הקדמה
יש שאני פוגש אנשים שמקרינים שמחה. אלה אנשים בעלי זוהר פנימי. הם אדיבים, נינוחים, נהנים מהנאות קטנות ואסירי תודה על הנאות גדולות. אין אלה אנשים מושלמים. גם הם מתעייפים ומתוחים. הם טועים בשיפוט. אך הם חיים למען אחרים ולא למען עצמם. הם מחויבים לחלוטין למשפחה, למטרה, לקהילה או לאמונה. הם מכירים את ייעודם ומאושרים כשהם מגשימים ייעוד זה. החיים שלהם אינם קלים. הם נטלו עליהם את נטל חייהם של אחרים. אך יש בהם שלווה והחלטיות. הם מתעניינים בכם, גורמים לכם להרגיש מוערכים ומוכרים ונהנים כשטוב לכם.
כשאתם פוגשים את האנשים האלה, אתם מבינים שאושר איננו רק הרגשה, זוהי נקודת מבט. כולנו מרגישים התרוממות רוח זמנית אחרי ניצחון כלשהו, וקיים גם האושר התמידי שמאפיין בני אדם שאינם עסוקים רק בעצמם, אלא יודעים גם להתמסר.
אני חושב לעיתים קרובות שחייהם נראים כמו שני הרים. הם סיימו את לימודיהם, החלו לפתח קריירה מקצועית או הקימו משפחה, ואז זיהו את ההר שהם אמורים לטפס עליו: אני אהיה שוטר, רופא, יזם, או כל דבר אחר. על ההר הראשון כולנו עסוקים במטלות החיים: ליצור את זהותנו, להיפרד מהורינו, לפתח את כישרונותינו, לבנות לעצמנו אגו בטוח ולנסות להותיר את חותמנו על העולם. אנשים שמטפסים על ההר הראשון מבלים זמן רב בבניית המוניטין שלהם ובניהולו. האם אני עומד בציפיות? באיזו דרגה, מעמד אני? הפסיכולוג ג'יימס הוליס טוען שבשלב הזה, לכולנו יש נטייה לחשוב שהעולם קובע מי אנחנו.
המטרות על ההר הראשון הן מטרות רגילות שהתרבות שלנו מעודדת — להצליח, לזכות בהכרה, להיות חלק מהמעגלים החברתיים הנכונים ולחוות אושר אישי. אלה הדברים הרגילים: בית יפה, משפחה יפה, חופשות מהנות, אוכל טוב, חברים טובים ועוד...
אבל אז קורה משהו.
אנשים מגיעים לפסגת ההר הראשון, טועמים הצלחה ומגלים... שהם עדיין לא מסופקים. "זה הכול?" הם תוהים. הם מרגישים שחייב להיות מסע עמוק ומשמעותי יותר שיוכלו לבחור.
אחרים יורדים מההר הראשון בגלל כישלון כלשהו. משהו קורה לקריירה שלהם, למשפחתם או למוניטין שלהם. החיים כבר אינם נראים כמו עלייה מתמדת לפסגת ההצלחה, הם משתנים לרעה ומאכזבים.
ויש גם כאלה, שמשהו בלתי צפוי קורה בחייהם והם קורסים: מותו של ילד, חשש ממחלה ממארת, ניסיונות גמילה, או טרגדיה אחרת שמשנה חיים ואיננה חלק מהתוכנית המקורית. תהיה הסיבה אשר תהיה, אנשים אלה כבר אינם על ההר. הם נמצאים עמוק בעמק הסבל והכאב. זה יכול לקרות בכל גיל, החל מגיל שמונה ועד שמונים וחמש או יותר. לעולם לא מוקדם או מאוחר ליפול מההר הראשון.
זמני הסבל הללו חושפים את החלקים העמוקים ביותר שלנו ומזכירים לנו שאיננו בדיוק מי שחשבנו. אנשים שנמצאים בעמק תמיד נפתחים. הם נוכחים לדעת שיש בהם הרבה יותר ממה שהציגו לעולם. יש בהם רובד נוסף שהוזנח, רובד הפצעים האפלים והכמיהות החזקות ביותר.
