בשנים האחרונות, מרגרט ואלנס לא הפסיקה להתפלל לרגע שבו תרצח את בעלה, ג’ון. ארבעים שנות נישואים אומללים והרומנים שלו עם נשים אחרות, גרמו למרגרט להיות בדיכאון מתמיד מבלי לראות אור בקצה המנהרה. היא נשארה בנישואים האלה רק למען ילדיהם, אבל עכשיו משבגרו ועזבו את הבית, תש כוחה. היא השלימה עם העובדה שהשנים הבאות של חייה יעברו בצילו של בריון מתנשא.
גם מרגרט וגם ג’ון היו נצר למשפחות ותיקות ועשירות, והחזיקו בבעלותם חווה גדולה בכפר קנט שבאנגליה. בית החווה היה ציורי, מבנה דו־קומתי עם גג עשוי קש, מוקף גן שסביבו חומה. הגן היה מקור גאוותה ואושרה של מרגרט. המדשאה הייתה מטופחת כמו מגרש כדורת־דשא וערוגות הפרחים המתפתלות הציפו הכול בצבעים המרהיבים ובניחוחות. עד לאותו יום רביעי דרמתי, היא הייתה שומרת חוק למופת ואם זייפה קצת, זה היה כשעברה על איסור החוק העירוני, על שימוש בצינור מים להשקיית הפרחים האהובים עליה.
*ההמשך זמין בספר המלא*
