פתיחה


אני הפוכה, אפסייד־דאון או דאון־אפ, ומדי פעם עליי להפוך את עצמי בחזרה. הסוף הוא התחלה וההתחלה היא סוף. בתוך גופי יש מתקן שמעלה מילים כמו במעליות אוכל קטנות של רום סרוויס במלונות עתיקים ואיני מבינה איך שרדתי את חיי עד כה. אני נראית כמוכם, נשמעת כמוכם, מדברת את השפה שלכם ויש לנו אפילו את אותן תנועות גוף, אבל אינני כמוכם.


עשרות שנים חייתי ללא זהות אמיתית. מעין דיסוננס מהלך או סטיית תקן. נמצאת אבל אינני. וזה הדהים אותי בכל פעם מחדש – יש לי נוכחות חזקה כל כך ואנשים נוטים ללכת אחריי. אומרים עליי שאני הגיונית, מצחיקה, אסרטיבית ולפעמים עניינית מדי. אם כך, מדוע החלקים של חיי מתעופפים באוויר כאילו הם לא מחוברים, כמו בחללית ללא כוח כבידה? מדוע אני מרגישה שהחיים של כולם מורכבים או קשים, אך שלי דומים לבריכה האולימפית בחצר שהייתה לי ממש מתחת לחדר השינה – עולים על גדותיהם, מתחברים לקו אופק דמיוני והמים גולשים החוצה וחוזרים לבריכה במקום שנראה כמו שום-מקום?


סיפור זה מתאר את מסע חיי*, וברור לי שבמסע העמוק לתוך עצמי, השאלה לא הייתה רק מי אני, אלא גם ואולי בעיקר, מאיזה חומר אני עשויה. חיי עשויים טלאים טלאים, חתיכות של חומר עם טקסטורות וצבעים שאינם קשורים זה לזה, שלעיתים ייראו לכם במהלך הקריאה לא מחוברים, אך כולם יחד יחשפו את הסיפור האישי שלי. בהתחלה נאבקתי עם הסיפור וניסיתי ליצור רצף סיפורי, אך רגע לפני סגירת קובץ הספר הבנתי שאני נאבקת בעצמי – אני היא הטלאים, והטלאים הם חיי.


ויש עוד משהו שחשוב שתדעו לפני שתצללו לתוך חיי. כדי לכתוב אותם, קראתי במשך שלוש שנים אינספור ספרים ומחקרים במדעי המוח, בזיכרון, בפסיכולוגיה ומעט פילוסופיה.


כדי לספר את סיפור חיי נעזרתי בכמה סוגים של מקורות הזיכרון שלי:


האחד – זיכרונות שרשמתי לעצמי כדי שלא אשכח אירועים משמעותיים כמו הברקות לשוניות של בנותיי או גברים שנראו לי יוצאי דופן, והללו נרשמו על פתקים מכוערים או מקושקשים, במחברות מאולתרות או במכשיר הסלולרי שלי בסמוך לאירוע עצמו.


המקור השני לזיכרון הביזארי שלי הוא "סמלים" כמו ג'וקים, איברי מין, מילים ושורות של שירים, המהווים מעין "עוגנים" לזיכרון.


הסוג השלישי של זיכרונותיי הוא המרתק ביותר. רוב זיכרונותיי בנויים מאותו "אלמנט אחר", פסיפס של חומרים שתודעתי מחליטה לזכור. זה עובד באופן הבא: רק אם מתרחש אירוע פנימי בתוכי, שינוי תודעתי משמעותי, נוצר זיכרון. רק במצב כזה אני יכולה לזכור גם את האירוע שהתרחש מחוץ לפנימיותי, כמו הבעות פנים של אנשים סביבי, נופים ותאורה. הבנתי זאת לגבי עצמי לאחרונה, לאחר שקראתי שגם קרל יונג בספרו "זכרונות, חלומות, מחשבות" תיאר שהוא יכול לזכור אירועים חיצוניים, רק אם התרחש שינוי תודעתי-פנימי בתוכו.


המכנה המשותף לכל זיכרונותיי על סוגיהם, הוא אהבתי הגדולה לבני אדם, התהייה שלעולם אינה מסתיימת אצלי, בניסיון להבין מי הם, מה מהותם ואיך לתקשר איתם.


שלכם תמיד,


מיכל הללי-אדלסבורג


תל אביב, ישראל, 2025


ספר זה הוא רומן סמי־אוטוביוגרפי. הדמויות, האירועים, הזמנים והמקומות עובדו לצרכים ספרותיים – טושטשו, שונו, או נבנו מחדש. כל דימיון לאדם חי או מת הוא תוצר של מציאות מורכבת יותר, ולא של כוונה תיעודית.