יש המתכווצים מול הסבל הזה. הם חוששים וכועסים יותר. העומק הפנימי שגילו מפחיד אותם, וחייהם הופכים לקטנים ובודדים יותר. כולנו מכירים אנשים מבוגרים ששוקעים בצרותיהם ובכאביהם. הם אינם מקבלים את הכבוד המגיע להם. החיים שלהם הופכים לכעס מתמיד על חוסר הצדק שנעשה להם.
ויש גם אנשים שהעמק בונה אותם. הסבל קוטע את זרם החיים השטחיים היום־יומיים. הם מתעמקים יותר בעצמם ומבינים שעמוק בתוכם, מכל המקומות הרכים, זורמת יכולת בסיסית של אכפתיות, של רצון עז להתעלות על עצמם ולדאוג לאחרים. וכשהם פוגשים ביכולת הזאת, הם מוכנים להפוך לשלמים. הם רואים את הדברים המוכרים במבט שונה. הם מסוגלים לאהוב את האחר כפי שהם אוהבים את עצמם והופכים את האהבה הזאת למציאות מעשית. חייהם מוגדרים מהאופן שבו הם מגיבים לרגעי הסבל והכאב.
האנשים שמצליחים לצמוח בזכות הסבל ממשיכים לשלב השני, שלב של מרידות קטנות. תחילה הם מורדים באידיאל האגו. כשהיו על ההר הראשון, האגו הכתיב להם את רצונותיו — השאיפה להתבלט, ליהנות ולהצליח. למטה בעמק, הם איבדו עניין באידיאלים אלה. מובן שלאחר הסבל, רצונות ויעדי האגו לא נעלמים ולעיתים בני אדם עדיין מרגישים ונכנעים לרצונות האנוכיים הללו. אולם הם מבינים שרצונות האגו אינם יכולים לספק את הרבדים העמוקים שגילו בעצמם. הם מבינים, כפי שהנרי נאוון אמר, שהם טובים בהרבה מאותם אידיאלים של האגו.
המרד השני הוא נגד תרבות המיינסטרים. במשך כל חייהם הם למדו כלכלה וחיו בתרבות שמעודדת את האינטרסים העצמיים — כסף, כוח, תהילה. ואז, לפתע, הם כבר אינם מתעניינים במה שאחרים מכתיבים להם לרצות. הם רוצים את הדברים שבאמת כדאי שיהיו להם. הרצונות שלהם הופכים לנעלים יותר. העולם מעודד אותם להיות צרכנים טובים, אבל עתה הם רוצים שאחרים יצרכו את עזרתם, הם חפצים להקדיש את עצמם למטרה מוסרית. העולם אומר להם לרצות עצמאות אבל הם נמשכים יותר לתלות הדדית — לחיות ברשת של מערכות יחסים טובות וחמות. העולם מעודד אותם לחתור להשגת עצמאות אישית, אך הם רוצים אינטימיות, אחריות ומחויבות. העולם רוצה שיטפסו בסולם ההצלחה ויגיעו לפסגה, אבל הם רוצים לעמוד מאחורי אחרים ולהושיט להם יד. כתבי העת והשבועונים מעודדים אותם לחשוב: "מה עוד יכול להפוך אותנו למאושרים?" אך הם כבר נמשכים למשהו גדול הרבה יותר מאושר אישי.
האנשים שהסבל גרם להם להתעלות ולצמוח, אמיצים דיים לאפשר לחלקים מהעצמי הישן שלהם למות. המוטיבציות שלהם השתנו כשהיו בעמק. הם השתנו והפכו ממרוכזים בעצמם למרוכזים באחרים.
בשלב הזה, אנשים מבינים שככל הנראה, ההר הראשון לא היה ההר שלהם. יש הר גבוה יותר ונעלה יותר והוא ההר שלהם. ההר השני איננו ההפך מההר הראשון. הטיפוס על ההר השני איננו מחייב התכחשות להר הראשון, כי המסע הוא החשוב. המסע הזה הוא השלב המיטיב והמספק ביותר בשלב זה של החיים.
