פתח דבר
קרטיס מְקוי הקדים לפגישה שקבע בעשר, אז הוא התיישב עם הקפה שלו בשולחן ליד החלון, שם היה אפשר לחוש את חום השמש הדלילה של אפריל. היה יום שבת, בג'ו קוֹפי היה צפוף, ושכונת ברוקלין הַייטס שקקה חיים — נשים במכנסי טייץ שדחפו עגלות לאורך רחוב היקס, מוליכי כלבים שהתגודדו ליד הספסלים ברחוב פּיינאפל, משפחות שמיהרו למשחקי כדורגל, לשיעורי שחייה, למסיבות יום הולדת בקרוסלה של ג'יין.
בשולחן הסמוך ישבה אם עם שתי בנותיה הבוגרות, ושלושתן שתו מכוסות נייר כחולות־לבנות והסתכלו בריכוז בטלפון אחד.
"אה, הנה! בפרופיל שלו כתוב שהוא אוהב לרוץ, להכין קימצ'י בבית, ו'לפרק את הקפיטליזם'."
קרטיס השתדל שלא להקשיב, אבל זה היה חזק ממנו.
"דארלי, הוא כפול ממני בגיל. לא. את מבינה בכלל איך האפליקציה עובדת?"
השם דארלי צלצל לו מוכר, אבל קרטיס לא הצליח להיזכר בדיוק מאין. ברוקלין הייטס היתה שכונה קטנה, סביר להניח שזו סתם מישהי שעמדה לפניו בתור והזמינה כריכים בלאסֶן, או שהם נתקלו זה בזה במכון הכושר ברחוב קלארק.
"בסדר, בסדר. אוקיי, הנה, הבחור הזה אומר, 'זכר סיס טבעוני מעוניין בשומרת־אדמה כמוהו. אסור לאכול שום דבר שיש לו פנים. חוץ מאת העשירים.'"
"את לא יכולה לצאת עם טבעוני. הנעליים שלהם ממש זוועה!" התערבה האם. "תני לי את הטלפון! הממ. את משתמשת בברוטוס?"
"אומרים בלוטוס, אמא."
קרטיס הסתכן והעיף מבט חטוף אל השולחן. הנשים לבשו בגדי טניס לבנים, האֵם בלונדינית עם עגילי זהב וקולקציה מרשימה ביותר של טבעות על אצבעותיה, שתי הבנות ברונטיות, אחת ארוכה ורזה עם שיער חלק באורך הכתפיים, השנייה רכה יותר, עם שיער ארוך וגלי אסוף לפקעת רופפת. קרטיס מיהר להשפיל שוב את המבט ובצע חתיכה קטנה ומתפוררת ממאפה הפרג שלו.
"'דוּ ולא־מונוגמי מחפש ברדקיסטית קומוניסטית שתעזור לי לרסק את הפטריארכיה. שלחי הודעה ונלך לרקוד!' מה זה, אני עוברת אירוע מוחי?" מלמלה המבוגרת. "אני לא מבינה אף מילה."
קרטיס כבש צחקוק.
"אמא, תעבירי לי את הטלפון." הבת עם השיער הגלי חטפה את המכשיר והשליכה אותו לתיק.
בהארה פתאומית קלט קרטיס שהוא מכיר אותה. זאת ג'ורג'יאנה סטוקטון; היא היתה איתו בתיכון הֶנרי סטריט לפני עשר שנים. הוא שקל להגיד שלום, אבל זה היה מסגיר שהוא שמע את כל השיחה.
"בזמני הכול היה כל כך פשוט," צקצקה אמא של ג'ורג'יאנה. "פשוט יצאת עם הבחור שהיה בן הזוג שלך בנשף היציאה לחברה או למשל עם השותף של אחיך במגורים בפרינסטון."
"בסדר, אמא, אבל הדור שלי הם לא סנובים אליטיסטים שאין לתאר," אמרה ג'ורג'יאנה וגלגלה עיניים.
קרטיס חייך לעצמו. הוא יכול לדמיין את עצמו מנהל בדיוק נמרץ את אותה השיחה עם אמא שלו ומנסה להסביר לה למה הוא לא מתכוון להתחתן עם הבת של חברתה, רק כי הנכסים שלהן במרתה'ס ויניארד נמצאים במגרשים שכנים. בעוד קרטיס צופה בג'ורג'יאנה מזווית העין, היא זינקה פתאום מכיסאה.
"אוי! השארתי את צמיד הקארְטייֶה שלי בבּי־אֵם־דבּליוּ של לינה והיא תכף נוסעת לבית של סבתא שלה בסאות'המפטון!"