פסיכולוגיה של שתן


בגיל ארבעים ושמונה בערך, איבדתי אחיזה במשפחה שלי, עשיתי שינויים, אבל חשתי אבודה ולכן חיפשתי פסיכולוגית להתייעץ איתה. מדי פעם אני עושה את זה כשצצה בעיה שאני צריכה לחשוב עליה יחד עם צד גימל בלתי תלוי. אני אוהבת לעשות את זה קצר וענייני. קיבלתי המלצה על פסיכולוגית קלינית ששמה ד"ר נתניה ברמת השרון. היא יו"ר אגודת הורים-עם-כאבים או משהו בסגנון וחשבתי שזה מוזר שיש לה שם של עיר בישראל.


חיכיתי לפגישת ההיכרות איתה כחודשיים וסופסוף, בציפייה דרוכה, אני נוסעת עכשיו לקליניקה שלה בביתה הפרטי. אני מחנה, ולפני שאני נכנסת לבית שלה בפעם הראשונה אני מצלצלת אליה, כדי לשאול היכן ממוקמת הקליניקה ביחס לביתה הפרטי. הרחוב שקט, עם בתים לבנים חד־קומתיים ורעפים אדומים. הם אינם דומים אחד לשני. שכונה יוקרתית סולידית.


נתניה ענתה: "אוו, תומי, הגעת בול בזמן… תקשיבי, אני ממש מצטערת, רציתי לעדכנך קודם... אבל יש לי פה עיכוב לא צפוי ואני לא מעוניינת שתיתקלי בלקוח שיוצא. תוכלי להמתין משהו כמו עשר דקות במכונית ואני אצלצל אלייך מייד כשאסיים?"


"כן, ברור", אני עונה.


אני ברכב עם המזגן, ברדיו מתנגן קולו הנמוך של לאונרד כהן. אחרי שמונה דקות אני מתחילה לקלל בערבית ובאנגלית את כל הרפרטואר. אני שוב מסתכלת על תמונת הווטסאפ הנעימה שלה. בתמונה יש לה חיוך קליל, לא רחב מדי ולא מתנחמד. פניה ענייניות ורחבות, עיניה קטנות, יש לה ליפסטיק אדום. שפתיה אינן דקות אך נטולות מילוי, קו לסת מרובע עקב נפילת עור הפנים. היא בערך בסוף שנות ה־40 לחייה, נראית מטופחת, כך שנראה שלא תהיה לי בעיה איתה.


אחרי 12 דקות המתנה ברכב, היא צלצלה אליי:


"תסתכלי אחורנית. אני רואה אותך", קראה לי ומרחוק מנופפת לי שאגיע ומסמנת את הדרך לקליניקה שלה. אוו, איים אין טראבל… אמרתי לעצמי והלכתי אחריה, מתחילה לחשוש שלא אמצא חן בעיניה. היא לא נראית כמו בתמונת הווטסאפ שלה. מרחוק היא נראית בעלת מבנה גדול וכבד וכשאני מתקרבת אליה וצועדת מאחוריה, עכוזיה נראים גדולים, שטוחים ורוטטים, זזים ימינה ושמאלה על אבני החצר בהן דורכות רגליה, ואת הכול מכסה חולצת טוניקה בצבע תכלת. שערה קצר מאוד וחלקו מאפיר. אני מצמצמת איתה מרחק ועכשיו אני במרחק חצי מטר אחריה.


נכנסנו דרך מטבח קטן אחורי בבית הפרטי הקטן, לקליניקה הממוקמת מאחור – חדר קטנטן, 2 מטרים על 1.5 מטרים, מואר מאוד, עם חלון ענק שמגיע כמעט לאדמת החצר. יש שם שתי כורסאות רחבות בצבע ירוק מנטה, אחת מול השנייה במרחק 1.5 מטרים בקצוות החדר.


"תרצי משהו לשתות?" הציצה בעיניי ואחר כך במכנסי הג'ינס הבהירים הקרועים שלי, בסנדליי המעניינים הצבעוניים ובחולצה הלבנה – אריג רך ושקוף, מלמלה לאורך הצוואר, המוכנסת בחציה לג'ינס. אני יודעת שאני משדרת בבגדיי דיוק ואלגנטיות פרועה. ואני יודעת שאף אחד לא נשאר אדיש למראה שלי.


"תודה. מים לא קרים בבקשה".


