פרק 1: יד הגורל, אוגוסט 1977
זה היה אחד מאותם רגעים מכוננים שמשנים מהלכי חיים.
שלומי ביצ'צ'י עמד נדהם. למולו התגלו מאות יהלומים. בינו לבין האוצר לא הפרידו קיר זכוכית, או סורג או מחסום. הם נערמו בגבעות קטנות, במרחק הושטת יד, על גבי עשרות שולחנות, שבמרכזם גלגלים שמסתובבים במהירות.
עיניו נפערו וליבו הלם בפראות. אוצרות אלאדין השתקפו באישוניו, מחזירים נצנוצים קלים אל אורות הניאון הצמודים אל התקרה. בגטים, אמרלדים, לבבות, טיפות, טיפרים. אבני משחק מהפנטות.
שקית נייר ובה כריך שהביא לאחותו הבוגרת ויקטוריה - לוטשת יהלומים ותיקה ב"יהלומי פז" - נפלה אל הרצפה. שלומי בן ה-16 כלל לא חש בכך.
"מה זה... אלוהים..." מלמל לעצמו, כשהוא נבוך ונסער.
גם יומיים קודם איים ליבו להתפוצץ בו. מכונית פורד לבנה עצרה בשכונה בחריקת בלמים. שני גברים חסונים זינקו ממנה. אחד מהם הניח יד כבדה על הכתף של אחד מחבריו של ביצ'צ'י ודחף אותו לעבר דלת הרכב.
לא היה טעם להכחיש. המילים שסינן הבלש הסמוי כלפי חברו היו מדויקות. החבר'ה מ"המדור" ידעו שכמה מילדי השכונה, בני 16 בסך הכול, סחבו באותו בוקר כמה מכשירי חשמל לסלסול שיער מרכב שחנה בשכונה. טיפשות נעורים מקובלת בגבול יפו-בת ים של הימים ההם. מציאות שסבבה את חייו של שלומי הצעיר, שהוא הקפיד לחמוק ממנה.
קָדמה למפגש עם בלשי המדור תקופה שבה שלומי וחבריו הרוויחו כריכים, שלגונים ודמי כיס תמורת חוטי נחושת שנהגו לפרק מתשתיות צנרת ישנות במזבלה היבשה, מול מה שיהיה לימים חוף הדולפינריום.
הימים הקשים ההם בשכונה היו עלולים להיות גורליים. שלומי שמר על עצמו מכל משמר, שעה שכמה מחבריו לשכונה נסחפו למחוזות שליליים. אבל הגורל ייעד לשלומי עתיד אחר.
המפגש שהתרחש למחרת ברמת גן, באולם הליטוש החדיש של יהלומי פז, הפך להיות זה שעיצב גורלות. יד נגעה בכתפו. נגיעת-קסם של יד שהונחה בעדינות אבהית על כתפו שלפה אותו ממסלול חייו בגבול יפו-בת ים, והניחה אותו ברגישות אין-קץ על מסילה אל מחוזות חלום.
קדם למגע בכתף מבט הלייזר המיומן של פנחס. מבט מהיר וקצר כברק. הוא ידע להביט ביהלום גולמי, כהה ומחוספס, "לנקד" אותו במוחו במהירות הבזק, ולזהות את האוצר המנצנץ שמסתתר בתוכו, ממתין לרגע שבו ייחלצו אותו אל האור. היכולת הנדירה הזו היא שתהפוך את פנחס ואת אחיו לסיפור הצלחה בינלאומי. היתה זו מתת האל שעימה נולד. להביט אל המעטה העכור של יהלום גולמי ולזהות את סגולותיו וערכו.
שלומי הצעיר עוד לא הבין מה בדיוק קורה לו, איזו קרן לייזר חדרה אותו ולאילו מציאויות הוא עוד צפוי להגיע. האם ייתכן שמבט בזק אחד ויחיד ונגיעה קלה בכתפו עשויים להיות עמדת זינוק פלאית אל יקום מקביל, שבו הוא - שלומי ביצ'צ'י, הנער אובד הדרך - מנהל אולם גדוש באוצרות אגדתיים?
