הקדמה
בשבוע שקדם למתקפה הרצחנית של חמאס בנגב המערבי, ישראל היתה עסוקה בעיבודם ובליבונם של העימותים שהתחוללו בתפילות יום הכיפורים בתל אביב וביישובים אחרים. המחיצה המפרידה בתפילה בין גברים לנשים והשאלה אם מקומה של המחיצה יכירנה בכיכר העיר היו לסלע מחלוקת טעון משמעות רגשית, זהותית ומשפטית.
המחיצה נהפכה לסמל של הוויכוח הנוקב על מהותה ועל צביונה של מדינת ישראל, ויכוח שהתפרץ במלוא עוזו בעשרת החודשים הראשונים לכהונת ממשלת ישראל ה־37 והתנהל ברחובות לא פחות מאשר במוסדות השלטון. ראש יהודי, הארגון שיזם את התפילה בכיכר דיזנגוף, הצהיר בריש גלי שמטרתה איננה קירוב לבבות אלא כיבוש לבבות. כך הציגו זאת גם גופים אחרים שהציעו תפילות ציבוריות בהפרדה ברחבי הארץ. הכוונה היתה מוצהרת: לא ארגון טקסים המכבדים את מסורת יום הכיפורים לכלל הציבור היהודי, אלא יצירת מפנה תודעתי בקרב חלקיה הליברליים של החברה הישראלית והנחלת תפיסות עולם של יהדות משיחית, המבקשת למסד ולהרחיב את אחיזתם של הדין הדתי ושל מערכת ערכים לאומנית, שונאת זרים, עוינת ערכים הומניסטיים אוניברסליים ושמרנית מבחינה מגדרית.
בערב שמחת תורה, יום שישי, 6 באוקטובר 2023, נערכו בתי המשפט, רשויות מקומיות, המשטרה, ארגונים דתיים וקבוצות מחאה להתנגשויות בהקפות שעמדו להתקיים בהפרדה. באותו בוקר, בכניסה לדיון בבית המשפט העליון, אמר ישראל זעירא, יו״ר ראש יהודי:
אנחנו ננהג לפי החוק. אבל החוק של איסור מחיצות בין גברים לנשים הוא חוק בלתי מוסרי וסופו להיעלם מן העולם. זהו חוק שחצני שבא לקבוע לאנשים מאמינים את אמונתם, בא לחנך מחדש את נאורות הדת הפרוגרסיבית החדשה ואת "הדתיים המיושנים". לעולם לא נסכים שתכפו עלינו חוקים שנוגדים לתורה... הכבוד שאני רוחש לאשתי והצניעות שהיא גוזרת על עצמה להתפלל או לרקוד ללא שגברים מתבוננים עליה — עולים לאין ערוך על השוויון המזויף והמדומיין שמיעוט קולני וכפייתי מנסה כעת לכפות עלינו.
ההקפות לא התקיימו כמובן, בשל האסון חסר התקדים שהלם בישראל למחרת.
אף שטבח שבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו דחקו את המחלוקות הללו לשוליים, הן לא שככו. בתשרי תשפ״ד, שנה לתוך המלחמה, שוב ביקשו בראש יהודי לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף. עיריית תל אביב התנגדה להפרדה, ובניגוד לשנה הקודמת, שבה אסר על תפילה בהפרדה, הפעם חתר בית המשפט העליון לפשרה בין הצדדים. משכשל במאמציו הורה בית המשפט להעביר את התפילה אל גן מאיר — מקום מרכזי פחות, לשיטת בג"ץ, מבחינת שימושיו הציבוריים — אך בסופו של דבר הודיעו המארגנים על ביטולה. הם בוחרים, כך נימקו, ״להיות מהנעלבין ואינן עולבין״.
