חלק ראשון


ארצות הברית של אמריקה


טיול אבוד


בגיל שישים ועוד חצי שנה מצאתי את עצמי,ללא כל הכנה מוקדמת, בבית החולים של כלא אסקס בניו ג'רזי. בית חולים, בגלל שיש לי פוליו וסוכרת וחמישה חודשים לפני כן חתכו לי את החזה כדי להחליף ארבעה עורקים; בית כלא, בגלל הטמטום שלי. רציתי לעשות כמה ירוקים מהברחה של איזו מטפלת נפאלית לארצות הברית; וניו ג'רזי, בגלל ששינינו את הטיסה, כי טייסי אל על החליטו לשבות באותו יום. ככה זה. הרבה נסיבות הביאו אותי למקום הזה.


אל החוויה המפוקפקת הזו הצטרף עוד מבריח דגול - ניקי - חברי ומחותני, שגם הוא צירף לנסיעתו מטפלת נפאלית - וכך היינו ארבעה. בדרך לבית חולים באסקס, שכל קשר בינו לבין מוסד רפואי מקרי בהחלט, הספקנו להיעצר על ידי משטרת ההגירה, לישון לילה בבית מעצר מוזר ולהיחקר. בנפרד.


הכול התחיל בבוקר קריר עת יצאנו ניקי ואנוכי לכיוון נמל התעופה בן גוריון. בדרך קיבל ניקי הודעה לנייד, שהטיסה שלנו מבוטלת ושאנחנו יכולים לטוס באותו לילה בטיסה חלופית של אל על. כשפגשנו את הבנות, כפי שסיכמנו, בתחנת הדלק ליד בן גוריון, החלטנו להמשיך לשדה כדי לברר על טיסות אחרות.


הוצעו לנו טיסה לא ישירה דרך לונדון או טיסה ישירה לניוארק ניו ג'רזי בחברת יונייטד האמריקאית. כמובן, בחרנו באפשרות השנייה ונאלצנו לחכות רק מעט זמן בטרמינל. הטיסה עברה בשלום, וכשהגענו לניוארק - כפי שקורה בכל שדה תעופה שבו אני נוחת - חיכינו לסְקוּטֶר הנכים שלי, שהוא גרסה קצת יותר נוחה לכיסא גלגלים ממונע. הסקוטר לא הגיע, והמטפלות סחבו אותי ואת ניקי על כיסאות גלגלים עד למסדרון שלפני עמדת משטרת ההגירה. בעודנו ממתינים הבחנתי בעובד נמל שגרר את הסקוטר שלי, ללא סוללה. אוי האמריקאים האלה, חשבתי בליבי, אלה שמתגאים שאצלם הנגישות היא במקום ראשון, אלה שנותנים עדיפות ראשונה לנכים - והינה אנחנו מחכים כבר יותר מארבעים דקות.


לבסוף הגיעה הסוללה המיוחלת, והתגלגלנו לעבר עמדת ההגירה, מלאי ביטחון עצמי. בעמדה ישבו כמה שוטרים קשוחים שרצו את טביעת האצבע שלנו. התחלתי להרגיש שמשהו כאן לא הולך חלק. השוטר אמר משהו כמו, "המכונה של הטביעות לא עובדת" וסימן בידו לכמה שוטרי הגירה שליוו את ארבעתנו למשרדים שמעבר לדלפק.


תחילה לקחו את הנפאליות כל אחת בנפרד לשני חדרים סמוכים והותירו את ניקי ואותי לשבת בשני קצות האולם. עשיתי לו פרצופים, והוא צחק, כאילו שום דבר לא מפריע לנו, ועוד מעט נתפוס מונית למנהטן ונתחיל את הטיול המיוחל.


זה לא קרה. שני חוקרים ליוו את ניקי לחדר החקירות, בעודי מסתובב על הסקוטר בחדר ההמתנה ורואה כל מיני מקסיקנים ואנשים בעלי עיניים מלוכסנות יוצאים כשעיניהם דומעות. אט־אט התחלתי לעכל שאנחנו בצרה, אבל שיחקתי אותה קוּל. במעלה הכרס הרגשתי שהטיול הזה אבוד. הרי נדברתי לפגוש את בתי, בעלה ונכדתי בת השנתיים בניו אורלינס, כדי לבלות חופשה משפחתית קצרה, ומשם להמשיך עם ניקי למסע שיביא אותנו לבסוף לניו יורק ולישראל. פתאום רציתי כל כך להיות בארץ. אבל ביטלתי את חששותיי וסיפרתי לעצמי שאני פרנואיד.