האם ייתכן שהמגע האוהב בכתפו הוא הצעד הראשון במסעו אל עולם אחר, שבו הוא עצמו - שלומי ביצ'צ'י מהשכונה הקשה בצפון בת ים - הוא הבעלים של אימפריה לליטוש יהלומים, אשר בה הוא הוא זה שנוגע בכתפם של אחרים ושולף אותם ממסלול חייהם, ומניח אותם על מסילה אל מחוזות חלום משלהם?
מעגל נפתח, מעגל נסגר.
נפתח עבור הנער שלומי ביצ'צ'י הצנום והנסער, נסגר עבור פנחס פוזיילוב, רזה, קטן גוף, גמיש ונמרץ, כהה שיער, בן 49, מעשירי הארץ, ששולט עם שני אחיו, יהודה ובן ציון, ובני משפחתם, באימפריה משפחתית חובקת עולם של עסקי יהלומים.
זו היתה חברה מטאורית, שזינקה אל השמיים באפס זמן. כזו שלא ניתן להכניס את קצב צמיחתה לנוסחאות חשבונאיות ולשום תרגיל מתמטי. כזו שגם פרופסורים מדופלמים למדעים או לפיננסים יתקשו לפענח את סוד הצלחתה.
הם החלו יש מאין. חוסר כול שנפל עליהם לאחר תקופות של עושר מעולם האגדות. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר, עד שנאלצו לוותר על הלימודים בבית הספר היסודי. אלא שהחל מאז הם יזמו ויצרו, נאבקו, התמודדו, ספגו מפלות ומשברים, וטיפסו על קירות חלקים.
בעמל ובהתמדה הם התרוממו מעמדות ליטוש של מתלמדים במפעלי היהלומים הקטנים של פלשתינה, אל בעלות על מפעלי ליטוש גדולים באזור תל אביב, ועל נציגויות יהלומים עתירות ממון ברחבי העולם כולו. הם טיפסו את דרכם בקפיצות נחשוניות. כאלה שאינן נכללות בסילבוס של בתי ספר למנהל עסקים, ושגם לא יזכו לאמון מיידי. גם לא שלך.
"לאחים פוזיילוב יש יותר נציגויות יהלומים בעולם ממספר הנציגויות בעולם של משרד החוץ", אמרו עליהם בעת ההיא הקולגות מעולם היהלומים. "ענף היהלומים בישראל זה יהלומי פז וכל האחרים", אמרו רבים, והתכוונו לסיפור ההצלחה שדבק באחים פוזיילוב, שכיכבו בראש מצעד יצואני היהלומים, שהמציאו שיטות עסקיות פורצות דרך, שפיתחו שיטות ליטוש מהפכניות, שבנו מותגי יהלום בינלאומיים, שהציבו כבר רבים מבין עובדיהם על מסילות אל חיי הצלחה ורווחה משלהם.
פנחס התכופף אל השקית עם הכריך שנחה על הרצפה, קירב אותה אל אפו, עצם את עיניו, שאף קלות מהניחוח שעלה ממנה והושיטה אל שלומי. "את מי אתה מחפש, בחור צעיר?" שאל בקול צרוד מעט, אך מלטף ומרגיע. ההרגל להריח כריך הפך אצלו טבע שני מאז הימים שבהם ניחוחות הכריכים של חבריו לכיתה, בבית הספר היסודי "תחכמוני", שיגעו אותו, הפעילו את דמיונו ואת מיצי הקיבה שלו, ומנעו ממנו להתרכז במעט הלימודים שלמד.
והנה חלפו ארבעה עשורים והגיע זמנו של המפגש הזה, במחצית 1977. והגיעה זמנה של הסצנה הזו, שכבר התרחשה בעבר. נער נסער ופעור עיניים בפתח מלטשת יהלומים, כריך עם ניחוח פלפל צ'ומה ומנהל מלטשה אמיד, שמניח יד על כתף ומנסה לברר מי זה הצעיר הניצב בדלת המפעל שלו.
