הקדמה
תיעוד בזמן אמת
מתקפת חמאס בדרום, ב־7 באוקטובר 2023, היכתה את ישראל בהלם וזעזוע. כבר באותו יום, רבים מתושבי הצפון עזבו את בתיהם מחשש כי גם ארגון חזבאללה הלבנוני ינקוט פעולה דומה ויפלוש לארץ. בימים שלאחר מכן התרחבה והואצה העזיבה. לאחר שבוע ניתנה פקודת הפינוי הרשמית: הממשלה החליטה לפנות את כל היישובים לאורך גבול לבנון. תוך זמן קצר הורחב האזור המפונה וכלל עשרות קיבוצים, מושבים, מועצות מקומיות ואפילו עיר. זה היה מהלך חסר תקדים בתולדות המדינה, ואף בתולדות הציונות בכלל, לנוכח גודלו של האזור המפונה, היקף האוכלוסייה ומשך הפינוי.
הספר הזה נולד במטרה לתעד, קרוב ככל האפשר למועד ההתרחשות, את מה שעובר, בזמן הווה, על אחת הקהילות בצפון בתקופת הפינוי הטראומטי. מדוע דווקא חניתה? האמת, שהייתי יכול לכתוב גם על כפר גלעדי, שלומי או מנרה. כל קיבוץ, כל יישוב, בוודאי אלה הצמודים ממש לגבול, הם בעלי סיפור מרתק וחשוב. בחרתי בחניתה, בעצה אחת עם אנשי "יד יערי" ו"יד טבנקין", משום שחניתה היא סמל. זה אחד היישובים המפורסמים ביותר, שממש מיום הקמתו כמחנה חומה ומִגדל, כבר היה לסמל ציוני בולט. זה בוודאי הקיבוץ שהכי הרבה שירים נכתבו עליו — עוד סימן למעמדו ולרגש העמוק שהוא מעורר בקרב ישראלים רבים. נוכחתי לדעת כי הסמליות של חניתה היא ממש לא עניין היסטורי נשכח, אלא משהו שפועם בלִבם של החניתאים גם כיום, ויש לו חלק לא מבוטל בהתנהלות של הקיבוץ ותושביו בתקופה הדרמטית הזו.
בחניתה של חומה ומגדל גם טמון השורש של תפיסת ההתיישבות הביטחונית: עיצוב הגבולות והגנה עליהם באמצעות יישובים. זהו "הקו הראשון של הציונות". התפיסה הזו, ההגנה המרחבית, שרירה וקיימת עד עצם היום הזה ועמדה למבחן קשה באירועי 7 באוקטובר. משום כך, החלק הראשון של הספר עוסק בהקמת חניתה בתקופת חומה ומגדל ובתולדותיה במלחמת העצמאות. ההיסטוריה המסעירה הזו בהחלט רלבנטית למה שמתרחש עכשיו בחניתה וביישובי הצפון. קו ישיר מחבר בין האירועים — ברמת הקיבוץ וברמה הלאומית.
חשוב להדגיש: הספר תוחקר, נכתב והושלם כאשר חניתה ויישובי הצפון עדיין מפונים. הראיונות עם החניתאים נערכו במלאת שנה לתחילת המלחמה והפינוי, באוקטובר־נובמבר 2024. פגשתי אותם ברחבי הארץ: בדירות שכורות, מלונות ומעונות סטודנטים. את חלקם ליוויתי בביקוריהם בקיבוץ המפונה. שם פגשתי את חברי כיתת הכוננות המסורה וגם כמה מהתושבים שנשארו בחניתה וסירבו לעזוב.
בתקופה הזו שיגר חזבאללה מאות כטב"מים וטילים לישראל, במיוחד לאזור הצפון. בזמן הזה התחוללו גם כמה מההתקפות הגדולות של צה"ל בתוך שטח לבנון. לקראת סיום הראיונות לספר, הוכרז על הפסקת אש במלחמה בלבנון, שנכנסה לתוקף בסוף נובמבר 24'. אולם, תקריות צבאיות בלבנון נמשכו גם לאחר מכן. בעיקר חשוב לציין כי כאשר הדברים הללו נכתבו, לא היה עדיין כל תאריך או תכנית מסודרת לחזרת המפונים לבתיהם בחניתה ובשאר יישובי הצפון. משום כך הספר איננו בבחינת סיכום של תקופת הפינוי. הוא נוצר כאשר על הצפון ועל המדינה כולה רובצות שאלות קשות ביחס לתהליכי החזרה והשיקום. זהו, אם כן, מבט ראשוני, בזמן מלחמה, על חניתה והצפון המפונה בשנה הגורלית בעקבות המחדל וטבח ה־7 באוקטובר.