בחלוף דקות ספורות הוצאו שתי הבנות לחדר ההמתנה, כשהן בוכות. המטפלת שלי לא השכילה לנגב את הדמעות, וחזית חולצתה הייתה רטובה. ניסיתי לסמן להן עם הידיים ועם הפרצוף, מה קורה? אולם הן השפילו את עיניהן ולא אמרו דבר. התנעתי את הסקוטר ולמרות הסכנה שבדבר ניגשתי אליהן. המטפלת של ניקי אמרה שהוא סיפר הכול, ושמגרשים אותן לנפאל. כשחזרתי למקומי בקצה חדר ההמתנה, ניקי הוצא אליו. זהו - תורי הגיע. מה לעשות? התלבטתי אם להודות בכול כמו חברי או להכחיש כל קשר לעניין.


לפתע יצאו שני חוקרים מאחד החדרים ודחפו קלות את ניקי ואת שתי הבנות שוב לחדר החקירות, הפעם יחד. למה אותי לא חוקרים? שאלתי כמעט בקול רם, ומפלס הדאגה טיפס במעלה גרוני. שלושתם יצאו אחרי כרבע שעה. הבנות נלקחו לקצה המרוחק ממני, וניקי הוכנס לאחד התאים. או אז התפנו שני החוקרים לקרוא בשמי. אחד מהם דמה שתי טיפות מים לעברי לידר, והאחר, בחור מוצק ושחרחר שבתג הזיהוי שלו התנוסס השם המחייב: זגורי.


החקירה שלי הייתה קצרה. הם אמרו שהם יודעים הכול, ושאני ראש רשת הברחה של נפאלים לארצות הברית. אני? חשבתי לעצמי. ראש רשת הברחה? הרי בסך הכול רציתי לממן את הנסיעה לבתי ומשפחתה, איך זה צמח לממדים כאלה? הם דיברו על סכומים אסטרונומיים שקיבלתי מכל מיני מטפלים ומטפלות נפאלים. אני מצידי דבקתי באמת. החבר'ה האלה לא נתנו לי אפשרות להתקשר לעורך דין ואפילו לא היו מוכנים לתת לי לדבר עם בנותיי, לא עם זו שבארצות הברית ולא עם זו שבארץ. רק נתנו לי לצאת, בליווי שני קצינים, אל מחוץ לשדה התעופה, כדי לעשן.


אחרי שלא הודיתי במעשיי, הכניסו אותי לתא ואמרו לי שבבוקר יטפלו בי. התא במשרדי ההגירה בשדה התעופה היה די גדול, וניצבו בו שני ספסלים מחוברים לשני קירות, כשעל כל אחד מהם מזרן בעובי של כמה מילימטרים. אני, עם כל בעיות הפוליו שלי, לא הצלחתי להתמקם, כך שנותרתי לשבת על הסקוטר . כשהבחנתי שדלת התא אינה סגורה לגמרי הסעתי את עצמי החוצה. שוב הייתי בחדר ההמתנה, אלא שהפעם בדלפק הקבלה לא היה איש. מייד עלתה בי המחשבה שאני יכול לברוח, אך ביטלתי אותה במהירות, כי הדרכון וכל הציוד שלי נלקחו ממני, וכך גם הכסף.


עשיתי רונדלים במשרדי ההגירה ואז ראיתי את התא של ניקי. נאחזתי בסורגים והנפתי את עצמי למצב שאוכל לראות אותו. הוא שכב על הקיר שמול הסורג, גבו מופנה אליי. "פססס, פססס," לחששתי כלפיו. הוא לא זז. "ניקי," הגברתי מעט את קולי והבהלתי את עצמי בשל הדממה ששררה במקום, אך הוא עדיין לא זז. חשבתי שהוא כועס עליי, שהוא חושב שאני הכנסתי אותו למצב הזה. אבל אז נזכרתי בשיחה שלנו שבה ביקש להצטרף אליי לנסיעתי, למרות שאמרתי לו שאני נוסע לבלות חופשה עם בתי ומשפחתה. הורדתי את עצמי מהסורגים וחזרתי לתא שלי, לספר שלי.