"מביאה לך מים לא קרים. אני כבר חוזרת". היא עניינית ומעט קרירה.


אני מוטרדת מזה. נראה שאינני מוצאת חן בעיניה אבל אני רגילה לזה. זה קורה לי עם המון אנשים שפוגשים אותי לראשונה, בעיקר עם נשים, אבל אחרי מספר דקות, כשהן מכירות אותי, אני מצליחה לצמצם את הפער ולרוב ההרגשה שלהן חולפת.


אבל היא לא חוזרת.


יש ריח חזק של שתן בחדר, ואני מנסה לבדוק דרך החלון לידי שממש קרוב לאדמה, בה יש מספר צמחים ירוקים מדולדלים, אם חתולים משתינים שם. לא! ריח השתן החזק לא משם. ואז אני חוששת שאולי הפציינט שהיה לפניי השתין על הכורסא עליה אני יושבת. קמתי בבהלה ורחרחתי את הכורסא הירוקה עליה ישבתי ולא, ריח השתן אינו ממנה. איזה מין קבלת פנים משונה. איך מכניסים פציינטית לחדר של פסיכולוגית קלינית עם ריח שתן מסריח? הבטתי סביבי. יש אי־התאמה בין החדר הנקי לריח השתן.


היא הגיעה וחייכה אליי ברבע חיוך מעושה, "מתנצלת שלקח לי זמן". עשרים וחמש דקות המתנה בסך הכול. אינעל העולם, בחיים שלי לא המתנתי כך לפסיכולוגית. נתעלם גם מזה.


"ספרי על עצמך, תומי". היא לוקחת את התה שלה ומניחה בשולחן הקפה לידה.


"אוקיי…" הקול שלי רך. "שמי נאומי, אבל מכנים אותי 'נאמי'", אמרתי. "אהה, סליחה, לא יודעת למה כתוב לי תומי…" היא לוקחת את המחברת שלה. "זה בסדר", עניתי בחיוך קטן, "אני בת 48".


היא החלה לרשום ואני פוכרת את ידיי ונושמת עמוקות, יודעת שזה לא פשוט לי לתאר את עצמי ואני מנסה לא להבהיל את אשת המקצוע הצופה בי.


"יש לי שתי בנות נהדרות מעל גיל עשרים, אני עורכת דין לענייני משפחה במקצועי, ובשנים האחרונות יש לי קייטרינג שעכשיו מצליח אבל התחיל רע מאוד. רציתי להיפטר ממנו אבל לאחרונה אנשי מאפיה השתלטו על המתחם שאני חתומה בו בחוזה כובל ו…"


"אז למה באת אליי? נסי למקד עצמך", אמרה בקול ענייני ללא צל חיוך.


נשמתי ונשפתי עמוקות. "כי יש הרבה מאוד דברים לא ברורים, אולי לא הגיוניים אצלי בחיים". הסטתי את מבטי לכמה שניות לחלון המואר, מבחינה בבוגנוויליה המדולדלת ללא פרחים, ומביטה בה שוב – קוראת את פניה. היא לא איתי.


נשמתי נשימות קצרות ומדודות כדי לשדר שליטה כשאני רואה למגינת ליבי שהיא מקשיחה ומצמצמת עיניה. אני עדיין לא מוצאת חן בעיניה, הרושם הנכון הראשוני לא הושלם והחלטתי בהבזק שבריר שנייה להוסיף: "...הכול מרגיש יותר מדי ולכן חשוב לי גם איך שאני נראית מול קהל, הדיוק במסרים, עקב סדרת ההרצאות שהתחלתי לתת לאחרונה …"


"אינך מתאימה לקהל לקוחותיי!" היא אומרת בפסקנות, קוטעת את דבריי.


שתקתי.


הלב שלי החסיר פעימה.


"למה?" שאלתי בזהירות.


"כי את אומרת שחשוב לך להיראות ולהציג טוב את חייך, והלקוחות שלי הם לא בעניין של לשחק משחקים או להתמקד בחיצוניות שלהם", הרימה עוד את סנטרה.


"איך הבנת את זה?" שאלתי.


"מהדברים שאמרת ומצירוף הנתונים שלפניי", אמרה והצביעה עליי עם ידה הימנית האוחזת בעט, "ומהופעתך…"


שתיקה.


עיניה של נתניה הפסיכולוגית הקלינית מביטות בי והיא בוחנת בהנאה-סמויה את תגובתי ואז משום מקום התחלתי לבכות, בוכה ובוכה ומרגישה מוזר, כי אין שום דבר מיוחד שגורם לי לבכות עכשיו. זה משהו אחר.


