פרולוג 1
ונטוס
בשביל מישהי שקולה יכול לגרום לכל מלח לטפס אל חרטום ספינתו ולחפש אחרי מה ששמעו אוזניו עד שעיניו ואוזניו ידממו, והוא יקפוץ אל מותו, להיות תקועה במקום הזה במשך... כמה זמן עבר? זו בושה.
והאמינו לי, שיחקתי בטיפשים מספיק כדי לדעת שהקול שלי יכול לגרום לכל גבר לעשות כל מה שארצה. קללה? יש שיגידו. לפחות היא לא הייתה הקללה שלי.
כוח־הרוח, שהיה אחד הרכיבים בהולדת אחיי, היה הרכיב העיקרי ביצירה שהייתה אני. כתאומה האחרונה לאקוואה, אינצ'קו, וטריו, זו שארבעת היסודות הרכיבו אותה, ומי שמשלה בה הייתה הרוח, הייתי משוגעת על כל הראש. ואהבתי כל דבר בזה.
לא התכוונתי להתנצל על מי שאני.
כל אישה שהכרתי באלפי שנות חיי הייתה מצטערת סדרתית. מצטערת שהיא עדינה מדי, מצטערת שהיא קולנית מדי. מצטערת. לא אני.
ואולי היה זה מה שאחיי רצו, שאתנצל על קיומי. זה לא יקרה.
הקיום שלי היה בזכות, לא בחסד. נוצרתי בשביל להשמיע את קולי ולהטביע את אלו שחשבו שמותר להם לפגוע ב'מצטערות'.
זה התפקיד שנתתי לעצמי.
אומנם הייתי הוריקן פראי שלא ניתן היה לביית, אבל בתוכי חי לב שהרגיש הכול.
נשענתי על הקיר הקר, הבית החדש שלי בעשור האחרון. התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי. סחרור של כלום שלא נגמר.
נזכרתי במי שהייתי, במי שאני. עדיין. כמה זמן ישנתי הפעם?
מאז שהתעוררתי חשבתי על האנשים שכאבתי את כאבם והצלתי אותם מאלו שפגעו בהם. איניס טען שאסור לנו להתערב בחייהם של בני־האדם, אבל לא באמת עשיתי משהו, מלבד לדבר אל הפוגעים. למשוך את רוחם. ולהוביל אותם אט אט לַמעשה שחתך את חוט גורלם וגמר הכול.
אפשר לומר שהצלתי את חסרי־האונים, והענקתי פתח מילוט למטומטמים להיענש במקום אחר.
כשהייתי ערה, חשבתי על אלו שהצלתי.
כשישנתי, אלו שהובלתי אל מותם תעתעו בי.
עיניי הפכו כבדות שוב, יבשות, הן נעצמו מעצמן ונשאבתי פעם נוספת לתוך שינה מאולצת. כל אחד מהם בא אליי בחלומי, דיבר אליי, סיפר לי מה עשיתי לו.
אוקיי, בולשיט. קשקוש של תת מודע מתעתע.
חייתי מספיק שנים בשביל לדעת שהנשמות הללו נכחדו מזמן. המצפון שלי שיחק איתי כמו שאני שיחקתי בהם, ואני אפשרתי לו, כי השעמום, גם בתוך השינה המאולצת, היה מחניק.
זה מצחיק כי זאינים לא צריכים לישון. ובינתיים כל מה שהיה לי, היה הדבר היחיד שנמנעתי ממנו כל חיי.
פטרונים מקוללים וחסרי בושה שעשו כאוות נפשם, חוץ מלדאוג לעולמות עליהם הם היו אמונים. כאלה נוראיים היינו אחיי ואני. אנוכיים. כן, למרות הכול, גם הם היו אנוכיים כשסירבו להתחבר דרך השינה האיומה אל העולמות שהיו באחריותנו.
אחרי שהצלחתי לפקוח את עיניי חשבתי על בת־הלבנה ההיא.
חיכיתי לה.
הרגשתי את אי־הוודאות שלה ואת המהות שלה כשנחתה בכדור־הארץ. היה בה כאב חדש. טרי. במה היא הייתה שונה משאר ההומאנים שגלו?
הייתי עייפה ומבולבלת, והשינה משכה אותי אליה כמו אל סם. ושם הם הופיעו, דמותה ודמותו בגבם אליי. הם היו רחוקים. הרגשתי אותם.
אבל להרגיש אותם היה מְחַייה, ואני לא רציתי לחיות. רציתי לישון עמוק, ולהיענש. להתרחק מהטוּב והטוֹהר שאפף אותם. בני־הלבנה הארורים והחיים המושלמים הארורים שלהם.
בחלום הבא הם היו ילדים שרצו על גבעות שקופות לבנות שהיו מסנוורות מרוב שבהקו בעלטה.
הוא סיקרן אותי, משהו בו היה שונה. הוא הסתיר את עצמו, למה? אבל לא משנה כמה ניסיתי להגיע אליו, הוא רק התרחק ממני יותר ויותר.
הסקרנות דחקה בי וצמאתי לו, ובדמיוני הוא היתל בי. הפכתי אותו למשחק שלי כאן, במקום השומם והאפרורי, ולו רק כדי להשתעשע.
לעומתו, היא הייתה פתוחה אליי. אומנם לא חוטאת כמוני, אבל פתוחה לאפשרויות. והיא אפשרה לי להיכנס.
בפעם הבאה שפקחתי את עיניי היא כבר נעלמה, וכך גם הוא. ידעתי שהם יחזרו. הוא לשחק, והיא להרגיע.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