פתאום חשתי שמישהו מטלטל את כתפיי בעדינות. הסתבר שנרדמתי על הסקוטר, ושהספר נשר לרצפת התא. הרמתי את ראשי וראיתי קצינת הגירה חייכנית ושמנמנה. "תכף יחליטו על גורלכם," בישרה לי, "יש עורכי דין שאמורים לתת לנו תשובה, אני משוכנעת שיגרשו אתכם בחזרה לישראל עוד היום."


היא הלכה וחזרה אחרי כמה דקות עם צ'יפס שמנוני בשקית אטומה ועם עוד כמה שקיות דוחות. "ארוחת בוקר - כדי שתוכל לקחת את התרופות," הסבירה.


ביקשתי לצאת לעשן סיגריה, והיא ארגנה שני שומרים שיתלוו אליי מחוץ לשדה. שאפתי מלוא ריאותיי שתי סיגריות בשרשרת והוחזרתי לתא. בהזדמנות זו לקחו ממני את הסקוטר ונעלו את הדלת. "זה סימן רע, או שפשוט החליפו את הסוהרים?" חשבתי בקול רם. נכנסתי לשירותים ודפקתי על הקיר כדי לתקשר עם ניקי. הוא לא ענה. ראיתי אותו הרי באמצע הלילה, לא זז ולא מגיב, ועכשיו, הוא לא עונה לי - מה זה יכול להיות??? נשכבתי על הספסל, אחרי שהצלחתי להעביר את המעיל לרשותי ופרסתי אותו על המזרן הדק מן הדק, ואחרי שני עמודים בספר נרדמתי.


התעוררתי שוב כשאיזה קצין חדש ולא מוכר מטלטל אותי. הבחור היה שחור ומוצק ודיבר איתי אנגלית לא מובנת. הבהרתי לו שאני לא מבין אותו, והוא יצא וקרא לאותו זגורי, שפצח בעברית ואמר לי שאת ניקי שולחים הביתה בעוד שעתיים ואותי באחת־עשרה בלילה. נשמתי לרווחה וביקשתי שמירה כדי לצאת לעשן סיגריה. הוא אפילו לא ענה לי ונעל את דלת התא. חזרתי לספר ושקעתי בו, כשאני מעט רגוע לאור העובדה שבעוד כמה שעות כבר אהיה על המטוס שיחזיר אותי הביתה. כך אספיק להודיע לבתי בכורתי שיצאו לחופשה בלעדיי. אבל הראש סירב להשלים עם כך שאנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות עצורים, ואיש לא הודיע למשפחותינו.


"זגורי, זגורי," צעקתי כשאני נעמד ליד דלת התא.


הוא בא במהירות. שיתפתי אותו בחששותיי, והוא אמר שהוא מטפל בזה. נרגעתי - הרי זגורי הוא משלנו, הוא בטח רוצה בטובתי. כל מה שרציתי היה להודיע לאחד מבני משפחתי שהייתי עצור ושאני חוזר ארצה.


בית מעצר


זגורי חזר אחרי שעתיים ופתח את שערי התא. הוא עמד בפתח עם ניקי ועם עוד שני קצינים ואמר לי, "בוא, מעבירים אתכם." הובלנו למגרש חנייה, ואני מפנטז שאנחנו נוסעים לשדה תעופה אחר כדי לטוס הביתה. בחנייה, זה שדומה לעברי לידר אמר לי שאני יכול לעשן. הרגשתי כמו נדון למוות שזוכה למנת ניקוטין אחרונה. הדלקתי את הסיגריה ועישנתי אותה באיטיות מעצבנת, מתבשם מכל שאכטה, ובתוכי מרגיש בפעם הראשונה שהסתבכנו קשות. "אכלנו אותה," אמרתי לניקי.


"שקט! תעשן! אל תדבר," צעק עליי קצין אחר.