בצאתו של יום הכיפורים תשפ״ד כתבתי שהתנגדותה של עיריית תל אביב להתיר תפילה בהפרדה בכיכר מרכזית ״אינה התנגדות לדת היהודית, למסורותיה ולמנהגיה. להפך, זו התעקשות ראויה על זכותם של חילונים לקיים זיקה לדת ולמסורת תוך שמירה על ערכי יסוד בסיסיים, ובראשם השוויון בין המינים״. עוד כתבתי כי תהיה זו שגיאה לגלגל שוב ושוב את סוגיית ההפרדה לפתחם של בתי המשפט.1
הספר הזה נכתב לנוכח היעדרו של דיון ציבורי ראוי על הפרדה בין המינים — דיון שיטתי, מבוסס עובדות, שהיה אמור להתקיים בכנסת, ברשויות המקומיות ובתקשורת; דיון נוקב שבה בעת מסוגל להכיל עמדות מנוגדות ושואף לגבש פתרונות מאוזנים ובונים.
***
בחברה הישראלית מתחוללים בשנים האחרונות שינויים טקטוניים. מסגור נפוץ של המשבר הפוליטי שישראל נקלעה אליו הוא שהמדינה עברה ממתח נמשך ומתוחזק איכשהו בין ״יהודית״ לבין ״דמוקרטית״ להתנגשות חזיתית בין העקרונות הללו. התנגשות זו הובילה גם להתפרצותה של ״שאלת האישה״, שאינה רק תוצר נלווה של המשבר. נשים בישראל נהפכו לכלי אסטרטגי על לוח השחמט. אתגר הניסוח מחדש של זהות החברה הישראלית כרוך בשאלה מה יהיה מקומן של הנשים בה בעשורים הבאים; ומקומן יושפע באופן קריטי מהדרך שבה יסומנו גבולותיה של ההפרדה בין המינים במרחב הציבורי.
בעשור וחצי האחרונים חזינו בהתרחבות מהירה של מסגרות ופעילויות המתקיימות בהפרדה. התרחבות זו עברה מתחת לרדאר של רוב הציבור הישראלי, שלא ראה בה איום על אורחות חייו. עד כינונה של ממשלת ישראל ה־37, במיינסטרים הישראלי התייחסו אל הפרדה מגדרית כאל רע הכרחי, אילוץ שאמנם פוגע בערכים ליברליים ובשוויון המגדרי, אבל חיוני לקידום מטרות שונות — למשל, שילוב חרדים בתעסוקה ושוויון בנטל השירות הצבאי — וכורח שנגזר מהרעיון הליברלי של סובלנות רב־תרבותית. בשם אלה מוצדק לקיים הפרדה בלימודים אקדמיים ובהכשרות מקצועיות, ביחידות צבאיות, במופעי תרבות ובפעילויות פנאי.
כינונה של הממשלה בדצמבר 2022 סימן תפנית. באופן שלא היה כמוהו בשום ממשלה בישראל, הממשלה השיקה מתקפה נחושה על הזכות לשוויון מגדרי. ההסכמים הקואליציוניים, החקיקה נגד שוויון מגדרי שעברה קריאה טרומית או קריאה ראשונה במטרה להשלימה כשתינטל מבג״ץ הסמכות לפסול חוקים, המדיניות שמקדמים משרדי ממשלה וגופים ציבוריים בשליטתם והשיעור המזערי של נשים בממשלה, בכנסת ובצמרת המינהל הציבורי — כל אלה אינם מותירים מקום לספק באשר ליחסה של ממשלת נתניהו לזכויות יסוד על בסיס מין, מגדר ומיניות. בתוך תוכניות הממשלה לצמצום ההגנות על שוויונן, על חירותן ועל ביטחונן של נשים שזורה גם התוכנית להתיר בחוק את ההפרדה המגדרית כמעט ללא רסן.
