1.


ארתור מתמהמה לפני הכניסה לתיאטרון. הוא חושש להיכנס, החֲזרות על "ריצ'רד השלישי" הן כמו בובת וודו הדוקרת את עצמה. לאחרונה הוא מתפרץ בכל הזדמנות, כל הערת בימוי נתקלת באנטגוניזם רועש. ארתור לא מקשיב לאף אחד, הוא נסגר בתוך עצמו ורוצה שיניחו לו לנפשו. יש יותר מדי דמיון בין ריצ׳רד לארתור, ושניהם מבחינים בזה. ארתור מרגיש את האלימות, את התאווה לדם; ריצ׳רד יודע דברים על ארתור ורואה שהוא הרבה יותר מנוסה משהיה רוצה מהשחקן שמשחק את דמותו, שזו לא הפעם הראשונה של ארתור מול הבלתי נתפס. כל שחקן אחר היה צריך לעבוד קשה כדי למצוא את האלימות, את העונג, את החוטא האולטימטיבי, אך ארתור רק מנסה לחדד לעצמו את הגבול ביניהם, כדי שריצ׳רד לא ייכנס לתוכו וייתקע שם לעולמים, אוחז בו בידו הקפואה. תפקידים רבים כבר פיתו את ארתור אל עבר השִכחה, אך ריצ׳רד, הו ריצ׳רד, הוא לא יניח לארתור ליהנות מהשִכחה המנחמת.


דלת המעלית נפתחת, ובמסדרון כבר המולה, שחקנים יוצאים ונכנסים, מישהי צועקת מהשירותים, והבמאי — בחולצה ספוגת זיעה — צועק באנגלית שחסרים האביזרים שביקש.


החֲזרה הבוקר מאוד מתוחה, שכן גם הבמאי, מנהל ה״רויאל שייקספיר קומפני״ בלונדון, הגיע במצב רוח ירוד. ארתור ועוד כמה שחקנים לא מוצאים את נפשם. החֲזרה כבר על סף פיצוץ, כולם מרגישים בזה, וממש ברגע האחרון מנהלת ההצגה צועקת ״הפסקה״, וכולם יוצאים להפסקת קפה וסיגריה. ארתור פונה לעשן במרפסת נסתרת קטנה שיוצאת מאחד מחדרי ההפקה, כולם מכירים אותה. הוא עומד שם עם הבמאי ועוזרת ההפקה, הם משוחחים ובעיקר מנסים להירגע ולסיים כבר את יום החֲזרות המתיש הזה.


״אני לא מבין מה הבעיה פשוט לעשות מה שאני מבקש,״ הבמאי אומר.


״נו, זה לא זה, אתה יודע, אנחנו כבר אחרי חודשיים כמעט, קשה לה לעשות שינויים.״


״קשה? נו באמת. תשמע, לא הייתי צריך לקחת אותה להצגה.״ הוא מדבר על אחת השחקניות, שירי, ליידי אן השברירית.


״היא שחקנית טובה,״ ארתור אומר.


״היא טיפשה. ושמנה מדי. היא שמנה פרה וזה הורס הכול.״


ארתור מרגיש כוח עצום זורם בגופו. הוא לא שולט בעצמו, זה לא רק הרצון להגן על שירי ועל כבודה, הוא פשוט מתמלא אינסטינקט ריצ׳רדי להעניש את מי שרוצה להיות מוענש. הוא מתכופף, וידיו הענקיות תופסות את הבמאי ברגליו וזורקות אותו מהמרפסת. זו אמנם קומה ראשונה, ויש למטה צמחייה סבוכה, אך הבהלה רבה. עוזרת ההפקה שנמצאת איתם במרפסת צועקת כמו משוגעת ורצה פנימה לבניין. ארתור מסיים את הסיגריה ומביט מטה כצופה מהצד. הוא רואה את הבמאי שוכב על הצמחים במבט מבוהל, לא מפסיק לצעוק, ״What the fuck!!? What the fuck???!״ ארתור מעולם לא עשה דבר כזה. הוא לא מבין מה בעצם קרה ומאין זה הגיע.


״ארתור, תגיד, אתה השתגעת?״ צועק המנכ"ל.


״ממתי אתה מתרגש משטויות כאלה, אתה היית במאי. אתה יודע מה זה חֲזרות," ארתור עונה לו.