אנשים מסוימים משנים את חייהם באורח קיצוני כשזה קורה. הם מוותרים על הקריירה שלהם בעריכת דין ועוברים לגור בטיבט. הם מתפטרים מעבודתם כמפקחים והופכים להיות מורים מן השורה בבתי ספר. אחרים נשארים בתחומם אך משנים את חייהם לחלוטין. יש לי חברה שבנתה עסק מצליח מאוד בסנטרל וולי שבקליפורניה. העסק שלה ממשיך, אולם היא מקדישה את רוב זמנה לבניית גני ילדים ומרכזי בריאות עבור עובדי החברה. היא על ההר השני.
ויש גם כאלה שממשיכים בעבודותיהם ובנישואיהם, אולם הם עצמם משתנים. הם פחות עסוקים בעצמם ורואים בבירור את ייעודם. אם הם מנהלי בית ספר, הם נהנים מהצלחתם של המורים בצוות. אם הם עובדים בחברה, הם כבר אינם רואים את עצמם כמנהלים, אלא כמנטורים לעובדיהם; הם מקדישים את הזמן והאנרגיות שלהם לסייע לעובדיהם להשתפר. הם רוצים שארגוניהם יהפכו לארגונים שעובדיהם מוצאים בהם את מטרתם, ולא יראו את הארגון רק כמקום עבודה שמשלם להם משכורת.
בספרם Practical Wisdom, הפסיכולוג בארי שוורץ והחוקר המדיני קנת' שארפּ מספרים את סיפורו של לוק עובד ניקיון בבית חולים. בבית החולים שבו עבד לוק, שכב בחור צעיר שהיה מעורב בקטטה, נפגע קשה ושקע בתרדמת. במשך שישה חודשים, היה אביו של הבחור יושב לצד מיטת בנו. יום אחד הגיע לוק לנקות את החדר. אביו של הבחור לא היה בחדר, הוא יצא לעשן סיגריה. מאוחר יותר באותו יום נתקל האב בלוק במסדרון והתנפל עליו בטענה שהוא לא ניקה את חדר בנו.
התגובה שמתאימה להר הראשון היא לראות את עבודתך כניקוי החדרים בלבד, ותגובתך האופיינית תהיה: "אני כן ניקיתי את החדר של בנך כשאתה היית בחוץ ועישנת סיגריה." התגובה האופיינית למי שנמצא על ההר השני היא לראות עבודה זו כשירות למטופלים ולבני משפחותיהם, להבין את צורכיהם בשעת משבר, ולהבין שהאב המסכן זקוק לנחמה, ולכן לא יקרה כלום אם תנקה את החדר שוב.
וזה בדיוק מה שלוק עשה. הוא סיפר לאחר מכן למראיין: "ניקיתי את החדר שוב כדי שהוא יראה אותי מנקה. הבנתי איך הוא הרגיש. בנו שכב במיטה כבר שישה חודשים והוא סבל והיה מתוסכל, ולכן ניקיתי את החדר שוב. לא כעסתי עליו. אני מניח שהבנתי אותו."
אברהם לינקולן המחיש דבר דומה. בצעירותו, היה ללינקולן רעב אין סופי לכוח ולתהילה, רעב שעוצמתו הפחידה אפילו אותו. אולם מבחינתו, השמירה על מדינות הצפון האפילה על כל רצונותיו ועל האינטרסים האישיים שלו. הוא ויתר על המוניטין האישי ועלה על ההר השני שלו.
יום אחד בנובמבר 1861 הוא ביקר בביתו של גנרל ג'ורג' מק'קללן, וקיווה לשכנע אותו להירתם לקרב על הקונפדרציה. כשלינקולן הגיע, מק'קללן לא היה בבית, ולינקולן אמר למשרתו האישי שהוא עצמו, מזכיר המדינה, ויליאם סיוורד ועוזרו, ג'ון היי, ימתינו למק'ללן בסלון. שעה לאחר מכן כשהגנרל הגיע לביתו, הוא חלף על פני החדר שבו המתין הנשיא לינקולן. הנשיא המתין עוד שלושים דקות ואז הגיע משרתו האישי של מק'קללן ואמר שזה החליט ללכת לישון ושהוא יפגוש את לינקולן בפעם אחרת. מק'קללן שיחק עם לינקולן במשחק כוחות.
