חיים מחדש
פרק 1
אחח... הפרפרים הצבעוניים שהתרוצצו בבטני בתקופה ההיא של אהבתי הגדולה לאמיר. אף שהייתי אני זו שביקשה להיפרד ממנו, לקח לי זמן רב להתאושש מאותה פרדה בכיתה י"א. האם ייתכן שהפרפרים עזבו אותי לתמיד?
יום אחד גיליתי אותו באחת הפינות הנסתרות בחצר בית הספר, יושב מחובק עם דורין, שאותה מעולם לא סבלתי. כיוון שהגעתי מאחוריהם, הם לא הבחינו בי ואני נמלטתי משם פגועה, מושפלת, כאובה ובוכה. באותו ערב, כשנפגשנו בגן הציבורי, שאלתי אותו אם יש לו קשר עם דורין. הוא מייד הכחיש ונראה מופתע מהשאלה.
"מה פתאום, למה את שואלת?"
פרצתי בבכי ואמרתי שראיתי אותם יושבים מחובקים בסתר והוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהם רק ידידים טובים.
"אתה סתם מספר לי סיפורים, פשוט בגדת בי ועכשיו אין לי אמון בך יותר ואני רוצה להיפרד."
אמיר ניסה לשכנע אותי לסגת מההחלטה, אבל לא התאמץ יותר מדי לשנות את רוע הגזרה. "אם את בכל זאת מתעקשת להיפרד יהיה לי קשה כי אני אוהב אותך, אבל אני מכבד את ההחלטה שלך."
רק בלילה, כשדמעות החלו לזלוג ולהיקוות על הכרית, הרגשתי מועקה גדולה בלב והתקשיתי לעכל את העובדה שזה נגמר אחרי קשר שנמשך כמעט שנה.
כעבור ימים אחדים של ייסורים וחרטה עצמית על כך שנפרדתי ממנו, אזרתי אומץ וכתבתי לו שקשה לי בלעדיו ואני מתגעגעת אליו, אבל הוא אמר שעדיף לשנינו שנשאיר את המצב כפי שהוא וזה גמר אותי.
המשכתי להתייסר ולא הצלחתי לתפקד. פשוט הפכתי אובססיבית ומכורה לו כמו לסמים. אני זוכרת איך חשתי בגופי שוב ושוב את אותם אותות ראשוניים של תחושת הקריז, המעידה על כמיהה עזה ותשוקה להימצא במחיצתו או לפחות להתחקות במחשבותיי אחר עקבותיו האפשריות במרחב.
כשישבתי ברגליים משוכלות, רגל ימין הייתה נעה בעצבנות בתנועה אנכית, במקביל לתיפוף טורדני באצבעות הידיים, שהעיד על חוסר שקט נפשי מופגן. הצורך העז שאחז בי באותה תקופה לסם אנושי היה ניכר היטב בגופי בכמה תופעות פיזיולוגיות משמעותיות, בולטות ומובחנות, כמו רעידות בכל הגוף, דופק מואץ, סחרחורות, כאבי ראש ותחושת מועקה כבדה בחזה. מדי פעם הייתי נזכרת בחוויות מרגשות שחווינו יחד, ונתקפת געגועים עזים לאותה תקופה נפלאה שחלפה ואיננה עוד.
מה שהעצים את הייסורים והכאב שפילחו את ליבי היה זה שניחנתי בזיכרון יוצא דופן לפרטי פרטים מדויקים של אירועים שחוויתי גם בעבר הרחוק. כל צלצול בטלפון הנייד היה מקפיץ אותי ממקומי, גם אם התקלחתי באותו זמן, וגרם לי להחסיר פעימה בתקווה מציקה שאולי זה הוא מעבר לקו, מבשר לי שמערכת היחסים שלו עם דורין הסתיימה והוא רוצה לחדש את הקשר איתי.
האכזבה לא איחרה להגיע, כשמעברו השני של הקו היו אי אלו מתקשרים אחרים שהפריעו לי להתמקד ולהתרכז בכאב. הייתי מנסה להציף את עצמי, כשקראתי באובססיביות שוב ושוב הודעות וביטויי אהבה שאמיר שלח לי בעבר ומתרפקת עליהם, ובעצם הייתי מוצאת את עצמי קרובה יותר לטביעה מאשר לציפה.
