואת שולת המוקשים שאבטחה אותה, מול חוף עזה. 'אל־אמיר פרוק' הייתה אוניית עזר חמושה של הצי המצרי ששימשה בעיקר להובלת צבא ואספקה. היא השתתפה במערכה על ארץ ישראל אחרי חמישה עשר במאי 1948. במלחמת העצמאות ירתה על מטוס של חיל האוויר שניסה לתקוף אותה. המטוס הופל ושני אנשי הצוות נהרגו. באוקטובר 1948 התגלתה על ידי המודיעין כשפרקה נשק בחופי עזה, במטרה לבסס את כוח מצרים באזור.
שתי האוניות המצריות שסיירו כשני קילומטר מהחוף, ולפי הערכת המודיעין התכוונו לתקוף מול חוף תל אביב, היו עמוסות בחיילים ובציוד. הפקודה לפעולה של תקיפת הספינות באמצעות ספינות הנפץ התקבלה על ידי דוד בן־גוריון לאחר שבוטלה קודם לכן בגלל כניסתה של הפסקת אש, שהופרה. במברק ליוחאי כתב בן־גוריון: "תפעל במלוא הכוח".
ארבע סירות קטנות מאוישות, שלוש מהן מצוידות בחבית חומר נפץ מאולתר בן 300 ק"ג כל אחת, אמורות להתקדם לעבר המטרות, לפגוע בדופנותיהן, להתפוצץ ולגרום להטבעתן. חולקו תפקידים: על הפעולה אמון יוחאי בן נון, מפקד הכוח. הלוחמים זלמן אברמוב ויעקב ורדי, כל אחד על סירה נפרדת, אחראים על הפיצוץ. יוחאי על סירה נוספת בעמדת מעקב והתערבות למקרה תקלה. יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן על סירת החילוץ, שנועדה לאסוף את הלוחמים אחרי ביצוע המשימה.
הסירות, שנרכשו באיטליה וכונו 'סירות נפץ', שימשו במלחמת העולם השנייה כסירות תקיפה. האיטלקים, שלחמו לצד הגרמנים, הצליחו באמצעותן להטביע ספינות צי בריטיות במלחמתם נגד בנות הברית. את הסירות איתר באיטליה, ורכש אותן עבור חיל הים, איש העסקים אפרים אילין. ספינת האם אח"י מעוז ק־24,[4] ספינה ישנה שנבנתה בגרמניה כיאכטה בשנות השלושים של המאה העשרים, הגיעה לארץ כאוניית המעפילים 'בן הכט' ב־1947, עם מעפילים שהוחזרו על ידי הבריטים לקפריסין. בחיל הים שימשה כאוניית אם לקומנדו הימי.
לא נלקח בחשבון השיקול הפוליטי, ואף לא העובדה שהמדריך האיטלקי שאימן את לוחמי הפלי"ם[5] היה 'פשיסט' לשעבר, שלקח חלק במלחמה ואף היה שבוי וישב בכלא הבריטי. התקופה הייתה מלחמת הישרדות. הבריטים עצרו את ההעפלה לארץ ישראל של שורדי השואה.
יוחאי בן נון, מפקד הכוח, צעיר ירושלמי שהשתחרר מהפלמ"ח[6] ב־1945 ועמד ללמוד רפואה, שוכנע על ידי מפקד הפלי"ם אברהם זכאי להצטרף לכוח. היה צורך נואש ביישוב היהודי למנוע מהבריטים את החזרת ניצולי השואה שהגיעו לארץ בספינות רעועות, ואת שילוחם לארצות מוצאם או למחנה בקפריסין.
בן נון הקים את החוליה הימית, שהשתתפה בפעולות רבות נגד הצי הבריטי, ובסיסה היה בקיבוץ שדות ים. ב־1948 הוקמה בראשותו יחידת הקומנדו הימי בנמל יפו, לימים 'שייטת 13', שאליה הצטרפו ותיקי הפלי"ם וישראלים יוצאי הצבא הבריטי.
'החוליה', קבוצה קטנה בת ארבעה או שישה אנשים בראשות יוחאי בן נון, התאמנה בחבלה בספינות בריטיות שארבו לספינות המעפילים. "היינו שוחים מנמל יפו לים הפתוח עד בת ים, מדביקים לאוניות הבריטיות מוקש לדופן ומסתלקים. המוקש היה מתפוצץ לפעמים אחרי יום, לפעמים אחרי יומיים ולפעמים לא... זה היה בעיקר למטרות הרתעה", אומר זלמן אברמוב בריאיון. פעולות אלה היוו את הבסיס להקמת 'שייטת 13' המהוללת, בהנהגת יוחאי בן נון.