גם היא? פסיכולוגית קלינית מוסמכת מתעסקת בחיצוניות שלי? האם החברה שקובעת תגיות השתלטה על כל המחשבות שלנו? אם אני גבוהה כמו דוגמנית, מידה 38, שיער ארוך שפרוע באופן מסודר, זקופה, ציפורניי מטופחות וארוכות-לא-מדי, אז אני עסוקה בחיצוניות בלבד? אם אינני נראית כמוך גבירתי הפסיכולוגית זורקת-זין-על-בגדים ועל מקלחת אז אני Shallow? מחפשת לעשות רושם על אנשים?


כשבכיתי היא נבהלה. היא ד"ר לפסיכולוגיה קלינית מטעם אוניברסיטת תל אביב. האם אינה מבינה שגם לנשים גבוהות ורזות עם קרעים פרועים בג'ינס יש רגשות?


"?If you'll pinch me I shall not be pinched", כפי שאמרו בפרסומת ישראלית ידועה עם חמניות צהובות?


המשכתי לבכות, מקנחת בלי קול את הנזלת השקופה שזרמה במהירות על פניי ואומרת לה: "איך חשבת כך עליי?"


"אממ... את אישה יפיפייה והמראה שלך בשילוב הדברים שאמרת על כך שאכפת לך מחיצוניות במיוחד, וקהל היעד שלי, לעומת זאת…"


קטעתי אותה. "אם חשבת כך, אז למה לפגוע בי ולומר לי דברים כאלה? איך את קובעת דברים לפני שאת מכירה אותי? אני מגיעה אלייך כדי לברר על עצמי ועל חיי ואת ממהרת תוך מספר דקות לקבוע מי אני? קופצת ברגע למסקנות? דעי לך שאני, אני זאת שלא מעוניינת להמשיך עם אשת מקצוע כמוך".


היא זזה במקומה בחוסר נוחות, הכורסא שלה מתנדנדת מעט. היא נראית המומה מהמתרחש, כאילו לא הבינה מה קרה פה.


אנחנו שותקות.


"סליחה, את צודקת", היא אומרת.


אני מנגבת את הדמעות.


היא מעיינת בי כאילו אנחנו נפגשות מחדש, ולראשונה היא רואה אותי.


"יש לך קייטרינג לאירועים?" היא שואלת.


"כן".


"ואת יודעת ואוהבת לבשל?"


"כן. מגיל 20 עד 35 בישלתי בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, ניסיתי מתכונים חדשים".


"מה את לדוגמא מבשלת?" היא שואלת ברכות.


"לאחרונה המון ראגו לבת הקטנה שלי ולשכנה הנערה שגרה לידנו ואין לה משפחה", אני עונה.


"אז את נשמה טובה", היא אומרת.


אני מביטה בה ולא עונה כי יש לי יחסים לא טובים עם ההגדרה הזאת.


ואז היא שאלה: "ספרי לי על המתכון לראגו שלך, מה את שמה בו?"


כאן, בשאלה הזאת, הרגשתי שטמון השחמט שלי. בתשובה לשאלה הזאת אני כמו עורכת דין מהסרטים עם שורת המחץ I rest my case, מסיימת את עדותי בזריזות אצל האישה הזאת ויכולה לחזור לחיי. אני עונה לאישה עם השם המוזר בשטף ובמהירות אש:


"בשר קצוץ גס, בעיקר צלעות וכתף ולפעמים חתיכת זנב שור להעמקת הטעם. מקפיצה קלות בשמן זית עם כרשה, בצל פצוע שלם לא חתוך, גזר ואז חמאה אמיתית, המון גרעיני שום שלמים, חלקם חתוכים לאורך, שניים או שלושה סוגי עגבניות, אנשובי, גרעיני כוסברה מעוכים, מספר סוגי פטריות, יין פורט, מלח ים אטלנטי, ציר עוף, ציר בקר ולפעמים קוביית שוקולד מריר אחת".


שפתייה נפשקו בחיוך קל ובהפתעה. "טעיתי לגבייך. קבלי את התנצלותי. אני לא לוקחת לך כסף על הפגישה הזאת", אמרה והמשיכה להביט בי משתאה.


"את מיוחדת", היא אמרה.


וואלה יופי אני אומרת לעצמי. זה סיפור חיי.


"אני מניחה שלא תבואי יותר", אמרה והגבות הדקות שלה התרוממו.


"אני חושבת שלא", עניתי, אבל ידעתי שלא.