סוֹפֶרֶת
אֲנִי אוֹהֶבֶת מִסְפָּרִים
אֲנִי אוֹהֶבֶת לִסְפֹּר
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְבַצֵּעַ תַּחֲשִׁיב
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא נִשְׁמַע מַלְהִיב
אֲבָל כְּשֶׁבְּרֹאשׁ רָצִים לִי מִסְפָּרִים –
כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים פָּשׁוּט מִסְתַּדְּרִים.
בִּמְקוֹם לָקַחַת כַּדּוּר רְגִיעוֹן
אֲנִי פּוֹתֶרֶת תַּרְגִּילֵי חֶשְׁבּוֹן
כִּי בְּעוֹלָם שֶׁל תַּרְגִּילִים וּמִשְׁוָאוֹת
אֵין מָקוֹם לְהַרְבֵּה טָעוּיוֹת.
לְעֻמַּת זֹאת, בַּחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים
אֵין לִי כָּאֵלֶּה חַיִּים קַלִּים.
בְּנִגּוּד גָּמוּר לְמִסְפָּרִים
בְּנֵי אָדָם הֵם יְצוּרִים לְגַמְרֵי לֹא צְפוּיִים
אִי אֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן אוֹתָם בְּנֻסְחוֹת וּבְחֻקִּים אֲחִידִים.
דּוּחַ תַּזְרִים מְזֻמָּנִים
אַף פַּעַם לֹא מִתְפּוֹצֵץ עָלַי בַּעֲצַבִּים
אִשּׁוּר עַל נִכּוּי מַס בַּמָּקוֹר
לְעוֹלָם לֹא יַעֲקֹף אוֹתִי בַּתּוֹר
וְדוּחַ הַתְאָמָה לְמַס הַכְנָסָה
לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי כָּזוֹ מוּזָרָה.
הַתַּפְקִיד מְעוֹרֵר בִּי שִׂמְחָה רַבָּה
וְיֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁמְּרִימִים גַּבָּה:
כֻּלָּם סְבִיבִי חוֹלְמִים לִהְיוֹת מְנַהֲלִים
וְרַק אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ וּלְשַׂחֵק עִם הַמִּסְפָּרִים.
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי שָׂכָר וְדַרְגָּה,
אוֹהֶבֶת לִחְיוֹת בְּאוֹתָהּ שַׁלְוָה.
מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ חַיְזָרִית
בִּמְשִׂימַת רִגּוּל חֲשָׁאִית.
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אַחֲרֵי בְּנֵי הָאָדָם אֲנִי עוֹקֶבֶת
וְעַכְשָׁו גַּם סְפָרִים עֲלֵיכֶם אֲנִי כּוֹתֶבֶת.
דוח שנתי
יעקב התבונן בעריסה שניצבה מולו במבט שבע רצון. בחיוך מרוצה נזכר בעריסה שבנה כשאסתר הייתה בהיריון עם אסף. אז היה בתחילת שנות העשרים לחייו, וכעת הוא בן שבעים כמעט.
אחרי ששימשה את אסף, העריסה ההיא נדדה בין קרובים וחברים, וכנראה נזרקה בסופו של דבר, וכשטליה נולדה הם קנו לה עריסה באחת הרשתות הגדולות. ביום שטליה סיפרה להם שהיא בהיריון, הוא ידע שהעריסה שיבנה תהיה פיצוי קטן על אותו עוול היסטורי.
כעת החל לשייף את העריסה. בזהירות החליק כל פינה, שהתינוק הרך לא ייפצע חלילה מפיסת עץ דוקרנית. הוא ליטף את יצירתו באהבה וחש גאווה; גאה בעצמו ובטליה שלו, בת הזקונים האהובה. הרבה זמן שהוא לא בנה עריסות. הנגרייה שלו התמחתה בייצור ארונות בהזמנה אישית. בינו לבינו הודה שהסיבה האמיתית לכך שלא רצה לבנות עריסות הייתה התזכורת המכאיבה על אסף, בנו בכורו.
מלאכת השיוף הסתיימה. מאוחר מדי בשביל להתחיל לצבוע. הוא כיסה את העריסה בבד וביריעת ניילון עבה וניקה את בית המלאכה. מחר בבוקר עובדיו המסורים ימשיכו לבנות את הארונות שהזמינו הלקוחות. אף שידע שכולם היו מוכנים לסדר אחריו ללא תמורה, הקפיד תמיד להשאיר להם חלל עבודה נקי.
