סדרת הספרים "פרשנות ותרבות"


האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.


ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.


סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“ עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.


* * *


“תרגומים“ היא תת סדרה במסגרת “פרשנות ותרבות“. תכליתה להביא לקוראים הישראליים הוגים מהמסורת האירופית, בעלי מחשבה מקורית, החושבים את הכאן והעכשיו של החברה, התרבות, הדת, האתיקה, או הפוליטיקה של העידן המודרני ובמיוחד של ימינו, באופן חדשני, ומציעים שפה ייחודית, פרספקטיבה אחרת, המאפשרת להבין את המציאות המורכבת של עולמינו באופן חדש. “תרגומים“ מבקשת להוסיף לארון הספרים הישראלי את אוצר ההגות האירופאית, תוך דגש על יוצרים ויצירות חדשות שעוד לא תורגמו לשפה העברית.


אבי שגיא


עורך


פתח דבר


אל יחשוב העלם, שעדיין לא הגיע זמנו ללימוד פילוסופיה, ואל ירחק ממנה הזקן; אין איש צעיר מדי ולא זקן מדי, להיות בעל נפש בריאה. וכל האומר שלא הגיע עדיין זמנו להתפלסף, או שכבר עבר זמנו, משול לאומר שעדיין לא הגיע זמנו להיות מאושר או שכבר עבר זמנו.


— אפיקורוס, מכתב למנויקאוס 122 1


א.


'המחשבה על אודות פילוסופיה מעשית וחומלת — פילוסופיה שקיימת למען בני האדם, נענית לצרכים העמוקים ביותר שלהם, מתמודדת עם הבעיות המורכבות והדחופות ביותר שלהם ומביאה אותם מאומללות לאושר רב יותר — היא כוח המשיכה של הפילוסופיה ההלניסטית עבור הפילוסוף שתוהה מה לפילוסופיה ולעולם'. במילים האלה נפתח הספר 'התרפיה של התשוקה: תאוריה ופרקטיקה באתיקה ההלניסטית' מאת מרתה נוסבאום (Nussbaum).2 בשלושה־עשר הפרקים שבספר מביאה נוסבאום פרשנות לכתבי הפילוסופים ההלניסטים וממשיכיהם, שהיו מחויבים למודל הפילוסופיה הריפויית (therapeutic). תשומת הלב שהקדישו הפילוסופים ההלניסטים לקיום האנושי הרגיל, מבטאת את תפיסתם את המצב הטוב כמצב של שלוות נפש, ataraxia. להשקפתם החרדות, הדאגות והמצוקות האנושיות הן פועל יוצא של אי־ידיעה שמביאה לשיפוטים ערכיים שגויים, והם המובילים לבחירות ולפעולות גרועות ומן הסתם לאומללוּת. תכלית הפילוסופיה המערבת הליך ריפויי, היא לשנות את השיפוטים הערכיים האלה ובעקבות כך את תפיסות ההוויה של בני האדם שבחרו בדרך הפילוסופיה, בחירה שבעצמה כבר מגלמת את החוכמה שתסלק מעליהם את הכאב ותביא להם מידה רבה יותר של שקט נפשי.


בספר שלפנינו שלושה פרקים מספרה של נוסבאום, שהם מעין חטיבה אחת, המתמקדת בתורתו של הפילוסוף היווני אפיקורוס (Epicurus, בערך 270-341 לפנה"ס), כפי שהיא נמסרת ומבוארת בפואמה האפית 'על טבע היקום' (De rerum natura) מאת המשורר־פילוסוף הרומי טיטוס לוקרטיוס קרוס (Lucretius, בערך 55-99 לפנה"ס). כמו משכילים אחרים ברומא התלהב לוקרטיוס מהרוח המעשית ומהגישה האינדיווידואליסטית של הפילוסופיה האפיקוראית. הוא ראה בה מדריך יקר ערך לתועים בדרכם ומקור עזרה בעיתות מצוקה וסבל. על חייו של לוקרטיוס ידוע אך מעט, וכמעט כל הידוע עולה מן הפואמה.3 לפנינו נחשף אדם פיקח ומנוסה, שבעברו הלך שבי אחר דעות כוזבות ואמונות תפלות. ברגע מסוים בחייו גילה את תורת אפיקורוס, ועיניו נפקחו לראות את טבע העולם ואת המכשול האדיר שמציב הפחד מן המוות בפני השגת האושר והשגשוג. הפחד מן המוות הוא שמנהל את התחושות והפחדים של בני האדם ובהכרח את ההחלטות והמעשים שלהם. נלהב ומפוכח הוא להוט להפיץ ברבים את התורה של מורו ולהוביל את קוראיו מהחשכה והבלבול אל אור התבונה והחירות:


לוּ יָדַע כָּל בָּשָׂר כִּי יֵשׁ קֵצֶה


לַעֲמָלוֹ הַקָּשֶׁה, אָז אוּלַי אוֹשְׁשָׁהוּ הַשֵּׂכֶל


נֶגֶד בּוּרוּת הַחוֹזִים הַשּׁוֹקְדִים לְאַיֵּם עַל חַיֵּיהוּ! (על טבע היקום א: 109-107)4


כל אחד מששת הספרים המרכיבים את הפואמה 'על טבע היקום', דן בהיבט מסוים של התורה האפיקוראית. על אף בהירות הפואמה הרעיונות המוצגים בה בסגנון ההנמקה היווני־רומי, אינם פשוטים להבנה. למזלנו השתמר כתב היד 'חיי הפילוסופים' מאת דיוגנס לארטיוס (Diogenes Laërtius).5 הטקסט הזה, המכיל את התיאור המפורט ביותר של החיים והתורה של אפיקורוס, היה במשך דורות רבים אחד המקורות הטקסטואליים המלאים המסייעים לבאר את הפואמה. לצד תיאור חייו ופועלו של אפיקורוס מביא דיוגנס את ארבעים 'אמרות היסוד' ושלושה מכתבים שעניינם חקר הטבע, תופעות השמיים (מטאורולוגיה) ואופני החיים.6


כבר בעת העתיקה נהגו האפיקוראים לראות בתורת אפיקורוס מערכת אחת שלה שני חלקים: החלק הראשון מכיל את הפיזיקה ואת אמרות היסוד, ועניינו ההתהוות, ההתפרקות וטבע היקום; החלק השני הוא האתיקה, ועניינו בחירות נכונות ושגויות, המידות הטובות והמוות. שני חלקי התורה תלויים זה בזה. לא רק שהאחד אינו מתקיים ללא האחר, אלא שהמטרה האחת והיחידה של חקר הטבע היא לגלות את מציאות העולם וללמד את בני האדם למצות את העונג, המסתכם במחיקת הסבל הגופני והנפשי. חקר הטבע מבטל את ההסברים הלא־רציונליים, המזינים את הפחדים והחרדות:


אין בשום אופן דרך להשתחרר מן הפחד הקשור לעניינים החשובים ביותר למי שלא רכש ידיעה מושלמת בטבעו של היקום כולו, אלא ממשיך לחשוד שמא יש דבר־מה בסיפורים המופיעים במיתוסים. לפיכך, לא נשיג הנאות מושלמות ללא חקר הטבע (אמרות היסוד 12).7