סירות הנפץ, שהיו בשלב של אימונים בכינרת בהדרכתו של פיורנזו קפריוטי האיטלקי, היו קטנות ומהירות. מהירותן הגיעה לשלושים וחמישה קשר. במרחק של כחמישים עד מאה מטר מהספינה המשמשת כמטרת הפגיעה, הימאי אמור לנטוש את סירת הנפץ, בעוד היא ממשיכה להתקדם לעבר ספינת המטרה, ולהתפוצץ יחד איתה.
במקור לא הייתה בספינות האיטלקיות תוכנית חילוץ לימאי שישב על הסירה ונהג אותה. מצוף, מעין כיסא מפלט הממוקם בסירה וקשור אליה בחבל, היה אמור להתנתק ממנה על ידי משיכת ידית, בעוד הסירה ממשיכה להתקדם עד הפיצוץ. הימאי שעליה היה אמור לנטוש אותה לפני הפיצוץ, ולהיכנע. לדעתו של המדריך, שהיה לו ניסיון בשבי הבריטי, הלוחמים היו אמורים ליפול בשבי המצרים במקרה הטוב... יוחאי והחוליה שהייתה אמורה לבצע את הפעולה, צוות צעירים הרפתקנים חדורי מוטיבציה, היו אמיצים, אך סירבו להיות 'קמיקזות'.
"המדריך קשר אותנו בחבל לסירה כדי שלא נתחרט ברגע האחרון ונסיט את ההגאים," מגלה זלמן אברמוב בן התשעים וארבע, צלול וחד כתער, שבעים וחמש שנה אחרי. "אבל אני התרתי את החבל... עשיתי לולאה והשחלתי אותה על היד, כך שאוכל להיחלץ במהירות".[7]
לאחר שחומשו בחומר נפץ של 300 ק"ג על ידי קפריוטי ואנשי תע"ש[8] וחמ"ד,[9] הם ארזו את הסירות בארגזים והעמיסו אותן בעזרת מנוף על סיפון ספינת האם. חלקי חילוף ושיפורים אולתרו על ידי אנשי היחידה. בתוך ארבעים ושמונה שעות היו הסירות מוכנות לפעולה. ההורדה למים נמשכה כשש דקות. בתדרוך המודיעין הוסבר ללוחמים איך לחזור בלילה בשחייה לחוף ומשם ברגל אחרי הפעולה.
בחשכת הלילה, כשהם לבושים רק במכנסיים קצרים ובגופיות, ללא ציוד צלילה או נשק, יצאו האנשים לפעולה מספינת האם. כשהסירה של אברמוב הייתה במרחק של כמאה מטר מהאונייה המצרית 'פרוק' הוא התיישב על המצוף, משך בידית, והחבל שאליו היה קשור המצוף השתחרר מהסירה. הוא קפץ למים על גבי המצוף, בעוד הסירה מתקדמת לכיוון האונייה.
המים מסביב היו מוארים בזרקורים. ירי מסיבי פרץ לעבר החוליה. לא היה ברור אם הפיצוץ הראשון השיג פגיעה במטרה. סירת החילוץ הגיחה לקראת אברמוב תחת מטר ירי, והצליחה למשות אותו. אברמוב: "מאוחר יותר שמעתי קול תסיסה, כמו קולות של מים על מתכת תנור בוער. האונייה התכסתה בעשן. רק אז ידעתי שפגעתי".
היריות מכיוון שולת המוקשים נמשכו, בעודה מתקדמת לעבר החוליה. התברר ליוחאי שהיא לא נפגעה. הוא נהג את סירת הנפץ שלו לכיוון האונייה, נעל את ההגה ולחץ על הידית, כשהסירה במרחק של כמאה מטר לפני האונייה. הידית לא הגיבה והמצוף לא השתחרר. המרעום כבר היה חמוש, בתוך שניות תפגע הסירה באונייה ותתפוצץ, כשהוא על המצוף, קשור לסירה.
כחמישים מטר לפני האונייה, תוך דחף אינטואיטיבי, הוא קפץ למים עם המצוף עדיין קשור בחבל לסירה, ונגרר אחריה. למזלו, אחרי שניות מספר שנראו כנצח, החבל נקרע והוא ניתק מן הסירה.
נשמע פיצוץ מחריש אוזניים. כובע הים שאליו היה צמוד פנס האינפרה אדום נפל למים, כך שלא ניתן היה לאותת לסירת החילוץ. ברגע קטן של תושייה הוא מצליח לשלוף מכיסו פנס כיס ולאותת. בסופו של דבר מצליחים לאתר אותו. סירת החילוץ מגיעה אליו והוא נמשה.
