הקדמה
הפעם הראשונה שחוויתי תחושות של מהגרת הייתה בהיותי בת תשע, בלילה האחרון במולדתנו אוקראינה, ניקולאייב. לילה חורפי, חשוך וקפוא של אפס מעלות, בדצמבר 1990. דירתנו הקטנה והחמימה התרוקנה זה עתה מכל מה שהרכיב את חיינו, ההורים ישנו בספה הנפתחת בסלון, אשר שימשה אותם כמיטה זוגית בלילות, ואחותי ואני ישנו על שמיכות בחדר הילדות. החדר שלנו הרגיש זר בחשכת הלילה, התרגשות מהולה בפחד אחזה בי, ולא הצלחתי לעצום עין. מחר בבוקר מצפה לנו פרידה ענקית מהמשפחה ומהחברים, ומי יודע אם אראה שוב מישהו מהם. חשתי צעירה מכדי להיפרד, אולי לעולמים, מהאנשים שיקרים לי.
היה זה רגע של קריעה מכל מה שהיה לי בית, גם אם אנטישמי במידה רבה, והעתקה אל הלא נודע, לשומקום. בן־רגע הדמויות החזקות בחיי הפכו חלשות וחסרות שליטה, בדיוק כמו הילדה שהייתי. עד לאותו הרגע פשוט חייתי את חיי. מונחת לי בנוחות כמו בובה במכונת בובות פרווה, כאשר לפתע אוחזת בי הזרוע הרובוטית, ואני תלויה חסרת שליטה, מחכה שתופיע קרקע יציבה מספיק תחתיי כדי שאוכל להיעמד חזרה. לבסוף, ממש כמו במכונת המשחק, נחתנו בצידה השני של הזכוכית, בנמל התעופה בן־גוריון. נמל התעופה, או למעשה נמל הנחיתה שלנו, הרגיש עצום בגודלו, חלל פתוח ולא מוכר, רווי ריחות, קולות ומראות חדשים. הייתי חללית ששוגרה לחלל, תלושה מבסיסה, קשובה בדריכות, בלחץ ובחרדה למתרחש סביבי. תחילתו של מסע חיים נוסף. חדש, מרגש ומפחיד.
היינו "משפחת הפוסטר" של העלייה. הוריי עבדו כמעט מהיום הראשון בעבודות פרך משפילות, ועם הזמן הצליחו לרכוש את השפה, דירה ורכב. למראית עין, שלי לפחות, הצליחו הוריי להשיב לעצמם חלק מן הכבוד שאבד להם עת עלו ארצה. אחותי הגדולה השתלבה בארץ החדשה, התחתנה עם ישראלי וילדה להוריי נכד בכור. מה עוד "עולה חדש" יכול לבקש? במשך זמן־מה הרגשתי והנחתי שכך הרגישו הוריי, שהצלחנו, עלינו והשתלבנו. אלא שיום אחד, ב־8.7.1998, התבשר אבי שהוא איבד את עבודתו. תוך ארבעה חודשים בלבד מאותו היום, ב־1998.11.10, הוא מת מאובדנות.
אני תוהה, האם זה ספר על העלייה? על אובדנות? על משפחה ונוסטלגיה, ואולי על צמיחה? בנקודה זו בחיי אני מבינה שהדברים שזורים אלה באלה. הגירה ואובדנות, החיים והמוות, כמו שרשרת סבוכה שלא ניתן לפרום. בסיפור העלייה המוצלח שלנו שזורים עצב תהומי והחמצה של חיים מאושרים בחיק אבי. המוות הטרגי שלו מהווה עבורי מחאה אילמת־רועמת על חיי המהגר התלוש ועל קורבנו האישי. עם לכתו של אבי, חלק גדול מהמשא הכבד הזה הושלך כמו שק אבנים על גבי ועל גבֵּי כל מי שהכיר אותו. מותו השאיר אותי בכאב כה אדיר, שהייתי צריכה ממש להעלים אותו מחיי כדי להיות מסוגלת להמשיך לחיות בלעדיו. לא דיברתי עליו עם איש, אפילו לא בבית עם אחותי ואימי. יעבור עוד עשור עד שאהיה מסוגלת לדבר עליו. הכאב נמצא שם כל הזמן, בגרון חנוק, בכל נשימה. רק כאשר התחלתי לסבול מהתקפי חרדה בעת לימודיי לתואר הראשון — כשחוויתי את לחץ המבחנים ומועדי ה־ב', משום שהיה לי כל כך "קריטי" לשפר את הציונים מ־85 ל־95 — בשילוב עבודה אינטנסיבית למימון הלימודים, נאלצתי להתחיל להתמודד עם הכאב והחלל העצום שנפער בי עם מותו.
