פרק 1
ילדה רעה מאוד
גבריאל
צרה צרורה: זה נגמר. אתה ואני, נגמר. צדקת, ואני לא בסדר. אתה אחת הסיבות. קשה לי. קשה לי לראות אותך ולהתעלם מהכול. כשאני רואה אותך, אני נזכרת באבא שלך. אני מצטערת, אבל אני לא רוצה לראות אותך יותר. נחזור להתחלה. נתעלם זה מזה, אני לא אהיה קיימת בשבילך, ואתה לא תהיה קיים בשבילי.
אני מתעורר להודעה הזויה מאוולין. היא הזויה כל־כך שבהתחלה אני לא מתייחס אליה ברצינות. רגע אחד היא כאן. מנשקת אותי, מתכרבלת איתי וכמה דקות אחר כך מחליטה שהיא לא רוצה שום קשר אליי?
אני מניד בראשי כלא מאמין וקורא שוב את מה ששלחה.
״זה נגמר. אתה ואני, נגמר.״
״כשאני רואה אותך, אני נזכרת באבא שלך.״
החיוך שהיה על פניי כשראיתי שיש הודעה ממנה נמחק.
היא משווה אותי לאבא שלי? מה עובר עליה?
אני זורק בכעס את הטלפון שלי על המושב הריק בטנדר ומביט אל התלמידים הנכנסים לתוך בית הספר.
אני משעין את הראש על משענת הכיסא, יודע שלא אוכל לדבר איתה כאן כמו שצריך. לעזאזל, אצטרך למצוא זמן מתאים לכך.
אני יוצא מהטנדר וטורק את הדלת בעצבים.
זה שהיא לא ענתה לשום הודעה ממני רק מעצבן אותי עוד יותר.
אני עובר זועף על פני תלמידים במסדרון, והם זזים מדרכי ושולחים לעברי מבטים סקרניים.
אני נעצר ונשען על קיר הלוקרים ליד ריי ודייב.
״בוקר טוב?״ דייב מחליף מבט עם ריי.
״בוקר,״ אני עונה בקצרה.
״הכול טוב?״ ריי שואל. אני מביט בו כשאמברלי נעצרת לידנו.
״היי בנים,״ היא אומרת, מביטה בהם ואז בי. ״נו? אתה עדיין כועס עליי?״ היא שואלת ואוחזת בתיק הצד שלה בכוח. ריי מסמן לי בעיניו להיות נחמד אליה, ואני נושם נשימה עמוקה.
״אולי נסדר את העניינים בינינו, מה את אומרת?״ אני מציע לה, והיא מרימה גבות מופתעת.
אמברלי מסיטה מבט בביישנות ומהנהנת. ״כבר חשבתי ששכחת ממני,״ היא מודה בלחש.
אני נועץ בה מבט ובולע את הכעס שיש לי כלפיה בכוח. ״נלך לכיתה ונדבר?״ אני שואל ומושיט לעברה את ידי. היא מחייכת ולוקחת את ידי. ריי טופח על גבי, וכולנו ממשיכים במסדרון.
״אחרי אתמול, כבר חשבתי שלא תדבר איתי,״ אמברלי ממלמלת לצידי ומעיפה בי מבט מהוסס.
אני מחייך. אם אוולין חושבת שהיא יכולה לשחק איתי משחקים, אז גם אני יכול, ואני יכול גם לנצח. היא שכחה מי אני, כנראה. היא עומדת להשתגע כשתראה את אמברלי לידי.
כשאנחנו נכנסים לכיתה, עיניי נמשכות דבר ראשון לאוולין. היא מדברת עם ברודי ויושבת במקומה ליד אדריאנה. זיק של כעס פועם בי. אני מסיט ממנה את מבטי ומתיישב. מודה על שהיא יושבת מאחור ושלא אצטרך לראות את פניה.
ריי מזיז את אמברלי הצידה. ״לפני השיחה המדוברת, אני צריך רגע עם גבריאל.״ הוא מחייך אליה ומתיישב לצידי. ״קדימה, דבר,״ הוא אומר ברגע שאמברלי מתרחקת.
״על מה?״ אני מבלגן את השיער.
