כיום, האנושות היא לא סתם בעלת אוריינטציה ויזואלית,
היא אובססיבית לעניין.
נינה יבלונסקי, עור
הקדמה
הציטוט שבעמוד הקודם מופיע בספרה של האנתרופולוגית נינה יבלונסקי, שעוסק באבולוציה של צבע העור האנושי. יבלונסקי מתייחסת לשינוי שחל בחשיבות שבני האדם מייחסים למראה שלהם ושל זולתם. לטענתה, בני האדם תמיד ייחסו חשיבות למראה החיצוני, אך כיום, מדובר באובססיה.
הנה דוגמה: בשנת 2008, המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית בחרה בסנאטור ג'ון מקיין כמועמדה לתפקיד הנשיא, והוא בחר בשרה פיילין כמועמדת לתפקיד סגניתו. במערכת הבחירות העסיקו השניים יועצים שונים. למקיין היה יועץ למדיניות חוץ, שהרוויח 12,500 דולר בחודש, ואילו פיילין העסיקה סטייליסטית, שהרוויחה עבור שבועיים של עבודה 22,800 דולר.
שכר הסטייליסטית הוא למעשה תג מחיר המאשר שלעיתים הצורה החיצונית חשובה הרבה יותר מהתוכן. במקרה שלפנינו, ההשקעה בצורתה של הסגנית המיועדת היתה גבוהה פי שלושה ויותר מההשקעה בניסוח עמדותיו בנושאי חוץ של המועמד לנשיאות.
שש שנים לפני צאתו של הספר הזה התחלתי לעיין בניסויים על האפקט של יופי וכיעור אנושיים. עשיתי זאת משום שהמחקר שעסקתי בו נגע יותר ויותר במיתוסים שבמרכזם יופי וכיעור, ורציתי לדעת כיצד הם פועלים בעולם עצמו, כיצד הצורה החיצונית משפיעה על מי שמביטים בה, ועל מי שמחזיקים בה.
ככל שהתעמקתי בנושא, נעשתה התשובה ברורה: לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים.
על רקע זה קל להבין מדוע שרה פיילין השקיעה הון קטן בסטייליסטית שלה; קל להבין מדוע יש בינינו מי שבוחנים שעה ארוכה את הקמטים בצידי העיניים; ברור למה אנו קונים קרמים שאמורים להעלים אותם; וברור מדוע, כשהקרמים לא עובדים, חלקנו שוקלים לבצע ניתוחים קוסמטיים.
לא רק את הגוף שלהם בני אדם מנתחים. עד שנת 2018 יותר מחצי מיליון כלבים זכרים בארצות הברית עברו ניתוח קוסמטי להשתלת שק אשכים מלאכותי (וזאת כדי להחליף את אלה שהוסרו בסירוס). ראיונות עם בעלי הכלבים סיפקו הסבר להתנהלות הזאת. לטענת בעלי הכלבים, היעדר השק פגע בביטחון העצמי של הכלב בגינת המשחקים, ואילו הניתוח הקוסמטי שיקם אותו. זאת ועוד, החרטה היחידה של אחד מבעלי הכלבים שרואיינו היתה על כך שהאשכים שהושתלו בכלבו היו קטנים מדי.
האנקדוטות שלמעלה מעידות על אותה תופעה. הצורה שלנו היא מעין כרטיס ביקור. משקל גופנו, גובהנו, צורת פנינו, הבגדים שאנו לובשים, ואפילו אשכי הכלב שצועד לידנו — כולם מעידים על מי שאנחנו רוצים להיות ועל מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. כל אלה גם מפעילים את מי שצופים בנו, במקרים מסוימים, בלי שהם יהיו מודעים לכך.
דוגמה לחוסר המודעות של הצופים אפשר למצוא בשלושה ניסויים משנת 2015, שחקרו כיצד גברים שגובהם מעל שני מטרים ונשים שגובהן מעל 1.83 מטרים מתנהלים במרחב הציבורי בצפון הולנד. מתברר שכאשר אנשים גבוהים שכאלה צועדים ברחוב, הם מקבלים זכות קדימה מהסובבים אותם; שהסיכוי שיתנגשו באחרים קטן בהרבה מסיכויי אדם נמוך; ושקל להם יותר לשמור על מרחב אישי ברחוב הומה אדם ולהמשיך ללכת בקו ישר. רק אחרי שקראתי את המחקר, התחלתי לשים לב שגם אני זז קצת לימין או לשמאל בכל פעם שגבר או אישה גבוהים ממני מתקרבים לכיווני.