"אתה מבין שעכשיו אני חייב להעיף אותך?! אין לי מילים לטמטום הזה.״


״אתה לא חייב לעשות שום דבר, אתה המנכ"ל הכי חזק בארץ.״ ארתור, כמו פועל סובייטי לנַצַ׳לניק האחראי: על חנופה אף אחד עוד לא קיבל סטירה.


״אני לא יודע. טוב, תראה, בינתיים אני מוציא אותך לחופשה של שלושה חודשים. אני מקווה שעד אז הסערה תשכך ותחזור לעבוד. איך אתה מסכן את כל העתיד שלך, שלנו, על שטויות כאלה? ועוד עם מנהל 'הרויאל שייקספיר קומפני'?!״


ארתור יוצא מהמשרד של המנכ"ל עצבני מאוד, הוא לא יכול להוציא מילה. הוא יורד במדרגות בריצה כבדה, מגיע למטה ויוצא דרך דלת החירום שמיד מתחילה לצפור. בחוץ הכול עומד מלכת, תל אביב נעימה, שמש קרירה של חודש נובמבר. ״המקום המזוין הזה, רק החורף נורמלי פה,״ הוא חושב לעצמו. הוא הולך בין השלוליות לכיוון הבית. אחרי כמה מאות מטרים מתחיל מבול. גשם זלעפות. ארתור מביט למעלה ומחייך. הוא עומד באמצע הרחוב עם המטרייה שלו שמגינה בקושי על גופו העצום, מיטלטלת מהגשם שניתך בעוז על יריעת הפלסטיק. הוא עומד כך קרוב לשעה, הגשם ממשיך וחובט בהם, וארתור מקבל אותו באהבה. לבסוף הגשם פוסק, ושמש רגעית יוצאת מבעד לבניינים. ריח טוב של מים ואבק מתפשט באוויר, ריחה של תל אביב אחרי רדת גשם. ארתור נשען על אחד הקירות הלבנים של התיאטרון ונזכר בתערוכה שרצה לראות במוזיאון — רטרוספקטיבה של אחד הצלמים הגדולים, ג׳ואל פיטר ויטקין. ארתור נתקל בו לפני כמה שנים, כשחבר שלו קנה צילום של ויטקין, זוג גברים מתנשקים, מעוטרים בשלל תכשיטים מוזרים, עיניהם עצומות, ראשם חתוך מהגוף. הדרך למוזיאון חורפית, שלוליות ועלים, רוחות נקודתיות, והשמיים שוב קודרים. הוא צועד בנחישות, משהו דוחף אותו מאחור, מין כוח נסתר. הוא קרא שוויטקין משתמש בגופות אמיתיות, באיברים כרותים, הוא סקרן לראות את זה. במוזיאון הוא עומד המום מול הצילומים, ישו, גמדים, ענקים, אישה עם שלוש פטמות המכוּנה ונוס, איברים בתוך כלים שקופים, פוחלצים, עולם שלם של מוות חי מצולם. הריגוש מתגבר ככל שהתמונות נהיות פורנוגרפיות, ארתור בוהה בנשים עירומות, כוס שופע שיער של אישה שכובה על בדים רבים המכסים ארגז, גברים עם זין קטן־קטן, מאוד־מאוד קטן, שמנים ונפוחים. הוא מתיישב על אחד הספסלים, מוציא מהתיק מחברת ועפרון פחם ומתחיל לצייר. הוא נהנה להיות מוקף צילומים בצבע קרם־אפור כהה, ומהדגשים העזים בכל פינה וקו. המחברת שלו כבר כמעט מלאה, לאחרונה הוא מצייר הרבה, פרצופים, עלים, את הפות של לאה, כפות ידיים, נהנה מהעיפרון החד החותך את דמיונו.


