פרולוג
אוקלהומה, 1990
ייתכן שהזקן המציא את הסיפורים שסיפר כשישב על הספסל מחוץ לסניף של דיירי קווין באָדה שבאוקלהומה. הוא נהג לטוות כזבים תוך כדי גילוף זרדים באולר שלו, בארלו בעל ידית עצם ולהב שחוק. חתך ודיבר, ולכן אנשים קראו לו "ויטלס", המגלף.
סמָל, הוסיפו הנערים, שהיו אלופי המדינה בכדורגל ב־1962, זמן קצר לאחר שהאיש הזקן הופיע לראשונה בעיר. הדרגה הוענקה לוויטלס כבדיחה על מעיל הרוח הבלוי ששרווליו עוטרו בטלאים צבאיים. אבל ויטלס ידע לטוות סיפור שלשמעו היה סומר שערו של ילד, וכך השם הפך לכינוי של כבוד אמיתי. לדברי ויטלס, הוא היה כורה, צייד אוצרות, אמן במה במערב הפרוע, גנב סוסים וחכם שחוכמתו הייתה לו לרועץ, לפני שהצטרף לצבא בשנת 1914 כדי להימנע ממאסר. הוא שירת במלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה.
הוא הבין את האיוולת של הנעורים, את הקסם שבהם ואת הפזיזות וחוסר המודעות המתלווים אליהם. הוא הכיר את הריגוש המוזר שחשים כשמרמים את המוות, התגרה בו והתרחק ממנו יותר מפעם אחת. הוא דיבר על המוות במילים שנחקקו בלב מאזיניו הצעירים, שחלקם זכרו את הסיפורים הגרנדיוזיים הללו במשך שנים לאחר שהחליפו את השיחות עם ויטלס בשוטטות מאחורי הדיירי קווין.
לכן, גם כעבור כמעט שלושה עשורים, כששני שחקני עבר של אלופת המדינה מ־1962 בכדורגל מצאו את עצמם נוסעים בטנדר משלוחים דרך הרי המדרגות המתפתלות, במרחק שלוש שעות נסיעה מערבית לאָדה, עלה הנושא של סמל ויטלס.
הם דנו בשאלת אמיתות הסיפור שסיפר להם ויטלס בחג ליל כל הקדושים בשנה האחרונה שלהם בתיכון. הנהג חשב שהסיפור אמיתי. הנוסע היה בטוח שוויטלס סתם מתח אותם. הדיון הוביל לוויכוח. אחרי כמה משקאות בבר המלון שהעבירו בו את הלילה, הוויכוח הוביל להתערבות. ההתערבות הובילה לשיתוף של בחור מקומי, שעבור עוד כמה בירות חשב שהוא יכול לאתר במפה את האזור שהם מחפשים.
המפה הובילה לעצירה בדרך חזרה, ואחר כך לטיול רגלי, ולבסוף לטיפוס.
"היי, אני רואה משו!" הנהג צועק.
הנוסע עוצר, מופתע לגלות עד כמה הוא מפגר מאחור. "כן? מה מצאת שם למעלה?" הוא מחרחר, חושב שאולי כדאי שיישאר במקומו. ההתערבות, שעת הלילה המאוחרת, הבירות, זו הייתה טיפשות... כזאת שוויטלס הזקן כנראה היה נהנה ממנה מאוד. שני גברים בגיל העמידה מטפסים על הר בידיים וברגליים, באמצע שום מקום, בגלל איזה סיפור מטורף מלפני שנים.
"יש כאן, אה... מערה קטנה... אני חושב." עונה ההולך בראש. "כמו שוויטלס אמר."
הספקן קופא.
זה לא יכול להיות, הוא חושב, נכון? הוא בוהה בשמש שמעליו, סביבו מידרדרות אבנים, וחלקי צמחייה מתעופפים. בן לווייתו נעלם בצלע ההר, אבל הוא לא צועד בעקבותיו.
כי מהאופן שבו ויטלס סיפר את הסיפור, מה שראה במערה ההיא כילד רדף אותו כל חייו.
1
ואלרי בורן־אודל, טליהינה, אוקלהומה, 1990
כשאבותינו הגיעו בפעם הראשונה לדרום מזרח אוקלהומה, אחד הדברים שלכדו את מבטם היה יופיים של הרי המדרגות המתפתלות המיוערים. אלה סלע פלימות' שלנו, נהר המיסיסיפי שלנו, הרי הרוקי שלנו, האוקיינוס השקט שלנו.