עם הזמן הלכתי והתמכרתי לתחושה של מלנכוליה מייסרת ומענגת בו־זמנית, שהייתה עבורי לא יותר מאשר גלגל הצלה מנייר. מאז ומתמיד הייתה לי מין אובססיה לנוסטלגיה והתרפקות על העבר, תוך האדרה והעצמה של חלקים דרמטיים ממנו. הייתי מנסה שוב ושוב לשנות את כיוון מכונת הזמן לאחור, כדי לנסות לשחזר ולחוש שוב ולו לרגעים ספורים את אותן חוויות מפעימות שחווינו יחד. מחד, זכיתי בקורטוב של נחמה, ומאידך, ליבי היה נמחץ ונצבט.
תמיד היה לי מין יצר מזוכיסטי קצת, ספק הרסני ספק בונה, להתרפק על סיטואציות חווייתיות המובילות לכאב ולצער ולו רק כדי לחוש את אותה תחושת לאות המענגת כל כך, מלטפת ומרטיטה.
התקשיתי להאמין במציאות האומללה שנקלעתי אליה, ושאלתי את עצמי שוב ושוב את השאלה, איך מאיגרא רמא של אהבה גדולה ביני לבין אמיר, הגענו לבירא עמיקתא של ניכור מאולץ וניתוק מוחלט?
זוכרת איך פעם חוויתי התקף מפחיד של געגועים עזים מלווים במועקה קשה ובלתי נשלטת. ליבי החל להלום בחוזקה, זיעה קרה כיסתה את פניי. הרגשתי תחושות של חום וקור בו־זמנית והייתי מסוחררת. ראייתי הלכה והתערפלה והייתי על סף אובדן הכרה. בשארית כוחותיי ניסיתי להיאחז במציאות ולאט לאט תסמיני ההתקף הלכו ונחלשו, התפוגגו ונעלמו. כמעט כל רגע חשבתי על הטעות שעשיתי והרגשתי רגשי אשמה על כך שבמו ידיי הבאתי על עצמי חורבן רגשי.
כעבור חודש נפוצה השמועה המרה והכואבת שאמיר ודורין הם זוג. ליבי פשוט נקרע לגזרים מרוב כאב ומצבי הרגשי הלך והתדרדר. בכיתי המון בעיקר בלילות. באותה תקופה חשוכה נהגתי להתאמן בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. התמכרתי לפעילות הספורטיבית, כפי שאדולן משמש נרקומנים כסם תחליפי לגמילה מסמים קשים. ניסיתי להמיר את התמכרותי הקשה לייסורי האהבה שקרסה ולאותו סם אנושי, בהתמכרות אלטרנטיבית לאנדורפינים מענגים שהיו עבורי בדל של פיצוי ונחמה פורתא.
את אימא לא ממש שיתפתי, חשבתי שהיא תשפוט אותי ולא תגלה כלפיי אמפתיה. מקרב חברותיי הלא רבות, אף אחת לא הצליחה באמת ובתמים להכיל את הצער והכאב שחוויתי, ולכן נאלצתי להתמודד כמעט לבד עם המצוקה. מדי פעם הייתי פונה לער"ן וזוכה שם להקשבה והכלה ללא שמץ של שיפוטיות.
רק כעבור כמה חודשים של התמודדות קשה מנשוא, הצלחתי איכשהו להתאושש מהמכה שהנחתִּי על עצמי. אבל עכשיו, כשאני רואה תמונה שלו בפייסבוק, אני חשה פתאום תחושה של פרפרי תעתוע, ספק נוכחים ספק נפקדים, הנושאים איתם געגוע אל אותם ימים של תום בניחוח בודהיסטי, כשכל מה שעניין אותנו אז היה לחיות כאן ועכשיו, לינוק לתוכנו את חוויות האהבה הטהורה המרגשות, שנועדו להרוות את צימאון הלב ולשמר אותן במגירות הזיכרון.
אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו במסיבת פורים במרפסת הפנטהאוז בבזל אצל תומר החבר שלו. אנחנו, בנות משכבת י"א, הוזמנו למסיבה של תלמידי שכבת י"ב. הוא התחפש לקאובוי מדוגם, חמוש בשני אקדחים וחבוש כובע בוקרים מהודר. אני הייתי מלכת אסתר, מאופרת למשעי, לבושה שמלת מלמלה לבנה וכתר מנצנץ על ראשי. עד למסיבה הכרתי אותו חיצונית בלבד, ממה שראיתי ממרפסת הקומה העליונה של שכבת י"ב. הייתה לו חזות כמו של אל יווני: גבוה יחסית, יפה תואר, בעל שיער שחור ארוך ובלורית מתנפנפת ומרשימה, עצמות לחיים גבוהות, פנים חייכניות ומבט שובה לב.
מבטינו הצטלבו כשמזגתי לעצמי לימונדה. הוא ניתק במכוון מחבורת החברים שהקיפה אותו והתקרב אליי. ליבי האיץ פעימותיו. הוא חייך אליי ושאל אם אני נהנית מהמסיבה. אמרתי לו שכן והוא אמר שגם לו כיף במסיבה ונעים לו מאוד להכיר אותי. שוחחנו על קִרבה, היכרות של חברים משותפים ועל תחביבים: הוא גולש גלים בים, אני אוהבת לקרוא ספרים וללכת לים לשחות ולהשתזף על החוף, ואוהבת מאוד להשקיף על גולשים בים.
מהר מאוד הרגשתי שנוצר בינינו חיבור מצוין והשיחה קלחה נהדר. אחר כך רקדנו וקיפצנו לצלילי "רכבת לילה לקהיר" של להקת משינה ובהמשך רקדנו סלואו צמוד לצלילי השיר "Heaven" של Bryan Adams ו"Careless whisper" של George Michael.
בסוף המסיבה הוא הציע ללוות אותי הביתה, ואני שהייתי כולי מרוגשת, הסכמתי כמובן. מחוץ לחדר המדרגות הוא חיבק אותי ושאל אם הוא יכול לנשק אותי, ואני חייכתי אליו וקירבתי ברכות את שפתיי לשפתיו לנשיקה מרטיטה ומענגת מאין כמוה. הרגשתי בעננים, כפי שלא הרגשתי מעולם, וכל השאר היסטוריה.
כעת, כעבור יותר מעשר שנים שחלפו מאז נפרדנו, אני מביטה בתמונת הפרופיל של אמיר בפייסבוק ורואה שלא נס לחו. מדהים לראות שפניו הנאות כמעט לא השתנו בחלוף השנים. בפרופיל שלו כתוב שהוא נמצא בזוגיות, ולמרות זאת קול פנימי, דומיננטי ובטוח מאוד, הציע לי לפנות אליו.
פרק 2
"היי אמיר, מה שלומך? זו אני מפעם. אתה בטח שואל את עצמך מאיפה צצתי פתאום, אז רק אומר לך שראיתי במקרה את תמונת הפרופיל שלך ואמרתי לעצמי שאני צריכה לשלוח לך הודעה. חייבת להודות בכנות שאתה נראה מצוין בתמונה, אז פשוט בא לי להחמיא לך."
"וואו, דנה פרימו, איזו הפתעה?! לונג טיים נו סי. וואלה, לא ציפיתי, סחתין על היוזמה. האמת, תמיד היית טובה בלהפתיע ותודה רבה על המחמאה, את גם נראית מעולה בתמונה, ואני באמת לא אומר את זה סתם לצורך ההדדיות."
"תודה גם לך על הפִִרגון, אמיר קובן, החתיך הנצחי. אז מה עובר עליך בימים אלו?"
"אצלי בסך הכול די סבבה. ברוך השם, אין תלונות. מה איתך?"
"אני בסדר. אתה יודע — עבודה, תחביבים ובתקופה האחרונה בלי זוגיות."
"ממשיכה לנגן בפסנתר, כמו פעם?"
"גם, קצת, אבל בגדול — אני גולשת גלים."
"מה? אני לא מאמין, את בטח עובדת עליי?!"
"ממש לא, רצינית לגמרי."
"וואו, איזה יופי, סחתין עלייך, יא מלכה. אמרתי כבר שאת אלופה בלהפתיע?"
"כן, תודה, אתה עדיין בעניין?"
"ודאי, איך אפשר להפסיק את הדבר הנפלא הזה?!"
"איפה אתה גולש?"
"בדרך כלל בחוף הגולשים בבת ים."