במהלך הראיונות והתחקיר, גיליתי דברים רבים שלא ידעתי. סוגיות חשובות הקשורות במהלך המלחמה, כמעט לא טופלו בתקשורת ולא הגיעו לשיח הציבורי. כך למשל, העובדה שכבר לפני שנים הוכנה על ידי משרד הביטחון וצה"ל פקודת פינוי מסודרת ליישובי הצפון, אך היא לא הייתה בתוקף ולא מומשה ב־7 באוקטובר. הציבור הרחב גם כמעט לא נחשף למערכת השיקולים והאינטרסים בעניין הפינוי ההמוני והארוך, ולהשפעה העמוקה שלו — במיוחד על משפחות, ילדים, ואוכלוסייה מבוגרת. מעטים מבינים לעומק את ההסדרים הכספיים המורכבים לפיצוי המפונים והיישובים. במהלך השיחות והביקורים, נחשפתי לסיפורים רבים בעלי משמעות רחבה, כגון כיצד דווקא כיתת הכוננות של חניתה התעקשה והצליחה להשאיר אצלה את הנשק, למרות "הייבוש" של כיתות הכוננות ברחבי הארץ שגרם לתוצאות טראגיות בדרום. זה היה רק ביטוי אחד לפער החריף בין המידע הברור שהיה על התבצרות חזבאללה בקרבת הגבול, לבין הפריסה הביטחונית הדלה לפני 7 באוקטובר.
עד כה הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה, כולל לעניין המוּכנוּת הצבאית בגבול הצפון לפני המלחמה, הזנחת תכנית "מיגון הצפון" ומחדל הממ"דים, וכמובן ההחלטה על פינוי התושבים וניהול הפינוי ההמוני הזה לאורך השנה. משום כך, סוגיות רבות שעולות בספר עדיין מלוּות בסימני שאלה גדולים. כנראה שהתמונה במלואה תיחשף רק בעוד זמן רב. המחקר המעמיק יצטרך להמתין להיסטוריונים, ובעיקר לתהליכים פוליטיים ומשפטיים בשנים הבאות. מן הסתם, שאלות מסוימות ייוותרו ללא מענה.
העדויות הרבות בספר משקפות את תחושותיהם האישיות של מי שחלקו אִתי את סיפוריהם, ואת האירועים כפי שהם חוו אותם בחייהם שלהם ומנקודת מבטם. לא הייתה לי כל יומרה לערוך חקירה מדוקדקת של מה שאירע בקיבוץ וביישובי הצפון בעקבות ה־7 באוקטובר. מה גם שבשלב הזה, כאשר המלחמה עדיין נמשכת, נחשפו מעט מסמכים רשמיים. משום כך, הראיונות האישיים הם מקור מידע חשוב ביותר. חוץ מהמרואיינים העיקריים לספר הזה, ששמותיהם מופיעים בסוף, שוחחתי עם עוד רבים אחרים. יש להדגיש: העדויות האלה פרטיות וסובייקטיביות. ייתכן בהחלט שמה שרואה וחווה אדם אחד, שונה לחלוטין ממה שעובר על אדם אחר, לפעמים באותו בית. מניסיוני ארוך השנים בסיקור ותיעוד של מצבי משבר, אני יודע כי שני אנשים עשויים לומר דבר והיפוכו, גם מבחינה עובדתית, על אירוע מסוים שנטלו בו חלק, ולא מתוך כוונה להטעות. מי צודק? שניהם... משום כך, יש להיזהר מהכללות ומקביעות נחרצות, וצריך לקחת בחשבון שמדובר בסיפורים אישיים.
כדי לקבל תמונה רחבה, שוחחתי עם אנשים בגילים שונים ובמצבים משפחתיים שונים, וכמובן עם בעלי תפקידים ועמדות מגוונות. השתדלתי לאשש ולסמוך את הדברים על פִרסומים ומקורות רבים ככל האפשר. לא שוחחתי עם כל החניתאים, וגם לא עם רובם. אך אני מעריך שהדברים שיסופרו כאן, משקפים את החוויות של רבים בחניתה ובצפון כולו בשנה הקשה הזו, אולי השנה הקשה בתולדות המדינה.
