ישבנו על ספסל־עץ על גדת הנחל, בין שני גשרוני עץ ישנים, עציצי הבוגנוויליה שופעים בוורוד ובסגול אביביים. ההרים ברקע, עם הפסגות המושלגות. ״יפה כמו טפט,״ אמר ארז. ״ומזג האוויר! ממש תכנית־כבקשתך.״


התפלק לי: ״חבל שהרגליים שלי גמורות. הייתי צריכה לנעול כפכפים כאלה מגומי, שקל לחלוץ.״ התעשתי בין רגע. אמרתי: ״באמת כמה שהשמים כחולים והעננים וואו."


ארז אמר: "ותיראי את המים, איך מתחת לגשרים אין את הזבל."


"אבל ארז, תסתכל על העננים. ראית עננים כאלה אצלנו? משהו!" באמת העננים היו סמיכים ולבנים וטוב שארז ירים את המבט מהנחל ויתמקד בנוף שמעליו.