נשים מודרות בישראל ובעולם בדרכים שונות ומטעמים מגוונים. גם הסיבות לייצוגן הנמוך שונות ומגוונות. הן נעוצות בסטריאוטיפים מגדריים, בהטיות לא מודעות על טיבן ועל יכולותיהן של נשים, במבנים ארגוניים המתאימים את שוק התעסוקה ומסלולי הקריירה למודל של הורה משני שאיננו המטפל העיקרי בילדים ועוד. במובנים רבים, נטרול הסיבות הללו לשם השגה של שוויון הזדמנויות ממשי הוא אתגר מורכב יותר מאשר האתגר שבו עוסק ספר זה, משום שהוא מתמקד בהדרה מוצהרת וגורפת — כזאת המעוגנת בכלל גלוי וקטגורי שאומר מפורשות שנשים לא ייכנסו ולא ישתתפו בשל מינן, או שישבו בצדה השני של המחיצה.
לשם המחשה, הסיבות למיעוט חברות הכנסת ברשימות הליכוד או ישראל ביתנו נעוצות ברישות (נטוורקינג) צפוף יותר בין גברים במוקדי כוח ובחסמים אחרים שעומדים בפני נשים המבקשות להשתלב בפוליטיקה, למשל היעדרו של הון המאפשר להן להתמודד או חששות המאפיינים נשים יותר מאשר גברים (האם אני טובה מספיק לתפקיד? האם אעמוד בציניות של הזירה הפוליטית?). אבל הסיבות להיעדרן המוחלט של נשים מיהדות התורה, מש״ס ומנעם שונות בתכלית. הן מבוססות על האיסור הגורף על השתתפות נשים בתפקידי הנהגה. בסיבות מהסוג הזה עוסק הספר: כללים מוצהרים החוסמים באופן קטגורי את דרכן של נשים כנשים לגישה ולהשתתפות שוות במרחב הציבורי ובמעגלי השפעה.
***
הכלים שמציע הספר כדי להבין את דילמת ההפרדה המגדרית פותחו מנקודת מבט המחויבת לשמירה על שוויון מגדרי בישראל ובד בבד לשמירה על חופש הדת ועל פלורליזם תרבותי. הדיון שיתנהל בעמודים הבאים בוחן את הדינמיקה בתוך החברה הדתית והחרדית בישראל, ובינן לבין החברה הכללית, ומאתגר את התפיסות הליברליות הרווחות ביחס לסוגיית ההפרדה. כך, נבחנות שאלות כגון אם תיתכן הפרדה בין גברים לנשים בתנאים שווים, מה מבחין בין הפרדה בבתי שימוש ציבוריים להפרדה בלימודים אקדמיים וכיצד להתייחס להסכמת נשים בקהילות הדתיות להפרדה. השאלה המרכזית בספר היא אם הפרדה בין המינים במרחבים ציבוריים היא מחיר שראוי וניתן לשלם. כלומר, האם ההצדקות העקרוניות והתועלות המעשיות שבהתרת הפרדה בתנאים ובהקשרים מסוימים אינן עולות על המחירים שבאיסורה?
למרות חידודם של רבים מערכי היסוד הליברליים והנכונות להיאבק עליהם מאז פרוץ המחאה נגד ההפיכה המשטרית, רבים בציבור המחויב לדמוקרטיה עדיין שבויים בפרדוקס הליברלי של סובלנות, פלורליזם ורלטיביזם מוסרי. ההירתעות מהכְתבה לאחרים, הסלידה מהטפה וכן התחושה שיש ערך בגמישות ערכית הביאו לעמעום ולשחיקה של ערכים בסיסיים מתחרים. גם הציבור הליברלי וגם קובעי המדיניות שגו באשליה שהזכות לשוויון מגדרי בישראל מבוססת ומוגנת מספיק. וכך, הפרדה, צניעות והדרת נשים לא נתפסו כמאיימות עליו או כהפרה בלתי נסבלת של ערכי היסוד וכחציה מובהקת של הקווים האדומים.
חלק מהכישלון באבחונה של סכנת ההפרדה נובע מההתקבלות והחלחול חוצי היבשות של הרעיונות הפמיניסטיים והשפעתם העמוקה והדרמטית על הכלכלה ועל הפוליטיקה, על השפה ועל התרבות. הצלחה זו הפכה את הרעיונות שבבסיס השוויון בין המינים לכה שקופים וברורים מאליהם, עד שבדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת — שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת — שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים.