אני עצמי תושב הגליל המערבי בשנים האחרונות. את הספר הזה כתבתי מקרוב, בעודי צופה על רכס הגבול ועל חניתה עצמה, ממרפסת ביתי במצפה הילה. הקִירבה הזו, היום־יומית, על רקע אזעקות ופיצוצים, נפילות ושריפות, אִפשרה לי להבין ולחוש באופן בלתי אמצעי את המתרחש באזור.
חניתה וסביבותיה הם אחד האזורים האהובים עליי בארץ. ביקרתי בקיבוץ פעמים רבות, עוד לפני שהספר הזה נולד. טיילתי ביערות היפים סביבו, בנחלים למרגלותיו וביישובים הסמוכים. אף בצדו הלבנוני של הגבול סיירתי, ככתב, במלחמות לבנון הראשונה והשנייה. ניסיוני העיתונאי והפוליטי, ובמיוחד חברותי בקבינט בתקופת ממשלת השינוי וקודם לכן בוועדת חוץ וביטחון בכנסת, חשפו אותי למציאות המדינית והביטחונית של יחסי ישראל־לבנון והמערכה המתמשכת מול ארגון חזבאללה וגורמים אחרים. הרקע הזה היה לי לעזר רב בכתיבת הספר. כהונתי כחבר כנסת וכיו"ר מפלגה בעלת שורשים עמוקים בתנועה הקיבוצית, העניקה לי היכרות מעמיקה עם הקיבוצים לאורך השנים. ניסיתי להביא את התובנות והמסקנות שלי לנוכח מה שראיתי ושמעתי.
היישובים שפונו לאורך גבול הצפון הם מסוגים שונים: מושבים, קיבוצים, כפרים, עיירה ועיר. לכל צורת יישוב מאפיינים משלה, שהשפיעו באופן ניכר על הטיפול במפונים ועל ניהול היישובים הנטושים בתקופה הקשה הזו. גם בין הקיבוצים יש הבדלים רבים. כך למשל, יש קיבוצים שעברו הפרטה, כגון חניתה, ויש כאלה ששמרו על המתכונת השיתופית. גם לכך יש השפעה. וחוץ מזה, כל יישוב הוא בעל ייחוד משלו. הספר הזה מתמקד בחניתה. הענקתי את מלוא הבמה לתושבי חניתה וסיפוריהם. יחד עם זאת, חלק גדול מעדויותיהם מבטא תחושות וחוויות דומות גם של מפונים אחרים. משום כך, זה אינו רק סיפורם של החניתאים או הקיבוצים, אלא סיפורו של הצפון וסיפורה של ישראל במלחמה. ברוח זו, העדפתי להתמקד בסוגיות של חוסן חברתי וביטחוני, שהן רלבנטיות לצפון כולו. גם עניינים ניהוליים וארגוניים של הקיבוץ, כפועל יוצא מההפרטה הגדולה שעברה על הקיבוצים, הם חלק מהסיפור ויש להם משמעות רבה עבור התושבים, במיוחד בתקופת הפינוי והמלחמה. הם פותחים צוהר לחיי הקיבוץ ומרכיבים חלק מהתשובה לשאלה מהו בכלל קיבוץ בעידן הנוכחי. השאלה הזו התחדדה מאוד בשנה האחרונה כאשר הקיבוץ נעזב והקהילה התפזרה לכל עבר. מה המשמעות של "קהילה" במצב כזה ואיך שומרים שלא תתפרק לחלוטין? זו סוגיית מפתח רלבנטית לכל היישובים המפונים.