זרקתי את הראשונה ומיהרתי להדליק שנייה מבלי שירגישו. שני ואנים גדולים הגיעו למקום שבו חיכינו, ולתדהמתי ראיתי שאוזקים את ניקי. הבחנתי בהבעת הפתעה בעיניו, שהתחלפה במהירות לעלבון. בחיים לא ראיתי כך את ידידי. הרי הוא בדרך כלל עליז ואופטימי עד כדי השתטות.


לבית המעצר הובילו אותנו אחרי שאמרו לנו ששולחים אותנו הביתה, ואפילו - כך התברר בדיעבד - הקונסול הישראלי בניו יורק קיבל הודעה, שגורשנו ואנחנו על המטוס חזרה לישראל. אך כנראה אחד הפרקליטים הצעירים והשאפתניים רצה לבנות קריירה או קידום על גבינו והחליט שהמעשה שעשינו הינו פשע נגד האנושות או לפחות פשע פדרלי בארצות הברית, וכתב בתלונתו שחטאנו הנורא עלול לגרום למאסר של שלוש שנים מינימום. וכך מחזקת אזרח בעל זכויות, לפחות זכות התנועה, הפכתי להיות אבק אדם, ששללו את הוויזה שלו ואת החופש שלו, לקחו את כספו ואת אמצעי התקשורת שלו ובמקרה שלי, גם את רגליו - משמע, את סקוטר הנכים שלי. אמריקאים, רחמנים בני רחמנים.


אחרי המתנה של כמה שעות נטולי אזיקים בבית המעצר הגיעו שתי אחיות שחורות שבדקו לנו את כל המדדים. הן גם נתנו לנו בגדים, פיסת סבון, מגבת וסדין והובילו אותנו לאולם ענק וגבה־תקרה, שלאורך הקיר המזרחי שלו היו ממוסמרות לרצפה עשר מיטות. המלווה החליט שנישן במיטות מספר שלוש וארבע. ניקי ואני הרשינו לעצמנו להשתמש בשירותים הגלויים לעיני כול ולהתקלח במים קפואים ו... ניסינו להירדם. קשה להגיד שהצלחנו.


מאחר שרוחו של ידידי הייתה נפולה, ניסיתי לעודד אותו, למרות שהייתי זקוק לעידוד לא פחות ממנו. אמרתי לו שלמחורת ייקחו אותנו לאיזה שופט זוטר, שיחליט להעיף אותנו מהדמוקרטיה הכי לא דמוקרטית הגדולה בעולם. כך שזכותנו לראות את ארצות הברית של אמריקה תישלל לעד. ביג דיל.


ביג דיל? לי יש בת נשואה שגרה באמריקה והייתי אמור לפגוש אותה, את בעלה ואת נכדתי המתוקה בניו אורלינס, אחרי שלא ראיתי אותם מאז אפריל, לפני למעלה מחצי שנה, ולחרוש איתם יחד את העיר במשך כמה ימים. התחלתי לפנטז שאראה את בתי ומשפחתה במקסיקו או בקנדה, והפעם בלי מטפלות מוברחות. לבסוף העייפות הכריעה אותי והצלחתי לישון ארבע שעות או קצת פחות.


כשהתעוררתי ראיתי שניקי פוסע הלוך ושוב באולם. "אתה עושה ג'וגינג?" שאלתי.


"אני לא יכול לישון. איך הסתבכנו? מה קרה? מישהו הלשין? הרי הם חיכו לנו בשדה התעופה כמעט עם אקדחים שלופים..." הוא שאל בקול שבור.


"כנראה מישהו הלשין," השבתי וניסיתי לשדל אותו לישון קצת. אך שוב נשארתי ער, בניסיונות לא מוצלחים לעודד את רוחו. בין היתר סיפרתי לו שכשעוד היינו במחלקת ההגירה בשדה התעופה ורציתי לעשן, צירפו אליי שלושה קציני הגירה, כדי לעשן מחוץ לשדה, כאילו הייתי איזה פושע גדול. הסיפור שיפר במעט את תחושתו. ניקי, בדיוק כמוני, ניסה לזייף חיוכים וחוסן נפשי, כדי לשפר את הרגשתי. ממש צמד מעודדות בקבוצת כדורסל שמפסידה בכל משחק.


