כשהייתי בת שלוש, אמא שלי גילתה שחלתה בסרטן השד מהסוג האלים. בכל יום היא ישבה במשך שעות ליד שולחן האוכל בבית שלנו, שערה הכהה אסוף מאחורי גבה, מוקפת בהררי ניירות מלאים בפסקאות צפופות של מידע טכני. הסתכלתי בה מפתח המטבח בזמן שהיא חקרה כל טיפול קיים: קונוונציונלי, אלטרנטיבי, תפילות.
במהלך ארבע השנים שלאחר מכן היא נועצה ברופאים, במומחים, בהומיאופתים ובהילרים. כירורג כרת מגופה את הבשר הסרטני. היא הקפידה באדיקות על התזונה שלה וצרכה אינספור תרופות. היא הציפה את גופה בכימותרפיה ובמיץ גזר. היא לא חדלה לחפש דרכים לשרוד.
כשהייתי בת שבע התחילו החומרים על השולחן להשתנות. ניירות עטיפה וסרטים תפסו את מקומם של הדפים המלאים בסימונים, והזרועות שלה עבדו ללא לאות מתחת לפלומה הכהה של שׂער ראשה הקצוץ. מספריים שיספו עטיפות מתנה. ניירות התקמטו תחת אצבעותיה. סרטים נגזרו לאורכם באבחה אחת. היא התחילה לקבץ שני ארגזים של מתנות: אחד לאחי הבכור, ג'יימי, ואחד בשבילי.
אל הארגזים הוכנסו מתנות ומכתבים שנועדו לאבני הדרך של חיינו שהיא ידעה שתחמיץ — קבלת רישיון נהיגה, סיום לימודים וכל יום הולדת שלנו עד שימלאו לנו שלושים. כשהארגזים התמלאו, אבא שלי נשא אותם אל החדרים שלנו.
בכל פעם שפתחתי את הארגז יכולתי להיכנס אל תוך מציאות משותפת, אל תוך משהו שהיא דמיינה בשבילנו שנים רבות קודם לכן. כמו ריח שאנחנו זוכרים רק במעומעם, או תווים ראשונים של שיר מוכר — כל פעם כזאת היתה הצצה קטנה אליה.
במשך שנים אחרי מותה היה ארגז הקרטון הוורוד מונח על רצפת החדר שגדלתי בו, ומדי פעם פתחתי את המכסה שלו כדי להעביר את אצבעותי על שורות החבילות העטופות יפה, בכל אחת מהן כרטיס שהושחל על סרט צר ומסתלסל. על מעטפות מתפקעות מדפים עבים נכתבו הוראות ברורות בכתב ידה המסודר של אמא שלי, הזמנות עטופות באזהרה: אסור לפתוח שום חבילה לפני הזמן הנכון. באותה עת, הארגז היה כבד כל כך שלא הייתי מסוגלת להרים אותו.
בעשרים השנים האחרונות נדד איתי הארגז על פני יבשת שלמה, עבר ממדינה למדינה ומדירה לדירה, ותמיד היה הדבר הראשון שמצאתי לו מקום ברגע שמשאית ההובלה נסעה לדרכה. הוא התקיים בחללים חבויים וביַרכתי ארונות; האינסטינקט שלי היה ונותר להגן עליו. להחביא אותו. בכל שנה הלך הארגז ונעשה קל יותר.
עכשיו נותרו בו רק שלושה חפצים.
חלק ראשון
הדבר שתמיד חששתי מפניו קרה ביום רביעי בערב. ישבתי אז והתבוננתי בג'יימי, ששיחק בווֹרקראפט. תמיד אהבתי להסתכל עליו בזמן ששיחק במשחקי מחשב; רק ככה הוא הסכים לסבול את נוכחותי. יכולתי לשבת לידו זמן רב, להסתכל על ראשו הכהה הרכון בריכוז, להרגיש את מבטו החד והממוקד, להריח את ריח הנער המנחם שלו, והוא לא אמר לי להסתלק מהחדר. הוא נלחם בחבורת אוֹרקים חמושים בחרבות בעוד עדר של כבשים דיגיטליות מתבונן בקרב משולי המסך. ג'יימי שעשע אותי מדי פעם כשהקליק על כבשה כדי שהיא תאמר "מֶה...". ואז הוא הקליק עליה שוב והתפקעתי מצחוק. אבא שלי נכנס לחדר ואמר שאנחנו צריכים לעלות למעלה.