״בסדר, תחסוך ממני את כל המשחק הזה שאתה משחק מול כולם בנוגע לאוולין כי יש לי עיניים ואם זה לא מספיק אני גם מכיר אותך.״
אני מניד בראשי. ״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״
״אחי, תפסיק כבר עם ההצגות, ותודה שאתה מאוהב בה.״ ריי מתעצבן עליי.
לעזאזל, מתי נהיית חד הבחנה כזה? אני בוהה בו לרגע וצוחק. ״השתגעת? אני? מאוהב? ועוד בה?״ אוולין חשובה לי. מאוד. אם יש משהו שברור לי הוא שאני רוצה לבלות איתה בכל רגע, כל הזמן. הזמן בנפרד כאן והלילות כשאנחנו נאלצים להיפרד כדי שכל אחד יקום בבוקר בביתו, קשים לי. אני מהסס ולא יודע מה לומר והוא מבחין בכך.
״מה קורה איתך? אתה עצבני, מה היא כבר עשתה?״ הוא רוכן לעברי ולוחש, ״זה קשור לאבא שלך? לתמונות שמצאת?״ הוא פוער את עיניו בזעזוע, ״אל תגיד לי שמצאת עוד משהו?״
אני נושף בתסכול. ״שכח מזה, הכול בסדר. תקרא לאמברלי כדי שאסיים את הסיפור הזה, טוב?״
״גם זה קשור לאוולין, נכון? כי נראה היה שאתה קשה עם אמברלי בגללה – ״
״אתה מוכן לקרוא לה כבר?״ אני שואל חסר סבלנות.
הוא נאנח ומתרומם. ״המלך זימן אותך,״ ריי מודיע לאמברלי ועוקץ אותי באותה הזדמנות. אני מחייך.
כעבור שנייה אמברלי מתיישבת על השולחן שלי ומביטה בי בחיוך. ״היי, התגעגעתי לזה.״ היא מצביעה בינינו וחיוך קטן על שפתיה.
אני מתבונן בה ומהנהן, עדיין כועס על מה שהיא עשתה לאוולין.
אוולין שמה לב שאני מדבר עם אמברלי או שהיא עדיין מדברת עם ברודי? לעזאזל, מתחשק לי להחטיף לו. הוא יודע שאוולין שלי.
״זה שאנחנו ככה, זה אומר שאתה סולח לי?״ אמברלי מטה את ראשה בשאלה ומנסה להבין מה עובר לי בראש. אני מחייך חיוך קטן.
״עד לשטות הבאה שלך.״ אני מרים גבה ומצחיק אותה.
״אוי, גבריאל. אני נשבעת שאתנהג יפה ולא אפסיד אותך שוב.״ היא מרצינה ומביטה בי לרגע. ״אז מה הסיפור שלך איתה?״ עיניה מביטות לרגע באוולין מאחור.
״אוולין היא העסק שלי לא שלך,״ אני מבהיר לה ונראה שהיא מבינה את המסר.
״בסדר, אנסה לשתוק ולא להגיב אליה.״ אמברלי מרימה את ידיה לאות כניעה.
אני מצר את עיניי כשהיא יורדת מהשולחן ונושקת ללחיי.
״אבל תדע שהתגעגעתי אליך,״ היא אומרת בעצב והולכת.
אני נועל את הלסת בכוח ונושם עמוק.
* * *
הגוף שלי חם מדי, כל השרירים שלי מתוחים ומסביבי אני שומע את רעש המשחק, הכדור שמתגלגל וצעקות העידוד. אני כאן, אבל לא באמת מצליח להיות נוכח. עיניי נודדות בין הקהל ומנסות למצוא אותה בתוך כל ההמולה הזו, אבל היא לא פה. אין שום סימן לאוולין סוייר.
הכדור עובר אותי במהירות, אני מנסה להגיע אליו, אבל הוא חולף על פניי שוב.
״גבריאל! הכדור שם! מה עובר עליך היום?!״ מארק צועק עליי בעוד שמאחוריי נשמעת שאגת הניצחון של הקבוצה השנייה אחרי שהם זכו בנקודה נוספת.