רק לאחר שנעל את הנגרייה ונכנס לרכבו, ראה שטליה התקשרה אליו כמה פעמים, ביקשה בהודעת טקסט שיתקשר אליה בדחיפות, ומייד שלחה הודעת הבהרה: אבוש, אל תדאג. ההיריון תקין. יש בעיה עם הבנק והוסיפה סמיילי מאוהב. היא הכירה את אביה טוב מדי.
"אבא?" קולה של בתו האהובה ענה לו לאחר צליל חיוג אחד.
"כן, מתוקה שלי, מה שלומכם?"
"הכול בסדר. אני מקווה שלא הבהלתי אותך עם ההודעה."
"ראיתי אותה רק עכשיו. ממש מצטער, הייתי עסוק."
"עסוק במה?" היא התעניינה.
"עבודה," ענה בקצרה, העריסה היא הפתעה.
"אויש אבוש, למה אתה עובד כל כך קשה בגיל שלך? בשביל זה יש לך עובדים."
"אל תדאגי, תאמיני לי שיש לי עובדים שכל מעסיק היה חולם לקבל. את יודעת שאני אוהב את העבודה ולפעמים שוכח את עצמי."
"נכון," היא צחקה.
"אז מה הבעיה עם הבנק?"
"התקשרו אליי מהקבלן, ואמרו שהמקדמה על הדירה לא עברה, ושאם הכסף לא יועבר עד יום שלישי הקרוב – נאבד את הזכאות שלנו."
"אל תדאגי, אהובה שלי, אמרתי לך שאני אחראי להעביר את הכסף, והוא יעבור. אני יודע בוודאות שיש לי בחשבון אפילו יותר מהמקדמה שביקשו. הכול יהיה בסדר."
"תודה, אבא," אמרה טליה ומשכה באפה – יעקב ניחש שהיא בוכה מהתרגשות – "אין לי דרך לומר לך כמה שי ואני מודים לך ולאימא על הסיוע הזה."
"אתקשר מחר על הבוקר לבנק לבדוק מה קרה. ביקשתי מאבנר שיעביר את הכסף, אולי לא חתמתי על איזה טופס, או משהו דבילי אחר של הבנק. זה יכול להיות רק משהו טכני."
"סומכת עליך," אמרה טליה וניתקה.
יעקב הציץ בצג הסלולרי שלו. שום "שיחה שלא נענתה" מהבנק. אולי הבעיה בחשבון של הקבלן, חשב לעצמו, גם זה יכול לקרות.
המחשבה שטליה ושי יגורו לידם מילאה אותו באושר, והתחושה הנעימה שליוותה אותו כל הערב, כשבנה את העריסה, חזרה להציף אותו. הוא חשב על צבע לעריסה; את מין הילוד לא ידע, טליה ושי ביקשו מהרופא לא לגלות להם, הם רצו שזו תהיה הפתעה. זוג מיוחד במינו, השניים האלה, שונים כל כך מגלעד ותמרה.
בשלושת ההריונות הראשונים של אסתר לא היה אפשר לדעת את מין הילוד. הטכנולוגיה אז לא הייתה מפותחת כמו היום. אסף הפך אותם להורים. שלוש שנים אחר כך גולן הצטרף למשפחה וכעבור שנתיים נולד בנם השלישי, גלעד. כשגלעד נולד, הם שמחו כמובן ואפילו בינם ובין עצמם לא הודו שבעצם ציפו לבת. שוב ושוב ניסו להרות ברביעית, ללא הצלחה. בסופו של דבר ויתרו על הרצון להרחיב את המשפחה והחליטו לשמוח במה שיש. אסתר גידלה את הבנים, ויעקב עבד בנגרייה שירש מאביו. האב, שהיה נגר עוד במרוקו, סיפר בערגה על ארון הקודש המהודר שבנה עבור מתפללי בית הכנסת שבעירו.
בהיריון של טליה, יעקב ואסתר ידעו שהם מצפים לבת. בשונה מההריונות הקודמים, דבר בהיריון הזה לא היה ספונטני. לאחר שאסף נהרג בדרום לבנון בהיתקלות עם אנשי חיזבאללה, אסתר ידעה שהדבר היחיד שימנע ממנה לאבד את עצמה לדעת הוא להיות שוב אימא. היא לא חשבה שהתינוק יהיה עבורה נחמה או פיצוי, אלא שרק עיסוק בילד שתלוי בה ימנע מהצער לכלות את רצונה להמשיך ולחיות. כשטליה נולדה, לאחר טיפולי הפריה, היא לא הסכימה בשום אופן שהתינוקת תישא כזיכרון את שמו של אחיה המת, וגם משום שחשבה שזה מזל רע: שמו השני של אסף היה ירון, על שם חברו הטוב של יעקב, שנפל במלחמת יום הכיפורים כשנה וחצי לפני שאסף נולד.