בחדר השלישי יש הסבר על הקיר, קצת ביוגרפיה, וטקסט על עבודתו של ויטקין:


״ויטקין ממשיך את המסורת של צלמים כגון הנרי פיץ׳ רובינסון ואוסקר גוסטב ריילנדר, ומשתמש בגופות, איברים, גמדים ונכים כדי לביים סצנות היסטוריות וסצנות פסאודו־ריאליסטיות.״ הוא ממשיך אל אחד החדרים הצדדיים, חושב לעצמו שגם הם, השחקנים, הם גופות מבוימות, עור ובשר מוסווים בדמויות מדומות אמיתיות. הוא נכנס אל חדר נוסף, שם כולם עירומים. בולבולים של אנשים מתים, ציצים נפולים, הוא נרגש. הוא מצייר את אחד הגברים, מין גמד מוזר, כפות רגליו חתוכות, או לפחות כך זה נראה. הוא מתרגש מכל קו, הוא מתחיל להרגיש את הזין שלו מתעורר, מלטף בחום את הירך שלו. זה נעים, עומד לא עומד, הכיפה מלטפת את הירך כמו חיבוק חם. כמה שזה מיני זה גם לא מיני, זה נעים, זה מנחם. עוד רגע יעמוד לו ממש, ואז הוא יהיה חייב לגמור, לזיין, לשפוך. אבל הוא נמצא ברגע שלפני, הזין עדיין לא מכוּון מטרה, עוד לא מיני, רק חמים ונעים. הוא מנסה לנווט את מחשבותיו אל עבר הציורים, להשאיר את הזין שלו שם, בְּחום הירך, ובמשך כמה דקות הוא מצליח. עם כל קו בציור הזין שלו קצת נמתח, ואז נשימה, והוא חוזר אל אותו שלב האמצע, על הירך. ככה הוא מעביר כמה דקות, נשימות ודמויות, עומד לא עומד, מה שבטוח זה שהערב יֵצא לאיזה מועדון. אולי ל״פלוס״, אומרים ששם כולם צעירים ויפים.


הוא מסתכל קצת מסביב, מקווה שאף אחד במוזיאון לא קורא מחשבות. המחשבה הזו מצחיקה אותו קצת, ואז הוא חושב על המתים בצילומים, הם קוראים את המחשבות שלו, את המאוויים, אבל אינם יכולים להגיד שום דבר. הם רק יודעים. והוא יודע שהם יודעים, זה לא תמיד נעים. אחד המתים של ויטקין מסתכל על ארתור, ארתור בתגובה מחייך אליו.


אל החדר במוזיאון נכנס בחור גבוה עם פנים תמימות, עיניים שלא ראו דבר. ארתור מחייך גם אליו. הבחור מחייך בחזרה. לא עוברות שתי דקות והם לבד בחלל, מוקפים תמונות.


״אתה ארתור דיירסקי, השחקן, לא?״


״אתה מכיר אותי?״


״כן, ראיתי לפני כמה שבועות את 'החיים בכפר'.״


״ואיך היה?״


״הצגה טובה, אתה שחקן מעולה.״ הוא מחייך בשובבות.


לא קורה הרבה שמישהו מזהה את ארתור ברחוב. הוא מרגיש מוזר, לאה רגילה לזה, אותה תמיד מזהים, אבל אותו? ודווקא עכשיו כשהוא מושעה מהתיאטרון?


״יפה לך הזקן הגדול הזה,״ הבחור אומר.


״אתה לא מתאר לך מה יש מתחת לזקן הזה,״ ארתור התביית על המטרה.


אחרי שיחה קצרה הם יוצאים יחד מהמוזיאון והולכים לכיוון הדירה של הבחור, תמיר. הוא גר קרוב, מאחורי גינת דובנוב. הם לא מבזבזים זמן, כמעט לא מחליפים מילה במעלית. ארתור מוריד לו את המכנסיים בסלון, מתיישב על הברכיים ומתחיל למצוץ לו. תמיר גומר במהירות, ארתור נהנה מכל רגע. הוא אוהב את טעם הזרע בפה. אחרי שתמיר נרגע קצת, הוא מנסה להושיב את ארתור על הכורסה ברגליים מפושקות. ארתור מתיישב בחוסר נוחות, הכורסה קטנה מדי, ובקושי מצליח לפתוח את הרגליים בלי לשבור אותה. אחרי אקרובטיקה קלה הוא פורם את כפתורי המכנסיים. תמיר מוציא את הזין שלו החוצה ומתחיל למצוץ. ארתור מסתכל על הדירה, על הספרייה, ״מיכאל שלי״, איזה ספר יפה. הוא ממשיך למטבח, מופתע מהניקיון והסדר, הבחור לא נראה כל כך מסודר כשראה אותו במוזיאון. מדי פעם הוא פולט איזו גניחה מזויפת, רק כדי לתת לתמיר קצת מוטיבציה, אבל ברור לו שלא יגמור. אין טלוויזיה בבית, ויש הרבה קלסרים על השולחן, מעניין במה הוא עובד. לפי המציצה הוא בטח רואה חשבון. ארתור משתדל לא לצחוק בקול כדי לא לבאס את תמיר.