הספר הזה נולד בעיצומו של משבר. זהו משבר לאומי המטלטל את המדינה וגם משבר אישי עמוק עבור המון ישראלים. מפונים רבים — בחניתה כמו בכל היישובים — חוו פגיעות וטראומות. על אחרים זה עובר בצורה יותר קלה. אבל העצבים של כולם, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מרוטים ומתוחים עד הקצה. האנשים עייפים, מותשים. את כולם מטרידות שאלות רבות ביחס לעתיד המדינה ולעתידם האישי. התחושות הקשות עלו כמעט בכל שיחה. הרגשות העזים השפיעו על העדויות ועל תיאור הדברים. זה טבעי לחלוטין. לא כל מה ששמעתי וראיתי, כתבתי כאן. בכל מקום ובכל קהילה, אפילו בתוך משפחות, יש ויכוחים וחילוקי דעות. כמובן שיש כאלה גם בקהילת חניתה, ובוודאי בתקופה מטלטלת כזו. לא היה לי עניין להיכנס למחלוקות וסכסוכים אישיים. אני מכבד את הפרטיות של התושבים ומודע לרגישות הגדולה, בוודאי בתקופה כזו. לא התעלמתי ממחלוקות עקרוניות, למשל בסוגיית הפינוי עצמו. אך השתדלתי להביא את העדויות ולכתוב את הסיפור באופן כזה שלא יפגע באיש. אם בכל זאת מישהו נפגע ממה שנכתב כאן או שלא נכתב, אני מבקש את סליחתו.
במהלך הראיונות והכתיבה, הלכה וגברה הערכתי לתושבי חניתה ולבעלי התפקידים בקיבוץ, במיוחד לחברי כיתת הכוננות, שנאלצו להתמודד עם מציאות חסרת תקדים ובלתי נסבלת, גם אל מול שלטונות ש"איבדו את הצפון", תרתי משמע. האחריות שנפלה על כתפיהם של ראשי הקיבוץ ומגיניו כבדה מאוד. באתי לחניתה בנפש חפצה ובראש פתוח, והסיפורים חדרו ללבי. פגשתי אנשים יקרים ומרשימים, שלמרות התלאות והקשיים הגדולים שעברו בשנה האיומה הזו, הם מסורים למשפחתם ולקהילתם ולחברה הישראלית כולה. הרוח הזו, של אנשי ערכים ומצפון, שהם גם אנשי מעשה, הפיחה בי אופטימיות ביחס לעתיד האזור ועתיד המדינה.
הספר הזה, "הבית בקצה המדינה", נכתב מתוך שאיפה עזה וציפייה דרוכה לחזרת אנשי חניתה וכל תושבי הצפון והדרום לבתיהם, לשיקום היישובים, לשחרור החטופים, ובתפילה לשלום.
מצפה הילה, דצמבר 2024
פרק 1
ערש גבורתנו
חניתה, יום העצמאות 2023
בית האבן העתיק של חניתה לבש חג. זה המבנה הראשון ששימש את מייסדי הקיבוץ שעלו ב־1938 אל ראש ההר ממחנה חומה ומגדל שלמרגלותיו. שנים לאחר העלייה ההיסטורית, כאשר הקיבוץ התבסס וגדל, הוסב הבית למוזיאון נאה, גדוש תמונות, כלי נשק ישנים, ומסמכים נדירים. הם מציגים את סיפור חומה ומגדל והקמת חניתה על גבול הלבנון: עלייה לקרקע שהייתה לסמל בתולדות ההתיישבות העברית בארץ ישראל, מהסמלים הבולטים של הציונות. סיפור מכונן.
יום העצמאות במוזיאון חניתה, 2023. איור: מיכל דיבואה.
ביום העצמאות הזה, נערכה במוזיאון חגיגה של ממש, ובמרכזה תערוכה מרגשת על עוד פרשה מסעירה בתולדות הקיבוץ: פינוי ילדי חניתה בתקופת מלחמת העצמאות. ספר ילדים בשם "סבא מספר בלי להגזים: הרפתקה בליל העצמאות",1 שיצא באותו זמן, מתאר כיצד פונו הילדים מהקיבוץ הנצור ושטו ברפסודה לחיפה. את הספר איירה בת הקיבוץ, מיכל דיבואה. ציוריה הצבעוניים הוצגו במוזיאון הגדוש במבקרים צוהלים, לצד התמונות ההיסטוריות מחניתה שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו. הנה בן גוריון ורעייתו פולה מבקרים בנקודה החדשה; והנה יצחק שדה, "הזקן" שעוד בכלל לא נראה זקן, חובק שני בחורים צעירים: יגאל אלון ומשה דיין — אז עדיין עם שתי עיניו. כאשר הוצג הצילום הזה מחניתה לחיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הוא כתב על גב התמונה ברוח נבואית L'État Major — "המטה הכללי" בצרפתית. אגב, באותו יום גם הוא היה בחניתה והצטלם נרגש עם חברי "ההגנה".