— רון גלן, הצעת החוק "ערבת הרי המדרגות המתפתלות", S.2571, שימוע בקונגרס, 1988.
ואל היקרה,
למה לברור מילים? חלומות הם דבר נפלא, אבל אם חד־הורית צריכה להיות מעשית. בבקשה תגידי לי שעדיין לא מאוחר מדי ואת יכולה לחזור לעבודה שלך בפארק הלאומי "קשתות השער" בסנט לואיס...
יצאת מדעתך? טליהינה, אוקלהומה? אני אפילו לא יכולה למצוא אותה על המפה בלי להרכיב משקפיים. לא פלא שלא סיפרת לנו מראש. קנת היה בסביבה ושאל עלייך, דרך אגב. את יודעת שהוא חשב שאתם הופכים ליותר מסתם חברים. אני מבינה באבל, יקירתי, אבל את לא יכולה להיאחז בו לנצח, ובינינו, אם היית מתחתנת שוב, לא היו לך כל המאבקים הכלכליים האלה. אם לא תתקשרי לקנת כדי להבהיר את העניינים, אני אגלה לו לאן שלחתי את הגלויה הזו.
תכניסי את צ'רלי למכונית ותחזרי הביתה. אני יודעת שתמיד היית רוח חופשייה, אבל הגיע הזמן להתבגר.
סבתא
אני קוראת את הגלויה בפעם השלישית מאז שלקחתי אותה מהדואר בדרכי לעבודה, ואז סוקרת את העמק עוצר הנשימה מתחת למפרץ העצירה של מצפה אמרלד ומנסה להחליט עד כמה אני מסובכת בצרות. סבתא שלי לימדה לשון בתיכון במשך יותר מחצי מאה. היא לא מבלבלת בין ציווי לעתיד.
תכניסי את צ'רלי למכונית ותחזרי הביתה.
היא עצבנית. הגלויה הזאת נועדה לצבוט לי בלב, והיא מצליחה. לערער אותי מעט, וגם בזה היא מצליחה.
אני בשממה של דרום מזרח אוקלהומה. אחרי הגשם, צללי הבוקר משתהים, ארוכים ועמוקים, וההרים נושפים ערפל כה סמיך עד שנדמה שיש לו משקל. האזור הכפרי מעורר תחושה מצמררת של מקום שבו אישה וילד בן שבע יכולים להיעלם, ואיש לא ידע על כך לעולם.
משב רוח מחליק על פניי, מטלטל את התיקייה שהוצאתי מתיק הגב שלי כדי לשלוף את הגלויה. חוברת סקיצות וחצי תריסר דוגמיות של נייר יוקרתי נופלות על המדרכה ומתפזרות לכל עבר כמו עלי שלכת. אני אמורה לרדוף אחריהן, אבל קופאת במקומי. מחשבותיי נודדות בדרך הארוכה עד לטליהינה, שם בבית צהוב ועליז נמצא מעון היום הסביר היחיד שמוכן להשגיח על ילד שהמשרה החדשה של אימו כרוכה בימי חופש לא קבועים ועבודה בשעות מוזרות.
לכי לאסוף אותו, אני אומרת לעצמי. קחי אותו, שימי את הארגזים בחזרה במכונית וסעי. זה מטורף. מטורף לגמרי.
במקום זאת, אני נושמת נשימה איטית. אוויר הבוקר סמיך יותר, ירוק וחם יותר ממה שהורגלתי אליו בחודש מאי. יש לו ריח של קיץ. קיץ ואדמה ואבן לחה ואורנים קצרי עלים. שונה מסנט לואיס בצורה שלוחשת משהו כל כך מרתק עד שהלב שלי מאיץ.
הכמיהה למרחבים פראיים היא חלק ממני, לא פחות מהעיניים האפורות־ירוקות והשיער הערמוני העבה של אבי. הוא טיפח בי את התשוקה הזו עוד לפני ששהות בווייטנאם קטעה בשקט את נישואיהם בני עשר השנים של הוריי והפכה את השממה למקום היחיד שמצא בו רוגע. אם רציתי להכיר אותו, היה עליי לבלות זמן ביער, ולכן סבתי, לעיתים קרובות ככל שיכלה, הסיעה אותי מפרוורי קנזס סיטי ליער הלאומי שוֹני, אל המקום שבו הבן היחיד שנותר לה הדריך טיולים ומסעות ברפסודות. סבתא גרמה לנסיעות האלה להיראות כבילוי ולא כנטל, אז גם אני ראיתי אותן כך.