יעקב נזכר בהיריון ההוא, כמה היה שונה משלושת ההריונות שקדמו לו. אסתר הייתה כל כך לחוצה וחרדה; על אף שלא נדרשה, כפתה על עצמה שמירת היריון ושכבה במיטתה ימים רבים. הרופאים ניסו להרגיע אותה, היא הייתה צעירה יחסית, עוד לא מלאו לה ארבעים, ואחרי שלוש לידות תקינות. אבל אסתר שמרה על ההיריון בחרדת קודש. היא ידעה שהילדה תהיה המושיעה שלה. וטליה אכן הייתה כזו, בכל מובן שהוא.
יעקב אהב את כל ילדיו, כמובן, אך מרגע שנולדה, נעשתה טליה הבת המועדפת. היה בה, בבת הזקונים מאירת העיניים שלו, משהו שלא ראה באחיה הבוגרים, גם לא באסף המנוח. טליה, מצידה, תמיד הרגישה שהיא חייבת להיות בסביבת הוריה, ועשתה זאת בלב אוהב ובנפש חפצה. לגולן, נגן פסנתר מחונן שנדד בכל העולם, הייתה בת מכַּנרת אוסטרלית – יעקב ואסתר כמעט לא ראו אותה ואת נכדתם – ואילו גלעד בחר בחיים ממוסדים יותר, התחתן, עבר לגור ליד הוריה של כלתם והקים משפחה, אך הם לא זכו לראות את בנם ואת שלושת נכדיהם בתדירות גבוהה, כפי שרצו. יעקב חשד שהסיבה לכך היא שכלתו והוריה לא מחבבים אותם משום שאינם מספיק מלומדים, לטעמם. אסתר הסבירה לו שככה זה עם בנים, הם הולכים עם האישה, ואילו הבנות נשארות קרובות להורים. היא כנראה צודקת, חשב יעקב, עובדה, טליה תמיד הייתה לצידם, וגם לאחר שהכירה את שי המשיכה לבקר אותם תכופות, וכשבישרה להם כי זכו בהגרלה של דירה בהנחה באחת השכונות החדשות בעיר, במרחק עשר דקות הליכה מביתם, לא היה מאושר מיעקב.
הוא ואסתר חיו בצנעה ובחסכנות, כדי שיהיה להם לתת לילדים. גולן וגלעד הספיקו לרכוש דירות כשהמחירים היו עוד הגיוניים. כיום, לולא הזכייה בהגרלה, לא היה לטליה ולשי שום סיכוי לעמוד בעלויות של רכישת דירה, גם בהתחשב במענק הנאה שהתכוון לתת להם. הסכום המובטח חיכה להם בבנק, כסף שנחסך בעמל רב במשך שנים, עבור שני התשלומים הראשונים לקבלן. לכיסוי יתרת התשלום הם יצטרכו לקחת הלוואה, אך יעקב לא דאג, הוא ידע שבתו וחתנו חרוצים ויצליחו לעמוד בתשלומים.
כשהגיע הביתה, כתב על פתק "להתקשר בדחיפות לבנק" והצמיד אותו במגנט למקרר. אסתר התעניינה במה מדובר, והוא סיפר לה על השיחה עם טליה. "אתה בטוח שזו טעות של הבנק?" שאלה אשתו בדאגה. "במיליון אחוז," חייך יעקב.
בבוקר, לפני שהספיק להתקשר לבנק, ראה על צג הטלפון שלו מספר מוכר.
"אבנר, טוב שהתקשרת!"
"איזה כיף לשמוע את זה מלקוח," צחקק הבנקאי.
"בדיוק התכוונתי להתקשר אליך," הסביר יעקב.
"אז תתחיל אתה."
"אתה זוכר, בשבוע שעבר נתתי לך פרטי חשבון של קבלן, וביקשתי ממך להעביר לו מאה אלף שקל מהחיסכון שנפרע לי ביום ראשון-"
"בדיוק על זה רציתי לדבר איתך," קטע אותו אבנר.
"למה? יש בעיה?"
"כן, מס הכנסה הטילו עיקול על החשבון שלך, ואנחנו לא יכולים להעביר את הכסף."
"מה?!" יעקב היה המום. מדוע שיטילו עליו עיקול? הנהלת החשבונות שלו הייתה מסודרת והוא הקפיד להעביר את התשלומים למס הכנסה ולמע"מ במועד, אז מה קרה?