הייתי מרוכז כל־כך במה שאני לא רואה, שלא ראיתי את מה שמתרחש על המגרש.
״זה לא ברור? הוא לא כאן היום,״ שיי אומר למארק, ואני נועץ בהם מבט.
״מה?״ אני שואל, לא מצליח להסתיר את כעסי.
״אתה דופק את המשחק, גבריאל! זה מה!״ שיי צועק, וכמה תלמידים מסביבנו עוצרים ובוהים בנו.
״תגיד את זה שוב,״ אני מציע ומתקרב אליו רואה איך כולם מתרחקים, שיי בעצמו צועד לאחור.
״רק אמרתי את האמת, שאתה לא מאופס.״
״היי, גבריאל! אתה מוכן להירגע?״ ריי הודף אותי לאחור, אחרי שהמשחק נעצר לחלוטין.
אני מצר את עיניי ונושף בכעס. ״שחרר ממני, ריי.״ אני מתנער ממנו, אבל הוא מסמן לדייב ושניהם חוסמים לי את המעבר.
״צא החוצה ותירגע, אי אפשר להמשיך ככה!״
דייב מניד בראשו. ״אחי, הם צודקים משהו בהחלט עובר עליך.״
״מצוין! אז אני עף מכאן, גם ככה המשחק הזה גרוע!״ אני מתפרץ על שניהם.
״לך כבר! מה נסגר איתך?״ ריי צועק לעברי.
נושם בכבדות, אני יוצא החוצה, שומע את הדיבורים סביבי ורואה את אדריאנה נועצת בי מבט שואל. היא מסירה את עיניה ממני במהירות ומעמידה פנים שהיא מתעסקת בטלפון שלה.
אני מנגב את מצחי המיוזע והולך אליה.
עיניה החומות מביטות בי בשאלה והיא ממצמצת. ״היי,״ היא מתחילה לומר, ואני קוטע אותה בגסות אין לי זמן לנימוסים, ״איפה היא?״
״איפה מי?״ אדריאנה מביטה סביב, מעמידה פנים שהיא לא יודעת למי אני מתכוון.
אני צוחק במרירות ומרים גבה. ״אני גם ככה עצבני, אדריאנה. בבקשה ממך ספרי לי.״
היא בולעת בחשש ומהנהנת. ״בסדר, בסדר, אבל אל תוציא את העצבים שלך על אוולין,״ היא מבקשת ומצביעה עליי.
אני מהנהן. ״אהיה רגוע אני מבטיח, אבל אני חייב לדבר איתה.״
אדריאנה נושפת בכניעה. ״היא נמצאת במלתחות.״
אני מסתובב וממהר אל הבניין.
״היי! אבל אל תגלה לה שאני זו שסיפרה לך, היא תהרוג אותי!״ היא צועקת אחריי וגורמת לי לחייך. כן, אוולין בהחלט תהרוג אותה.
לעזאזל, התגעגעתי אליה. אני מרגיש את הכעס שהיה בי מתחיל להתפוגג. אקשיב לה, אשמע מה גרם לה להתנהג מוזר כל־כך. אני רץ למלתחות, מגיע לדלת בנשיפה ופותח אותה.
״אני יודע שאת כאן אוולין, דברי איתי. אני...״ אני מתחיל לומר, אבל המילים מתפוגגות לי באוויר. אני נעצר במקום כשאני רואה את אוולין וברודי מתנשקים.
בשניות היא הודפת אותו ממנה, נעמדת ומביטה בי חיוורת לחלוטין. עיניה הירוקות מביטות בי בחשש, אבל היא לא אומרת מילה, לא מנסה אפילו.
אני רק מביט בה ומרגיש איך תחושת הבגידה שורפת אותי מבפנים. אני כועס, לעזאזל, אני זועם.
״שכחי מזה, אני כבר לא רוצה לשמוע אותך,״ אני אומר ובקושי שולט בעצמי. ביד רועדת, אני פותח את הדלת ויוצא החוצה. טורק את הדלת אחריי.
אוולין
״אני לא מאמינה שזה מה שעשית.״ אדריאנה עומדת מולי בשילוב ידיים ומבט כועס. שנייה אחר כך היא ממשיכה לצעוד הלוך ושוב וגורמת לי לסחרחורת.