חשבתי שדווקא היא, יותר מכולם, תבין את המעבר מהמשרה ב"קשתות השער" בסנט לואיס לפארק הלאומי "שביל גנבי הסוסים" שנפתח לאחרונה בהרי המדרגות המתפתלות באוקלהומה. אבל עכשיו אני תוהה אם היא רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה — עוד הורה בן שלושים שבורח מכאב במקום להתמודד איתו. עוד ילד חסר אונים נפגע מההדף.
האם המעבר הזה הוא ניסיון בריחה נמהר או מהלך חכם לקידום הקריירה? מדובר על תפקיד ברמת שכר GS-9. בקשתות הייתי אחראית על פיתוח תוכניות ותערוכות, דחיסת תיירים סביב כתמי דשא ובטון, ועוד משימות שהתאימו לרמת שכר 5. זה כל מה שיכולתי להתמודד איתו כשצ'רלי היה בן שלוש ופתאום ללא אבא. לא הייתי פנויה נפשית לדאוג לקידום הקריירה שלי. אבל עכשיו הגיע הזמן. זו ההזדמנות שלי לחזור לעבוד בשירות אכיפת החוק בפארקים. מעולם לא חשבתי שאקבל את התפקיד ביחידת המדרגות המתפתלות החדשה, ואני עדיין לא יודעת למה קיבלתי אותו. אבל הנה אני.
זה לא אנוכי, אני מבטיחה לעצמי. זה הכרחי. אם ג'ואל היה כאן, הוא היה אומר לי ללכת על זה.
עצם המחשבה מעלה בי תערובת מרירה־מתוקה של חום וגעגוע. הלוואי שיכולתי לחלוק איתו את נוף הבוקר המהמם הזה. אין שום דבר שג'ואל אהב יותר מהַר שעדיין לא טיפס עליו. שום דבר.
"היי... הדברים שלךָ!" הקול נשמע מרוחק בהתחלה. "היי, ריינג'ר, הפלתָ את המסמכים שלךָ."
אני חוזרת לכדור הארץ ולתצפית של מצפה אמרלד, ופתאום אני לא לבד. מהשביל המוביל אל חניון קמפינג סמוך, נערה מתבגרת צנומה שועטת על המדרכה ומרימה עלון שנשמט מידיי. היא בת אחת־עשרה, אולי שתים־עשרה. מבוגרת מצ'רלי בכמה שנים. דקיקה ושרירית עם שיער ארוך וכהה.
אני מצמידה את התיקייה לחזה ואוספת את הניירות שלרגליי. כשאני מזדקפת, הילדה מתקרבת אליי ובידה שאר הדפים שהתעופפו. היא לובשת מכנסיים גזורים וחולצת טריקו מרופטת עם הכיתוב "אנטלֶרז בֶּרקאטס בייסבול". אני מפשפשת בזיכרוני, מנסה למקם את אנטלרז. איפשהו דרומה יותר לאורך נהר קיאמיצ'י. ראיתי אותה במפה.
"הנה, ריינג'ר," היא אומרת בהערצה ילדותית שמזכירה לי שאני לובשת את המדים הרשמיים שלי בפעם הראשונה מאז המעבר. ההתחלה שלי ביחידה החדשה הייתה איטית בצורה מתסכלת. המטלות היומיות שלי בשבועיים האחרונים כללו היכרות עם שבילים ומתקנים בפארק, ביצוע משימות משרדיות בזויות ונעיצת עלונים על גבי לוחות מודעות חדשים ונוצצים. היום לבשתי את המדים, חגרתי את החגור וחבשתי את כובע הסיירים כדי להעביר מסר. אני מוכנה לעשות את העבודה שלשמה באתי, אבל שוב אני מוצאת את עצמי תקועה באותה עבודה חסרת תועלת.