מפגש המקור התרחש באוגוסט 1941. פנחס נשאב לאחור כמו במכונת זמן משוכללת. היא לפתה אותו בעוצמה והציבה אותו שוב בפתח מלטשת יהלומים אחרת: מלטשת היהלומים "מוריס" בשכונה אחרת, בדרום תל אביב; במציאות אחרת, רחוקה מאוד מאוד מזו של רמת גן.
בפעם ההיא, הנער היה פנחס עצמו. בן 13 וקצת. נעליו המחוררות והלוחצות שומרות על כפות רגליו בעזרת פיסות קרטון שהוא דחס אליהן.
הסצנה ההיא התקיימה ביום שבו ועדה מיוחדת בעיריית תל אביב דנה בהקצבת כרטיסי מזון לצעירי פלשתינה ובמתן סיוע לרכישת נעליים עבור תלמידי בתי הספר, הגנים, הקלובים והמעונות.
פנחס פוזיילוב האמיד בן ה-49 חש כעת בדמעה יחידה שמבצבצת בעיניו. דמעה חזקה, מהסוג שיודע להיאחז בעוצמה בזווית העין. והיא אצרה בעומקיה המלוחים את סיפור חייו. סיפור שלא סיפר מעולם. גם לא לעצמו.
ובסיפור שלו, זה שנכתב כאן, הוא היה הנער הנבוך והמסונוור שבהה בערמות יהלומים לנגד עיניו. הוא היה זה שליבו הלם בחוזקה כשהבין שהיהלומים מולו נערמים לגבעות קטנות של עושר אגדתי, במרחק הושטת יד, ושאין בינו לבינם אף סורג ואף מחיצה.
וגם אז התרחש אחד מאותם רגעים מכוננים. שלמה, שלמה אחר, מנהל המלטשה שברחוב סלאמה, נגע בכתפו נגיעה רכה ושאל: "מה אתה מחפש כאן, ילד?"
והאירועים ב-1941 וב-1977 דומים כל כך. אולי דומים מדי וספרותיים מדי, חשודים כסגירת מעגל מאולצת, או כהפרזה סגנונית, או כפרי דמיון פורה שבמוחו הקודח של סופר כלשהו.
פרק 2: האתגר לקוראי ספר זה, 2025
צופי סרטים וקוראי פרוזה מיומנים מתמסרים בקלות לטריקים הספרותיים הנשלפים מעומק המוזה של תסריטאים או של סופרי הבדיון הפואטי. מעגלים נפתחים ונסגרים, סיפורי מסגרת, מטפורות, האנשה, הגזמות, ועוד כהנה וכהנה תחכומי כתיבה.
הם מסמנים במרקר את התרגילים הווירטואוזיים והסגנוניים שהומצאו במוחם של מי שזכו בפרסים על יצירות ספרות קלאסיות, או של מניפי פסלוני אוסקר. אחר כך הם שולפים את "המעגלים" הנפתחים והנסגרים, את "האמצעים הפיגורטיביים" ואת "סיפורי המסגרת", ומשתמשים בהם ככלי נשק סודיים של שוִויץ ותחכום במהלך שיחות סלון, בסלונים ספרותיים או בעיצומם של דיונים אינטלקטואליים.
אך מה אם מדובר בביוגרפיה? כשהטקסט מספר סיפור חיים אמיתי של אדם בשר ודם? כשעסקינן בנסיקה המטאורית של דמות שכולנו מכירים?
האם גם כשמדובר בסיפור מבוסס מציאות ובאנשים שאולי פגשנו רק אתמול במעלית, אנו עדיין מתירים למוח וללב להיסחף אל מישורים שאינם גשמיים, ולהביט נכוחה אל תפניות עלילה פלאיות ואל מעללי הקארמה, ולהעניק קרדיט של אמינות לדרך שבה נסגרים מעגלי חיים מדויקים להפליא?