היי זעם. למי יש תעוזה להתייחס בחוסר כבוד כזה לנשיא ארה"ב? אולם הנשיא לינקולן שמר על קור רוח. "בזמנים כאלה, עדיף לא להקפיד בכבוד אישי ובעניינים טקסיים." לינקולן לא נפגע, כבודו וגאוותו לא היו בסכנה. הוא היה מוכן להמתין כמה שיידרש כדי למצוא גנרל שיילחם למען הצפון. המטרה הייתה מרכז חייו של לינקולן. פנייתו האחרונה הייתה למשהו חיצוני ולא פנימי.
זוהי דרך טובה לדעת אם אתם נמצאים על ההר הראשון או על ההר השני. האם המחויבות האולטימטיבית שלכם היא לעצמכם או למשהו שמחוץ לעצמכם?
ההר הראשון בונה את האגו ומגדיר את העצמי, ואילו ההר השני מלמד אותנו להיפטר מהאגו ולאבד את העצמי. בעוד ההר הראשון מתרכז ברכישות, הייעוד של ההר השני הוא תרומות. בעוד ההר הראשון הוא אליטיסטי — מיועד לראש הסולם, ההר השני עוסק בשוויוניות — במצבים שבהם האדם קובע את מושבו בין אלה שזקוקים לו ואיתם הוא צועד בחייו.
איש אינו עולה להר השני כפי שעלה להר הראשון. את ההר הראשון הוא כבש. זיהה את הפסגה, וחתר להגיע אליה. ההר השני כובש אתכם. אתם נכנעים לקריאה מסוימת ועושים הכול כדי להיענות ולהתייחס לבעיית חוסר הצדק שניצבת לפניכם. על ההר הראשון אתם שאפתנים, אסטרטגיים ועצמאיים. על ההר השני אתם מגלים את חשיבות מערכות היחסים, את האינטימיות ואת אומץ הלב.
אני כבר יודע לזהות את אלה שנמצאים על ההר הראשון ואת אלה שנמצאים על ההר השני. אנשי ההר הראשון הם אנשים שמחים מעניינים ונעים להיות בחברתם. יש להם משרות מרשימות והם יכולים להזמינכם למסעדות מעולות. אנשי ההר השני אינם נמשכים לתענוגות העולם הזה. הם נהנים מכוס יין טוב ומישיבה על חוף ים יפה. (אין דבר גרוע יותר מאנשים רוחניים שטוענים שהם אינם אוהבים את העולם הזה.) אנשי ההר השני התעלו מעל המרדף אחר תענוגות ארציים, ועתה הם רודפים אחר האושר המוסרי, אותה תחושה שתוביל אותם אל ייעודם האולטימטיבי. אם הם צריכים לבחור, הם בוחרים באושר ובשמחה.
ימיהם מתישים לרוב, משום שהם החליטו להושיט יד לאחרים, ואלה ממלאים את ימיהם בבקשות ובדרישות. אולם חייהם עוצמתיים, משום שהם מפעילים חלקים עמוקים בעצמם ונוטלים עליהם עוד ועוד מחויבויות. הם החליטו, כפי שאמר טי. אס. לואיס, "המשא, הנטל, המשקל של תהילת שכני צריכים להיות תמיד מונחים על גבי, זהו משא כה כבד שרק הצניעות יכולה לשאת אותו, וגבם של הגאים יקרוס תחת העומס."
אני למדתי לזהות גם את הארגונים שנמצאים על ההר הראשון ואת אלה שעל ההר השני. לעיתים העבודה בחברה מסוימת או הלימודים באוניברסיטה אינם מותירים שום סימן. אולם אתם תמיד תזהו את חייל חיל הנחתים, את בוגר אוניברסיטת מורהאוס, את הפסנתרן שלמד בג'יליארד ואת מדען נאסא. לארגונים הללו יש מטרה משותפת, מנהגים וטקסים מסוימים וסיפור רקע דומה. הם מעודדים מערכות יחסים משמעותיות ודורשים מחויבות מלאה. הם אינם רק מחנכים, הם משנים.