הילדה נסוגה לאחור כשהיא רואה אותי במלואי מלפנים. "היי, את ריינג'ר בת!" היא ממצמצת כאילו נחת מולה עב"ם. זה אחד היתרונות של הגובה שלי — אני מיישרת קו עם שאר הבחורים, גם אם הבחורים בתחנה הקפידו להבהיר לי שאני לא. ריינג'ר ממין נקבה לא היה מה שהם דמיינו שיגיע לכאן להתמודד עם גנבי הסוסים.
אבל בעיני הילדה הקטנה הזו זה מוצא חן, ולכן אני מייד מחבבת אותה. "זה מגניב," היא אומרת.
"תודה." אני לוקחת את דגימות הנייר ופורשת אותן כמו חפיסת קלפים. "יש אחת שאת אוהבת במיוחד? אני עובדת על הדפסות לטקס הפתיחה הרשמי של הפארק." עוד עבודה שחורה מהמפקח החדש שלי, צ'יף ריינג'ר ארינגטון. את יודעת, זה ייתן לך קצת זמן להתעדכן. הוא כמעט טפח לי על הראש כשאמר את זה.
"הפארק נראה פתוח," מעירה הילדה. "אוטובוס הטיולים של הכנסייה נסע ישר למגרש הקמפינג שם למטה, אחרי שאיזה ילד הקיא על הכול. אף אחד לא חונה שם, אבל השער לא נעול או משהו."
"טקס הפתיחה רק בעוד שבוע וחצי, אבל המתקנים כבר זמינים לציבור, זה נכון." הפארק הוא שילוב אקלקטי של אזורי נופש שנבנו לפני חמישים שנה בתקופת מִנהל קידום העבודות, ותוספות ושדרוגים בשווי חמישה־עשר מיליון דולר שמומנו על ידי תוכנית שיזם הקונגרס.
"סבתא שלי אמרה לי שהם עושים כל מיני שבילים חדשים למעלה," הילדה מפטפטת. "היא אמרה שהיא תיקח אותי לראות הכול."
"רעיון מצוין. זאת עונה יפהפייה."
"חבל שהיא לא יכולה עכשיו." מבט מלא תקווה מחליק לעבר רכב הסיור שלי. "אבל אולי מישהו ייקח אותי, כי אני תקועה כאן בקיץ. בטליהינה המטופשת. מקום שאין לי בו שום חברים."
היא מגזימה בכוונה, אבל אני מהנהנת באהדה. "אני בטוחה שיהיו פעילויות לילדים בקיץ, ברגע שנאייש כאן את כל המשרות." תוכניות למבקרים אינן בתחום האחריות שלי, אבל המאפיינים התרבותיים וההיסטוריים של האזור מגוונים מאוד. הם כוללים תלוליות עפר עתיקות שהותירו אחריהן תרבויות קאדו־מיסיסיפיות פרהיסטוריות, אבני רונים ויקינגיות — אמיתיות או מזויפות, תלוי את מי שואלים — אגדות על אוצרות צרפתיים וספרדיים, שמועות על שלל לא חוקי שמוסתר באזור, אתרים ממלחמת האזרחים, הכביש הצבאי של שנות השלושים של המאה התשע־עשרה, ושביל גנבי הסוסים, שבאמצעותו העבירו בזמנו בעלי חיים גנובים בין קנזס לטקסס. "להרים האלה יש היסטוריה ארוכה."
"כן, סבתא שלי יודעת את כל הדברים האלה. היא כאן כבר מאז, כאילו, נצח."
"מעניין." ייתכן שכדאי לי לפגוש את הסבתא, בניסיון להתוודע לשכונה החדשה שלי.
אני עומדת להמשיך לברר כשלפתע עוצרת לידי מכונית; החותם הכחול־צהוב של אומת צ'וקטאו מאוקלהומה מתנוסס על דלת הנהג. הצבע הטרי מעיד על כך שמשטרת השבטים מגדילה את המשאבים שהיא משקיעה באזור. בעשורים האחרונים, עם השינויים במדיניות הפדרלית לגבי אומות שבטיות, השבט החל להקים מחדש תשתיות שנעלמו מאז תחילת המאה. זרוע אכיפת החוק שלהם, שנקראה בעבר "צ'וקטאו לייטהורס" והתבססה על פרשים, היא כיום "משטרת השבט של אומת צ'וקטאו".