הפיזיקה של אפיקורוס מולידה את ההכרה שהחיים האנושיים הם מקריים, חד־פעמיים, זמניים ושבריריים. הכרה זו נובעת מתורת האטומיזם שלו, ועל פיה היקום — וכל דבר שנמצא בו — נוצר מהתנגשות והתחברות אקראיות של אטומים הנעים בתוך חלל ריק ואין־סופי. האטומים, שאינם ניתנים לחלוקה וצורתם אינה משתנה, נופלים במהירות שווה ובקו ישר בחלל הריק; סטיות מזעריות בתנועה גורמות להתלכדות, והיא שיוצרת את הגופים כולם — בכללם את נפש האדם. אותה תנועה היא גם שמפרקת את הגופים האלה בחזרה אל האטומים המרכיבים אותם. הרחש התמידי מוליד ומכלה אין־ספור עולמות, והיקום שלנו הוא רק אחד מהם. הקיום הנצחי של העולם, הקולח בתנועה בלתי־פוסקת של היוולדות וכיליון, מייתר את תפקיד האלים כבוראי עולם. ואכן, בתפיסה של אפיקורוס לאלים אין שום קשר לבריאת העולם, שכלפיו וכלפי היצורים והדברים שקיימים בו הם מפגינים אדישות גמורה. שלא כמו הגופים בני החלוף שקיימים ביקום שלנו, האלים שלמים הן מבחינת הקיום הנצחי שלהם — הם אינם מתהווים ומתפרקים — הן מבחינת העונג שלהם שכן הכאב הגופני והצער הנפשי אינם מנת חלקם. חוסר העניין של האלים ביקום ובחיים האנושיים בהכרח מבטל את המחשבה שהם משפיעים במשהו על התנהלות העולם ועל גורל בני האדם. מכאן שבני האדם אינם צריכים לפחד מן האלים. הם גם אינם צריכים לפחד מן המוות: הידיעה שבמותנו יתפרקו גופנו ונפשנו בחזרה אל האטומים שמהם הם מורכבים, אמור להיות בה די כדי לסלק את הפחד שלנו מהמוות שכן אותו 'עצמי' החרד מפני המוות וממה שיבוא אחריו, חדל במותנו מלהתקיים:


המוות אינו ולא־כלום בעבורנו. כי מה שכבר התפרק אינו חש, ומה שאינו חש, אינו ולא־כלום בעבורנו (אמרות היסוד 2).


אולם אל לנו להסיק שמדובר בתפיסת עולם מטריאליסטית קרה: כל עוד הגוף חש, החושים הם האמצעי שדרכו אנחנו מכירים את העולם.8 תורת ההכרה האפיקוראית מבוססת על רשמי החושים, ודי בהם — לצד הסברות שגיבשנו על סמך ההתנסויות הפרטיות שלנו ועל סמך הידע שצבר האדם לאורך ההיסטוריה — כדי לכוון אותנו לשיפוטים נכונים ולבחירות הגיוניות, והם שיובילו אותנו אל התכלית, כלומר אל העונג האמיתי של היעדר כאב וצער.


אם לא תקפיד בכל עת לבדוק כל פעולה ופעולה ביחס לתכלית של הטבע, אלא תסטה — אם בבחירתך או בהימנעותך — לתכלית אחרת, לא יהיו מעשיך תואמים את מילותך (אמרות היסוד 25).


התבוננות קשובה בחוויות שלנו ובניסיון המצטבר של המין האנושי תראה שמתינות והימנעות משחיתות נוטות לייצר חיים כואבים פחות. אם בני האדם אומללים, הרי זה משום שהתשוקות בוערות בהם ומענות אותם — למשל הרדיפה הבלתי־פוסקת אחר כסף, כוח וכבוד. המחשבה שביטול הרעב והצמא וסיפוק הצרכים הגופניים די בהם כדי להגיע לשלווה עילאית, מנומקת בטענה שהמצב המאוזן הזה פותח את ההכרה לרגש הגלובלי, הכול־חושי של הקיום עצמו. רק אם נצליח לבטל את חוסר הסיפוק שלנו, המקבע אותנו במרדף תמידי אחר אובייקט מסוים, נוכל להשתחרר ולהכיר בעונג הקיום שלנו; עונג יציב ומאוזן שבו הנפש שקטה וחפה מטרדות.9 הדרך הבטוחה ביותר אל אושר השלווה העילאית, אותה ataraxia, היא באמצעות הלימוד הקבוע והנמשך של הפילוסופיה. לימוד זה מחנך אותנו למידות הטובות ולמידה מספקת של עצמאות, משחרר אותנו מתלות בגורמים ובתנאים שאינם נתונים בשליטתנו, והופך את האושר שלנו חסין מפני תהפוכות הגורל.


ב.