״מה?״


״מה?״


״לא טובה המציצה?״ הוא מחייך עם הזין בפה.


״טובה, טובה, אני פשוט לא כל כך מרוכז.״


״מרוכז? במה?״ ארתור לא יתחיל עכשיו להסביר לו, זה מסובך מדי ולא כזה סקסי.


״עזוב, לא משנה.״ תמיר ממשיך וממשיך, ואז משום מקום, ארתור אפילו לא מבין מה קורה, פורצת מגופו התחושה הטובה שזה עומד להגיע. מפה כבר אין צורך להתאמץ, לא לחשוב, לא לדמיין, רק לתת לזה לקרות. תמיר קם וניגש למטבח להרתיח מים לקפה, ארתור יושב על הכורסה עם כאב ראש חזק של אחרי הגמירה, מחזיק את הראש בידיים, מכסה את העיניים ולוחץ על המצח.


אחרי שהם שותים קפה ומדברים קצת ארתור יוצא מהבניין אל גינת דובנוב. הוא מתיישב על אחד הספסלים ומסתכל על צמרות עצים. העצים רואים כל מה שקורה בתוך הבתים, הם מספרים לציפורים, ואלה מעבירות את הסיפורים מעץ לעץ. הוא יוצא מהגינה לכיוון התיאטרון, אולי מישהו מהשחקנים ישאל מה איתו. תוך כדי הליכה הוא מתחרט, אבל הוא כבר ממש שם, אז הוא מתחבא מאחורי שיח ומציץ לכיוון כניסת האמנים. משמאל יש צמחייה בשפע, והוא קופץ מעליה ונכנס לגינה של אחד הבניינים הצמודים. כמה שריטות והוא כבר מעבר לשיח, מציץ מבין העלים. בנשימות שקטות הוא מנסה להרגיע את פעימות הלב. ארתור הפך בעצמו לנרדף. הוא רואה שחקנים נכנסים ויוצאים, הוא מכיר את כולם, יודע עליהם הכול. הנה המניאק הזה, רפי, הוא בטח יחליף אותו בתפקיד ריצ׳רד, אפס כזה. ליידי אן בחצאית וגרבונים נותנת לו נשיקה, והם נכנסים לחזרות, מה הולך שם בפנים? "זו הממלכה שלי," ארתור חושב לעצמו, "איך הם מעיזים?" רוח הרפאים מהעבר של ארתור, דמיטרי, מגיחה ושואלת שאלות, גם היא יודעת כל דבר שהוא חושב. פתאום הכול מובן, הכול ברור. דמיטרי וריצ׳רד עשו יד אחת נגדו. זה הם שמכניסים לו את כל המחשבות האלה לראש. ״אף אחד לא עוקב אחריי!״ הוא לפתע צועק ומבהיל את עצמו. הוא מנסה להיזכר בדמיטרי, לא ממש זוכר איך הוא נראה, אחרי כל כך הרבה שנים הזיכרון מטושטש. "זה עצוב שאני לא זוכר אותו. איפה הוא עכשיו? הוא בזיכרון שלי? הוא בנשימה שלי? הוא בא מדי פעם? מי מחליט מתי?" ריצ׳רד דולה את דמיטרי מהבאר העמוקה של הילדוּת, ארתור וריצ׳רד יחד, מושכים בחבל ומעלים אט־אט את דמיטרי בחזרה אל אור השמש.


ארתור מרגיש את השמש מלטפת את פניו דרך העלווה שמקיפה אותו, קצת שמש ביום סגריר זה טוב. ברוסיה, הוא נזכר, היו אומרים ששמש חורפית היא כמו אמא חורגת, מאירה פנים אך לא מחממת. לפתע צץ במוחו רעיון. "אולי אסע לבקר בסֶבֶרסק." הוא לא יודע אם זה רעיון שלו או של דמיטרי המת, אבל זה מכה בו בעוצמה. הוא משתוקק להריח את הגשם של סברסק, לראות את הנהר, כמו בכי ששועט ברחובות ריקים ומחפש זיכרונות כדי לחבקם. משהו בסברסק ייתן לו את השקט שהוא צריך, לחזור לסיפור שלו, לחפש את נטשה, אמא של דמיטרי. מעניין אם היא חיה. מונית נעצרת ממש קרוב אליו ומורידה נוסעים, ארתור מגיח מבעד לשיחים ושואל את הנהג אם אפשר לעלות.