שביל גנבי הסוסים הוא פארק לאומי השוכן בין עשרה וחצי המחוזות שנכללים בתחום השיפוט של אומת צ'וקטאו. אפילו בשהות הקצרה שלי כאן קלטתי את היחסים הרעועים בין רשויות השבט, הפוליטיקאים, תושבי האזור, רשויות אכיפת החוק המקומיות והממשלה הפדרלית. הגדרת ייעודו של כל פארק חדש מעוררת תמיד מחלוקות, אבל הפארק הזה הפך לחבית תבערה פוליטית. שינוי ייעוד של אלפי דונמים צמצם את מחזור הכספים של חברות לכריתת עצים, שנהנו עד אז מגישה חופשית ליערות שכיסו שטחים נרחבים של אדמות פדרליות. עסקאות מפוקפקות ולחיצות ידיים בחדרים אחוריים אפשרו את השמדתם של יערות רבים. כמעט כל ראש רכס צולק על ידי טלאים חשופים שהזכירו את מראה פני הירח.
קצין ממשטרת השבט רוכן החוצה, המרפק משתרבב מעבר למסגרת החלון. אני משערת שהוא בערך בגילי, סביב שלושים, עם שיער כהה קצוץ קצר. "סידני, כדאי שתרוצי בחזרה בשביל ההוא." הוא מצביע פתאום באגודלו לעבר מגרש הקמפינג.
"כל האוטובוס מלא קיא." בתשובה שלה יש מספיק חומץ כדי לתבל סלט. "ייקח להם איזה שעה לנקות את זה."
"אולי זה יקרה מהר יותר אם הם לא יבזבזו זמן בחיפושים אחרייך."
"מה שתגיד," היא נושפת. "אמרתי לאיזה ילד לאן אני הולכת."
הלחי שלו מפרכסת מעט. "אם לא תיזהרי, את תהיי בצרות כשתחזרי לבית של סבתא וֶמְבְּלֶס." הוא מקפיץ את האגודל שוב, הפעם באצבעות קפוצות כך שהשרירים באמה שלו נמתחים. יש לו עיניים אדומות כמו של שוטר בסוף משמרת ארוכה. "לכי."
היא מושכת בכתפיה לעברי. "אבל עזרתי לה."
"סידני." הסנטר שלו נע לצד אחד, והשיניים הישרות והלבנות חשוקות. כנראה יש לו חיוך נחמד, אבל הוא לא מחייך. "את צריכה שאני אלווה אותך לשם או מה?"
"אוףףף." היא הוגה את המילה באנחה מוגזמת. אם זה היה צ'רלי, הייתי מכניסה את הישבן הרזה שלו למכונית ברגע זה ומטיפה לו כל הדרך הביתה.
"נתראה אחר כך," אני אומרת כדי לדרבן אותה ללכת. "תודה שתפסת את הניירות המתעופפים שלי."
"אין בעיה." כשהיא מתקרבת בחוצפה אל הירידה ולא אל מגרש הקמפינג היא מותחת את צווארה לעבר ההרים כאילו היא שוקלת לרוץ אליהם. "ראית שם את האח שלי?" מבט מפציר פונה לעברי. זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שהיא לא משחקת. "יש לו שיער אדום, ממש גבוה ורזה וזה? אולי הוא הלך לאיבוד."
"בפארק?" דיווחים על מבקרים אבודים הם בדרך כלל אזעקות שווא.
"לא יודעת... אולי."
"הוא בא לכאן איתך הבוקר?"
"לא. אבל הוא לא ביקר אותי אצל סבתא ומבלס כמו שהוא הבטיח."
"אה, אני מבינה." הדיאלוג הנפשי שלי עובר מתקרית פוטנציאלית בפארק לענייני משפחה, ואז, ילדה מסכנה. "אני אנסה למצוא אותו."
"תגידי לו שיבוא לקחת אותי מסבתא ומבלס."
"אם אני אראה אותו."
"יש לו שיער אדום."
"כן, אמרת לי."
שוטר השבט מתערב, מורה לה להפסיק לקשקש ולהתחיל לצעוד בחזרה למגרש הקמפינג.
היא מתקרבת אליי, מתעכבת בלי בושה, ואז אומרת לבסוף, "זה," ומצביעה על אחת מדוגמאות הנייר בראש התיקייה שלי. "זה ייראה הכי טוב."