כדי להבין את הפרשנות הפואטית של לוקרטיוס לפילוסופיה של אפיקורוס, עלינו להכיר את היסודות הרעיוניים שלה ואת אופני הפעולה העולים מהם.10 נסקור אפוא תחילה שני פרקים בספרה של נוסבאום: בפרק האחד נידונים היסודות הרעיוניים של הפילוסופיה הריפויית כפי שהתגבשה בקרב האסכולות הפילוסופיות ההלניסטיות המובילות; בפרק השני נבחנים אופני הפעולה של השיטה האפיקוראית לאור הדמיית תהליך החניכה של תלמידה בקהילת הגן האפיקוראי. הפילוסופים המשתייכים לשלוש האסכולות המובילות בתקופה ההלניסטית — האפיקוראית, הסקפטית והסטואית — ראו בפילוסופיה תחום דעת אינטלקטואלי שנוגע בחיי היום־יום של האדם מן השורה. שלוש האסכולות צמחו מתוך המסורת הפילוסופית שייסדו קודמיהם, בראשם אפלטון ואריסטו, ושלושתן הפנו את עיקר ביקורתן כלפי ההיבטים המעשיים של המסורת הזאת, ואותם הם ביקשו לפתח. התמקדות הוגי האסכולות ההלניסטיות בתשוקה ובמחשבה האנושיות הביאה אותם לחפש אחר הבנה חדשה ומורכבת של הפסיכולוגיה האנושית ולפתח שיטות מושכלות שבאמצעותן יוכלו להתמודד ביעילות עם התובנות שגילו.


הפילוסופים משלוש האסכולות ההלניסטיות הציבו הן כתכלית הפילוסופיה הן כפעולה המעשית שלה את ה־eudaimonia, החיים המשגשגים. מכאן שהם ראו כולם בפילוסופיה מלאכת מחשבת של הנפש — פעולה ארצית המתמודדת עם הדברים האנושיים הרגילים והשכיחים: הפחד מן המוות, האהבה והמיניות, הכעס והתוקפנות. הם אף החזיקו שכל התעסקות פילוסופית בדברים שאינם מעוגנים היטב בחיים הטובים, היא התעסקות ריקה וחסרת תכלית; כל טיעון שאינו תואם היטב את צורכי הנמענים — טיעון שהוא אקדמי לחלוטין ואינו מפעיל את שומעיו — הוא טיעון פילוסופי־מעשי פגום שכן הפילוסופיה תפקידה לטפל בבעיות הכואבות והדחופות ביותר של החיים האנושיים. מכאן נובע שתפקיד הפילוסוף זהה לתפקיד הרופא: לרפא מגוון סוגים של סבל אנושי. וכפי שאין לנו צורך ברפואה שאינה מסלקת את המחלה מהגוף, כך אין לנו צורך בפילוסופיה שאינה מסלקת את הסבל מהנפש. כלומר, הטיעונים וההנמקות של הפילוסופיה פועלים על הנפש כפי שתרופות שרושם הרופא פועלות על הגוף: יש להם כוח מרפא.


האנלוגיה בין הפילוסופיה לרפואה משמשת כלי חשוב בגילוי טיעונים פילוסופיים שכן ערך האמת שלהם ואף נחיצותם נשפטים ונמצאים מוצדקים על פי כושר הריפוי שלהם. האנלוגיה בין תפקיד הפילוסופיה לתפקיד הרפואה משמשת בסיס לגילוי כלים מעשיים מפורטים שבהם הפילוסוף יכול להמשיך את הליך החקירה הפילוסופית של מגוון מצבים אנושיים. האנלוגיה הזאת אף מאפשרת להצדיק מבחינה פילוסופית אופני טיפול חדשים או כאלה העלולים להצטייר חשודים. בד בבד עולה ממנה רשימה ארוכה של מאפיינים שצריכים להיכלל ב'טיעון הריפויי', והיא אף מסבירה את חיוניותם נוכח חשיבות הימצאותם של מאפיינים דומים בהליך הרפואי.