בוודאות ידע שאין שום סיבה לעיקול, אבל חשש גדול החל למלא אותו, חשש ממלחמת התשה צפויה מול הרשויות. אין לו זמן לזה, טליה צריכה את הכסף תוך פחות משבוע, עד יום שלישי. הוא נפרד במהירות מאבנר והתקשר ליוני, רואה החשבון שלו בשנתיים האחרונות. לפניו טיפל בתיק משה, רואה חשבון ותיק, שהיה גם רואה החשבון של אביו המנוח. משה עבד עד יומו האחרון ממש, וכשנפטר נאלץ יעקב להעביר את התיק ליוני, רואה חשבון טוב לא פחות.
יוני הבטיח שיבדוק מה הסיבה לעיקול וידאג לביטולו במהירות האפשרית. כעבור שעתיים מתוחות הטלפון צלצל.
"יעקב, מה שלומך?" שאל יוני בקול נמרץ.
"אני חייב להודות שאני מאד לחוץ."
"יהיה בסדר, יעקב," קולו של יוני שפע ביטחון, "אין מה לדאוג, אני מטפל בעשרות מקרים מהסוג הזה בחודש, ברובם העיקול מתברר כטעות."
"אני מאוד מקווה שכך. אז מה הבעיה?"
"הוטל עליך קנס בגין אי-הגשת דוח לשנת 2018."
"זה הדוח האחרון שמשה הכין – לא?"
"אתה בטוח שמשה הגיש את הדוח?"
"אין לי ספק, הוא היה מאוד קפדן, אומנם קצת מיושן בשיטות העבודה שלו, אבל הוא מעולם לא פספס כלום."
"אני מבין. טוב, כנראה שהדוח פשוט לא נקלט."
"איך אפשר לסגור את הסיפור הזה?"
"לצערי, בגלל שלא אני הכנתי את הדוח ההוא, אין לי את ניירות העבודה וגם לא העתק של הדוח שהוגש עם חותמת 'התקבל'. לכן, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא: להתקשר למס הכנסה ולבקש שיבדקו בתיק שלך."
"אני צריך את זה דחוף," אמר יעקב כמעט בבכי, "אני חייב להעביר כסף לקבלן של הבת שלי. הם זכו בהגרלה של דירה בהנחה."
"וואלה, שיהיה בשעה טובה. תראה מה נעשה, אני אתקשר אליהם ואנסה לתפוס שם מישהו, וגם אתה תנסה, הראשון שיצליח יעדכן את השני. יש לך את מספרי הטלפון באתר האינטרנט של רשות המיסים."
את השעות הבאות העביר יעקב בניסיונות להגיע למענה אנושי במשרדי פקיד השומה. תחילה התקשר למספר המחלקה שיוני אמר לו לפנות אליה, ולאחר מכן ניסה כל מספר אחר שמצא באתר. פעם אחת הצליח להשיג מישהי, אך היא ענתה לו בטון חסר עניין שאינה יכולה לסייע והכתיבה לו מספר טלפון אחר. הוא כבר ניסה להתקשר לאותו מספר עשרות פעמים, ולא קיבל מענה.
בשלוש יוני התקשר. הוא סיפר לו ששוחח עם מפקחת שהכיר כיוון שהיה אצלה בדיון שומה לפני כמה חודשים עם לקוח אחר, והיא אמרה שתנסה להפעיל קשרים ותחזור אליו. יעקב השתדל להישאר אופטימי. הוא ידע שמדובר בעניין טכני בלבד, ובכל מאודו קיווה שהכול יסתדר עד יום ראשון.
טליה ושי הגיעו לארוחת שישי, וגם גולן, שהגיח לחופשת מולדת קצרה. הארוחה הייתה נהדרת, מלאה בצחוקים ובסיפוריו המרתקים של גולן, ובסיומה טליה ניגשה למטבח לשטוף כלים ויעקב פנה לשם כדי לרוקן את הפח. טליה ניצלה את ההזדמנות שהיו לבדם ושאלה מה קורה עם הכסף.
"אל תדאגי. יש עיכוב טכני קל, משהו עם טעות של מס הכנסה שתכף ייפתר, בבקשה-בבקשה, אל תדאגי."
"ממש לא נעים לי, אבוש."
"מה לא נעים?"
"אתה יודע..." היא השפילה את מבטה וניגבה את ידיה, "גם לקבל כסף וגם ככה ללחוץ, אם הייתי יודעת שיש בעיות הייתי דואגת לבקש הלוואה, אבל נראה לי שעכשיו כבר מאוחר מדי."
"איזה שטויות, שום בעיות! מה, לא נתנּו לאחים שלך?" טליה משכה בכתפיה ויעקב חיבק אותה. "באמת-באמת שיש לנו מספיק, מדובר בעניין טכני, הכול יסתדר והכסף יעבור."