אבל ביום העצמאות של 2023 כל זה היה זיכרון רחוק, הֵד מעידן אחר. היה יום יפה בחניתה. תמיד יפה שם. נוף עוצר נשימה נשקף מהקיבוץ הטובל ביערות. הים הכחול נוצץ תחת קרני השמש הבהירה, גבעות ועמקי הגליל המערבי ממלאים את האופק עד רכס הכרמל שנראה מכאן בבירור. האביב בחניתה מרהיב במיוחד. הכול עדיין ירוק, רוח קלילה נושבת, עשירה בריחות אורנים ורוזמרין. הציפורים והפרפרים משלימים את התמונה. כן, התיאור הפסטורלי הזה הולם את חניתה: קיבוץ משגשג, מבוקש, באחד המקומות היפים בארץ, עם אווירה חברתית טובה, בלי שום עננה באופק. אפילו עמדת חזבאללה שמזדקרת מול הבתים, לא מצליחה להעכיר את האווירה. הגבול מאוד בולט בחניתה, תמיד היה. מעברו השני מתעצם אויב מסוכן. אבל בקיבוץ אין שום תחושה של איום או פחד. תחושות כאלה לא היו מאפשרות לחיות כאן, ואילו חניתה היא מקום של חיים, מאז הקמתה.
רבים מהתושבים מאריכים היום לישון, אחרי חגיגת העצמאות אמש. לכל קיבוץ יש את החג שלו, המושקע, שמושך את בני הקיבוץ שעזבו וגם הרבה מבקרים מבחוץ. בחניתה זה בלי ספק יום העצמאות. שירים, הופעות, והרבה ריקודי עם כמיטב המסורת. חגיגות העצמאות בחניתה הן שֵם דבר, עד כדי כך שבשנים האחרונות הרבה צעירים מהסביבה באים לחגוג פה, ויש כאלה שמשתכרים ועושים קצת בלגן. גם זה חלק מהעניין.
ילדי חניתה מפונים על הרפסודה ב־ 1948 . איור: מיכל דיבואה.
משפחות רבות יוצאות עכשיו לפיקניקים המסורתיים של יום העצמאות ביער חניתה, ואילו מיכל דיבואה מסתובבת נרגשת בתערוכה שלה. הציורים יפים, נוגעים ללב. הנה הילדים, עם תרמילים וארגזי מזון על הרפסודה, חלקם בוכים, אחרים מתחבקים. זה באמת נראה משהו מעולם אחר. אם מישהו היה אומר לה שתוך כמה חודשים היא עצמה, ואימא שלה בת ה־85 המכונה בפי כול "במבי", ובעלה יובל ובנותיהם, והקיבוץ כולו, וכל עשרות יישובי הצפון מכאן ועד קריית שמונה ומטולה, יתרוקנו פתאום מתושביהם, ואלה ינדדו ויתפזרו ברחבי הארץ, והפינוי הזה יימשך יותר משנה ועדיין לא נגמר, ובכל הזמן הזה חניתה ושאר היישובים יעמדו תחת אש, שוממים, נטושים — היא לא הייתה מאמינה. אף אחד לא היה מאמין.
"זה כאילו שאני קופצת לתוך הציור, כמו במרי פופינס", היא אומרת שנה לאחר מכן, בביתה הזמני בכפר ורדים, ועיניה מתמלאות דמעות. "הסיפור הזה על פינוי הילדים הוא המיתולוגיה שלי, של כל החניתאים. סיפרו לנו אותו עוד בגן. גם הסבים שלי היו פליטים, הם היגרו מיוון וטורקיה לצרפת ולבלגיה, ומשם לישראל ולחניתה. והנה, עכשיו אנחנו שוב על הרפסודה. כשעבדתי על ספר הילדים חשבתי כמה מוזרה המציאות שבה הם חיו, ואיך בכלל הגיוני שזה קרה. זה משהו כל כך רחוק מהעבר, ומאז בנינו מדינה חזקה עם צבא כל כך חזק. והנה, זה תפס גם אותנו בסיבוב".