הירי נמשך כשהמים סביבם מוארים בזרקורי האונייה, בעודם מחפשים בין גופות המצרים שצפו במים את ורדי, האחרון שעדיין לא נמצא. לפתע צעקה רמה: "חברה, אני פה", וורדי מתגלה כשהוא רכוב על המצוף, בין המתים והפצועים.
המבצע נמשך דקות אחדות בלבד. סירת החילוץ התרחקה במהירות לכיוון ספינת האם שהמתינה מצפון, כשסביבה מטר של פגזים. מצרִים פליטי הספינה הטבועה ניסו להיתלות עליה. היה חשש שהסירה תתהפך. הלוחמים נחלצו כשהם הודפים את המצרים עם משוטים קטנים שמיועדים לסייע בתמרון (לסירות לא הייתה אפשרות לשילוב המנוע בתנועה לאחור). למחרת מופיעה ידיעה בעיתונות על הטבעת שתי אוניות מלחמה מצריות.
המדריך האיטלקי קפריוטי, שהתאהב בצוות האנשים הייחודי שהטביע את האונייה, ראה עצמו כחלק מהצוות והתאכזב על כי לא הורשה להשתתף בפעולה. הוא כינה את יוחאי "אחי הקטן" ואת כל הצוות "משוגעים". הרשימו אותו היעילות, הנועזות, רוח הלחימה, המוטיבציה, האחידות, השוויוניות והצניעות של חברי הצוות.
"אם האיטלקים היו כמוכם", אמר בריאיון, "היינו מנצחים במלחמה (מלחמת העולם השנייה שבה האיטלקים חברו לגרמנים). אתם שונים מכל צי אחר כי לכם אין ברירה אחרת. דעו לכם, ב־22 לאוקטובר 1948 נולד הצי הישראלי". הצוות המשיך לשמור על קשר איתו עד יום מותו.
על הפעולה קיבל יוחאי בן נון 'אות גיבור ישראל' מבן־גוריון. "יוחאי הגיע במקום לבורא ולגן עדן — לראש הממשלה לקבל את התעודה", אומר תא"ל שבתאי לוי...[10] התעודה נכתבה בכתב ידו של בן־גוריון, שתיאר על גביה את פרטי הפעולה. על אף שלמעשה היו כל חמשת אנשי היחידה שותפים לפעולה, בן־גוריון החזיק בתפיסה ולפיה רק שנים עשר איש יקבלו עיטור זה בכל מלחמת העצמאות. איש מהצוות לא ראה בכך פגם, ולדבריהם גם יוחאי מעולם לא ענד ולא ניכס לעצמו את האות.
ניסיון קודם להטביע את 'אל־אמיר פרוק' על ידי יוסף (יוסל'ה) דרור, מפקד יחידת הצוללים, באמצעות הדבקת מוקשים, נכשל שלא באשמתו. הפעם המשימה צלחה. יוסל'ה היה מפקד יחידת הצוללים, ויוחאי פיקד על יחידת סירות הנפץ. שתי יחידות אלה, שהיוו את הקומנדו הימי, התאחדו ל'שייטת 13' שהקים בן נון והיה מפקדה הראשון.
תא"ל הדר קמחי, הנספח הצבאי בלונדון בשנות השבעים, היה סגנו של יוחאי בקומנדו הימי. יוסל'ה הפך לימים למייסד ולמפקד הראשון של שייטת הצוללות, וקמחי שירת תחת פיקודו. לימים הפך קמחי למפקד שייטת הצוללות.
האם צפה יוחאי בן נון בן העשרים ושלוש, כשפיקד על המבצע הנועז, את עתידו רווי הפעילות, השזור בתפקידיו השונים בחיל הים, עד שהפך מפקד חיל הים ב־1960? האם כבר אז נולד במוחו של הצעיר הנועז, שכמעט מצא את מותו בפעולה המסוכנת, החזון של צי ספינות משוכלל הנושאות מערכת נשק חדשני עבור חיל הים?
המדינה הצעירה נלחמה על קיומה ועל הישרדותה מול כוחות גדולים וחזקים ממנה. לא היו אז 'דיוק', שיטות 'פינצטה' ו'סיכול ממוקד'. "הבא להורגך השכם להורגו", לפני שיהרוג אותך. להסתער, לתקוף ולהשמיד. ללא שיקולים של התנצלות בפני גורמים שונים.
סירות הנפץ היוו את הניסיון הראשון המוצלח של חיל הים לפגוע בספינות אויב על ידי פגיעה מרחוק, ולא באמצעות מוקשים. בהמשך, ובעקבות זה, נולד הרעיון של פגיעה בספינה מרחוק על ידי 'קליע מונחה' שעף באוויר.
אלה היו הניצנים לפיתוח טיל ים־ים העברי הראשון, שבהמשך הותקן על ספינות הטילים (סטי"לים) הראשונות של חיל הים הישראלי.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