בזמן הנסיעה במונית הוא מביט על עצמו בפלאפון. אם דמיטרי היה חי, ודאי היה נראה היום כמוהו, עם שיער אפור־לבן־שחור ומבט חשדני. אם היה חי, היה נשאר ברוסיה, בסברסק. מעניין במה היה עובד, הוא בקושי ידע להגיד משפט שלם, וגם זה עם עשר טעויות. כבר שנים שארתור לא צייר אותו. הוא נזכר בצילום שנטשה שלחה לו אז לפנימייה הטיפולית, ובציור שהוא צייר ושלח לה. מי יודע איפה הציור הזה עכשיו, מי יודע איפה הצילום הזה בכלל.


שוב גשם. הוא מכה על החלון בעוצמה, מתגבר על דפיקות הלב, איזה מזל שהוא בדרך הביתה, אחרת היה נתקע בגשם. המונית עוצרת מול ביתו, והוא רץ למעלה. הוא מכניס את המפתח לדלת ומנסה לפתוח, אבל הדלת כבר פתוחה.


״כמה פעמים אמרתי לך לנעול את הדלת אחרי שאת נכנסת?!״ הוא צועק לעבר לאה.


״הרגע נכנסתי.״ לאה ניגשת אליו ומנשקת אותו. בזמן שהיא מפשיטה אותו, היא מספרת שהיו לה יומיים מדהימים, רמת הגולן יפהפייה, והפרסומת תצא ממש חמודה. היא מושכת לו בבולבול ומובילה אותו למקלחת, הם מסתבנים ומתנשקים, הוא מלטף אותה בעדינות אך בחוזקה, היא מביטה בקעקוע הגדול בזרועו. כף היד שלו אוחזת בה מלמטה ומרימה אותה קצת באוויר, ככה כמה פעמים, למעלה, למטה, היא גומרת ומיד פותחת את המים הקרים, קפואים. הוא נורא נבהל.


״מה זה? מה את עושה!? השתגעת?״ הוא בורח החוצה.


״מה? חשבתי שזה מה שעושים שם אצלכם, לא? קופצים לנהר קפוא ישר מהסאונה.״


״אני שונא את השטויות האלה שלך.״ הוא מופתע מהמהירות שבה ליבו דופק, כאילו אינו עוד חלק ממנו. הלב קם על יוצרו.


אחרי שהם מתלבשים היא מבקשת שיספר לה מה בדיוק קרה בתיאטרון, היא כבר שמעה על כך, חדשות עוברות מהר בין שחקנים.


״אני יודעת כמה אתה שונא את זה, אבל זה אוטוטו יֵצא לעיתונות, ואין מה לעשות.״ היא עומדת מול המראה ומייבשת את השיער.


״אין מה לעשות, אבל אני לא בטוח שזה רע כמה חודשים של הפסקה עכשיו.״ משהו במשפט הזה מלחיץ אותה. היא מרגישה משהו. ארתור מעולם לא רצה הפסקות, הוא לא מסוגל לחיות רגע בלי התיאטרון, מה פתאום הוא חושב שזה רעיון טוב? אולי הוא רוצה להרגיע אותה כדי שיוכל בעצם לעשות משהו אחר? לפתע היא חושדת בו, תחושה לא נעימה של סקרנות ואימה אופפת אותה. היא לא יודעת מאין זה בא, בדרך כלל היא לא מפחדת ממנו וזה מעורר בה בחילה, הזקן הלא מסודר והשיער על הצד. היא מביטה על עצמה במראה, החזה הענקי שלה מגיע כמעט עד לפופיק, היא מורחת קרם גוף ומסתובבת לראות את התחת היפה שלה. אחר כך היא לובשת בגדי בית.