צורתנו החיצונית משפיעה לא רק על הסובבים אותנו — אלא גם על תפיסתנו העצמית. לא פעם היא מכתיבה את הפעולות שאנו מבצעים והופכת אותנו למי שאנחנו. למעשה, היא נדבך חשוב במה שנהוג לכנות "פרסונה" (המסכה שאנו עוטים על עצמנו בהתאם לסיטואציה החברתית שבה אנו נמצאים).
בספרו של הסוציולוג ארווינג גופמן, הצגת האני בחיי היומיום, נטען שהפרסונה נובעת מהלבוש, המוצא, המילים שיוצאות מפינו, ההתנהגות שמלווה את הפעולות שאנו עושים והתפקיד שאנו ממלאים בעולם.
אנו מצפים ממי שסובבים אותנו שיעריכו אותנו וינהגו בנו בהתאמה לדמות שלבשנו, ומהצד האחר ישנה ציפייה הפוכה — מצד הצופים — שיהיו לנו האפיונים החברתיים, ההכשרה, הידע והכישורים למלא את הדמות שאנו מתיימרים להיות.
כך לדוגמה, אם נכנסתי לכיתה וכתבתי על הלוח את המילים "דוקטור חן מרקס" — המעט שאפשר לצפות ממני הוא שאהיה מי שאני מתיימר להיות: שְמי צריך להיות חן מרקס, אני צריך להחזיק בתואר דוקטור, ועליי ללבוש את תפקיד המרצה ולשאת במחויבויות ובמגבלות שנובעות מהתפקיד שעליו הצהרתי.
כאן לא מסתיים העניין. אם ניקח לדוגמה שיחה בין מרצה לסטודנט — נגלה שלכל אחד מהצדדים יש מעין היסטוריה התנהגותית שנובעת מהתפקיד שהוא ממלא. אין־ספור בני אדם היו מרצים בעבר, ומספר גדול הרבה יותר היו תלמידים. על הרקע הזה, כל מה שהסטודנט והמרצה יגידו — כבר נאמר, וככזה הוא צפוי וידוע. למעשה, מה שהשניים יגידו נגזר מההיסטוריה של המסכה שכל אחד מהם עוטה, היסטוריה שקובעת "מהו מרצה" ו"מהו סטודנט".
לכל אחד מאיתנו יש יותר ממסכה אחת. מסכת המרצה שאני עוטה מול תלמידיי שונה מהמסכה שלי בזמן ארוחה עם אשתי, או מהמסכה שאני עוטה בזמן מפגש עם פקיד מס הכנסה. אם כך, איפה ומתי מתגלה "האני האמיתי" (בהנחה שיש כזה)? האם הוא מתגלה בזמן שאני לבד בבית? האם צורת פניי היא מסכה? וחשוב יותר: עד כמה אותו "אני אמיתי" מושפע מהצורה החיצונית שבה זכיתי בלידתי? או מהטיפול של הסטייליסטית ששכרתי? ועד כמה משפיע עליי המבט של מי שמתבוננים בצורתי החיצונית ומניחים מראש מי אני ומה תפקידי בעולם? כל אלה הן שאלות שילוו אותנו בהמשך.
הספר הזה, כאמור, נוגע במיתוסים שעוסקים ביופי וכיעור. יופיעו בו סיפורים קדומים שבמרכזם דמויות יפות מאוד ומכוערות מאוד, שצורתן החיצונית מניעה את העלילה. לכאורה, הסיפורים הם פרוטוקולים עתיקים של התבוננות במציאות, דין וחשבון על האופן שבו המבט פועל כאשר הוא נתקל ביפה או במכוער, כיצד הוא מגיב — ומה תוצאות תגובתו. לכמה מהסיפורים יש היבטים משעשעים, אבל ככל שמעמיקים בהם אפשר למצוא בהם צד אפל, וזאת משום שהסיפורים מודיעים לקוראיהם: "אנחנו לא סתם סיפורים. אנחנו תבניות על־זמניות, תסריטים שחוזרים ומופיעים בעולם, כולל בחייכם שלכם, מי שקוראים אותנו עכשיו — אם אתם תאבי חיים, עליכם ללכת בדרכנו."
בעיקרו, הספר הזה מציג תמצית של ההשפעות של יופי וכיעור אנושיים בעולם; ומהצד השני, תמצית של הסיפורים שהתרבות היהודית קשרה לאותן השפעות ממש. בהקדמה לספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, נאמר שאין שום דבר מוסרי או לא מוסרי בסיפורים — יש רק כאלה שכתובים היטב, וכאלה שלא. מהטעם הזה בחרתי להביא סיפורים שנכתבו היטב, גם אם חלקם יהדהדו טענות שלקוראים המודרנים לא קל לקרוא.
