הילדים עדיין ישנים. מול עיניה הפקוחות, היבשות, מהבהב הציווי: להדק חגורות. הדיילים, כבר פחות מגוהצים ואדיבים, עוברים בין השורות: מעוררים נרדמים, מיישרים מסעדים, בודקים חגורות. ליאורה מוטלת במקומה, מתבוננת בטקס בלי תנועה. אולי חצי שעה הצליחה לנמנם במהלך הטיסה וכל גופה מתפלל שייגמר כבר. כמעט שאין לה לב להעיר את הילדים. בעדינות היא מלטפת את פני הקטנה שמימינה, דוחקת קלות את הגדול משמאל. הילדים משפשפים עיניים, מורגלים במסעות, מצייתים ומזדקפים. "כל הכבוד", היא משבחת, "נוסעים מצטיינים. מגיעה לכם מדליה!"


כשהגלגלים נוגעים בקרקע וגופה חש את החבטה היא מתרגשת בעל כורחה. מחיאות הכפיים — רק בישראל — מעלות בה חיוך. בתוכה היא מצטרפת במחיאת כף פנימית, נסערת, אחת ויחידה: הגענו! ולא לטייס אלא לעצמה היא מוחאת כף, כי זו לה הפעם הראשונה שהיא חוצה את האוקיינוס האטלנטי לבדה עם הילדים, והכל עבר בשלום.