ואכן, צירוף האירועים הזה - שמתחיל בנער פוזיילוב וממשיך בנער ביצ'צ'י, נמשך גם ברגע כתיבת שורות אלה - בשיח שבין ביוגרף לבין נשוא כתיבתו, ונמשך גם ברגע שבו שורות אלה נקראות.
והעובדות, הרוח, הנפש ויד הגורל מתערבלות זו בזו כלהקת צלופחים נסערת, עד שקשה להבין היכן קצה ראשו של האחד והיכן קצה זנבו של האחר.
ייתכן שלא היה ראוי להרחיב בכך. לכאורה, שלמה ביצ'צ'י ופנחס פוזיילוב חיים משני צידיו של מקרה שניתן שייחשב מקרי. אך השורות הבאות והפרקים הבאים ילַמדו אותנו שבחיינו יש סדר ויש סיבה ומסובב, ויש מעגלים שמתקיימים גם מחוץ למערך המושגים המדעיים.
והמעגלים האלה נפתחים ונסגרים שוב ושוב ושוב, במציאות שניתן לאחוז בקרניה ולבדוק אותה בדוק היטב. הנער שלמה ביצ'צ'י אינו משל ואינו פרי הארה ספרותית, והוא לא ראשון ולא אחרון במעיין ההזדמנויות שזכו להן מאות ואלפים מידי האחים פוזיילוב. רוני וניסים וציון ואלחנן ומתי וגדעון ובנימין ובומי ומנחם. אלה הן דמויות-אמת, בשר ודם, שיופיעו בספר, חלק מהמוני המונים שלא ניתן לכלול כאן את כולם מפאת קוצר היריעה. חלק ממאות ומאלפים שנמשכו אל השדה המגנטי הפלאי של בית פוזיילוב, שעיצב כל כך הרבה חיים וגורלות. וגם כל אלה - הרבים מספור - אינם יצירי דמיון ואינם פרי מוזה מפריזה.
אלא שמתוך כך גם קם ועולה הסיכון שבקריאת דפים אלו.
האם הם ייאלצו אותנו להיפרד מהציניות ומהחשיבה האוטומטית? האם העובדות כאן יסחפו אותנו אל פרדסים רחבי ידיים, אל מערבולות של חשיבה פתוחה ומשוחררת, או אל מעיינות של אנרגיות מתחדשות בגופנו ובנפשנו? והאם אפשר שאחד מהמעגלים הללו ייהפך למעגל נפתח פרטי משלנו?
שהרי את מעגלי הקסם האלה לא ניתן לפתור בקלות. לא ניתן לפטור אותם במשפט יחיד או להניחם בצד באמירה מחושבת. גם לא ניתן לאבחן אותם בניתוח מדעי רטרוספקטיבי. יידרשו לכך כל דפי הספר הזה. ונראה שגם בכך לא יהיה די.
פרק 3: ילד לא רצוי, אוקטובר 1927
הסימנים הקטנים בנפשה ובירכתי בטנה של ציפורה פוזיילוב הלכו והתרבו, עד שנהפכו לצפירת אזהרה, ועד שלא נותר בה ספק. היא בהיריון והיא כבר בת 39 ובעלת היסטוריה של תשע לידות, כמה מהן קשות מאוד. אחת מהן גם איימה על חייה רק לפני 14 חודשים.
שנה וחודשיים חלפו מאז נולד בן הזקונים שלה עד אז, בן ציון הקטן, בכור ילדיה הנולדים בארץ הקודש. הוא בא אל העולם בייסורים ובכאב משסף. והנה ציפורה פוזיילוב, שמצחה חבוק דרך קבע ב-רומולצ'ה - מטפחת צבעונית מסורתית שלא סרה מראשה, שמבטה נחוש ומעודן גם יחד, שעיניה רכות ועור פניה כקטיפה - נושאת ברחמה סוד מאיים נוסף. סוד שמרחף לעת עתה רק בינה ובין בורא עולם, ומעמיד את חייה על בלימה.