לאורך שנותיי בארץ כמהגרת היה משפט אחד שליווה אותי עם כל היכרות חדשה: "את דווקא לא נראית". כאילו מנסים לומר, איזה מזל יש לך שאת לא נראית כמו הסטריאוטיפ הרוסי מעורר הדחייה, את צריכה להודות על כך. בזכות זה את כמעט לא זוכה להערות גזעניות, כך תתקבלי ותשתלבי ביתר קלות. ולמען האמת, רוב הזמן אכן הרגשתי בת־מזל. הרגשתי שזה משרת אותי היטב. מעין סוכנת סמויה, גם כאן וגם שם, אך למעשה לא כאן ולא שם. חלקים ממני דווקא רצו שאיראה יותר רוסייה — בעיקר כמהתי לעיניים בהירות ולשיער חלק ובהיר. רציתי לשאת את סממני היופי הרוסיים שקיבלו בישראל טוויסט אקזוטי ומחוזר.
עבורי, הספר הזה הוא חלק נוסף במסע הריפוי שלי, אשר תלוי בחלקו הגדול בהסרת שכבות בושה שכבר התקשו כמו בוץ — בושה על חוסר שייכות, התחזות, אובדנות, ומעל לכול על הצלחה. עד היום אני לא נושמת כשאני צריכה להציג את עצמי. להציג את עצמי משמעו להצדיק ולהצטדק. קצת להגדיל, הרבה להקטין, ובעיקר לא להיות אני, ואולי אפילו לא לדעת מה ומי בדיוק זאת אני. אין־ספור פעמים הייתי צריכה לעשות זאת, מול הצברים על היותי רוסייה, ומול משפחתי על ישראליותי הגוברת. לעולם לא מספיקה לשום צד. לא נמצאת עוד במקומי, לנצח. עם מותו הטרגי של אבי הפכה הבושה לתחושה כרונית של אשמה. עם הזמן הפכה האשמה לברירת המחדל ברוב מערכות היחסים בליווי ה"את לא נראית". הרצון ההישרדותי הבלתי פוסק להיות בלתי נראית, ליישר קו, לא להפריע ולא להתגרות, הפך בי לטבע שני. זה עבד, עד שזה הפסיק.
לפני כשש שנים, במשבר הגדול הראשון שהגיע עם הצלחתי כלובה הישראלית, התחלתי להרגיש שקשה לי, ממש פיזית, להגיד את המילה "עלייה" ונגזרותיה. הייתי מבטאת אותה ומרגישה כיווץ, מחנק בגרון. היום אני מבינה שזה נבע מהתחושה כי המילה "הגירה" הרבה יותר נאמנה לתהליך ומתאימה למה שנועד לתאר את העתקת החיים לצמיתות ממדינה למדינה. הרגשתי שאת ההחלטה בנוגע לשאלה אם אכן התרחשה עלייה, צריך להשאיר בידי מושא המילה, הלוא הוא, בצורה פרדוקסלית, ה"עולה". כשאנחנו משתמשים במילה "עלייה", אנחנו מוחקים ומבטלים ללא משים את הזהות של האדם ואת החיים שהיו לו לפני המעבר. אנחנו מניחים ש"פה יותר טוב". שנים נהגו לשאול אותי, השכם והערב, "ואיפה יותר טוב, פה או שם?" עם מבט בעיניים שזקוק לשמוע, ״פה! פה! פה! יותר טוב! הכול יותר טוב, פה!״
עד היום אני מתלבטת איך לתאר את הדבר הזה שמשפחתי ואני עשינו, את הפעולה הדרמטית הזאת שבה אדם עוזב את מולדתו והולך לארץ אחרת. בין כה וכה אלו מילים שקצרה יריעתן מלתאר את הקריעה הזאת. לאורך השנים אני מוצאת את עצמי משתמשת לעיתים ב"עלייה", לפעמים ב"הגירה", מתלבטת, מתקנת, כותבת ומוחקת.