אני נושמת בכבדות ומניחה את ידיי על פניי.
״זה פשוט קרה. אני לא יודעת. לא חשבתי על כלום, המוח שלי פשוט התרוקן. לא התכוונתי שגבריאל יראה אותנו. לא הייתי עושה דבר כזה.״ אני מנערת את ראשי ומנסה למחוק את המבט המזועזע שלו מהזיכרון שלי. ״לעזאזל, גם ברודי הסתבך בגללי עכשיו.״
״טוב, את לא יכולה להסתתר כאן כל היום,״ היא אומרת ופותחת את דלת המלתחות, ממתינה שאצא.
אני יוצאת והולכת אחריה, ממצמצת כמעט כל שנייה, מנסה למנוע מהדמעות להגיע שוב ושוב. ככל שאנחנו מתקרבות לכיתה כך הרעש נשמע יותר ויותר. רעש של משהו נשבר.
היא פותחת את דלת הכיתה לאט, ואני לא מוכנה למה שאני רואה.
גבריאל יושב על ברודי ומטיח בו אגרופים ללא הבחנה, בכוח ובחוסר שליטה. דייב וריי מנסים לעצור אותו, אבל הם לא מצליחים. גבריאל נראה מרוחק, מחוק לגמרי.
אלוהים, למה גרמתי?
אני שולחת את ידי קדימה, מנסה לגעת בכתפו של גבריאל. אולי אם אני אתפוס אותו, אצליח לעצור את הבלגן הזה, אבל הוא לא עוצר. לא רק שהוא לא מאט, הוא לא מתייחס אליי.
״תעופי מכאן! הכול בגללך! תראי מה עשית!״ אמברלי הודפת אותי לאחור.
״אמברלי, די! אל תחמירי את המצב, זה לא הזמן.״ המילים של ריי נעלמות ברקע הצעקות, אבל אני רואה איך הוא מביט בי, הוא כועס, אפילו מאשים.
״אני לא התכוונתי...״ אני מנסה להסביר, אבל המילים שלי נשמעות חסרות ערך כל־כך. תחושת האשמה שוטפת אותי כמו אוקיינוס שגליו מאיימים להטביע אותי.
״לאף אחד לא אכפת, לעזאזל!״ אמברלי צועקת עליי.
״אמברלי, די כבר!״ ריי מזיז את ראשו ומרים עליה את קולו.
״מישהו צריך להגיד את זה לזונה הזו!״ היא נועצת בי מבט חד.
ריי נאנח. ״פשוט תלכי, אוולין. עשית מספיק.״ הוא מסתובב ומנסה שוב להפריד בין גבריאל לברודי.
אני מביטה סביבי, חוטפת מבטים מתלמידים. הדמעות זולגות מעיניי, אני מוחה אותן בכוח ומנסה לשמור על סוג של שליטה. אני רואה איך גבריאל לא מסוגל להפסיק. אני אוחזת בכתפיו ומנסה להרחיק אותו מברודי, מנסה לעצור אותו. ״תפסיק! בבקשה, תפסיק!״ אני צועקת, לא יודעת איך לתקן את מה שעשיתי.
העיניים השבורות שלו פוגשות בשלי וליבי מחסיר פעימה. הוא מתנער ממני בכעס ומביט בי. כשהוא צועד לעברי הכול קופא במקום, הכול משתתק סביב ואפילו האוויר הופך לכבד. אני בקושי נושמת, מרגישה את דפיקות הלב שלי ומנסה לא להישבר כשהוא מוטרף מכעס ונושם בכבדות. הוא נעצר, מצמיד את מצחו לשלי, ואני עוצמת את עיניי כשהוא קרוב כל-כך. אני מנסה לנשום. לא יודעת איך להרגיש או איך לא להרוס יותר ממה שהרסתי.
״אני שונא אותך בגלל זה,״ גבריאל אומר בקול יציב וקר, שגורם לי לפקוח את עיניי ולהביט בעיניו.
״קדימה, בוא נצא מכאן.״ ריי גורר את גבריאל לאחור ואמברלי ודייב ממהרים אחריהם.
