זה חודשים מספר שהלילות במיטתי חולפים כשמלאך המוות יושב למראשותיי. מתפרקד על ראש המיטה המעוצבת מדי, מחכך את שולי גלימתו השחורה בלחיי, משקשק את עצמות אצבעותיו בטופפו על מסגרת העץ הכהה, ממתין בסבלנות אין-קץ ששינה תיפול על שמורות עיני ואפקיר את משמרתי.


הוא הופיע כשהתנועות הפכו תכופות, ברורות וקבועות יותר. לא עוד פרפור אקראי או תחושת בועות פורחות. בעיטות, דחיפות והתמתחויות שהלכו והתחזקו. תחילה הבחנתי בדמות מעורפלת בחשכה אך ככל שנדדה שנתי היטבתי לראותו עד שהפך ברור לגמרי. גולגולתו הלבנה הבהיקה בעלטה והאין שבארובות עיניו נמלא נוכחות.


"הפעם לא אכנע." אני נחושה. "לא אתן לו לקחת אותך," אני מלטפת-דוחקת בבטני. "לא כמו אז".


אז, בלילה ההוא של מוצאי-חג ראשון של סוכות, ערבה לי שנתי. במפתיע. עניין די נדיר, אבל לפעמים קורה ששלושת הגמדים הסהרוריים ממעטים להתעורר ולצעוק בחלומם. התעייפו מבילויי השבת, ארוחת חג-סוכות אצל סבא וסבתא בחצר, דודים ודודות, ההתכתשויות הקבועות עם בנות הדודה. מהומת פעוטות רועשת גועשת של אותו יום הסתיימה בתנומה עמוקה.


גם התאומה בת הארבע, שנכנעת אחרונה לשינה, נרדמה.


מעט לפני שנרדמה הקרינו בערוץ 8 סרט דוקומנטרי בריטי על לידה טבעית בבית. הנחתי לה לצפות בו בעיניים גדולות ותמהות שגם הן עייפו לבסוף.


מוזר ככל שהיה, הכרס של תחילת חודש תשיעי אפשרה לי אותו לילה תנוחה שהזכירה בשמץ של זווית שינה על הבטן. כך מצאתי את עצמי ישנה שינה מתוקה. ישנתי, על צד אחד, בלי תזוזה. ישנתי. בלי תזוזה.


בהההההה...אני מתעוררת מתנומת רגע.


"נרדמת גם עכשיו" מהדהד צחוקו המטורף ללא קול של מלאך המוות. "מהר" אני ממהרת לדחוק בבטני, לבי בגרוני, ידיי דוחפות מימין ומשמאל "תן לי סימן".