ג'ורג'יאנה הטילה את התיק על כתפה, הרימה מהרצפה את מחבט הטניס, הדביקה נשיקות זריזות על לחיי אִמה ואחותה, ונחפזה לדלת. כשעברה ביעף על פני קרטיס התנגש מחבט הטניס שלה בשולחן שלו, שלח גל של קפה מהספל אל מאפה הפרג שלו, והותיר את קרטיס יושב בקימוט מצח.
1
סאשה
בבית של סאשה היה חדר אחד שהיה בעצם שער לממד אחר, והממד הזה היה 1997. כאן גילתה סאשה מחשב אֵַיימאק בצורת ביצה עם קליפת פלסטיק כחולה, מעיל סקי שלרוכסן שלו עדיין היה צמוד צרור כרטיסי נייר נוקשים למעלית סקי, ערימה מקומטת של כרטיסי עלייה למטוס, ומיני־מקטרת קנאביס עם מצית ישן וצהוב מתחבאים בירכתי מגירה. בכל פעם שסאשה העירה באוזני בעלה שהיתה שמחה לאחסן בארגז את החפצים הרנדומליים של גיסתה מהתיכון, הוא גלגל עיניים ואמר לה שתתאזר בסבלנות. "היא תיקח את הדברים שלה כשהיא תתפנה לזה." אבל סאשה הטילה בכך ספק, והיה מוזר לגור בבית שאחד מחדרי השינה שלו סגור לגמרי, כמו מקדש נצח לילד אבוד.
בימים טובים, סאשה הכירה בכך שיש לה מזל מדהים לגור בבית שלה. זה היה בית לַיימסטון ברוקליני בן ארבע קומות, ארמון ענקי בסגנון פורמלי, שאפשר היה להכניס בו עשר דירות עם חדר שינה אחד, מהסוג שסאשה התגוררה בו לפני כן. אבל בימים לא מוצלחים, סאשה הרגישה שהיא חיה בתוך קפסולת זמן, בַּבּית שבעלה גדל בו ומעולם לא עזב אותו, גדוש בזיכרונות שלו, בסיפורי ילדותו, אבל בעיקר בכל החרא של משפחתו.
שלושה שבועות אחרי שסאשה וקורד עברו לגור יחד בבית, סאשה הזמינה את החותנים שלה לארוחת ערב. "אני מכינה פשטידוניות פטריות וסלט גבינת עזים," כתבה במייל. היא רידדה בצק לפשטידוניות כל הבוקר ואפילו הלכה לשוק המפונפן ברחוב מונטגיוּ להשיג גרגרי רימון, כדי לפזר על חסות גמדיות. היא שאבה את האבק בחדר האוכל, איבקה את מדפי הספרים, ושמה במקרר בקבוק יין סַנסֶר. כשהגיעו החותנים שלה, הם הביאו איתם שלוש שקיות בד עם סמל של אֵל אֵל בּין. "אה, לא הייתם צריכים להביא כלום!" קראה סאשה במבוכה.
"סאשה," פיזמה חמותה, ופתחה את הארון לתלות את הז'קט שלה, עיצוב של שאנל באריג בּוקלֶה. "אנחנו כבר מתים לשמוע איך היה בירח הדבש." היא נשאה את השקיות אל המטבח, שם שלפה מהן בקבוק בורגונדי לבן, שני סידורי פרחים באגרטלים נמוכים, מפה מקושטת בדוגמת פְלר־דֶה־ליס, ושלוש תבניות אפייה של ויליאמס־סונומה עם דפנות מסולסלות ומכסים. היא סידרה אותן על השיש ואז, כיאה לאישה שנמצאת במטבח שלה, בבית שבו גרה ארבעים שנה, פתחה את הארון העליון לקחת כוס כדי למזוג לעצמה יין.
"הכנתי פשטידוניות פטריות," ניסתה סאשה, והרגישה פתאום כמו האישה מדוכן הטעימות בסופרמרקט שמנסה לחלק לאנשים קוביות פושרות של גבינה מותכת.
"כן, ראיתי שכתבת במייל, יקירתי. הבנתי מזה שמדובר בארוחה בסגנון צרפתי. פשוט תגידי לי עשר דקות לפני הזמן ואני אכניס לתנור את העוף ביין. הבאתי גם אנדיב פרובנסאל, והבאתי כמות יפה, כך שאולי לא נצטרך את הסלט שלך. הפמוטים במגירה ההיא, בואי נעבור עכשיו על סידור השולחן שלך ואראה מה עוד צריך."