הפילוסופים ההלניסטים מחזיקים שאופני החיים האנושיים, בכללם התקווה, ההנאה והסבל, מוכרחים להיות חלק מכל חקירה אתית, שאלמלא כן היא תחסר הן תועלת הן היגיון פנימי. הם דוחים אפוא את הגישה העתיקה — הגישה האפלטונית לכאורה (אם כי, כפי שנוסבאום מציינת, יש לה אך קשר רופף עם גישתו של אפלטון עצמו) — הגורסת שהאמת האתית נמצאת אי שם בעולם ומחוצה לו כאמת קבועה ונצחית, שעלינו לגלות ולשלוף מתוך מרקם היקום. לטענת הפילוסופים ההלניסטים האמת האתית נמצאת בחיים האנושיים, והם אף המקור שלה. האתיקה חשובה לחיים האנושיים, והיא נועדה להם. כמו את הבריאות גם את האתיקה אנחנו שואפים לגבש כדבר מעשי במהותו, שתכליתו החיים והחיים הטובים. לא נוכל לגבש אתיקה אם ננתק את החשיבה עליה ואת העיסוק בה מהתשוקות, הצרכים ומשאלות הלב. אם בכלל יש דבר כזה ששמו אתיקה, אזי עליה להימצא בנו ובזולת; עליה לספק את התשוקות והאיוויים העמוקים ביותר שלנו ביחס לעצמנו וביחס לזולת. יתרה מזאת, לדעת הפילוסופים ההלניסטים 'לא זו בלבד שהמציאות האתית אינה מנותקת לחלוטין מתאוריות וממושגים אנושיים, גם האמת האתית אינה מנותקת מהאיוויים, מהצרכים וגם (במידה מסוימת) מהתשוקות האנושיים' (Nussbaum, 2009, 23, ההדגשה במקור).


אולם כיצד יכולה חקירה פילוסופית החותרת לחלץ את האתיקה מתוך החיים האנושיים הרגילים, להוכיח את אמיתותה ואמיתות טיעוניה? לפי נוסבאום חקירה פילוסופית שתוחמת את טיעוניה בגבולות המושגים והדעות האנושיים, ובמידה מסוימת גם בגבולות התשוקות האנושיות, צריכה להתבסס על שלושה שיקולים: היגיון פנימי, התאמה פרטנית והתאמה רחבה. היגיון פנימי — גם אתיקה המתוארת במונחים רפואיים, צריכה להקים שיטה עקבית של האינטואיציות והתשוקות המכוננות שלה. הבניית שיטה כזאת והצגה הגיונית שלה דורשות פעולות רציניות של בחינת האמונות האנושיות וסיווגן. גילוי הסתירות והמתחים החבויים במערכת הכרתית של אמונות ותשוקות, מאפשר לאתיקה הריפויית להתבסס על פעולה נכונה של חיפוש אחר האמת, אם יש בה די אם לאו. התאמה פרטנית — על האתיקה להגיע למעין התאמה בין התיאור העולה מתוך הרצונות, הצרכים והתשוקות האנושיים העמוקים, לבין 'טבע האדם', מושג שהוא נורמטיבי אך עם זאת אמפירי. כיוון שחשיפה והצפה של החלקים העמוקים ביותר שלנו אינן דבר של מה בכך, אנו יכולים לטעון שיש בהן משום גילוי הן של העצמי הן של הזולת. על כן החיפוש אחר התאמה בין האתיקה לבין הרבדים העמוקים ביותר בנפש המטופל תוביל אל תאוריה יחידה ופרטנית, גם אם כללית מאוד. לבסוף יש להקפיד על קיומה של הלימה רחבה בין התאוריות האתיות שאנחנו מגלים לבין התאוריות הטובות ביותר שגילינו בתחומי ידע אחרים, למשל בחקר הטבע, בפסיכולוגיה או ביחס חומר–צורה. ההתאמה הזאת מבטיחה שתוצאות ההליך האתי, כתוצאות ההליך הרפואי, לא יהיו מוגבלות אך ורק להיגיון הפנימי ולהתאמה הפסיכולוגית של מקרה יחיד אלא יתאימו גם להשקפה רחבה וכוללנית.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*