חלק א:
איך הכיעור משפיע עלינו
על פי מוצאו... סוקראטס היה אספסוף.
ויודעים, ואף רואים... מה מכוער היה...
הקרימינולוגים אומרים לנו שהפושע הטיפוסי הוא מכוער:
מפלצת בַּפָּנִים,
מפלצת מִבִּפְנִים.
... האם פושע טיפוסי היה סוקראטס?
פרידריך ניטשה, שקיעת האלילים
1.
המדע הקדום מגלה את הכיעור
הכי חכם, הכי מכוער: סוקרטס והפיזיונום
הניסוי של הסוציולוגים אנדרה דסאנטס ווסלי קייסון בחן את ההשפעה של יופי וכיעור על שופטים ומושבעים פוטנציאלים. במסגרתו נחשפו מאה ושישים נבדקים לתיאור של שוד, פריצה לבית, וגניבת 25,000 דולר. התיאור שקיבלו כל המשתתפים היה זהה, למעט הבדל אחד: חלק מהנבדקים קיבלו תיאור של שוד בצירוף תמונת אישה שביצעה את הפשע, וחלק בצירוף תמונת גבר; חלק קיבלו תמונה של פושע שחור, וחלק קיבלו תמונה של פושע לבן; בחלק מהתמונות הופיעו פושעים נאים למראה, ובחלקן האחר — מכוערים. הנבדקים התבקשו לקבוע את עונשם של הפושעים: שנת מאסר אחת, חמש, עשר, חמש־עשרה או עשרים שנות מאסר.
יש משהו מדכא במחקרים מהסוג הזה, כיוון שתוצאותיהם ידועות מראש. על פושעים לבנים נגזרו בממוצע 11.2 שנות מאסר, בעוד שעל הכהים נגזרו 13.2 שנים. על גברים נגזרו בממוצע 13.4 שנים, לעומת נשים, שזכו בעונש קל יותר, אחת־עשרה שנים בלבד. אולם כל הנתונים החווירו לעומת הפער בין פושעים יפים למראה ובין פושעים מכוערים. המצודדים קיבלו עונש ממוצע של 9.7 שנים, ולעומתם, על המכוערים נגזרו 14.7 שנות מאסר — קפיצה משמעותית בחומרת העונש, על אותה עבירה בדיוק.
החוקרים הניחו שבמפגשים עם הזולת בני אדם מודדים את מי שניצב מולם, מביטים בו, ואז מבצעים הערכה ושיפוט. הם הניחו שליופי ולכיעור יש השפעה על המבט הזה. ואכן, המחקר הוכיח שהנחתם היתה נכונה.
עדות לכוח התודעתי של היופי והכיעור ולתכונות שנקשרות בהם מתגלה בשפת הדיבור של בני אדם. לדוגמה, בשפה היוונית מופיעה המילה kalokagathos (קאלוקאגתוס) — שמלחימה את ה"טוב" עם ה"יפה". המילה מעידה על תפיסת עולם שרווחה ביוון הקדומה: אם משהו יפה, הוא גם טוב; ואם משהו מכוער, אז ברור שהוא גם רע. זה כמובן מסביר מדוע בניסוי שהזכרתי קודם, האדם היפה זכה לעונש מופחת, לעומת מקבילו המכוער שהורחק מהחברה לפרק זמן ארוך.
זה הרקע לסיפור מפגשו של הפילוסוף היווני סוקרטס, שהיה ידוע בכיעורו, עם "מדען" שעיסוקו בחוכמת הפיזיונומיה. בעולם הקדום המונח "מדע" כלל תחומים שונים, ובהם גם הפיזיונומיה, שהיא שיטה לפענוח תכונות האופי של בני האדם באמצעות התבוננות בצורתם החיצונית.
כיעורו של סוקרטס
סוקרטס חי במאה החמישית לפני הספירה. הוא נודע בכיעורו, וגם בחוכמתו. לפי הנביאה מדלפי, הוא היה האדם החכם ביותר בעולם.
זה עול גדול להיות האדם החכם בעולם, ולו רק בשל חובת ההוכחה המתמדת. ואולי משום כך סוקרטס בחר לטעון, פעם אחר פעם, שהוא אינו יודע כלום, מה שאִפשר לו לרמוז שחוכמה אמיתית מתחילה בהבנה "עד כמה אני לא יודע". נוסף על כך, מי שאינו יודע כלום, פטור מהצורך לספק תשובות ויכול להתרכז בהצגת שאלות (שערערו את תפיסת המציאות של מי שבאו עם סוקרטס במגע).