אבקש לציין עוד מספר נקודות שאולי יציפו את הקוראות והקוראים. אשתמש בהכללות; מי שעלה מברית המועצות לשעבר ייקרא רוסי, מי שנולד בארץ ייקרא ישראלי. אגולל חלקים מסיפור העלייה שלי ושל משפחתי, ועל כן אניח הנחות, אעלה זיכרונות, תחושות ורגשות. בבואי לחלוק את הסיפור האישי שלי ולהצביע על הקולקטיבי, אין בכוונתי להפחית מקשייהן של עליות אחרות, מאתגריהן ומסיפורי החיים המרכיבים אותן. כל סיפור עלייה מכיל את כל הדרמות של החיים, ובכל אחד מהסיפורים טמונים מרכיבים טרגיים. אשתדל להיות נאמנה לחוויות כמו שהן ולראותן מנקודת מבט רחבה. מעל לכול אשתדל לחמול על עצמי, על משפחתי ועל המדינה והקהילה שאליהן עליתי. המציאות היא תמיד הרבה יותר מורכבת.
סבא מיכאיל (מישה) דרנובסקי, וטרן הצבא האדום
בשבת הטבח, הייתי בשלהי העריכה של הספר. עם ארבעה בנים ובעל במילואים, הטרגדיה הלאומית הפגישה אותי וכל אחת ואחד מאיתנו לריקוד אכזרי עם כל השלדים הפרטיים בארון שלנו. הכי פשוט היה להניח בצד, לזמן בלתי מוגבל, את חלום הלידה של הספר. אבל המורשת היהודית הזורמת לי בדם וקיימת בדנ"א שלי, הייתה ועודנה חזקה ממני ומאיתנו. בחסות הטרגדיה הנוראה שפקדה אותנו כעם, התחברתי לשורשי אבותיי בגולה, לסבא רבא ולסבתא רבתא מצד אבי, אשר נרצחו בגיא הריגה בעיר נֶבֶל על גבול רוסיה־בלרוס, כאשר כמעט באותו הזמן החתן שלהם, סבי מיכאיל, לחם עם שני בניו הגדולים, יאשה ובוריס, בצבא האדום, בעוד סבתי לובה, אשר הוריה נרצחו באותו גיא ההריגה, מחכה לו בבית עם ילדה. גם סבי מצד אמא, ארקדי, היה וטרן מלחמת העולם השנייה, וכן אחותה של סבתי. הרגשתי איך כל ההיסטוריה של משפחתי המורחבת מתנקזת לסיפור העלייה שלנו. איך הסיפור הפרטי שלי — של ילדה שזכתה לעלות לארץ, להיות החיילת הראשונה בצה"ל בשושלת שלה, ששירתה כתצפיתנית בגדוד 414 ובהמשך כמפקדת בהדרכה — מקבל משמעות אחרת. לימים מצאתי מכתב שכתב לי דודי יאשה, זה שלחם עם אביו במלחמת העולם השנייה כיהודי בצבא הרוסי, ועלה לארץ זמן קצר לאחר מות אחיו הקטן, אבי, ערב גיוסי לצבא. על כן ואל מול כל זאת נאבקתי עם עצמי על המשך היצירה, הרגשתי מחויבות עמוקה למשפחתי, לקהילה שלי ולעם היהודי במובן הרחב. כולי תקווה ותפילה שעד שספר זה יצא לאור, יהיו החטופים בטוחים בביתם, וכולנו נוכל לנסות להתחיל להחלים ולעמוד שוב על רגלינו.