התוכנית
המטרה הראשונה של ספר זה היא להראות כיצד אנשים עוברים מההר הראשון להר השני, להראות כיצד החיים העמוקים והשמחים הללו נראים. כולם אומרים לנו שחשוב לחתור להשיג מטרה גדולה יותר ממטרותינו האישיות, אך איש אינו אומר לנו כיצד לעשות זאת.
המטרה השנייה היא להראות כיצד חברות יכולות לעבור מההר הראשון לשני. ספר זה עוסק בהתחדשות, באופן שבו דברים מפוצלים ומנוכרים יכולים למצוא חיבור ושלמות חדשה. החברה שלנו סובלת ממשבר של חיבור ושל סולידריות. אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את היחידנות (אינדיווידואליות). תמיד קיים מתח בין היחיד לבין החברה, בין הפרט לקבוצה. במהלך שישים השנים האחרונות התמקדנו יותר מדי בעצמי. הפתרון הוא למצוא איזון מחודש, לבנות חברה שמעודדת את בני האדם להתקרב ולחבור למערכות יחסים, לקהילה ולמחויבויות, דברים שכולנו חפצים בהם אך הם חותרים תחת אורח החיים היחידני שאימצנו לעצמנו.
בחלק הראשון של הספר אסקור את החיים בשני ההרים. אוביל אתכם במעלה ההר הראשון, משם, במורד, אל העמק ומן העמק נטפס יחד להר השני. בבקשה אל תתייחסו למטפורה זו באופן מילולי מדי. אין נוסחה אחת שיכולה להסביר כיצד החיים קורים. (אשתי, לדוגמה, עלתה ראשונה להר השני. בשונה מרובנו, היא גדלה בסביבה שהדגישה ועודדה מחויבות מוסרית ולא הצלחה אישית.) אני משתמש בדימוי של שני ההרים, כדי להסביר בצורה מילולית שני אתוסים שבני אדם יכולים לחיות לפיהם: חיים למען עצמם וחיים שהם מתנה לאחרים. אני רוצה להראות כיצד אורח החיים הראשון, הרווח בתרבותנו, איננו מספק. אתאר כמה מהחוויות שעברו אנשים בדרכם לחיים מספקים יותר ואחלוק איתכם את האמיתות החשובות שהם גילו. רובנו משתפרים ומחכימים במהלך חיינו, וספר זה ינסה להראות כיצד זה קורה.
בחלק השני של הספר אתאר את המנטליות של האנשים שחיים על ההר השני. חייהם של אלה שחיים על ההר הראשון הם ניידים ופחות מחוברים. חיי האנשים על ההר השני הם חיים של מחויבות ושל השתרשות עמוקה. החיים על ההר השני הם חיי מחויבות. בתיאור חייהם אַראה כיצד אנשים אלה התחייבו לאחרים וכיצד מחויבות זו משפיעה על חייהם. מבחינתם, לא כל האפשרויות פתוחות. הם נטועים בחייהם. הם מיישמים מחויבות מלאה וחזקה לאחד או לכל ארבעת הדברים שלהלן:
לייעודם.
לבני זוגם ולמשפחתם.
לפילוסופיה מסוימת או לאמונתם.
לקהילה.
מחויבות נועדה להבטיח משהו ללא כוונת רווח או גמול. מחויבות פירושה להתאהב במשהו, לבנות התנהגות שלמה סביבו, כדי להתגבר על אותם רגעים שבהם האהבה מתחילה לדעוך. בחלק השני של הספר אנסה לתאר כיצד מתחייבים: כיצד אנשים מרגישים שייעוד מסוים קורא להם וכיצד הם חיים למענו; כיצד הם מחליטים להתחתן ולהיות מאושרים בנישואיהם; כיצד הם מפתחים את פילוסופיית החיים שלהם וכיצד הם חווים את אמונתם; כיצד הם מרגישים את הצורך והרצון לשרת את הקהילה; וכיצד הם עובדים עם אחרים כדי לסייע לקהילתם לשגשג. חיינו יהיו מסופקים כשנלמד לבחור ולחיות בהתאם למחויבויות שלעיתים מתנגשות.