"אני גולשת בהרצליה."
"תקשיבי, חייבים להיפגש לקפה ולהשלים פערים."
"מבחינתי בכיף, אבל אני רואה שאתה בזוגיות. אתה בטוח שזה בסדר שניפגש?"
"בטח, אין בעיה. אני אפילו אספר לרונה שאני נפגש עם חברה טובה מימי הנעורים העליזים."
"לא הייתי אומרת עליזים, אבל בסדר, שיהיה."
"אז יאללה, בואי ניפגש לזכר הימים הטובים."
בתום השיחה תהיתי אם אמיר באמת מתכוון לספר לבת הזוג שלו שהוא נפגש איתי או שהוא סתם אומר את זה כדי להרגיע אותי. אני די יודעת עם מי יש לי עסק. הוא הרי כבר בגד בי פעם, אולי הוא אימץ לעצמו דפוס התנהגות? בכל אופן כל עוד לא אני היא הנבגדת, אז זה עניין שלו ולי כרגע אין בעיה עם זה, חשבתי לעצמי והדפתי מראשי את המחשבה שניסתה להציק לי קצת.
קבענו בחמישי אחר הצוהריים בקפה נואר. ככל שהתקרב מועד המפגש, כך הרגשתי לחוצה ומתוחה יותר ויותר. חששתי שהמפגש אולי יצית בתוכי שוב רגשות סוערים שבחלוף הזמן התעמעמו עד שנדמו. תרגילי נשימות בעיניים עצומות עזרו לי מעט להירגע.
לקפה נואר הגעתי באיחור של עשר דקות, לבושה במכנסי ג’ינס ובגופייה בצבע כחול ים. מרחוק זיהיתי אותו יושב בירכתי בית הקפה ושקוע בטלפון הנייד. פרפרים שחשבתי שנעלמו לעולמים קמו לפתע לתחייה והתעופפו להם להנאתם באין מפריע בתוך הבטן שלי, ליבי האיץ פעימותיו והייתי מרוגשת ונבוכה מעט.
כשהבחין בי מתקרבת, נעמד וחייך אליי חיוך רחב. התחבקנו חיבוק ארוך במיוחד כפיצוי ראשוני משותף על כל השנים שחלפו מאז נפרדנו.
"את נראית מצוין, דנה."
"תודה, גם אתה נראה מעולה."
הזמנו לשנינו קפוצ’ינו וחלקנו קרם ברולה.
"אז איפה מתחילים אחרי כל כך הרבה שנים?" שאל אותי בחיוך.
"יש לנו הרבה פערים להשלים," עניתי.
הוא סיפר שהוא עובד כמתכנת בכיר בחברת הייטק, וטען שזה קטן עליו קצת. לא הופתעתי, תמיד ידעתי שאמיר בחור פיקח וחכם והייתה לי הרגשה שהוא יגיע רחוק. כבר אז היה לו ראש אנליטי ואופי תחרותי, ותמיד כיוון גבוה ביעדים שהציב לעצמו. עוד סיפר שהוא בזוגיות כבר חצי שנה עם רונה, אדריכלית במקצועה והם לא גרים יחד. הוא חזר לגלוש גלים אחרי הפסקה של שנה, שנכפתה עליו בעקבות פציעה.
אני סיפרתי שלמדתי תקשורת ועבדתי כתקציבאית במשרד פרסום, אבל הוריי לא הפסיקו ללחוץ עליי ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין. "עריכת דין זה מקצוע הרבה יותר מכובד מלהיות פרסומאית," נהגו לומר לי השכם והערב. בסופו של דבר נכנעתי ללחצים ולמדתי משפטים. עשיתי התמחות במשרד עורכי דין בתחום המסחר והתאכזבתי קשות. מהר מאוד הבנתי שזה ממש לא בשבילי. העבידו אותי בפרך מבוקר עד ערב בעבודה פקידותית אפורה ומשעממת. אומנם סיימתי את ההתמחות וקיבלתי את ההסמכה, אבל נטשתי את הגשמת החלום של הוריי בטריקת דלת וחזרתי לעבוד כתקציבאית במשרד פרסום. עוד סיפרתי שבזכותו, ובזכות זה שאהבתי לצפות בגולשים, ניסיתי והתאהבתי בגלישת גלים.