מכתב ברכה לגיוס מדודי יאשה, גם הוא וטרן הצבא האדום
עם סיום העריכה החלטתי לתרגם את הספר לרוסית ולהטמיע את שתי השפות בספר אחד יחדיו. אחזה בי ידיעה ברורה שהמסע שלו ושלי לא יהיה שלם ללא החיבור בין דור וחצי ובין דור המדבר. דור ההורים. אלו שיצאו מאזורי הנוחות למען עתיד טוב יותר לילדיהם בארץ המובטחת, תמים ככל שזה יישמע, ובמיוחד לאחר הטבח של שבעה באוקטובר. עם השתתפותי בסדרת הדוקו "דור וחצי", ששודרה בכאן 11, למדתי שלא מעט ילדי והורי "דור וחצי" מעולם לא דיברו ביניהם על חוויות ההגירה ופצעיה. וגם כאשר אמא ואני סיימנו לצפות בהצגה "סיפור וחצי", בתיאטרון "מלנקי", אשר הייתה לי הזכות להיות אחת מיוצריה, היא שיתפה אותי שמעולם לא ידעה שכך הרגשתי. יתרה מזאת, היא אף שאלה אותי בעצב, "מה, הייתי אמא לא טובה?" אנחנו, ילדי "דור וחצי", לא רצינו להכביד ולהעמיס על הורינו, ושמרנו מהם את התמודדותנו היומיומית המורכבת. ולפני שתתחילו דעו כי אני פתוחה לביקורת, לנקודות מבט חדשות, ומעל לכול מבקשת שיובעו בכבוד. האומנית שבי היא ילדה המבקשת להתבטא, אנא תנהגו בנו ברכות.
ברית המועצות
ניתוח שקדים
*אזהרת טריגר*
אמא ואני יושבות במשרד אפרורי ופשוט של רופא הילדים המאפיין את שנות ה־80 ברוסיה, המזכיר את שנות ה־60 בישראל. הוא מבקש ממני לפתוח פה גדול, ואז פה ענק, ואז דוחף לי לגרון כלי מתכת קר בצורת מקל. אני עומדת להקיא, ובטעות או שלא בטעות בועטת לו ברגל. ילדה בקושי בת שש, שוקלת מעט יותר מ־20 קילו. הוא עצבני. פגעתי בנקודה כואבת (הוא עוד ינקום בי). הוא מסתכל על אמא שלי בפרצוף זועף, כמו אומר — איזו פרא זאת שמעיזה להביע רגשות. האבחנה חדה וברורה — פוליפים באף ושקדים בגרון! כמוה גם הטיפול — עקירה של השניים מהשורש!
קובעים תאריך לניתוח. להורים אסור להיכנס לבית החולים. מפקידים את הילד ועפים קיבינימט. אמא שלי, שמאמינה בשיח בגובה העיניים עם הילדים, מתחילה להכין אותי לקראת הניתוח ה"פשוט" הזה. היא מסבירה לי איך צריך להתנהג, מה לומר לצוות. אנחנו הולכות יחד לקניות בסופר, והיא מסכימה לקנות לי בובת ברבי בספונטניות. אף פעם לא הסכימו לקנות לי משהו "על הדרך". אני מאושרת, ולא יכולה להתרכז בכל ההסברים המבאסים. אני מרגישה שהניתוח הוא משהו רחוק שלעולם לא יקרה. קיימות בעולם רק אני והבובה עם השיער הבלונדיני והבגדים הלבנים. מדי פעם אני חוזרת למציאות ושומעת את אמא שלי בנאום ההכנה לניתוח: הרדמה, תבקשי מהם הרדמה. רק מלאו לי שש, אני בכיתה א'.
ובכן, התבדיתי ובענק. באחד הימים אמא מכריזה שהיום נוסעים לבית החולים. לא מזמן קנינו את האוטו הראשון שלנו, תוצרת ברית המועצות, מדגם זאפארוז'יץ (запорожец), טרנטה בצבע אדום מט. הטרנטה הזאת לא מגיעה לבית החולים בנסיעה אחת חלקה. צריך לעצור בכל כמה קילומטרים לקרר את המנוע. לי ולאחותי יש קריאה מיוחדת שאנו צועקות יחדיו לאבא כדי לעזור לדבר הזה להתניע — "אל תלחץ על המפתח!"
נוסעים לבית החולים. דממה באוטו. רק אני והבובה מאחור. חוששות. אני מלטפת אותה, מנסה להרגיע. להסביר לה את כל ההסברים שאמא נתנה לי. שלא תפחד כל כך. מאשפזים אותי כמה ימים לפני הניתוח. אנחנו עוברים בקבלה, ואמא מפקידה אותי בידי האחיות. אף אחת מהן לא שמעה על מאור פנים. שעת ערב, כלומר חושך. הן מבקשות ממני להתכונן לשינה. אני מחליפה לכותונת עבה שירשתי מאחותי בצהוב פסטל עם פרחים שהתבלו בכביסות־הרתחות־עִמלון. הפיג'מה מעומלנת וקשה, מדיפה ריח כביסה, ריח אמא. אני יכולה לעמוד בתוכה כמו רובוט, אני חושבת ומחייכת. המראה הראשון שנגלה לעיניי הוא ג'וק מטייל על כרית. אני רואה את צילו עליה. הצל גורם לו להיראות כמו ענק המטייל על הר. אלא שהוא מטייל על הכרית שאני אמורה לישון עליה. נערה מאמצת אותי לישון איתה. איזה מזל שיש ילדים טובים בעולם.