״את בסדר?״ אדריאנה ממהרת לעמוד לידי ומביטה בי בחשש.
אני בולעת ומהנהנת בכבדות. ״אני בסדר.״ אני נושמת עמוק, עדיין לא מעכלת את מה שקרה כאן הרגע. אני מסתובבת ורוכנת אל ברודי. ״סליחה,״ אני לוחשת לו בקול שבור, מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי ומנסה לבלוע את הכאב שפורץ מתוכי.
* * *
ברחתי, ברחתי מהתיכון. חזרתי הביתה והסתגרתי בחדר. המחשבות מציפות אותי. לא הייתי צריכה לחזור לכאן. הייתי צריכה להישאר בטוחה עם אוליו. הוא לא היה מת והיינו פשוט מאושרים יחד. אולי היינו שוכרים איזו דירה ונשארים חברים לנצח.
אני מנגבת את הדמעות מעיניי ונושמת בכאב. ״לעזאזל,״ אני ממלמלת בכעס שולחת את היד אל השידה, לוקחת את הארנק שלי ואת משקפי השמש. אני יוצאת מחדרי וממהרת במדרגות אל הדלת, החוצה מהבית. אני רצה אל תחנת האוטובוס, מרכיבה על עיניי את משקפי השמש ועולה על האוטובוס שעוצר בתחנה.
אני נשענת על החלון ונוסעת בשתיקה, מנגבת את הדמעות.
תמיד הייתי כזו פזיזה, תמיד עושה צרות. אני אפילו לא יודעת למה נישקתי את ברודי. הוא רק חבר לא יותר מזה. נכון שהוא הקניט אותי, אבל הוא רק צחק, ואני סיבכתי הכול עם הפזיזות המטומטמת שלי.
* * *
כשהאוטובוס עוצר אני יורדת וצועדת לחנות הקרובה. אני מתפללת שהמוכר לא יסרב וייתן לי לקנות את הסיגריות. אני עומדת מול הדלפק, מסמנת למוכר שאני מבקשת שתי חפיסות ונושמת עמוק כשהוא מעיף בי מבט. אני מסדרת את משקפי השמש ומקללת את המדים שאני לובשת, הם מסגירים אותי.
לאחר רגע של מחשבה הוא נאנח ומזיז את ראשו. ״אתן לך רק חפיסה אחת.״
אני מהנהנת, לוקחת את החפיסה, משאירה את השטר על הדלפק ועוזבת את החנות.
אני מדליקה אחת אחרי השנייה, צועדת ישר ונושמת עמוק את האוויר שסביבי,
נעצרת מול השערים הגבוהים שמולי ונכנסת פנימה אל בית הקברות.
אני הולכת בדממה לאזור שאוליו קבור בו, נעצרת, מביטה על הקבר שלו ועל הפרחים הישנים שמונחים עליו. אני מתיישבת צמוד לקבר ומעשנת, נושמת עמוק ורק מביטה על הקברים האחרים סביבי.
״אתה חושב שאני מפלצת? או כמו שכולם אומרים, זונה ארורה?״ אני נותנת לדמעות לזלוג על לחיי.
״הרי זה מה שעשיתי. נישקתי את ברודי. אני פאקינג זונה, אוליו,״ אני ממלמלת, מוציאה את העשן מבין שפתיי ובוהה בו מתפוגג באוויר.
״נמאס לי, אוליו.״ אני מביטה בקבר הקר.
״נמאס לי להיות כאן בעולם הנורא הזה.״ אני משעינה את ראשי על הקבר.
״נמאס לי להילחם, אני לא רוצה להיות החזקה יותר. זין על העולם ועל כל שאר האנשים שכאן. אני שונאת את כולם.״ אני עוצמת את עיניי בכוח.
״אולי פשוט אישאר כאן איתך? זה יהיה טוב, לא?״ אני לוחשת, זורקת את הסיגריה הרטובה על האדמה הלחה לצידי ומנסה ללא הצלחה להדליק אחת נוספת.
כנראה בלי לשים לב נרדמתי. כשאני פוקחת את עיניי שוב הכול חשוך סביבי, השמיים האפורים שהיו קודם לכן נעלמו, וכעת מחליפים אותם עננים כהים וגשם שמרטיב הכול.