"תודה, אבוש," אמרה טליה ושלחה אליו נשיקה באוויר. יעקב "תפס את הנשיקה" בשתי ידיו והצמיד אותן לליבו, כפי שעשו מאז הייתה ילדה קטנה.
ביום ראשון בבוקר התקשר יעקב אל אבנר, לוודא שהעניין סודר ושהכסף יועבר. לתדהמתו גילה שהעיקול על החשבון לא הוסר.
"הלוואי שיכולתי לעשות משהו," אמר אבנר, "אבל ידיי כבולות."
באצבעות רועדות התקשר יעקב ליוני.
רואה החשבון הנמרץ הבטיח להתקשר שוב למפקחת שהכיר אישית.
כעבור חצי שעה הוא התקשר. "אין לי מה לומר לך," הטון של יוני היה עגמומי. "היא טוענת שהעבירה את הבקשה לבדיקת התיק, ואין לה מושג למה זה לא טופל."
"אם היא בכלל העבירה בקשה," אמר יעקב בכעס.
"אני מניח שכן, אבל אתה יודע איך זה במקומות הללו, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה."
"אסע לשם עכשיו ואגמור עם הסיפור הזה."
"ביום ראשון אין קבלת קהל," אמר יוני. "סע מחר."
יעקב בדק ביומנו ונאנח, לקוח קבע איתו ביום שני בבוקר מדידות לארון קיר.
למחרת, מייד לאחר שסיים את המדידה, מיהר יעקב למשרדי פקיד השומה. כשהגיע, ראה אנשים רבים ממתינים בתור, אך הוא היה נחוש – היום העניין יוסדר. כעבור זמן-מה הגיע תורו לגשת לפקיד בעמדת הקבלה.
"תעודה מזהה, בבקשה."
יעקב הציג את תעודת הזהות שלו.
"איך אני יכול לעזור לך, מר יעקב בן שושן?"
"הטלתם עיקול על חשבון הבנק שלי," אמר יעקב ונשם נשימה עמוקה, הפקיד הקליד במהירות והביט בצג שמולו.
"כן, אני רואה. לא הגשת דוח לשנת 2018."
"אבל אני כן הגשתי את הדוח, כלומר לא אני, רואה החשבון שלי הגיש."
"לפי הרשומות שלנו הדוח לא הוגש. אני מאוד מצטער, אולי רואה החשבון שלך התבלבל?"
"אני די בטוח שאתם מתבלבלים," הרים יעקב את קולו.
הפקיד הזדקף ושילב את ידיו. "אני מציע שתנמיך את הטון שלך, מר בן שושן."
יעקב הרגיש שהתסכול שקינן אצלו כמה ימים עומד להתפרץ בצעקות רמות. בכל כוחו ניסה לבלום זאת. שוב נשם עמוקות ואמר, "אני מבין שרשום אצלכם שהדוח לא הוגש, אבל אני בטוח שהוא הוגש."
"יש לך העתק דוח עם חותמת 'התקבל'?"
"לא, אבל אני יודע שרואה החשבון הגיש."
"אז בקש ממנו העתק כזה."
"הוא נפטר לפני שנתיים."
"אני לא יכול לעזור לך," הרים הפקיד את ידיו. "תבקש מהמייצג הנוכחי שלך שיטפל בזה, שיפנה לתיקייה שיוציאו את התיק שלך ויבדקו אם הדוח הוגש."
"אבל אני חייב את זה דחוף," עיניו של יעקב התמלאו דמעות. "אפשר אולי לדבר עם המנהל שלך?"
הפקיד חייך בהתנשאות. "המנהל שלי לא יאמר משהו שונה."
יעקב הרגיש שאינו מסוגל עוד לעצור את זעמו והלם באגרוף על שולחנו של הפקיד. "אני דורש לראות את המנהל שלך!" צעק, ועיני כל הנוכחים הופנו לעברו.
"אדוני, אני מבקש ממך לקום וללכת," אמר הפקיד בתקיפות. "אני לא נותן שירות לאנשים אלימים, תבקש מהמייצג שיטפל בעניין."
"אין לי זמן לחכות שהמייצג יטפל, אני חייב למשוך כסף מהחשבון שעיקלתם!" צעק יעקב.
הפקידה בעמדה הסמוכה קמה ממקומה וניגשה אליהם. "אדוני, אני מבקשת לא לצעוק. אנחנו מטפלים כאן בעוד נישומים, זה לא נעים ולא נוח."
"אני באמת מאוד מצטער שלא נוח לכם, אבל אתם סגרתם לי את הברז בשבוע הכי חשוב שלי, אני לא מבין למה אני לא יכול לדבר עם מישהו בכיר יותר!"