עברו כמה ימים, בוקר במחלקה. אני ושותפיי לחדר משחקים מחבואים. אני לובשת שמלת סרפן אפורה, ותחתיה סוודר גולף דק לבן. בחזית הסרפן תפורה איילה מפלסטיק. אני ממוללת אותה באצבעותיי כשאני מרגישה מפוחדת. מישהו קורא בשמי. אני נאחזת באיילה, אין לי זמן עכשיו לרוץ להביא את הבובה החדשה שלי. אחות עם שיער שחור, איפור מוגזם וקול בס, מחזיקה את רשימותיה על קרטון וצורחת את שמי בפקודה. אני מזדקפת בפחד. ליובוב דרנובסקייה! היא צועקת. היא מדגישה את ה־ייה, הסיומת היהודית של השם שלי. היא בטח שונאת גם את המראה היהודי שלי. תמיד בלטתי. ילדה קטנה עם תלתלים שחורים, שרוצה להיות כמו כולם - מראה רגיל עם שם רגיל. האחות שוב צועקת, ואני מזהה משהו מוזר בקול שלה כשהיא קוראת את שמי. למה אני מרגישה את מה שהיא חושבת עליי? אני יוצאת ממחבואי בפחד מהנורא מכול, שבקרוב יתברר כמוצדק.
זרה בגן הילדים, ראשונה מימין
אני מנסה נואשות וללא הצלחה לעמוד בקצב ההליכה של המפלצת הזאת. אני מתנשפת, בוכה ומפוחדת. אין לי סיכוי להדביק אותה. היא שני צעדים של ענקית מפחידה לפניי. כל הנאומים של אמא צצים לי מייד במוח. אני מנסה לשלוף משהו שיעזור לי להירגע. אני מתחילה לבכות ולמלמל לה תוך כדי, שאמא שלי אמרה לי לבקש הרדמה. היא מסתכלת אליי למטה ואחורה, משתרכת מאחוריה, ונובחת עליי שאסתום. בסוף אנחנו מגיעות. מחלקת הנידונים למוות. כיסא ניתוחים ענקי ניצב במרכז החדר. אני מזהה את הרופא שקיבל ממני רגלית, ועוד שתיים או שלוש אחיות. כולם, בהסכמה, מתעלמים ממני וממצבי הרגשי. אני אוויר. אחת מהן מגישה לי שני סינרי גומי ענקיים. כאלה שמתאימים לרוצחים סדרתיים, כמו ל״דקסטר" מסדרת המתח. אני בוחנת את הסינר המוזר העצום הזה על שני כיסיו הקדמיים. אחת האחיות מסבירה לי לירוק לשם את הדם כשיאמרו לי. אני מרגישה כיצד אני הופכת לבנה. הדם אוזל מגופי. אני מחשבת את צעדיי וסורקת את החדר. אני עם הסינרים עליי. עם כל התחפושת הזאת הם מבקשים ממני לטפס על כס המלכות, הלוא הוא כיסא הנידונים למוות. קושרים אותי לכיסא עם חגורות: את ידיי, החזה שלי ורגליי. אין לי אפשרות לזוז. אבל הם כנראה מרגישים שזה לא מספיק לילדה קטנה ורזה בת שש. שתיים מהאחיות נעמדות מאחוריי וקושרות את ראשי לכיסא עם סדין בית חולים לבן. הרופא יושב מימיני, וכל הציוד שלו ערוך לידו. הוא מסיים למלא מזרק, מסתובב ומסמן להן בעיניים להחזיק לי את הראש. הם רוצים לעשות לי "הרדמה", הם מסבירים. אמא אמרה לי שההרדמה אמורה למנוע את הכאב. אני מחזיקה את הלסתות שלי נעולות בכל הכוח. אני מבינה מה הולך פה, ואני לא אוותר בקלות. אני צורחת. מובן שהם גוברים עליי, ומחט ענקית מוחדרת לי לגרון. הניתוח מתחיל.