ג'יימי עדיין לא שמר את כל ההישגים שצבר במשחק ולא רצה לעזוב את המחשב.
"עוד דקה," הוא אמר והסתער על עוד אוֹרק מפוּקסל.
אבא שלי אחז בעדינות בזרועו. "בוא," הוא אמר בהברה החלקה והעגולה של מבטאו האנגלי שהתעמעם מעט כעבור יותר מעשרים שנה בקליפורניה.
"אולי פשוט תעזוב אותי —?" ג'יימי סילק מעליו את זרועו.
אחרי שג'יימי שמר את המשחק, עלינו אחרי אבא שלי במדרגות המכוסות בשטיח אפור ונכנסנו לחדר השינה של אמא שלנו. לא הצלחתי להבין מיד מה אני רואה, אף שדמיינתי את הרגע הזה פעמים רבות.
היא שכבה במקום ששכבה בו במשך חודשים, במיטת בית החולים שסידרנו לה בחדר. גשם דפק על החלונות. לאט־לאט הושטתי יד. לא פחדתי, אבל לא הכרתי מילה טובה יותר לתאר את רגשותי. לגעת בה עכשיו — זה היה כמו לגעת בחידה. היא לא היתה קרה, אבל מְקור החום שלה נעלם. מה שנשאר היה הד, כמו זיכרון של כווייה. הסתכלתי על ג'יימי והפנים שלו היממו אותי. הוא כרע לצד המיטה, שלח יד ונגע בחלקים שונים בה, ברגלה, בכף ידה, במצח שלה, כאילו הוא מחפש משהו. הוא פתח בעדינות את אחד מעפעפיה.
"אתה מנסה לעשות שהיא תיראה יותר חיה?" שאלתי.
הוא נענע בראשו, השעין לחי על הבטן שלה ופרץ בבכי. אני לא בכיתי. בכיתי כבר שנים, ועכשיו נדמה שהדמעות התייבשו. במובן מסוים הרגשתי הקלה. כל כך נמאס לי לפחד.
אבא שלי הרים את גופה ונשא אותה לחדר שלו, החדר שהיה פעם של שניהם, כדי שיהיה אפשר לפַנות את האינפוזיה ואת שאר הציוד הרפואי. הופתעתי מהכוח שלו. אף פעם לא ראיתי אותו מרים אותה כשהיתה בחיים. ידעתי שעכשיו הנשים במשפחה ירחצו וילבישו את הגופה. אמא שלי אמרה לי שזה יקרה. זה טקס שהיא ביצעה עבור אמהּ שלה וביקשה שיבצעו אותו גם בשבילה. אחותה של אמא שלי, אנטואנט, בת הדודה שלה סנדי והחברה שלה סוֹבּוֹנְפוּ קראו לי כולן להיכנס לחדר. בגיל אחת־עשרה, כשהצטרפתי אליהן, למדתי שאני אישה.
פשטנו מעליה את חולצת הטריקו הגדולה עם השסע שנגזר בגב. בשלב הזה היא לבשה רק חולצות טריקו גדולות במיוחד, שקל לפשוט וללבוש בלי להתיישב. על החולצה הזאת היתה קריקטורה של ברווז שמתחתיה נכתב "ברווז צולע". אמא שלי שכבה עירומה על המיטה ונראתה לא ממש כמו אמא שלי, אלא יותר כמו תיעוד של מה שנעשה לה. על השד השמאלי הזקור שלה היתה צלקת אופקית ארוכה, וחסרה בו הפטמה. עוד צלקת ארוכה נמתחה לאורך עמוד השדרה שלה, מהניתוח שעברה בגלל שבר בגב. בחזה שלה היתה תלולית קטנה בגלל מכשיר רפואי מפלסטיק שהושתל שם. פניה וגופה היו נפוחים מסטרואידים. השיער שלה היה קצר, אחרי סיבוב אחרון של כימו, וצלקות דהויות נגלו על מצחה במקום שבו הוברגה פעם אל הגולגולת שלה הילה ממתכת שנועדה לטפל בסרטן שהתפשט עד למוחה. היא נראית כמו מפת דרכים, חשבתי לעצמי. מפה שאין לי מושג לאן היא מובילה.