מאחר שלא הצלחנו להירדם, עקבנו אחר אלומת פנסה של שומרת הלילה, שבכל חצי שעה, הכניסה את ראשה לתוך אולם המאסר וחייכה אלינו. "זה כדי שלא נתאבד או נהרוג זה את זה," ניסיתי להסביר לניקי את פשר מעשיה, כאשר המקורות שלי היו סרטי וספרי פשע אמריקאיים. באולם שלידינו שמענו את שקשוק המפתחות ואת קולה של סוהרת או קצינה או משהו דומה, קוראת בשם מוכר. בתגובה שמענו את קולה של המטפלת "שלי". הקצינה הסבירה לה שהיא תגורש ותעלה על המטוס הראשון לנפאל. כמה קינאתי בה, כבר אז חשתי שממשלת ארצות הברית רוצה להתנקם בשנינו, ושאנחנו נראה את משפחותינו ואת בתינו רק בעתיד הבלתי נראה לעין.


צדק אמריקאי


בשעת בוקר מוקדמת פתח קצין שחור את השרשראות על דלת הכניסה לאולם השינה שחלקנו. הוא הזכיר במשהו את ארל ויליאמס ממכבי תל אביב כדורסל, רק שהוא גרר את רגליו. ממש כמוני. הוא הוביל אותנו לחדר הקבלה בבית המעצר והחזיר לנו את בגדינו המקוריים. טיפוס מלוקק בעניבה וחליפה הוציא אותנו החוצה, שם המתין לנו רכב, ובו ישב נהג לבוש ממש כמוהו.


לפני שנכנסנו למכונית אזקו את ניקי כשידיו מאחורי גבו, ואילו אותי אזקו, בהתאם לנהלים, כשידיי מונחות על כרסי. הצלחתי לראות קצת מהעיר ניוארק, שהזכירה לי במעט את עיר הולדתי, יפו, לא זאת של התיירים. אחרי נסיעה קצרה הגענו לקריית הממשלה ולבניין שעליו מתנוססים שני שלטים: "יו־אס מרשל" ו "בית המשפט לעניינים פדראליים", מעליהם התנוסס בגאווה דגל האימפריה.


בחוץ היה מקפיא, וידידי ואנוכי עטויים בבגדי ארץ ישראל, משמע ג'ינס וחולצת טריקו ארוכת שרוולים. אני סחבתי על עצמי גם וסט צלמים, שמשמש אותי למעברים בין שדות תעופה. ניקי בנעלי ספורט, ואני בסנדלים וגרביים, כמו רוסי טוב. הוכנסנו לבניין והועברנו לרשות יו־אס מרשל. כאן הפרידו בינינו והכניסו אותי לתא מעצר קר, שהשירותים בו גלויים לעיני כול, ועל קירותיו שתי מצלמות שעוקבות אחרי כל פעולה שלי. בשלב זה הפרידו אותי מכיסא הגלגלים והושיבו אותי על ספסל מתכת מקפיא תחת וגב. לפחות ידיי נותרו פנויות.


איני יודע כמה זמן עבר, אבל התחלתי לחשוב על כך שאשתי ובנותיי אינן יודעות מה קורה איתי. הרי נעצרתי עם ירידתי מהמטוס ולא הספקתי לשגר הודעה שהגעתי בשלום. או לא. הן בטח מודאגות... מודאגות? הן בטח משקשקות, במיוחד לאור כל ענייני הבריאות הרופפת שלי. הן ודאי חושבות שמתי ופצחו במרדף אחר גופתי. הן לא מעלות על דעתן שאני יושב בתא אסירים וממתין לשופט.