"לך לשם, בבקשה," אמרה הפקידה והצביעה על ספסל ההמתנה, "שב ותחכה. אקרא למנהל שלנו."
יעקב קם מהכיסא והלך אל הספסל. עיני כל הנוכחים באולם ליוו אותו בצעדת הבושה הקצרה הזאת. הפקיד קיבל אדם אחר, והפקידה נכנסה לאחד החדרים. כעבור כמה דקות יצאה וסימנה ליעקב להיכנס לחדר. זה היה משרד קטן וצנוע, שולחן פשוט במרכז ומצדדיו שני כיסאות. יעקב הניח שלא מדובר במשרדו של מנהל בכיר. הגבר שישב שם החווה בידו על הכיסא שמולו ויעקב התיישב.
"כן, אדוני," הוא אמר בקול שלו, "אני מבין שאתה נסער, איך אני יכול לעזור לך?"
"אתם הטלתם עיקול על חשבון הבנק שלי בגלל שלפי מה שרשום אצלכם לא הגשתי את דוח 2018."
"והגשת?"
"אין לי ספק."
"יש לך העתק דוח עם חותמת?"
"לא, אמרתי לפקיד שרואה החשבון שהגיש את הדוח נפטר."
"תעודת זהות שלך?"
יעקב הכתיב לו את המספר, ולאחר כמה רגעים של הקלדה ובהייה במסך, המנהל הזוטר העביר אליו את מבטו וחייך. "תשמע, מר בן שושן, לפי הרישומים שלנו הדוח לא הוגש. בדקתי תיקים אחרים של המייצג הקודם שלך, ואני רואה שהיה לו תיק אחר אצלנו, ושם הוגש דוח."
יעקב חייך בהקלה. "נו, הנה הוכחה, זו כנראה טעות שלכם."
"אני מסכים איתך שזה סימן טוב, אבל לצערי זה לא אומר כלום על התיק שלך. הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה כזה הוא שהמייצג הנוכחי שלך יפנה לתיקייה ויבקש לעיין בתיק שלך."
"אני יכול להתקשר אליו?"
"בבקשה."
יעקב התקשר ליוני, וכשזה ענה לחץ על כפתור הרמקול. "יוני, אני כאן במס הכנסה, הם מבקשים שתעשה משהו."
"רואה חשבון שמעוני?"
"כן?"
"שמי אלי אשכנזי, ואני סגן מנהל מחלקת גבייה."
"נעים מאוד."
"נמצא אצלי לקוח שלך, מר יעקב בן שושן, שמבקש לבדוק אם הוגש דוח 2018, שלדבריו הוגש על ידי המייצג הקודם."
"נכון."
"לפי הנהלים שלנו, מי שרשאי לצפות בתיק של נישום זה המייצג, ולכן אתה חייב להגיע לכאן כדי שנוכל לפתוח את התיק ולבדוק אם אכן הוגש דוח 2018."
"אתה צוחק עליי?" יוני נשמע המום.
"לא, למה?"
"מה שאתה אומר לי בעצם הוא, שלי יש עדיפות על הנישום עצמו? זה התיק שלו, נתונים אישיים שלו, מדוע אתם לא יכולים פשוט לפתוח לו את התיק?"
"מה אני יכול לעשות?"
"לבקש מהתיקייה שיוציאו את התיק!" יוני כמעט צעק, "שנינו יודעים שזה סיפור של חמש דקות."
אלי נשם נשימה עמוקה. "אבדוק מה אני יכול לעשות."
"תודה רבה," אמר יוני וניתק.
אלי ביקש מיעקב לחזור לעמדת ההמתנה ולחכות שם כמה רגעים, ובינתיים, הבטיח, הוא "יעשה מספר טלפונים."
הספסל היה ריק מממתינים. הפקיד שיעקב התפרץ עליו קודם טיפל כעת באדם אחר. יעקב פתח את תיקו וחיפש את קופסת הסיגריות שלו. הוא היה מוכרח לעשן. אומנם הבטיח לאסתר שיפסיק לעשן ואכן הוריד בכמות, אבל כעת, יותר מכול, הוא השתוקק לסיגריה. בתיק היו חפצים רבים, אתמול רכש מברשות ומדלל צבע בחנות כלי-בית ושכח להוציא אותם. קופסת הסיגריות נמצאה לבסוף בקרקעית התיק. יעקב שלף סיגריה ואת המצית.
"אסור לעשן כאן," אמרה הפקידה שסייעה לו קודם.
"ברור," ענה יעקב, "יש פינת עישון?"
"יש בחוץ, אבל אם תצא לא תוכל לחזור, כי קבלת הקהל הסתיימה."