מישהי מילאה קערה במים. טבלנו מגבות בקערה ורחצנו את עורה. היא היתה קרה יותר עכשיו, איבדה חום עם כל דקה שחלפה. נאבקתי בדחף לכסות אותה שוב, לשכב מעליה, להאריך את החום רק עוד קצת. כבר עכשיו התקדם הזמן במהירות. הוא חמק מבין אצבעותי כמו המים, אף שניסיתי ככל יכולתי למתוח את השניות כמה שאפשר.
שמתי לב לשומה על החזה שלה וניסיתי לשנן את צורתה ומיקומה המדויקים. שמתי לב לסימני המתיחה הקלים שנגלו סביב שדיה ועל בטנה, מזכרות משני ההריונות שעברה. הבחנתי ברכסים העדינים שעל ציפורניה, בקווים העמוקים החרוטים על כפות ידיה, והצטערתי שאני לא יכולה לקרוא בהם. אולי הם מספרים סיפור שיש לו סוף אחר, חשבתי. הזוהר הירוק של נגן הדיסקים עם השעון המעורר לכד את תשומת לבי: השעה היתה 22:00 ביום רביעי. היינו אמורות לצפות ב"מסע בין כוכבים".
אמא שלי היתה נערה רזה עם שיער כהה בימים שבהם עלתה על מסכי הטלוויזיה הסדרה המקורית של "מסע בין כוכבים". כמו נערות רבות בגילה, אני מתארת לעצמי שהיא היתה מאוהבת בקפטן קירק, שגולם בידי ויליאם שאטנר הצעיר. בסוף שנות השמונים, כשעלתה לאוויר הסדרה השנייה, "הדור הבא", המשפחה שלנו צפתה בפרקים שלה באדיקות. מיום שאני זוכרת את עצמי נהגנו ארבעתנו להתיישב יחד על הספה החומה דמוית העור ולהקשיב לקול הבריטון השייקספירי של פטריק סטיוארט המדקלם את המילים "החלל — הסְפָר האחרון". המילים האלה אותתו שבמשך השעה הקרובה אהיה ספונה ובטוחה בחיק המשפחה שלי. הדמות האהובה עלי היתה היועצת של ספינת החלל, דיאנה טרוֹי, וחלמתי שיום אחד שערי החלק והשָטני יהפוך לרעמת תלתלי הפחם הנהדרים שעל ראשה.
הסדרה גם היתה בשבילי פֶּתח לתפיסה חדשה של זמן. ב"מסע בין כוכבים" היה הזמן מהות כלשהי שאפשר לשנות ולעצב ולהמיר. ידעתי שאם אנטרפרייז תתפוצץ, מישהו יצטרך לנסוע אחורה בזמן ולתקן את המעוות. אלף פעם צללתי בדמיוני מבעד לשכבות הזמן עד לרגע שבו החל הסרטן של אמא שלי להתפתח, ותלשתי אותו לפני שיספיק להכות שורשים.
אחרי ששודר הפרק האחרון של "הדור הבא", אמא שלי התחילה להרשות לי להישאר איתה עד שעה מאוחרת בימי רביעי בערב ולצפות ב"מסע בין כוכבים: וויאג'ר". ההערצה שרחשתי למפקדת של וויאג'ר, קתרין גֵ'יינוֵויי, חרגה בהרבה מכל מה שהרגשתי כלפי דיאנה טרוי. ספינת הדגל של ג'יינוויי נעלמה ברביע גלקטי נידח והרחיקה את אנשי הצוות שלה למרחק של אלפי שנות אור מביתם. "וויאג'ר" היתה סאגה של געגועים הביתה, ואני סבלתי מגעגועים כאלה מיום שזכרתי את עצמי, לאו דווקא געגועים למקום או לאדם, אלא לעולם שבו אמא שלי לא עומדת למות. ולקפטן ג'יינוויי היה שיער חלק ושָטני.
בכל יום רביעי, שבוע אחרי שבוע, ישבנו אמא שלי ואני וצפינו בחברי הצוות של ספינת החלל וויאג'ר הנאבקים לשרוד ברביע דלתא ומסירים כל מכשול במסעם שהיה צפוי להימשך יותר משבעים שנה. בהתחלה צפינו בסדרה בישיבה משותפת על הספה. ואז צפינו בה זו לצד זו במיטת בית החולים שלה. ולבסוף, כשכבר לא היתה ערה, צפיתי בפרקים מכיסא לצד המיטה שלה בזמן שהחזקתי בידה. את הפרק האחרון היא החמיצה בשלושה חודשים.