איזו קצינה שחורה, שעיניה הזכירו את מזג האוויר ששרר בחוץ, באה לשחרר אותי מהתא, אך לא שכחה לאזוק אותי, בפעם המי יודע כמה באותו בוקר. היא דחפה את עגלת הנכים לתוך חדר עתיר זכוכיות אטומות. חיכיתי שם זמן לא קצר, ופתאום מן הצד השני הופיעה גברת חייכנית, לבנה, לשם שינוי, ואמרה שהיא קצינת המבחן שלי, ושבכוונתה לשאול אותי כמה שאלות שאינן קשורות לתיק, אלא למצבי באופן כללי. מייד עלתה בי מחשבה שמצבי באופן כללי הוא יותר מנפלא, כי מה יכול להיות טוב יותר מאשר להימצא בדייט עם אישה מאירת פנים מעבר לזכוכית משוריינת, כשאני אזוק. אך הנהנתי בראשי וסימנתי לה להמשיך.


היא שאלה על משפחתי והבטיחה להודיע להם על מיקומי ועל מצבי. לשאר קושיותיה לא ממש התייחסתי. אני רק זוכר, שביררה אם יש לי כוונות להתאבד עכשיו. להתאבד? חשבתי לעצמי המום, אין לי כל כוונה לעשות את זה. אולי זה נוח לכם - ככה תסגרו עוד תיק - מה גם שהעבריין הוא זר מישראל. עניתי לקונית שלא וחשבתי על יונתן פולארד ועל כך, שכנראה, עם כל החומרה והאכזריות של השלטונות, אצטרך לשבת באיזה כלא מסריח שלושים שנה, למרות שלא ריגלתי למען אף אחד.


היא נפרדה ממני בחיוך מתוק, שגרם לי לחשוב שסוף־סוף יש מישהו שמנסה להתייחס אליי כאל אדם ולא כאל פושע שהגיע להשמיד את המעצמה החזקה בעולם. מחשבה זו חיממה משהו בקרבי, אך מייד החום הידרדר לקיפאון, כשאמריקאי לבן, ענק ועטוף בזקן צרפתי, גרר אותי לאולם המשפטים.


בימי התיכון העליזים שלי נהגתי לברוח מבית הספר ולנסוע בקו 18 מיפו לבית המשפט ברחוב ויצמן, שם צפיתי בעניין רב בדיונים רבים. בית המשפט בתל אביב, שנבנה בשנים ההן, נראה כמו אורווה ביחס לאולם הדיונים שהוכנסתי אליו. אולם מפואר, עתיר בכיסאות ובספסלי עור. מושב השופטים נמצא במרחק של כשלושים מטר ממקומם של הנאשמים ושל עורכי הדין וכארבעים מטר מהקהל. מתחת לבמת השופט ניצבה במה נמוכה יותר השייכת לסגנו, שישב והקליד והורה לקהל לקום או לשבת.


מימין לשופט ספרתי בדיוק שנים־עשר כיסאות למושבעים. בעיני רוחי ראיתי כיצד הם מאוכלסים באזרחים מן השורה, שמצקצקים בלשונם, "איך נכה שעוזר לנכים מסוגל לעשות מעשה כה נפשע ולהבריח למדינתנו, שבה כל אדם שני אינו נמצא בסטטוס חוקי, עוד אישה, מהגרת לא חוקית." המושבעים מוצאים את הנאשם - אשם בכל הסעיפים ומבקשים מהשופט להחמיר את דינו. כנראה הפלגתי בדמיוני או שראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים. אולם הדיונים היה מרושת במצלמות, במיקרופונים ובציוד הגברה, כמו היה זה חלל של הופעות רוק. אם קרה שהשופט מזמן את שני הצדדים להתייעצות, סגנו מפעיל איזה מכשיר שמרעיש, וכך הקהל והנאשמים אינם יכולים לשמוע את הנאמר.


הדיון החל כשארבעה שחורים ושני היספנים עלו בזה אחר זה אל דוכן הנאשמים בלוויית עורכי הדין שמונו על ידי המדינה. כולם נשלחו למעצר. כמה דקות אחריי ניקי נכנס לאולם מלווה בשני עצי אקליפטוס המחופשים לקציני היו־אס או האס־אס. ואז הגיע תורי. אני דובר אנגלית לא רעה, אך ביקשתי ממי שהסתבר כעורך הדין שהמדינה שכרה עבורי לדבר במקומי. הוא הזכיר לי את אחד השחקנים מההפקות המוקדמות של "אוהל הדוד תום", קירח למשעי וענוב בעניבת פרפר, כשעל פניו חיוך מלוקק ומתרפס לכל סביבתו. הסתפקתי במבט חודר אחד לתוך פניו, כדי לדעת בבירור שאני לא בוטח בו. אבל לא ראיתי איזה סיכוי להתווכח או להתמקח. זה מה יש, אמרתי לעצמי. לניקי הצמידו איזה עורך דין לבן וקשיש.