יעקב עצם את עיניו בכאב, הוא זקוק כל כך לסיגריה הזאת. באנחה הכניס את קופסת הסיגריות ואת המצית לכיס מכנסי הדגמ"ח שלו. אולי זה סימן משמיים שהוא צריך לוותר גם על הסיגריה הזאת? אם החשק לעשן יעבור, ברגע שהוא יצא מכאן, יזרוק את כל הקופסה, נשבע לעצמו.
כעבור כמה דקות אלי אשכנזי יצא מחדרו וניגש אליו. "יעקב," הודיע לו בחגיגיות, "דיברתי עם האחראית על התיקייה, והיא אמרה שלא תהיה בעיה לתת לך באופן אישי לעיין בתיק."
יעקב הצמיד את ידיו לפניו בהתרגשות. "תודה רבה," אמר בקול רועד.
"אין בעד מה," השיב אלי בחמימות, "תחזור לכאן ביום רביעי, נקבל אותך בלי תור." אלי, מן הסתם, ציפה למילות תודה ושמחה, אך במקום זה יעקב הפנה אליו מבט המום. "הכול בסדר?" שאל אלי.
"אני לא יכול לחכות עד יום רביעי," אמר יעקב בייאוש. "אני לא יכול לחכות אפילו עד מחר!"
"אני מאוד מצטער..." אלי התחיל לומר, אולם יעקב התפרץ לדבריו. "אתם לא מבינים שאתם הורסים לאנשים את החיים!" זעק. אלי ניסה להסותו, אך יעקב המשיך, "אם אני לא מעביר את הכסף עד מחר אין לבת שלי בית!" צעק וקרס על הספסל שמאחוריו, תופס את ראשו בין ידיו.
"מר בן שושן..." אמר אלי בקול רך, "אני באמת-באמת מבין אותך, אבל אין לי דרך לעזור. התיקייה נסגרה ומחר אין קבלת קהל. אולי תנסה לדבר עם מי שצריך, שייתנו לך ארכה של כמה ימים?"
יעקב התנשם בכבדות וחיפש את הטלפון הנייד בתיקו המבולגן. הוא התקשר לטליה וביקש שתבדוק עם הקבלן אם אפשר לקבל הארכה של שבוע, בשל בעיה טכנית עם הבנק. היא אמרה שהיא בודקת וחוזרת אליו בהקדם.
יעקב המשיך לשבת במקומו, מביט בסלולרי במבט מיואש וממתין לתשובתה של טליה. כעבור כעשר דקות היא סימסה לו, הקבלן אמר שמחר זה מועד אחרון. אם לא נעביר יעבירו את הזכאות לבא בתור. יש משהו שאני יכולה לעזור?
יעקב הרגיש שהחדר מסתובב סביבו. הדמעות שהצליח לעצור החלו לזרום מעיניו ללא שליטה, והוא התייפח בקול. הפקידה שסייעה לו קודם ניגשה אליו עם ממחטת נייר ושאלה אם אפשר להציע לו כוס מים. הוא משך את הממחטה מידה בכוח ונהם לעברה שאינו רוצה דבר, והיא נסה על נפשה.
מה הוא כבר ביקש? את מה שמגיע לו? כל חייו עשה הכול כדי להיות אדם הגון ואזרח טוב, ובפעם היחידה שהמדינה צריכה לבדוק עבורו משהו, מערימים עליו קשיים. הוא נזכר בבכורו, באסף, הילד היפה שלו, שנתן למדינה, נזכר במראות ששנים ניסה להשכיח, מהמלחמה שצרבה בנפשו פצעים שגם כעבור כמעט יובל טרם הגלידו, חשב על שנים של עבודה קשה כנגר עצמאי הנלחם על לחמו ולא משקר לאיש, לא ללקוחות ולא לרשויות. הזעם פעפע בו. מבעד למחשבות שהציפו אותו שמע את קולה של הפקידה החביבה, היא ביקשה ממנו לעזוב את המקום, והוא נופף לה בידיו. הוא לא ילך עד שיפתור את העניין. אבל איך? הוא הסתכל סביב, מניין תבוא הישועה? הפקידה חזרה למקומה ושקעה בבהייה במסך המחשב שלה, הפקיד שכעס עליו קודם שוחח בטלפון וצחקק. כולם צוחקים עליי, חשב יעקב. הוא מוכרח לעשות משהו כדי שייקחו אותו ברצינות, אבל מה? מה הוא יכול לומר או לעשות? לפתע נזכר בנכה צה"ל שהצית את עצמו כדי שמישהו יתייחס אליו. אולי רק כך הם מקשיבים? אמר לעצמו בקול חרישי, פשפש בתיק, שלף את בקבוק מדלל הצבע ונעמד.