״ארתור, סליחה, באמת, לא רציתי להלחיץ אותך.״


״אל תהיי לי עכשיו פסיכולוגית.״


״לא, אני באמת דואגת לך.״ היא נוגעת בידו, וארתור שם לב מיד שהתנועה מאולצת.


״אם זאת רמת המשחק שלך, עדיף שבכלל לא תתחילי לעבוד בסדרה החדשה.״


״מה הקשר?״


הוא יוצא לסלון ומתיישב על הספה. לאה מתיישבת לידו.


״מה את רוצה ממני?״ הוא נעמד על הרגליים.


״איך תסתדר עכשיו בלי משכורת? אתה יודע.״ היא ממשיכה לשבת על הספה.


״את עובדת יפה מאוד. לפחות כסף את יודעת לעשות.״


״באמת סליחה שלי משלמים כסף. ככה זה בחיים, פחות כישרון יותר כסף.״ היא קמה והוא מחייך.


״ארתור, אני אהרוג אותך. די...״ היא מתקרבת אליו.


״נראה אותך…״ הוא מתגרה בה.


״אתה אידיוט, זה מה שאתה. שום דבר לא מספיק טוב בשבילך. אתה יודע מה זה לחיות ככה עם מישהו ששום דבר לא מספיק טוב בשבילו!? אפשר להשתגע.״


״אז אולי תתחילי לעשות דברים כמו שצריך? ככה לא תצטרכי להשתגע,״ הוא צועק.


״נו באמת, זה הכי קל. הכול באשמתי. איך גידלו אותך.״


״כולנו משלמים על דברים שלא קרו באשמתנו.״ הוא מעיף את המאפרה על הקיר. אצלו הכול תיאטרון, הוא תמיד על במה, ותמיד יש עליו תאורה חזקה. היא הקהל שלו, הוא צריך אותה כדי שתראה אותו, שתהיה שם כשהמסך עולה. לאה הולכת לחדר השינה שלהם וטורקת את הדלת, היא לא רוצה להמשיך לריב. היא אפילו לא ממש מבינה על מה הם רבים, למה העצבים שלו כל כך רגישים. לא עוברת דקה, והוא נכנס בפראות אל החדר ותופס לה בשיער.


״מה אתה עושה?״ היא צועקת.


״את משגעת אותי. תעופי מפה כבר!״ היא נופלת על הרצפה.


״תעזוב אותי! אידיוט!״ הוא גורר אותה לכיוון דלת הדירה ומעיף אותה החוצה. הוא לוקח גם את התיק שלה וזורק אותו עליה.


״מה אתה עושה?״ היא מרימה את התיק ונכנסת הביתה בסערה ומעיפה לו סטירה חזקה מאוד, קרוב לעין. הוא מניח יד על הלחי.


״ארתור! מה יש לך? אתה בסדר?״ הוא אף פעם לא הרביץ לה קודם, זה לא מתאים לו, שניהם מפחדים ממשהו. היא תמיד שם, מאז נערוּתם, היא רואה הכול. הפעם הוא לא רוצה אותה שם.


״תשתקי כבר.״ הוא ניגש למקפיא לקחת קרח כדי לשים על העין.


״בוא, אני אעזור לך.״ היא לוקחת קרח ושמה בשקית ועוטפת אותה במגבת. ארתור נזרק על הכורסה ועוצם עיניים. לאה מדליקה את מפזר החום הקטן, מתיישבת על הספה מול המפזר ומכוונת את החום. מדי פעם היא מקרבת אליו מאוד את כפות הידיים, ממש עד כדי כווייה, מושכת אותן בחזרה ומיד משפשפת מהר זו בזו. הקרקפת כואבת לה מהמשיכה שלו, היא מלטפת את עצמה בראש בידה הלוהטת. היא מקרבת את מפזר החום אל הירך שלה. דרך הטרינינג הוא מחמם ומחמם, הירך כבר בוערת, ואז ברגע האחרון היא מכבה אותו. על הרצפה ליד הדלת היא רואה כמה גושי שערות מרחפים להם ברוח הקרירה שנכנסת מחלון המטבח. ארתור פוקח עיניים ומסתכל עליה, הוא מסובב את הראש ורואה את גוש השערות מתגלגל לאיטו כמו צרור זרדים יבשים, מעופף מעל האדמה בלי משקל, מתגלגל ממדבר למדבר, נושא את העולם בקלילות.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*