גם ד"ר נורית כהן־לוינובסקי מתקשה להאמין. היא היסטוריונית, מומחית לתולדות הציונות, שערכה מחקר מקיף על הפינויים הרבים של יהודים מאזורי קרבות בתקופת מלחמת העצמאות.2 היא גם זו שכתבה את הספר המרגש על ילדי חניתה יחד עם שותפתה אורנה לנדאו. "פינוי הילדים ב־1948 היה מין סיפור מורשת ישן נושן. רצינו להנחיל אותו לילדים, כדי שלא יישכח. מי דמיין בכלל שזה יהפוך להיות כל כך אקטואלי? זה לא ייאמן. מאוד מוזר שסיפור היסטורי, שחשבתי שהוא נחלת העבר, פתאום חוזר לקִדמת הבמה באיזה מין גלגול אקטואלי מסויט. אמנם ההשוואות ל־1948 הן בעיניי מופרכות בהרבה מובנים. אבל אי אפשר להתכחש לקווי הדמיון שישנם. עצם זה שאחרי יותר מ־70 שנה חזרנו במדינה לנקודת אפס מבחינת חוסר המסוגלות שלנו, חוסר המוכנות שלנו, החוסר שלנו — זה מזעזע. אבל למרות הכול ואחרי הכול, ההחלטה לפנות הייתה נכונה, חד משמעית — אז וגם היום".
לחטוף וליישב
"נקודת האפס" של חניתה הקדימה בעשור שלם את זו של המדינה. אלא שהיא כלל לא העידה על חוסר מסוגלות או חוסר מוכנות, אלא דווקא על עוצמה, תעוזה ויכולת ארגון מרשימה. במידה רבה, העלייה לחניתה פתחה את התקופה המכרעת שהובילה להקמת המדינה.
"חנותה" הייתה יישוב עברי מוכּר בתקופת התלמוד. היא נזכרת במקורות כעיירה יהודית בתחום צור, יחד עם מצובה ובצת הסמוכות, המחויבת בקיום המצוות התלויות בארץ.3 השם העברי הקדום השתמר בשם הערבי של האתר: חִ'רבת חאנותא. למעשה, במקורות נזכרים שני יישובים בשם "חנותה" — חנותה עלייתה וחנותה ארעייתה, דהיינו חניתה עילית וחניתה תחתית. שניהם עומדים להיות מפורסמים מאוד.
בקיץ 1937, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, פורסמה תכנית ועדת פּיל לחלוקת הארץ והקמת שתי מדינות — יהודית וערבית. אזור הגליל המערבי נכלל בתחום המדינה היהודית המוצעת, למרות שהיה כמעט ריק מיהודים. נהריה הייתה היישוב היהודי היחיד באזור, עם כמה מאות תושבים. לאורך גבול הצפון של הארץ לא היה כל יישוב יהודי — מהים ועד כפר גלעדי ומטולה. מעבר לגבול שכנה לבנון, שהייתה נתונה תחת מנדט צרפתי. ביום פרסום ההמלצות של ועדת פיל, משה שרת, אז שרתוק, ראש המחלקה המדינית בסוכנות ולימים שר החוץ וראש הממשלה, כתב ביומנו כי יש צורך דחוף בתנופת התיישבות לאור האפשרות של חלוקת הארץ: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא לחטוף וליישב".4 ברוח הזו, המוסדות הציוניים ביקשו להקים יישוב בגליל המערבי כדי להשיג אחיזה בשטח. אבל האזור היה מרוחק והררי. הניסיון היהודי בהתיישבות בהר היה אז מצומצם למדי. גם היה חסר כסף וחסרו קרקעות זמינות להתיישבות.
בדצמבר 1937, יוסף סיניגליה, נשיא הוועד המרכזי של קק"ל באיטליה, יחד עם האחים אליעזר ואברהם וינשל מחיפה, שהיו פעילים ברכישת קרקעות,5 יזמו את קניית האדמות באתר חנותא. בעל הקרקע הערבי סבר כי סיניגליה, האוחז בדרכון איטלקי, הוא נציג הכנסייה, המבקשת להקים שם מנזר. באמצעות מתווך מלבנון, הקרקעות הועברו ונרשמו בסופו של דבר על שם קק"ל במשרדי הטאבו בעכו. סיניגליה, שאף הִלווה לקק"ל חלק מהכסף לרכישת השטח, סיפר כי לאחר גמר העִסקה התנקמו הכנופיות הערביות במורה הדרך הלבנוני שלו והרגו אותו. לדבריו, לא היה ביטחון כי המוסדות הציוניים יוכלו לעמוד באתגר של הקמת יישוב באזור המרוחק והמבודד. יוזמת הרכישה שלו ושל האחים וינשל אילצה, למעשה, את המוסדות לקבל את ההחלטה וליישב את הגבול הצפון־מערבי של ארץ ישראל.6 לוח הנצחה לזכרו של סיניגליה מוצב באתר חניתה תחתית.