וכך, ב־22:00 ביום רביעי, 7 בפברואר 2001, רחצתי את הגופה של אמא שלי והצטערתי שאני לא יכולה להדליק את הטלוויזיה ולצפות ב"מסע בין כוכבים". הבטתי בפניהן של שאר הנשים וידעתי שלעולם לא אוכל להסביר להן למה אני רוצה להדליק את הטלוויזיה. למה אני רוצה לשבת עם אמא שלי עוד פעם אחת, בעוד כתוביות הפתיחה מטילות על פנינו זוהר של כוכבי נובה ומנועי על־חלל. למה, ממש ברגע זה, אני צריכה לדעת שיש דברים שנותרו על תלם. למה אני משתוקקת להבנה אחרת של מושג הזמן. ידעתי שלעולם לא אוכל להסביר להן שכולנו היינו במסע יחד במשך שנים, אני ואמא שלי וקפטן ג'יינוויי וספינת החלל וויאג'ר, מסע הביתה שידענו שיימשך עד סוף ימינו.
עשרה ימים לאחר מכן מלאו לי שתים־עשרה.
התעוררתי מוקדם, לבית שקט, וכמו בעשרת הבקרים הקודמים תהיתי אם אולי רק חלמתי הכול. אולי, אם אפתח את דלת החדר שלי ואצעד על השטיח האפור שבמסדרון עד לחדר שלידי, אראה אותה שוכבת על המיטה שלה, האינפוזיה מטפטפת נוזלים, המכונות מהמהמות, נשימותיה מערבלות את האוויר בעודה ישנה. באותו בוקר, כמו בעשרת הבקרים הקודמים, שכבתי במיטה עד שהתהיות התפוגגו. זה אמיתי, ידעתי. וזה יישאר אמיתי עד סוף ימי. זה יישאר אמיתי גם אחרי שאמות.
הוצאתי את רגלי החשופות אל מחוץ לשמיכה והעמדתי אותן על הרצפה. לבשתי את אחת מכותונות הלילה שהיא תפרה לי. בכל קיץ היא תפרה לי שלוש כותונות: שתיים עם שרוולים ארוכים ואחת עם שרוולים קצרים, שתיים מכותנה ואחת מפלנל. בכל שנה היא תפרה כותונות במידה אחת גדולה יותר והקפידה לרפד את הכיסים הפנימיים כדי שיתמזגו במדויק בדוגמה של הבד. זאת שלבשתי עכשיו היתה קטנה מדי, מפני שבשנתיים האחרונות היא כבר לא ראתה טוב והתקשתה לתפור, וגם התקשתה לשבת זקופה ליד מכונת התפירה. הכותונת לחצה לי בבתי השחי.
אמא שלי ואני נולדנו באותו תאריך, ובכל שנה אחרת הייתי רצה במסדרון וזוחלת לתוך המיטה לידה. אבא שלי נהג להביא לנו שוקו חם וזר פרחים וקרא לנו "ילדות יום ההולדת". אמא שלי חיבקה אותי חזק ואמרה, כמו שאמרה בכל שנה, "המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום ההולדת." במקום זאת נשארתי בחדר שלי ודחיתי את הרגע שבו אצטרך לצאת מהחדר ולגלות שהיא איננה.
במשך חודשים ניצב ארגז הקרטון על רצפת החדר שלי וניסיתי להתעלם ממנו. באותם חודשים, הארגז ייצג עתיד שקיוויתי שלא יגיע לעולם. עכשיו התקרבתי אליו לאט מהמיטה והתכופפתי לצדו. פתחתי את הסוגרים בזה אחר זה בניסיון להאריך את הרגע. כשהרמתי את המכסה, הדבר הראשון שראיתי היה בלוק רישום גדול ושחור, בכריכת ספירלה, ועל הכריכה שלו שני אגסים אדומים. התחלתי לנשום בקצב מוגבר כשהרמתי אותו ופתחתי אותו בעמוד הראשון.
