כתיבה היא צורה של תפילה - פרנץ קפקא


היום הראשון למלחמה. הרחוב הוא אותו הרחוב, הים הוא אותו הים, הילדים הם אותם הילדים. רק אתה קצת אחר. שינוי קוסמטי חל בפניך. מעין תפנית קטנה בצדי העיניים, הבעה פתוחה יותר. לא משהו שמישהו אחר מלבדי יוכל לזהות. ועל אף השינוי המינורי הזה, הכמעט בלתי מורגש, היית נראה כאדם זר.


•••


הזמן נמעך תחת סוליית נעל חי"ר כבדה. עד עכשיו היה עקבי ויציב וכעת בחסות המלחמה — גוש חסר צורה שקשה לזהות. אנשים מתהפכים כמו בהטלת מטבע. זאת תקופה משונה לגדל בה ילדים.


•••


הילד הגדול לא מבין מה קורה אבל מבין שמשהו קורה. מדריכת ההורים אומרת שאם לא נתווך לו את ה״אירוע״ ישלים בעצמו את החסר ״ולא באופן מיטבי״ (לשונה נקשה בעוצמה כשאמרה זאת בנוקדנות). היססתי.