כולם חוץ ממני קמו לכבוד השופט לבן הרעמה שנכנס ואפילו לא זרק מבט חטוף לכיווננו. הוא התחיל לקרוא את הזכויות שלנו ואחר כך החליט עבורי שאני תפרן, ולכן הוא ממנה את אנתוני כעורך דיני. הוא הצהיר שהעונש על העבירה שביצעתי הוא שלוש שנות מאסר מינימום בכלא פדראלי ומלמל משהו מחוץ לטווח המיקרופונים.


זהו, גמרתי את שלוש הדקות שהוקצו לי מול האיש שאמור להיות אמון על הצדק ועל מידת הרחמים. מכיוון שלא רצו להפריע לשופט בדיונו של ניקי עם רעש הכיסא המתגלגל שלי, נשארתי לראות את שלוש הדקות שהוקצו לו. עורך דינו, הליצן, התמקח עם בית המשפט, כדי שהמדינה תמנה אותו, ולכן חברי נהנה מחמש דקות תמימות מול כבודו. גם מולו לבן הרעמה מלמל משהו שלא לתוך מכשיר ההגברה, והעסק נגמר. אותי גררו ליציאה אחת של האולם ואת ניקי לאחרת. במסדרון הספקנו להחליף מבטים ושאלתי אותו בעברית, "לאן?", אך עוג מלך הבשן שדחף אותי, עצר את העגלה ונבח לתוך פרצופי, "אסור לך לדבר איתו."


לפני שנים רבות לימדתי דרמה בכלא רמלה ואחר כך במעשיהו. מאחר שביצעתי עבירה של צווארון לבן הנחתי שישלחו אותי לכלא דמוי מעשיהו. ניסיתי לדמיין שייתנו לי שם ספרים וכלי כתיבה כדי שאוכל לכתוב את הגיגיי.


איני יודע כמה זמן פנטזתי על בית הכלא הישראלי עד שהפניתי את השאלה לעוג. "לכלא אחר משלך," הוא השיב בקרירות והכניס אותי לתא מקפיא הישבנים ושכח ממני.


בעודי ממתין חשבתי על מה צופן לי העתיד בבית הכלא. לפתע פרצו לתא המבודד העוג ועוד יו־אס מרשליסט ששלפו אותי ותקעו אותי במטבחון של היחידה, שם המתינה מכונת טביעות אצבע. השחורה המקפיאה, העוג ועוד מרשל אחד שוחחו ביניהם על תוכניותיהם לכריסמס הממשמש ובא, בזמן שאני תקוע בתוך עגלה חסרת רגליות, כך שרגליי נרדמות ועוקצות וגורמות לי הרגשה שאני רוצה לקום ולברוח, רק כדי שאוכל לדרוך עליהן. אבל שמתי לעצמי כלל ברזל - להיות יותר נכה מכפי שאני באמת ולא ללכת לשום מקום בכוחות עצמי, למרות שאני מסוגל לפסוע מעדנות, כעשרה מטרים תמימים.


התחלתי לטפוח בעזרת ידיי האזוקות על ירכיי ולטלטל את רגליי כדי שיפגעו בשלד העגלה. השחורה תפסה את העגלה מאחורי גבי, והעוג ירד ממרום קומתו כדי לרתק אליה את רגלי, תוך שהוא מאיים שיאזוק אותן. פניו היו סמוכות לשלי ויכולתי לראות את הרוע נוזל מתוך פרצופו. הוא הזדקף ואמר לחבריו, "הוא מסריח - הלוואי שבכלא יוכל להתקלח."


בשלב זה הגיע הזמן לצאת, והם אזקו אותי לתוך מכונית שהמושב האחורי שלה עשוי פלסטיק קשיח וקר. דרך החלון הצלחתי שוב לראות מעט מניוארק. הלוא באתי לכאן כתייר - לא?