הכינוי "בכמל", שהוא הביטוי בבוכרית ל"קטיפה", היה צמוד דרך קבע לשמה של ציפורה, לדמותה הרכה ולתחושות שהתעוררו כשהביטו בה. ציפורה בכמל. או בכמל כמו שקרא לה מרדכי כשפנה אליה בדיבורו הרך, או אוצ'ה כפי שקראו לה ילדיה.
לא היה אף אחד שיחלוק עימה את החרדות, את הלילות נטולי השינה, את מחשבות החטא שבאו בה, את התוכניות שטוותה כיצד להיפטר בסתר מהוולד, בשר מבשרה, עובּר שהתעגל בה.
אף אחד, למעט רופא המושבה שציפורה ביקשה שיגיע אליה, אל ביתם. "מולא מרדכי, אני לא מרגישה כל כך טוב", אמרה למרדכי, אב משפחת פוזיילוב, שנחפז לבקש מרופא המושבה להגיע אל ביתם שברחוב ז'בוטינסקי. הרופא הגיע למחרת בבוקר, כשמרדכי ובניו הגדולים היו בעבודתם בפרדס.
השיחה בין ציפורה לבין רופא המושבה נותרה, לפיכך, שיחת-שניים דיסקרטית. אשת הקטיפה דיברה ברכות האופיינית לה, כשמה כן היא, אך היא לא הסתירה מהרופא את חרדותיה ואת מחשבותיה על הפסקת ההיריון.
גילה המתקדם יחסית של ציפורה עלה בשיחה. לידה בגיל 40 בעת ההיא נחשבה חריגה והרפתקנית. בשיחה עלו גם חששותיה, גם הכאב בעקבות מות שתיים מבנותיה ממחלות בגילים מוקדמים מאוד, וגם החרדה בעקבות לידתו הקשה של בן ציון לפני זמן לא רב.
הצטרף לכל אלה לחץ מעודן אך אפקטיבי שהופעל על ציפורה מצידה של שכנה בוכרית, שגרה סמוך להם בפתח תקווה. אותה שכנה ובעלה, בעלי ממון, החזיקו בתפיסות חיים מודרניות, ליברליות יותר מאלה המקובלות בקרב הבוכרים. הם השמיעו ביקורת גלויה על כך שציפורה שוקלת ללדת בפעם התשיעית, ולא היססו גם להציג מבט נדהם ואף מלגלג על עצם המחשבה של ציפורה להותיר את ההיריון וללדת ילד נוסף.
ומה היה עולה בגורלם של המעגלים המסופרים כאן אילו היתה נכנעת ללחץ המתוחכם והמעודן הזה?
מתוך כך עלתה גם ההתלבטות אם לבצע הפלה מלאכותית, אף שלא ניתן לה האישור שמצב בריאותה מחייב זאת. "רב מאוד מספר הנשים הבאות לבקש ממני ומהרופאים האחרים הפסקת היריון בלי סיבות רפואיות", שיתף רופא המושבה את ציפורה. "ורבות מהן מקבלות את הסירוב למלא אחר בקשתן בטרגיות יתרה, כאסון ממש. ולא מאות כי אם אלפי מקרים ויותר לשנה יש בארץ", ילחש לה הרופא הממושקף ועב השפם.
ראוי להזכיר; השנה היא 1927. דינה של הפלה על פי חוקי המנדט - שבע שנות מאסר לאמא ו-14 שנות מאסר לרופא. דינה של הפלה במשפחה מסורתית - ביקורת צורבת מבית. דינה של הפלה בשיח שבין ציפורה לבין עצמה - מסכת חרטות וייסורים לעולמי-עד.
ועמדו נגדה גם ציוויי המסורת ודברי רבנים שקבעו כי הפלה היא פשע חמור לפי דיני ישראל. שני עשורים מאוחר יותר יגזור הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, גזירה שווה בין גיהינום השואה לבין מיעוט הילודה בארץ ויאמר: "אתם למדתם את דרך הגויים ומשליכים את ילדי ישראל המימה..."