אני לא יודעת כמה זמן ארך הניתוח. איבדתי תחושת זמן. אני זוכרת תחושה של כל מיני חפצי מתכת קפואים מוחדרים לי לגרון בכפייה, בכוח. אני זוכרת חתיכות של בשר נתלשות ממני. אני משתמשת בסינר כמו שהסבירו לי, ועוד איך!! כל הפה שלי מלא דם ובשר שנשר ממני. אני יורקת הכול החוצה כמו חיה. בשלב כלשהו בניתוח, מרוב שהשתוללתי וזזתי ונלחמתי בהם, נתקע לי אחד ממכשירי העינויים בגרון. הרופא צורח שהוא יקרא למשטרה, ואני צורחת מכאב. למרות שאני קשורה גם ברגליים, אני שוב מצליחה להכניס לרופא הזה מכה ברגל!
איך שאני מתרפקת על הבעיטה הזאת. הם לומדים לקח וקושרים גם את השוקיים שלי בסדין לבן. הם הכניעו אותי, אני רפויה ונתונה באפיסת כוחות, פשוט מחכה שזה ייגמר. זה הרי חייב להיגמר מתישהו. זה נגמר. שחור. אני לא זוכרת כלום. מתברר שלאורך כל הניתוח אמא שלי עמדה מתחת לחלון ושמעה את הצרחות שלי.
אני מתעוררת בחדר. הגרון שלי כואב כאילו חרבות מאיימות לצאת מתוכו. אני לא יכולה לדבר, לאכול, לצחוק. חוזרת לישון. מסרבת לאכול. הוראות הרופא לאחר הניתוח — לשתות מים פושרים באמצעות כף. אני מסרבת. ובכלל, הגוף שלי מסרב לאכול בחדר אוכל שזכור לי כמסריח במיוחד, ובו טבחיות ענקיות עומדות עם סירים שתואמים את הגודל שלהן. ההורים שלי מגיעים לבית החולים פעמיים ביום כדי להביא לי אוכל, שגם אותו אני מסרבת לאכול. הם מחכים מתחת לאדן החלון של חדר האשפוז שלי, אני נעמדת על אדן החלון, הנערה המאמצת שלי מחזיקה אותי ומכריזה באוזני אמא שלי בקול רם שאינני אוכלת כלום. באחד הלילות ילד מקיא בחדר. משום־מה האחיות טוענות שזו אני ומכריחות אותי לנקות את זה. ביום אחר אמא שלי מסתננת לבית החולים עם חלוק לבן, מתחפשת לרופאה כדי לראות אותי.
לאחר מספר ימים נוספים, מכיוון שאני ממשיכה לסרב לאכול, נותנים לאמא שלי אישור רשמי לבקר. היא מביאה מרק עוף בצנצנת זכוכית. אנחנו יושבות באולם קטן של המחלקה, הממוקם בסוף המסדרון בצמוד למטבח, ואני הולכת לחדר שלי להביא כף. כשאני חוזרת, אני רואה שהדלת נעולה, ונדרש קוד כדי לפתוח אותה. אחת הטבחיות קולטת אותי ומתחילה לצעוק, לא נותנת לי לצאת לאולם. אני מתחילה לדפוק בהיסטריה על הדלת ולצעוק שאמא שלי מחכה לי בצד השני, ואמא שלי עומדת בוכה מהצד השני. בגלל שלטבחית יש לב "חם", היא מרשה לי לצאת לאמא.
ביום השחרור אני יוצאת מהמחלקה, יורדת במדרגות, ואמא שלי עומדת למטה ומקבלת את פניי. צעד ועוד צעד. אני הצל של עצמי. מדרגה ועוד מדרגה, ואני מרגישה כאילו אוטוטו אני עומדת לשבור את הרגל. העצמות שלי בולטות מאוד. אני מחזיקה בקיר וצועדת לכיוון אמא שלי כמו אחרי מלחמה, הלומת קרב. שנים אחרי הניתוח, כשהייתי מספרת מה היה שם, עדיין הייתי בוכה.