"אז מה הביא אותך בעצם לפנות אליי אחרי כל כך הרבה שנים?"
"מניחה שזה נובע מסקרנות, מגעגוע ומתחושת החמצה שהיה חשוב לי לברר עד תום. הרגשתי שחשוב למען הבריאות הנפשית שלי לסגור איתך מעגל."
"גם אני התגעגעתי אלייך, במיוחד אחרי שנפרדתי בזמנו מדורין, אבל חשבתי שזה יהיה לא הוגן מצידי לפנות אלייך ולפתוח מחדש פצעים שהיו יחסית טריים. הרגשתי שגרמתי לך עוול גדול, ולכן לא הייתה לי זכות כלשהי לפנות אלייך."
"אני לא יודעת עד כמה אתה מודע למה שעבר עליי אחרי שנפרדתי ממך. חוויתי מצוקה גדולה מאוד ועברתי שבעה מדורי גיהינום. פיתחתי אליך אובססיה קשה, הייתי מושבתת ולא הצלחתי לתפקד במשך חודשים ארוכים עם הזמן הצער והכאב הלכו והתעמעמו וכמעט נעלמו לחלוטין, אך משהו שם בלב בכל זאת תמיד יהיה נוכח."
פניו הרצינו והביעו צער וחרטה. הוא הניח את ידו ברכות על כף ידי ומייד חשתי תחושת עונג מרטיטה שהלכה והתפשטה בכל חלקי גופי, והזכירה לי את אותם ימים רחוקים של אהבת נעורים. הוא הצטער והתנצל מעומק ליבו על העוול הגדול שגרם לי.
"הייתי רוצה שתענה לי בכנות, האם היה לך משהו עם דורין בזמן שהיינו יחד? אני חושבת שמגיע לי סוף סוף שתאמר לי את האמת עם יד על הלב."
"באותה תקופה, כשהיינו זוג, זה התחיל בידידות תמימה ואפלטונית ביני ובין דורין. בשלב מסוים היא התוודתה בפניי שהיא מאוהבת בי. אמרתי לה שאני מעריך אותה מאוד, אבל אני רוצה שנישאר רק ידידים, כי את ואני בזוגיות וזה לא בסדר מצידי כלפייך. מה שקרה בהמשך היה שהיא פיתתה אותי, ואני מודה שנכשלתי כשפגעתי באמון שנתת בי. כשביקשת להיפרד ממני היה לי קשה וכואב, כי אהבתי אותך, אבל מצד שני הרגשתי שאני כבר לא ראוי לך אחרי העוול שגרמתי. לי הייתה לפחות נחמה לצידה של דורין שתמכה בי וגילתה כלפיי המון חום. רק עכשיו מתוך פרספקטיבה של זמן, אני מבין כמה פגעתי בך."
"כן, לא היה אז אף אחד לצידי שינחם אותי. נאלצתי להתמודד כמעט לבד עם הצער הנורא והכאב העצום. הרגשתי תחושת החמצה עצומה וזה ייסר אותי. למה לא סיפרת לי בזמן אמת על כך שדורין מחזרת אחריך ויש לה קראש עליך?"
"לא רציתי שתפגעי, לכן העדפתי לחסוך את זה ממך."
אמיר שאל אם הוא יכול לחבק אותי. אמרתי לו שכן, וכך מצאנו את עצמנו חבוקים במשך רגעים אחדים בבית הקפה שהיה הומה אנשים.
"אין לך בעיה עם זה שמישהו עלול לראות אותנו כאן מחובקים בבית קפה וילך לספר לרונה?"
"זה עניין של ניהול סיכונים מצידי. היה חשוב לי מאוד לחבק אותך. עכשיו, כשאני שומע ממך כמה סבלת בעקבות הפרדה, אני מכה על חטא ומבקש ממך סליחה על כל מה שגרמתי לך."
כשיצאנו מבית הקפה, אמיר ליווה אותי למכונית שלי. הוא חיבק אותי שוב ולחש לי לתוך האוזן שהמפגש איתי נגע מאוד לליבו. אמרתי לו שעבורי המפגש היה חשוב מאוד. הוא שאל אם ארצה לשמור איתו על קשר, ואני בלי לחשוב פעמיים, אמרתי לו שכן.
