1


ילדה רעה מאוד


~גבריאל~


צרה צרורה: זה נגמר. אתה ואני, נגמר. צדקת, ואני לא בסדר. אתה אחת הסיבות. קשה לי. קשה לי לראות אותך ולהתעלם מהכול, כשאני רואה אותך, אני נזכרת באבא שלך. אני מצטערת, אבל אני לא רוצה לראות אותך יותר. נחזור להתחלה. נתעלם זה מזה, אני לא אהיה קיימת בשבילך, ואתה לא תהיה קיים בשבילי.


אני מתעורר להודעה הזויה מאוולין. היא הזויה כל־כך שבהתחלה אני לא מתייחס אליה ברצינות. רגע אחד היא כאן. מנשקת אותי, מתכרבלת איתי וכמה דקות אחר כך מחליטה שהיא לא רוצה שום קשר אליי?


אני מניד בראשי כלא מאמין וקורא שוב את מה ששלחה.


״זה נגמר. אתה ואני, נגמר.״


״כשאני רואה אותך, אני נזכרת באבא שלך.״


החיוך שהיה על פניי כשראיתי שיש הודעה ממנה נמחק.


היא משווה אותי לאבא שלי? מה עובר עליה?


אני זורק בכעס את הטלפון שלי על מושב הריק בטנדר ומביט אל התלמידים הנכנסים לתוך בית הספר.


אני משעין את הראש על המשענת הכיסא, יודע שלא אוכל לדבר איתה כאן כמו שצריך. לעזאזל, אצטרך למצוא זמן מתאים לכך.


אני יוצא מהטנדר וטורק את הדלת בעצבים.


זה שהיא לא ענתה לשום הודעה ממני רק מעצבן אותי עוד יותר.


אני עובר זועף על פני תלמידים במסדרון, והם זזים מדרכי ושולחים לעברי מבטים סקרניים.


אני נעצר ונשען על קיר הלוקרים ליד ריי ודייב.


״בוקר טוב?״ דייב מחליף מבט עם ריי.


״בוקר,״ אני עונה בקצרה.


״הכול טוב?״ ריי שואל. אני מביט בו כשאמברלי


נעצרת לידינו.