גם לצורתו של סוקרטס היתה השפעה מערערת על הסביבה. תלמידיו של הפילוסוף תיארו אותו כמכוער יותר מכל הקופים, כמפלצת מיתולוגית, וכ"מכוער מכל הרוחות שהיו רתומות למרכבה של האל דיוניסוס" (ראו הפניות בסוף הספר). הוא תואר כבעל אף רחב וסולד, שפתיים בשרניות — מגעילות יותר משל חמור — כרס ענקית, ועיניים בולטות, שמהן ניבט מבט מצמית. ממש עין הרע.
כאמור, בתרבות היוונית רווחה האמונה שצורה חיצונית מעידה על תכונות פנימיות ("קאלוקאגתוס"). מהטעם הזה סוקרטס הציג לבני תקופתו מעין פרדוקס. מצד אחד, כיעורו העיד על כך שהוא רע, ומהצד האחר, חוכמתו העידה על ההפך. סוקרטס ערער, בעצם מראהו, כמה הנחות יסוד של התרבות שממנה בא — שהטוב הוא היפה, שהרע הוא המכוער, ושהחכם חייב לדעת. במילים אחרות, הצופים בדמותו המכוערת של סוקרטס כנראה הניחו שלפניהם אדם רע, פושע, וטיפש שיש לעצור מאחורי סורג ובריח — ואילו סוקרטס הוכיח להם את ההפך הגמור.
כל זה בא לידי ביטוי בסיפור מפגשו של סוקרטס עם זופירוס (סיפור שאליו מתייחס הציטוט של ניטשה, שהופיע בראש הפרק):
"זופירוס הפיזיונום היה מבחין באופי לפי מראה האדם.
[כאשר ראה הפיזיונום את סוקרטס הוא אמר לו:] הנך [אתה] בעל תאוות בשר [סוטה מין]."
(סקוליה [פירוש] לפרסיוס, סאטירות 4, 24).
הפיזיונום, זופירוס, מביט בצורתם החיצונית של בני האדם ומפרש אותה. כאשר מבטו נתקל בסוקרטס הוא ממהר לקבוע שמראהו המכוער מעיד על התאווה המינית ששולטת בו. כמו הנבדקים בניסוי שפתח את הפרק, זופירוס שופט את סוקרטס לחומרה מיד לאחר שעיניו ננעצות בו. אלא שזופירוס שונה משאר הבריות, הוא "מדען", ולכן גזר הדין שלו, לכאורה, אובייקטיבי.
"אלקיביאדס [אחד התלמידים של סוקרטס] צחק.
ו[שאר] התלמידים [של סוקרטס] רצו לפגוע בו [בזופירוס], כיוון שדיבר על המורה שלהם באי־צדק."
התלמיד הראשון ששומע את דבריו של זופירוס צוחק, ואילו השאר, זועמים. אפשר להבין אותם. אם זופירוס צודק, והם לומדים אצל אדם "רע", משמעות הדבר היא אחת משתיים: או שהם תמימים ועיוורים למתרחש סביבם (שהרי הם לא זיהו את אופיו של המורה), או שהם חיים בשלום עם תכונותיו. כך או כך, הפגיעה בכבודו של המורה היא גם פגיעה בכבודם.
"אז הוא [סוקרטס] אמר [לתלמידיו]:
חוסו עליו [אל תפגעו בזופירוס],
הרי הנני בעל תאוות בשר [אני באמת סוטה],
אלא שניצחתי את התאווה הזאת בעצמי."
אפשר היה לצפות שגם סוקרטס ייעלב מדברי זופירוס, אבל הוא דווקא בוחר להודות שהתאווה היא קו אופי מרכזי באישיותו. משמעות הדבר היא שהפיזיונום צדק, ושכיעורו החיצוני של סוקרטס אכן מעיד על כיעור פנימי. בד בבד, סוקרטס גם קובע שהפיזיונום טעה, וזאת משום שהוא, סוקרטס, הכניע את תאוותו (מה שזופירוס נכשל לראות). כלומר סוקרטס מלמד שהשיטה הפיזיונומית צודקת וטועה בו־זמנית, ושהוא עצמו סוטה ולא סוטה. תשובתו המבלבלת מובילה כמובן לשאלה: כמה אפשר לסמוך על השיטה הפיזיונומית (בכלל), ועל קריאתו של זופירוס את סוקרטס (בפרט)? כדרכו, סוקרטס מסרב לתת תשובות סופיות לשאלות שהוא מעורר. ובתוך כך כיעורו של סוקרטס מתחבר לאי־הסדר שהוא מחולל (חברתי, תרבותי, פוליטי, ומדעי). הקשר הזה, בין ערעור הסדר, היעדר סימטרייה והכיעור — יחזור ויופיע גם בהמשך.