אלא שעל הכף לא היה רק החוק המנדטורי ולא רק זעם השבט ולא רק זעמה שלה על עצמה ולא רק עמדת הרבנים. היתה זו שנה שבה נחתו על בית פוזיילוב גלי צונמי של מכאובים ומשברים. הם הגיעו בזה אחר זה, וכל אחד מהם קשה יותר מקודמו וכל אחד מאיים יותר מקודמו.
"אין לקבוע עדיין בביטחון גמור איזה משני האסונות - הבצורת או הארבה - שקרו השנה לחקלאות הארצישראלית, מאיים על מלחמת קיומו של החקלאי", נכתב במאמר רחב היקף בעיתון "הארץ".
ואכן, היתה זו שנת בצורת חמורה שפגעה ברוב אזורי הארץ, ובהם גם בפרדסים הצעירים, הרגישים, שעליהם הימרו בני משפחת פוזיילוב עם עלייתם לציון. כמו לאורך כל עברהּ המפואר של המשפחה המורחבת, הם בחרו בהיי-טק של העידן שבו פעלו, ושאפו להיות מחוברים לאדמה של ארץ הקודש. כנגד כל היגיון, כנגד כל הסיכויים.
"הבחירה בפרדסים היתה החלטה אמיצה והימור כבד", יספר פנחס לבני הדורות הבאים בשושלת פוזיילוב. "ראש השבט הפוזיילובי, סבא רפאל, מעשירי סמרקנד, ובנו, אבי מרדכי, נאלצו לחסל בחופזה רשת עסקים אדירת ממדים בסמרקנד. עסקים חובקי רוסיה, אסיה ואירופה שעוד ידובר בהם. מיד אחר כך יצאו למסע מעורר השראה ועתיר דמיון לעבר ארץ ישראל, מצטרפים למה שיכונה בהיסטוריה 'העלייה הרביעית'".
עוד יסופר כאן נכבדות בשנים הקשות ההן. שלוש השנים בין ההגעה החפוזה, המבוהלת לארץ ישראל ולמושבה פתח תקווה ב-1924, לבין הסיוט שהתרגש על ציפורה פוזיילוב בשלהי 1927.
עוד יסופר כאן בהחלטת סב המשפחה רפאל, ואביו של פנחס, מרדכי, להשקיע את כספם בהיי-טק של הימים ההם, בענף הפרדסנות ובייצוא תוצרת ג'פה.
הם בדקו היכן משתלם להתמקם ולהשקיע, הימרו על פתח תקווה והאמינו שדרכם תצלח בזכות האדמה הפורייה ובסיוע הקהילה הבוכרית שהתגוררה שם. גם הקִרבה היחסית לנמל יפו הצטרפה אל מערך השיקולים.
ואז הן באו בזו אחר זו. עשר מכות ארץ ישראל. רעידת האדמה שהכתה בחלקי ארץ ישראל אחרים, אך השפיעה על כלכלת הארץ כולה. בצורת שייבשה את השדות והמטעים. ארבה שזלל בקצב מבהיל את מעט יתרות הירוק שצצו למרות היובש. האבטלה הקשה שבאה לארץ. ועוד מיני מכות כלכליות.
דבר מכל זה לא נעלם מעיניה ומאוזניה של ציפורה בכמל פוזיילוב, שממילא נאבקה במערבולת האימתנית שעטפה אותה מכל עבר.
אבי המשפחה, מרדכי פוזיילוב, ניסה לשוחח על המצב עם כמה מחקלאי המושבה הוותיקים וזכה רק לתשובות של ייאוש, שנוספו על ייאושו שלו. בגבור המצוקה, כשהמשבר הכלכלי הלך והחריף, השכיר מרדכי לדוב שפירא את שתי חלקות הפרדס 61 ו-63 שרכש במיטב כספו. השטח הכולל היה שישה דונם של פרדסי תפוזים, ובתוכם מבנים בני שתי קומות.