״מושלם.״ אני מרימה את חפיסת הסיגריות שלי. היא ספוגה לחלוטין והסיגריות שנשארו בתוכה כבר הרוסות.
״אני הולכת.״ אני נעמדת ומביטה אל הקבר הקר והבודד. אני רוכנת אליו ונוגעת בו.
״אני אוהבת אותך.״ אני מפריחה נשיקה אל הקבר הדומם ויוצאת מבית הקברות.
נעליי מתלכלכות בבוץ והתלבושת שלי ספוגה במים, אבל לא אכפת לי. לעזאזל, לא אכפת לי מכלום. אני מוציאה את הארנק שלי מהכיס, גם הוא רטוב.
״יופי,״ אני ממלמלת בציניות וצועדת בשולי הכביש מלווה בגשם, ברקים ורעמים.
אני בוהה בכביש הכהה לצידי. מרותקת ממראה טיפות הגשם עליו. זה עד כדי כך יפה, שאני מתיישבת על שולי הכביש ופשוט בוהה בטיפות, סתם כך.
אני משעינה את ראשי על ברכיי ומביטה בשקט, מקשיבה לרעש הגשם.
אני משחקת עם התליון שאוליו נתן לי, מרגישה רע כל־כך עם עצמי, מושכת באפי ונושמת עמוק.
כמעט שלא חולפים רכבים בכביש, אז כשרכב מאט ועוצר לפניי, אני נעמדת מייד.
דלת הנהג נפתחת ובחור יוצא החוצה. ״היי, את בסדר?״ הוא שואל ומניח את ידו על ראשו מנסה להגן על עצמו מטיפות הגשם.
אני מכווצת את עיניי ומחליטה להתעלם ממנו ולהמשיך לצעוד לתחנה הקרובה.
״היי! תלמידה!״ הוא קורא ואפילו מתחיל לרוץ לכיווני.
בבהלה אני מתחילה לרוץ לאותה חנות שקניתי בה את הסיגריות קודם לכן.
אני נכנסת פנימה חסרת נשימה ומביטה במוכר בבהלה.
״לעזאזל, את ספוגה במים. צאי לי מהחנות!״ הוא צועק ומצביע על הדלת.
הדלת נפתחת ורעש הפעמון גורם לשנינו להביט בבחור שרדף אחריי נכנס פנימה.
אני צועדת במהירות לקופה מרימה פנס גדול שנח למכירה על הדלפק באיום כלפי הבחור.
״תתרחק ממני, חתיכת סוטה!״ אני צועקת.
״היי אתה, צא לי מהחנות!״ המוכר צועק לבחור, והוא ממהר להסתלק. אני נושפת בהקלה ומניחה את הפנס חזרה.
המוכר מביט בי ומגלגל את עיניו. ״חכי כמה דקות עד שהוא יסתלק ותסתלקי גם את. את נראית לי מטורללת. כדאי שתצאי מכאן, אין לי כוח לדרמות.״ הוא מנפנף בכף ידו.
אני מביטה בו המומה ומניחה את ידיי על מותניי.
״אני במצוקה,״ אני אומרת כשהוא מתבונן בבגדיי הרטובים ואז בתליון שעליי.
אני מעקמת את אפי ופותחת את הדלת, גורמת לפעמון לצלצל שוב.
״אם תראה כתבה בחדשות על תלמידה שנרצחה באכזריות לצד הכביש, תדע שלא עשית דבר כדי למנוע זאת!״ אני מצביעה עליו ויוצאת.
אני מביטה סביבי בבהלה, אבל לא רואה שום סימן לרכב שהיה כאן קודם.
אני רצה כל הדרך עד לתחנת האוטובוס. מה אם הבחור ההוא יחזור?
אני מתיישבת בתחנה, מחבקת את גופי בחשש וממתינה לאוטובוס. הוא לא מגיע. גופי כולו רועד מהקור. לעזאזל, אין עליי אפילו מעיל.