גְוֶוני היקרה,
יש כאן תיעוד של מכתבים ומזכרות ששמתי בצד כדי לציין ולחגוג אירועים חשובים בחיים. הכנתי בשבילך את התיעוד הזה למקרה שיקרה משהו למכתבים ולמזכרות עצמם. גם את העט שכתבתי בו את כל הרישומים האלה אני נותנת לך, ומי ייתן ותשמחי בו.
אוהבת, אמא
אל הכריכה הוצמד עט נובע בצבעי ירוק וזהב, מסוג העטים שהדיו בהם שופע. ניתקתי את העט מהבלוק והרגשתי את כובדו המפתיע בכף ידי. דמעות טשטשו את המילים שעל הדף מולי. אמא שלי הראתה לי את בלוק הרישום הזה שנים לפני כן, וכמו הארגז, הדפתי אותו אל תוך פינה חבויה כלשהי במוחי, כאילו מדובר בעוד כלי שלא רציתי לדעת איך משתמשים בו. אמדתי את העובי של הבלוק באצבעותי והצמדתי אותו לחזה שלי בהשתוקקות אל המילים שהוא טומן בחובו.
מתחת לבלוק היה הארגז מלא עד גדותיו בחפצים. קופסאות בשלל גדלים וצורות הותאמו זו לזו בפאזל תלת־ממדי. אל הצד הפנימי של מכסה הארגז המקומר הוצמד דף משובץ דק שפירט את תכולתו המלאה. העברתי אצבע לאורך הרשימה. ימי הולדת פינו את מקומם לטקסי סיום ונישואים וילדים. לצד כל סעיף הופיע סימן וִי שאישר שהוא אכן נמצא בארגז, במקומו התקין.
פשפשתי בשכבת החבילות העליונה עד שמצאתי את זאת שסומנה במילים יום הולדת 12 של גווני. זאת היתה קופסת קרטון בדוגמה של צדפים, קשורה בסרט ורוד מסתלסל. החזקתי אותה ביד והרגשתי דקירה ראשונית של סקרנות לדעת מה אמא שלי בחרה בשבילי. פרמתי את הקשר בסרט ופתחתי את הקופסה.
בתוכה מצאתי טבעת נחושת קטנה בצורת פרח, שבמרכזה אבן אחלמה קטנטנה. אחלמה היא אבן ההולדת שלנו, שמסמלת את החודש שבו נולדנו. בצד האחורי של הברכה נכתב, יום הולדת שמח, בתי המתוקה! עמ' 8. דפדפתי בדפי הקרם הבהירים של הבלוק, ובראש עמוד 8 היה צילום של הטבעת. מתחתיו כתבה אמא שלי קומץ משפטים:
גווני היקרה,
זאת אבן ההולדת השנייה שלי. כשהייתי קטנה, תמיד רציתי טבעת עם אבן הולדת, והתחננתי לסבתא ליז שתקנה לי טבעת כזאת. בסוף היא נכנעה ובחרנו טבעת קטנה ויפה בחנות תכשיטים בשכונה. אין לי מילים לתאר כמה אהבתי אותה. יום אחד, כשהלכתי לשחות בברֵכה, הטבעת נעלמה. הייתי הרוסה. סבתא ליז ואני מצאנו את הטבעת החלופית הזאת בכולבו בסן פרנסיסקו. אני מקווה שגם את תאהבי אותה.
נשיקות, אמא
הטבעת התאימה בדיוק לאצבע המורה של כף ידי הימנית. החלקתי אותה למקום וניסיתי לדמיין את אמא שלי מחליקה טבעת זהה על האצבע שלה בפעם הראשונה. ניסיתי לשמר אותה כך בזיכרוני, ילדה קטנה, מרגישה אשמה על כך שאיבדה את הטבעת הקודמת, מכירה תודה על הטבעת החדשה. יותר משלושה עשורים הפרידו בין הרגע ההוא לרגע הזה. נולדתי בבוקר שבו מלאו לאמא שלי שלושים ושבע. ביום הזה היא היתה אמורה להיות בת ארבעים ותשע. החזקתי את הבלוק פתוח בחיקי ועקבתי באצבע אחרי הסימנים שהותיר העט שהיא כתבה בו. המילים שלה, שנכתבו כדי לגשר על הפער בינינו, חדרו מבעד למרחב ולזמן. קראתי אותן שוב ושוב.