חדורים רגשי שלום וידידות
רכישת אדמות חניתה אכן עוררה מחלוקת בהנהגה הציונית. בסופו של דבר החליט בן־גוריון בתחילת 1938 לאשר את הרכישה משיקולי ביטחון. זו הייתה קפיצה נחשונית לאזור התיישבותי חדש. לימים הסביר משה שרת כי היו שלוש מטרות בהקמת חניתה: לתקוע יתד בגליל המערבי כדי שייכלל בשטח המדינה היהודית, להבטיח שכל הגבול הצפוני של המדינה העתידית ישיק עם לבנון, ולהתקרב לנהר הליטני, בתקווה שבעתיד יהיה אפשר לנצל את מימיו להשקייה.7
הבריטים ניסו ללחוץ על הסוכנות היהודית לדחות את מועד העלייה לקרקע כדי למנוע הסלמה ביטחונית, ורצו להבטיח שיש מספיק נשק ולוחמים כדי להגן על המקום. אך ההנהגה הציונית הכריעה ויום העלייה נקבע ל־21 במרץ 1938. משה שרת אף פנה לממשלת לבנון כדי שלא יתנכלו למתיישבים החדשים, וקיבל מביירות הבטחה ברוח זו. חלופת המכתבים המרתקת מוצגת במוזיאון חניתה. היא יוצאת דופן בתולדות ההתיישבות: פנייה של גורם בכיר בהנהגה הציונית למדינה ערבית שכנה לקראת הקמת יישוב יהודי על הגבול. חשוב לציין שבאותה תקופה היה לשני הצדדים אינטרס משותף כנגד הכנופיות שפעלו באזורי הגבול.
"הנני מרשה לעצמי להביא לידיעת הוד מעלתך, כראש ממשלת הרפובליקה הלבנונית, שקבוצה יהודית מתכוננת לייסד יישוב חקלאי קטן במקום הנקרא חנותה, בצפון ארץ־ישראל על גבול לבנון", כתב שרת בצרפתית לראש ממשלת לבנון ח'יר א־דין אל־אחדב. "מדובר בשטח הררי ושומם. המתיישבים מקווים בכל זאת להפוך שטח זה לפורח, כשם שחקלאים יהודים אחרים כבר הצליחו לעשות ביישובים שונים בארץ זו. שלטונות פלשתינה ידאגו לביטחון היישוב החדש. אנו מצדנו נעשה את הדרוש כדי שהמתיישבים ייבחרו מבין אלה המכירים את מנהגי האזור היודעים היטב את השפה הערבית, מפני שאנו רוצים בכל מאודנו שיחסי שלום וכבוד ישררו בין תושבי היישוב החקלאי החדש ותושבי הכפרים הסמוכים, בפלשתינה ובלבנון. אודה להוד מעלתך מקרב לב אם תואיל לעזור ליצור יחסי שכנות טובים ולהגדיל את הביטחון באזור על ידי מתן הוראות מתאימות לשלטונות המחוז המוסמכים ועל ידי חיזוקן של תחנות המשטרה בסביבה. יהיה מאוד רצוי להסביר ולהחדיר להכרתם של תושבי הכפרים הסמוכים שהיהודים הבאים להתיישב בשכונתם חדורים רגשי שלום וידידות... אנו רוצים מאוד שמפעל זה שאנו מתחילים ייעשה בשיתוף פעולה עם ממשלת הרפובליקה הלבנונית".8
יומיים לאחר מכן, השיב לו ראש הממשלה בביירות: "ממשלת לבנון, נאמנה למדיניותה, תשתדל לשמור על הסדר ולהבטיח את הביטחון בשטח לבנון הגובל ביישוב זה. שלטונות לבנון במקום יעשו ככל יכולתם להחדיר לתודעתם של התושבים שתחת סמכותם, כי טובתם שלהם דורשת לשמור על יחסי שכנות טובה עם המתיישבים מן הצד השני של הגבול. זוהי למעשה מגמתה של לבנון ביחסיה עם התושבים השונים שבשכנותה".9 אגב, רצה הגורל ובאותו יום בו כתב לשרת, הועבר ראש הממשלה מתפקידו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