תנועותיו היו כבדות, וכיוון שלא נותר כבר איש בספסלי ההמתנה עיני הפקידים בעמדות הקבלה הופנו אליו. זה בדיוק מה שרצה. הוא פתח במיומנות את הבקבוק והתיז את תכולתו על חולצתו ועל מכנסיו.
הפקידים שהביטו בו החלו לצעוק, "מה אתה עושה?" וכעת עיני כל הפקידים באולם הופנו לעברו.
הוא שלף את המצית מכיס מכנסיו, החזיק בו מעט רחוק מגופו וצעק, "אני הולך להצית את עצמי! נשבע לכם! נמאס לי כבר מהיחס הזה!"
אחת הפקידות מהעמדות האחוריות פלטה זעקה קצרה וסכרה את פיה בשתי ידיה, העיניים הופנו לרגע אליה, ומייד חזרו אל יעקב. הפקידה החביבה קמה ממקומה ורצה אל משרדו של אלי אשכנזי. בתוך שניות ספורות השניים יצאו מהחדר וניגשו אל יעקב.
"מר בן שושן," אמר אלי בקול רועד, "אני מבקש ממך, בבקשה, אנא, הנח את המצית."
"לא!" אמר יעקב בטון נחרץ. "אם אתם לא מסוגלים לעזור לי היום אני פשוט אשרוף את עצמי ואז כל המדינה תדע מה קורה כאן!"
אלי הסתובב אל הפקיד שקיבל את יעקב וביקש ממנו להתקשר ליגאל.
"מי זה יגאל?" שאל יעקב בחוסר סבלנות.
"פקיד השומה."
כעבור חמש דקות ארוכות יצאו מהמעלית גבר צנום, אישה צעירה ושני מאבטחים. יעקב חשב שפקיד השומה יהיה מבוגר יותר, בן גילו לפחות, אך האיש נראה צעיר יחסית. החבורה התקרבה אליו. יגאל פתח ושאל לשלומו של יעקב.
"רע מאוד," אמר יעקב והרים את ידו האוחזת במצית. "יש לי עניין כל כך פשוט ולא עוזרים לי."
"אתה יכול בבקשה להוריד את היד והמצית?" שאל יגאל בקול אמפתי.
"לא!" ענה יעקב נחרצות.
אחד המאבטחים לחש דבר-מה באוזנו של יגאל, וזה נענע בראשו לשלילה. "רק רגע," אמר יגאל, פנה אל אלי וביקש להבין במה מדובר. בסיום הבירור הקצר פקיד השומה התנשם בכבדות, והתקשר מהסלולרי שלו. "רבקה, זה יגאל, אני שולח אלייך את תמר עם מספר תיק שאני מבקש שתוציאי לי עכשיו, בדחיפות. אני ממתין." כשניתק, יעקב הכתיב לאישה שהתלוותה אל פקיד השומה את מספר תעודת הזהות שלו, והיא רצה אל המעלית.
"אתה יכול בבקשה להוריד כעת את היד?" שאל יגאל, ויעקב נד בראשו לשלילה. "עוד חמש דקות תמר חוזרת עם תשובה, אין כבר שום סיבה להצגה."
"זו לא הצגה."
"אוקיי, אבל קיבלת מה שביקשת."
יעקב חשב לרגע והניח את המצית על הכיסא שלצידו. אחד המאבטחים הושיט את ידו מייד ולקח אותו.
"תודה רבה," אמר יגאל. "אני באמת מקווה, לטובתך, שהדוח יהיה בתיק ונוכל לבטל את הקנס והעיקול. ברור לך שאם הדוח לא הוגש לא תתקבל שום פנייה לביטול הקנס." יעקב הביט בפקיד השומה בזעם והתיישב. ומה אם משה באמת לא הגיש את הדוח? תהה. זיעה קרה החלה לזרום במורד עורפו.
דלת המעלית נפתחה ותמר חזרה עם קלסר קרטון. היא הושיטה את הקלסר ליגאל, והוא לקח אותו והתיישב ליד יעקב.
"זה מספר הזיהוי שלך?" שאל והפנה אל יעקב את חזית הקלסר.
"כן," אמר יעקב והנהן. הייתה לו תחושה שכולם שומעים את הלמות ליבו.
יגאל משך את הגומי שעטף את הקלסר ופתח אותו. שני המסמכים העליונים היו הדוחות שיוני הגיש, דוח שנת 2020 ודוח שנת 2019, ומתחת היה מונח דו"ח שנת 2018, חתום בחתימתו הזוויתית של משה המנוח.