אני רואה מבעד לגשם השוטף את המוכר יוצא מהחנות שלו ונועל אותה. אני מכווצת גבות, נראה שהוא באזור גיל החמישים. הוא מעיף מבט לאחור, אך לא נראה שהוא מבחין בי. לאחר מכן ממשיך למכונית שלו החונה לצד חנות הדרכים.
אני מצפה לראות אותו דוהר על הכביש, אבל הוא מסתובב ונעצר ממש בתחנה, מולי.
החלון נפתח והוא מביט בי במבט מיואש.
״תיכנסי, אקח אותך הביתה.״
אני קמה וניגשת לחלון. ״למה? אתה לא רוצה על המצפון שלך רצח?״ אני שואלת משועשעת.
״תיכנסי, לפני שאתחרט,״ הוא אומר בחוסר סבלנות.
אני נכנסת ומתיישבת על הכיסא משפשפת את ידיי זו בזו מול המזגן החם.
״למה את כאן לבדך בשעה כזו?״ הוא יוצא חזרה אל הכביש המהיר.
״ביקרתי חבר בבית הקברות,״ אני אומרת והוא מעיף בי מבט סקרן.
״לאן את צריכה להגיע?״
״אתה יכול להוריד אותי בתחנה הבאה אולי לשם האוטובוס יגיע.״
״אקח אותך הביתה. בשעות האלו כבר אין אוטובוסים.״
אני ממצמצת. ״מה השעה?״
הוא מביט בי כאילו אני מטורפת. ״עכשיו אחת לפנות בוקר.״
״אה.״ אבא ואימא יהרגו אותי.
״את מסוממת או משהו?״
״לא, רק דיכאונית.״ אני מושכת בכתפי.
הוא נאנח ומניד בראשו. ״איפה את גרה?״
״בעיירה הקרובה. שעה נסיעה מכאן,״ אני לוחשת, מוטרדת מכך שזה רחוק.
״זה בסדר, אקח אותך.״
״באמת?״
״את מעדיפה שאתן לתלמידה להירצח באכזריות לצד הכביש?״ הוא מקניט ומרים גבה.
אני מחייכת אליו. ״תודה. אשלם לך על הדלק ברגע שאגיע הביתה.״
הוא מהנהן ומצביע על חבילת מסטיקים. אני מביטה בו לוקחת כמה ומכניסה לפה.
״אני וולטר, ואת?״
״אוולין.״ אני מחייכת אליו חיוך קטן.
״אוולין, את בסדר? ההורים שלך ודאי דואגים.״
״כן. פשוט שכחתי את עצמי.״
* * *
כשסוף־סוף אנחנו נכנסים לעיירה ומתקרבים לבית שלי הוא עוצר את הרכב.
״חכה כאן, כבר אביא לך את הכסף.״
״לא צריך, אוולין. לכי לישון.״
דלת הבית נפתחת ואימא ממהרת לצאת החוצה, אבא בעקבותיה, נראה ששניהם חיכו ועמדו מול החלון.
״שיט,״ אני לוחשת ויוצאת מהרכב, נושפת בתסכול ורואה את שניהם עומדים בגשם השוטף. אבא מביט בי במבט מאוכזב. ״תיכנסי הביתה עם אימא.״
אני מהססת לרגע, אבל אז נכנסת בדיוק כמו שביקש.
״הוא רק עזר לי,״ אני מסבירה לאימא בזמן שאבא כנראה מדבר בחוץ עם המוכר.
״מה חשבת לעצמך להיעלם ככה!״ היא צועקת.
אני עומדת באמצע הסלון כשאבא פותח את הדלת בכעס.
״הוא אמר שמצא אותך לבדך ליד הכביש! השתגעת?!״ אבא מתפרץ.
״נרדמתי בבית הקברות. לא התכוונתי להישאר שם מאוחר כל־כך, אני נשבעת.״ אני מביטה בשניהם באומללות.
״אני אקבל התקף לב ממך.״ אימא מתיישבת על הספה.
״בסדר, תעלי להתקלח. כולך רטובה.״ אבא מצביע על המדרגות.
אני מתקדמת, אוחזת במעקה ומתכוונת לעלות כשהוא אומר בקול נוקשה, ״ותחזרי הנה. יש לנו שיחה לנהל." אני מהנהנת ועולה לחדרי.