כמה מהאנשים שאתאר כאן חיו את חייהם ברמה גבוהה מאוד. אם נהיה מציאותיים, הרי שאתם ואני לא נוכל לחיות חיים של הקרבה עצמית כפי שהם חיו. אנחנו אנשים רגילים ולכן נמשיך להיות מרוכזים בעצמנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אולם חשוב להציב לעצמנו רף גבוה. חשוב לשאוב השראה מהדוגמאות הללו ולזכור שחיים של מחויבות מלאה אפשריים. אולי נצליח פחות בגלל המגבלות שלנו, אך לא משום שהצבנו לעצמנו אידיאל לא מתאים.
מה אני למדתי
ההבחנה בין ההר הראשון לשני עשויה להישמע כמו ההבחנה בין התכונות שאנו מציינים בקורות החיים לבין התכונות שאחרים מהללים ומציינים בהספדים, כפי שכתבתי בספרי האחרון, The Road to Character. אני מודה שבספר זה אני מנסה במידה מסוימת לפצות על המגבלות של ספרי הקודם. האנשים שתיארתי בספרי The Road to Character יכולים ללמד אותנו המון. אולם ספר נכתב בזמן מסוים ובמקום מסוים בחייו של הסופר. חמש השנים שחלפו מאז שסיימתי את כתיבתו של אותו ספר היו השנים הסוערות ביותר בחיי. היו אלה שנים של כאב וגם של אושר והן לימדו אותי המון לגבי מכשולי החיים. הן הוסיפו לי לימוד והבנה עמוקים.
כשכתבתי את The Road to Character הייתי כלוא עדיין בכלא היחידנות. האמנתי שהחיים טובים יותר כשאנחנו נוטלים את המושכות, כשאנחנו מניחים את הידיים על ההגה ומנווטים בעצמנו את חיינו. עדיין האמנתי שאופי הוא משהו שאנחנו בונים לעצמנו. אנחנו מזהים את החטאים שלנו ובעזרת כוח הרצון מחזקים את החולשות שלנו.
אינני מאמין עוד שעיצוב האופי הוא מטלה אישית או שהוא מושג על בסיס אישי, יחידני. אינני מאמין כבר שבניית האופי דומה לאימון בחדר כושר: אתם עושים את התרגילים הנדרשים ואתם בונים את הכנות, את האומץ ואת היושרה שלכם. אני חושב שאופי טוב הוא תוצר של היכולת שלנו לוותר על עצמנו, לאהוב את הדברים שראויים לאהבתנו. האופי נבנה כשאתם נכנעים לקהילה או למטרה מסוימת, מבטיחים דברים לאחרים, בונים רשת של חיבורי אהבה, משקיעים את עצמכם בפעולות יום־יומיות לשירותם של אחרים בזמן שהם עושים את אותו הדבר עבורכם. אופי הוא חשוב, וצריך ללמוד המון כדי ליצור לעצמנו אופי ראוי. אולם יש דבר אחד חשוב וגדול יותר שכדאי שיהיה לנו — אושר מוסרי. השלווה והרוגע מגיעים רק כשאתם מתקרבים להגשמתה של אהבה מושלמת.
חדלתי להאמין שהתבניות התרבותיות והמוסריות של חברתנו מושלמים, ושעלינו רק לתקן ולשפר את עצמנו. במהלך השנים האחרונות, כתוצאה מאירועים אישיים, לאומיים, וכלל עולמיים, הפכתי לקיצוני יותר.
אני חושב שהיחידנות הגואה של תרבותנו העכשווית היא אסון. הדגש בעצמי — בהצלחה אישית, בהגשמה עצמית, בחופש עצמי ובמימוש עצמי הוא אסון. אני חושב שכדי ליהנות מחיים טובים עלינו לעבור מהפך משמעותי. אין זה די בכך שנעבוד על החולשות שלנו. הפרדיגמה התרבותית הכללית חייבת להשתנות ולעבור מיחידנות מוגזמת לחשיבה הדוגלת ביחסים, ובשיתוף האופיינית להר השני.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