אל השיחות והוויכוחים בין החקלאים השתרבבו מאמרים נוקבים בעיתוני הבוקר. "הבצורת קשה, אך לגמרי לא ברור מה עוד צפוי מהארבה. מכה זו נמצאת בעצם התפתחותה. אם יטיל הארבה ביצים, מה תהיינה ההשלכות של מכת הארבה? אסון הבצורת לבדו שבא על החקלאות שלנו מספיק כדי לערער את יסודות ענף הכלכלה", הם כתבו בתחזיות נטולות רחמים.
בעיצומו של המשבר החלה כלכלת הארץ להתנהל באמצעות הלירה הארצישראלית שהוציאה מהמחזור את הלירה המצרית. באותו זמן הוקמה התאחדות האיכרים בארץ ישראל. אך השקעות ההון הפרטי בארץ צנחו, מחירי הקרקעות עלו ושכר הדירה זינק בחדות. מפעלים ובתי מלאכה פשטו רגל בקצב מבהיל. האבטלה גאתה. 40 אחוז מהפועלים בתל אביב נותרו ללא פרנסה. הארץ העברית העובּרית החלה לסבול מבריחת משפחות וצעירים. מספר היורדים מן הארץ ב-1928 היה כפול ממספר העולים אליה. השתררה אווירת דיכאון. רמזיה הגיעו גם אל משק הבית שניהלה ציפורה והתערבבו ברצונה, שרק הלך וגבר, להיפטר מההיריון הזה שהפך מבשורה טובה לבשורת איוב.
המשברים הללו פגעו במזרח התיכון כולו, בחקלאות בארץ ישראל ובמשפחה העולה הטרייה. כעת הצטרף לכל אלה גם הסוד האישי, בתוך הבית פנימה, בתוך גופה של ציפורה פנימה.
כך קרה שמוקדם כל כך, הרחק מרגע בואו אל העולם, ירחים הרבה בטרם ניתן לו שמו, כבר כיכב פנחס הקטן בצומת מאבקים ראשון בין חיים למוות, בין הישרדות נחושה לבין כְּלָיָה. סוג התמודדות שיהפוך לכמעט שגרה בחייו העתידיים, שאותם יקבל במתנה לאחר שייכשלו כל תרופות הסבתא, כולל גלוני מי המלח ששתתה ציפורה והקפיצות ששבה וחזרה עליהן.
לאחר שגברת הקטיפה תיכשל שוב ושוב במשימה שהציבה לעצמה, היא תתחיל להאמין כי התפתחותו המהירה של העובר שבבטנה היא אות משמיים.
לבסוף נולד גם פנחס, הילד הצעיר לבית פוזיילוב, בַּיום הראשון לחודש יולי 1928. ובבואו אל העולם התברר שחששותיה של ציפורה לא היו מופרכים. הלידה האחרונה שחוותה היתה קשה מאוד ואף מסוכנת. הוולד הנחרץ, שבעוד שבעה ימים ייקרא פנחס, הפתיע. הוא שקל בלידתו יותר מארבעה קילוגרמים, והחזיר את ציפורה אל אימת הלידה המיוסרת והקשה מנשוא של בן ציון.
הלידה סירבה להתקדם. כאבי התופת איימו להכריע את ציפורה. לרגעים נדמה היה גם למיילדת שהיא בסכנת חיים. חלף עוד זמן סיוט בלתי ידוע, עד שנשמעה הזעקה החלושה, והתינוק הונף אל על כשרגליו אחוזות בידיה של המיילדת וראשו שמוט מטה.
גם בהקשר הזה מתגבשת לה תהייה כבדת משקל, כזו שמציאות, מדע, אמונה ורוח משמשים בה בערבוביה. האם אפשר שצומת החיים והמוות של עובר משפיע על הדנ"א שלו ועל המשך חייו ועל צמיחתו, ועל הפיכתו למי שהתפתח ממנו - נחרץ, נחוש, לא ירא משום קושי, שורד כל משבר, מביט קדימה באופטימיות, אבן שואבת לרבים כל כך, שחייהם יושפעו ממנו, מעשייתו ומיכולותיו?