כך למשל כשהמדינה עיצבה את הפתרון לבעיה החמורה של תת־השתתפות של חרדים בשוק התעסוקה, ההנחה שעידוד חרדים להשתלב באקדמיה עובר דרך איסור על מרצות ללמד גברים, וזאת במסלולי לימוד נפרדים, התקבלה כמובנת מאליה. הציפייה, הטבעית לכאורה, שנשים ישלמו מחיר למען המשימה הלאומית כרוכה, בין השאר, בשכחה עד כמה נשים חדשות באקדמיה. נשים הורשו להיכנס לאקדמיה לפני פחות מ־100 שנה, ובמקרים מסוימים מאוחר הרבה יותר, וגם אז לקח זמן עד שהוסרו המכסות לנשים במקצועות מבוקשים ועד ששוק התעסוקה הכיר בהן, לפחות ברובד המוצהר, כשוות ביכולותיהן לגברים. למרות ההתקדמות, הנתונים על נשים באקדמיה עדיין מצביעים על כך שתנאי המינוי, המחקר והקידום לא תמיד שווים ולא תמיד הוגנים.
עוד בלבול שמאפיין את השיח הליברלי על הפרדה בין המינים הוא שמדובר בשאלה של סובלנות של הרוב כלפי המיעוט. השאלה ממוסגרת בטעות באופן הבא: האם הפרדה וצניעות בתוך קהילות דתיות הן פרקטיקות שעל המדינה, על המשפט ועל הציבור הכללי לקבל מתוך סובלנות רב־תרבותית גם כשהערכים והכללים של קהילות אלה אינם ליברליים? האם אין זו נגזרת שמתחייבת מהרעיון הראוי שמשמעות הליברליזם היא החופש לאפשר לאנשים לעצב את זהותם ולממש אותה בחופש מקסימלי? אבל זאת אינה השאלה שמונחת לפתחה של החברה הישראלית. השאלה שעל המדינה ועל והחברה הישראלית לשאול היא עד כמה ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות בקרב קהילות דתיות לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש.
התומכים בהרחבת ההפרדה טוענים שהחופש לקיים תפילה בהפרדה בבית הכנסת, החירות להפריד בין גברים לנשים באירועים משפחתיים וגם בבתי הספר והאפשרות לרחוץ בשעות נפרדות בבריכות ובחופים — נמצאים בסכנה. זו טענה חסרת בסיס. בכל הנוגע להפרדה בין המינים ולהדרת נשים, הממשלה, הכנסת ובתי המשפט בישראל אינם עוסקים בשאלה עד כמה להתערב באורחות החיים של קהילות דתיות כיוון שחופש הדת ואוטונומיה קהילתית והורית הם זכויות מוגנות ומושרשות בישראל. המצדדים בהפרדה המגדרית מאוימים מהאפשרות שכל אישה וכן שכל אדם בעל זהות מגדרית שלא מתיישבת עם הסדר הקיים יוכלו להתהלך בתנאים של שוויון הזדמנויות ושל כבוד האדם, בלי שהמין, הנטייה המינית או הזהות המגדרית יכתיבו את אופק החירויות וההזדמנויות שלו.
עד לאחרונה, הבטחת האפשרות הזאת אפיינה את המשפט והחברה בישראל לפחות ברמה המוצהרת והעקרונית. המשך הבטחתה תלוי ביחסה של החברה הליברלית כלפי הניסיונות לייצא את הנורמות הלא שוויוניות מתוך הקהילות הדתיות אל החברה הכללית. לכן הנושא המהותי לדיון הוא אם יש לאפשר לקהילות דתיות להפוך את ההבחנה בין גברים לנשים לרלוונטית ביותר ויותר מוסדות ופעילויות. במילים אחרות, השאלה היא איך ייראו בישראל העתידית רחובות ומדרכות, רכבות ואוטובוסים, כיתות ומשרדים. האם כל אדם יוכל להתנהל בהם בחופשיות, ביודעו שיש לו תנאים הוגנים לשגשוג בלי הבדל מין ומגדר?