אני מעיפה מבט בדוגמית שנראית כמו קלף ירוק בהיר. זה מתאים לחומרים שנועדו להרשים את הפוליטיקאים בעלי הנכסים, את עמיתיהם המקומיים ואת ציבור הבוחרים שלהם, ואת כל מי שמשרד הפנים שולח אלינו.
"תודה. בחירה מצוינת." אני מגייסת קצת התלהבות־עלונים לטובת סידני.
"להתראות," היא ממלמלת, גוררת את נעלי הספורט שלה ובועטת באבנים כשהיא חוצה את המדרכה. אני מזדהה עם מצב הרוח שלה. הציפיות שלי מהמשרה החדשה הזו הן כמו עפיפון שנאבק לתפוס אוויר. מנסות להתרומם בכל דרך.
אצבעותיו של קצין משטרת השבט מתופפות על המתכת ממש מעל הסמל של צ'וקטאו ומושכות את תשומת ליבי. "את התוספת החדשה לשביל גנבי הסוסים?" אין ספק שהוא כבר יודע את התשובה. נראה שכולם כאן שמעו עליי מראש, כנראה לא רק דברים טובים. עד עכשיו ניסיתי לתת לזה להחליק מעליי, אבל שכבת הטֶפלון שלי מתחילה להישחק.
"כן. הגעתי לפני שבועיים. אני ישנה במלון האורנים האבודים עד שהדירה בפארק תהיה מוכנה. זה לא רע. ככה יש לי הזדמנות להכיר את טליהינה."
"טוב, זה לא ייקח הרבה זמן." הבדיחה מגיעה עם פיהוק חנוק. נתזי בוץ על חולצתו מעידים על כך שהמשמרת שלו בשטח השיפוט השבטי לא עברה בחוסר מעש. "תיזהרי מסידני," הוא אומר פתאום. "היא... יודעת לספר מעשיות."
האימא שבי סומרת. איזה דבר מכוער להגיד על ילדה שמתמודדת עם יום רע או שבוע רע או מה שזה לא יהיה. "נשמע שהיא מתגעגעת לאחים ולחברים שלה. זאת דרך די קשוחה לבלות את הקיץ כשאת רק... בת כמה... אחת־עשרה בערך?"
"שתים־עשרה, אולי. כמה מהאחייניות שלי יצאו לטיול הזה של הכנסייה, אז סידני בטח בערך בגיל שלהן. גברת ומבלס מביאה את כל הקבוצה שלה לכנסייה ברגע שהדלתות נפתחות ויש שם מישהו שמשגיח עליהם במקומה." יש איזה מסר נסתר בדבריו, אבל אני לא מצליחה לפענח אותו.
"טוב, אני מקווה שהקיץ שלה ישתפר בהמשך."
אצבעותיו שוב מתופפות על דלת המכונית. "אז את נציגת אכיפת החוק החדשה של הפארק?" שוב, שאלה רטורית.
אני מהנהנת בכל זאת, מאשרת את דבריו.
חיוך קטנטן מסתמן בצד אחד של פיו. "נראה שיש לך תנאים מעולים." תנועה מהירה של הסנטר רומזת לטנדר הסיור שלי, שדרש התנעה בדחיפה לפני שנמסר לידיי. הענקתי לו את השם הבלתי מחמיא "הגרוטאה". להשלמת התמונה הוא הגיע עם צמיגים שונים זה מזה ורופפים ועם מזגן שעובד רק כשמתחשק לו. אני מרגישה שמנסים להשפיל אותי.
"ככה זה נראה," אני עונה.
"את לא מופתעת."
אני מושכת בכתפיים. "אני יכולה להתמודד עם זה. אני מבינה במכוניות. אם כי אני מודה שזאת באמת דינוזאור."
הוא מכניס את הניידת החדשה והנוצצת שלו להילוך. אני מסתובבת, משלימה עם העובדה שעליי לחזור לתחנת הריינג'רים. העבודה על העלונים ובחירת כלים חד־פעמיים לטקס הפתיחה לא יוכלו לחכות לנצח. עמדת המודיעין עדיין לא מאוישת, ובינתיים אני ומינדי, הפקידה, ממלאות את התפקיד הזה.
מאחוריי, קצין השבט אומר, "הם כבר סיפרו לך על העצמות?"
"עצמות?"
"למה אני לא מופתע," הוא רוטן, ואז נעלם מהעין.