אני שוטפת את גופי ומקרצפת בכוח. המים החמים מרגיעים מעט את סערת הרגשות שבתוכי.
אני מצחצחת שיניים בזריזות ומברישה את השיער מול המראה, נושמת עמוק ויוצאת החוצה.
״הכול בסדר,״ אני ממהרת לומר ומתיישבת על הספה. חוטפת מבט מאבא.
״אוולין, מה קרה?״ הוא שואל ומפתיע אותי. אני מושכת בכתפיי, בוהה בו ובאימא. ״שום דבר.״
״אז סתם נסעת לקבר של אוליו?״ אימא שואלת.
אני בולעת רוק. ״התגעגעתי.״
אבא נאנח. ״זה איכשהו קשור למאמן רוס?״ הוא שואל בעדינות.
״לא.״
״את לא משקרת, נכון?״ הוא שואל כאילו אני ילדה קטנה.
״לא.״
״השעה שתיים לפנות בוקר. את בכלל מבינה כמה דאגנו?״ אימא שואלת אותי.
״כן.״ אני עונה ומביטה בהם בחשש, מבינה כמה המצב גרוע.
״בסדר, לכי לישון. את בטח עייפה.״ אבא נעמד.
״את כל הזמן גורמת לצרות,״ אימא ממלמלת בכעס ועולה למעלה. אני מביטה בה נעלמת במדרגות ומשפילה מבט.
״את בטוחה שאת בסדר?״ אבא מניח את ידו על כתפי.
אני מחייכת אליו. ״כן, אני בסדר, אבא.״
אני תמיד בסדר, לא?
אחרי שההורים שלי עולים למעלה, אני נשארת בסלון ופותחת את הטלפון שלי. מחפשת את ההודעה שאני רוצה לראות כל־כך, אבל מקבלת רק אחרות.
רובן מאדריאנה ומברודי, אבל שום הודעה לא מגיעה מגבריאל. לפחות לא אחרי מה שקרה בלימודים.
אני בולעת רוק. מנידה בראשי, זורמת עם הרגע ומקלידה.
אני: לא התכוונתי לפגוע בך. אני מרגישה אליך משהו, זה מטופש להגיד שלא כי אני לא יכולה לשלוט במה שאני מרגישה. אין שום דבר עם ברודי. גם לא היה. זה תמיד היית אתה. מההתחלה. המזל שלי כנראה שונא אותי כי הכול נשבר, ואני ממשיכה לספוג שוב ושוב. לעזאזל, זה הגורל שלי, כנראה – לא להיות נאהבת.
אני בוהה במילים ללא תקווה ונושכת את שפתיי, לא יודעת למה בכלל הקלדתי אותן. גם ככה לא אשלח את ההודעה לגבריאל ואמחק אותה בסופו של דבר, אבל אולי אני פשוט צריכה לראות את המילים לנגד עיניי. אני מתכוונת למחוק הכול, אבל במקום ללחוץ על איקס אני לוחצת על שלח. אני קופצת ממקומי.
״פאק!״ אני ממהרת להניח את ידיי על פי. אני מרימה מולי את הטלפון בבהלה, בטח יש כאן איזו אופציה לביטול, נכון? אך כששלוש נקודות מופיעות ומראות לי שהוא מקליד, אני זורקת את הטלפון על הספה כאילו הוא מקולל.
״מעולה, אוולין. פשוט מעולה!״ אני צועדת במעגלים שוב ושוב סביב הספה. עד שצפצוף מגיע מהטלפון ומבשר על הודעה. אני מרימה אותו בפאניקה.
לא יכולה לעמוד בפניך: בהתחלה לא האמנתי לך. ברור שלא, אבל המילים שלך 'אתה כמו אבא שלך' והתרגיל שלך עם ברודי. לעזאזל איתך, תשכחי ממני, אוולין סוייר.
״חתיכת בן־זונה!״ אני זורקת את הטלפון בכוח על הספה, לא חושבת על הבגדים הדקים שלגופי או על העובדה שירד קודם גשם וממש קר בחוץ. אני יוצאת מהבית בכעס, חוצה את השער בין הבתים שלנו ומביטה אל החלון שלו.