למרות זאת, רבים בציבור הליברלי חשים שהפרדה מגדרית, מטרידה ככל שתהיה, היא בעיה שולית לנוכח סוגיות בוערות יותר. יתרה מכך, הם חושבים שהיא מחיר נסבל וריאלי: אין ברירה אלא לאפשר קצת הפרדה — בהכשרה מקצועית ובאקדמיה, כדי להציל את הכלכלה הישראלית ולשחרר את החרדים מתלות בקצבאות ומחיי עוני; ובצבא, כדי לתבוע מהחרדים שוויון בנטל. בנוסף לכך, לשיטתם, הפרדה לא תשנה את פני החברה הישראלית והיא עניין פנימי של דתיים ושל חרדים; עלינו להימנע מפטרנליזם ומפמיניזם דוגמטי. מה שקורה בבני ברק יישאר בבני ברק.
***
לא רק ליברלים נשענים על התיאוריה הרב־תרבותית. גם מצדדי ההפרדה מקרב הציבור החרדי והחרד״לי (חרדי־לאומי) גייסו אותה לעזרתם. ההנהגה הפוליטית והרוחנית והגופים המספקים רקע רעיוני ופועלים לתרגומו למדיניות, כמו פורום קהלת והמכון למחקרי חרדים, טוענים שהפרדה היא תביעה בסיסית ולגיטימית, שמאפשרת למי שמקפידים במנהגיהם על צניעות ועל הפרדה ליהנות ממשאבים ציבוריים. לא פעם הם מצדיקים את ההפרדה במונחים שהם מנכסים מהשיח של זכויות הפרט ועקרון השוויון. כך למשל נטען שההתנגדות להפרדה אינה ליברלית משום שהיא יוצאת נגד חופש הבחירה, ואילו צידוד בהפרדה מבטא מחויבות לחירות הפרט והוא־הוא הליברליזם האמיתי.
מנקודת המבט של ההנהגה החרדית, התמורות שמתחוללות בציבור החרדי, הן בשל חדירתה של טכנולוגיית הטלפון החכם, שחושפת את בני הקהילה ובנותיה לתכנים חיצוניים, והן בשל לחצי הממשלה להשתלבות הציבור החרדי באקדמיה ובתעסוקה, יצרו הקצנה של נורמות הצניעות וההפרדה. ככל שנשים חרדיות רבות יותר עובדות בשכר ראוי ורוכשות השכלה וכישורים, הדרך של ההנהגה הפוליטית והרוחנית להיאבק בחשש שיושפעו מנורמות לא רצויות של התרבות הכללית, יעזבו את החברה החרדית או יקנו לעצמן מעמד וכוח מוגזמים במשפחה ובקהילה היא להקשיח את הסטנדרט של עובי הגרבונים, לדרוש הנמכה של טון הדיבור בטלפון ולהחמיר את כללי המותר והאסור בנסיעה באוטובוס. גופן של נשים חרדיות משמש לסימון הזהות הקהילתית המובחנת ולהזכרתה.
תהליך דומה של הקצנה בנורמות של צניעות ושל הפרדה עבר גם על חלקים משמעותיים בחברה הדתית־לאומית. בשלהי שנות ה־80 החלו להתרחש תמורות אידיאולוגיות בתפיסת הציונות הדתית את תפקידה במדינה, ובעקבותיהן נשלחו בני ובנות הדור הצעיר למשימות לאומיות שכרוכות בהתערות משמעותית יותר בחברה החילונית. במקביל החלה לשגשג תנועת הפמיניזם הדתי, שהושפעה מהמתרחש בקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית, ולמרות מחסומים מבניים ורעיוניים רבי־עוצמה, היא הצליחה במידה לא מבוטלת לפתוח לפני נשים אפשרויות חדשות של לימוד ומנהיגות רוחנית וקהילתית תוך הישארות בגדרי המחויבות להלכה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