מתוך נאמנות, קורד אכל מהפשטידוניות ומהסלט, אבל כשסאשה תפסה אותו מביט בערגה לעבר האנדיב, היא שלחה לו חיוך קפוץ שמשמעותו היתה, "בבקשה, אתה מוזמן לאכול את הירקות, אבל ייתכן שתיאלץ לישון על הספה הלילה."
הסידור היה חדש לכל הצדדים, וסאשה הבינה שיידרש זמן הסתגלות. הוריו של קורד — צ'יפּ וטילדה — התלוננו כבר שנים שהבית שלהם גדול מדי לשניהם, שהוא רחוק מדי מהחניה המקורה שלהם, שנמאס להם לפנות בעצמם את השלג ולסחוב בעצמם את הפסולת למִחזור עד המדרכה. הם היו מושקעים בבניין דירות שני רחובות משם — קולנוע ברוקלין הַייטס לשעבר, שהוסב לחמש דירות פאר — והחליטו לקחת לעצמם את דירת הקרקע הדו־קומתית, שאליה עברו במהלך שבוע אחד, ונעזרו רק בלקסוס הישנה שלהם ובבעלה של מנהלת משק הבית, שלו שילמו שלוש מאות דולר. התקבל הרושם שהם מתנערים בזריזות מבית שבו גרו ארבעה עשורים, אבל פרט לבגדים שלהם, סאשה לא הצליחה ממש להבין מה לקחו איתם לדירה החדשה. הם השאירו אפילו את מיטת האפריון הגדולה שלהם בחדר השינה, וסאשה הרגישה מוזר למדי לישון בה.
הזוג סטוקטון החליטו לאפשר לסאשה ולקורד לעבור לבית שפּינו ולגור שם כמה זמן שירצו. כשימכרו יום אחד את הבית, יתחלק הכסף בין קורד לבין שתי אחיותיו. היו בהסכם עוד כמה סעיפים שנועדו למנוע תשלום של מסי עיזבון מיותרים, אבל סאשה התעלמה מהחלק הזה בניירת. הסטוקטונים אומנם הרשו לה להתחתן עם בנם, אבל היא היתה מודעת עד לשד עצמותיה לכך שהם היו מעדיפים שתתפוס אותם עושים סקס אתלטי בשלישייה עם פרטנרית הברידג' של טילדה, מאשר שתקרא את דוחות המס שלהם.
אחרי הארוחה פינו סאשה וקורד את השולחן ואילו הוריו עברו לטרקלין לשתות כוסית של אחר הארוחה. בפינת החדר עמדה עגלת בר עם בקבוקי קוניאק ישנים שמהם אהבו צ'יפ וטילדה למזוג לתוך כוסיות קטנטנות עם שוליים מוזהבים. הכוסיות, כמו כל חפץ אחר בבית, היו עתיקות ובעלות היסטוריה עשירה. בטרקלין היו וילונות קטיפה כחולים וארוכים, פסנתר, וספה מגרדת עם רגליים מגולפות, שעמדה פעם בבית המושל. סאשה עשתה פעם טעות והתיישבה עליה, וחטפה פריחה כל כך איומה באחורי הרגליים שהיא נאלצה למרוח קלמין לפני השינה. באולם הכניסה היתה נברשת, בחדר האוכל היה אורלוגין שצלצל כל כך חזק שלסאשה נפלטה צרחה קטנה בפעם הראשונה ששמעה אותו, ובחדר העבודה היתה תמונה ענקית של ספינה על פני אוקיינוס אפל ומאיים. לכל הדירה היה מעין וייב של ימאות, דבר תמוה למדי מאחר שהיא היתה ממוקמת בברוקלין ולא בגלוֹסטר או בנַנְטָקֶט, ומאחר שצ'יפ וטילדה אומנם בילו כמה וכמה קיצים בשַיט, אבל לרוב נהגו לשכור סירות כולל צוות. על כלי הזכוכית במטבח היה חרוט הגה של ספינה, על מחצלות השולחן היו מודפסים ציורי שמן של סירות מפרש, בחדר האמבטיה היתה תלויה מפּה ימית ממוסגרת, ואפילו מגבות החוף היו מקושטות בתרשימי הוראות לקשירת חבלים. לפעמים היתה סאשה מוצאת את עצמה משוטטת בבית עם ערב, מחליקה יד על המסגרות והפמוטים העתיקים, לוחשת "הגיפו את האשנבים!" ו"קרצפו את הסיפון!" ומצחיקה את עצמה.
סאשה וקורד גמרו להעביר את הצלחות למטבח והצטרפו להוריו של קורד בטרקלין, שם מזג קורד לכל אחד מהם כוסית קטנה של קוניאק. למשקה היה טעם דביק ותרופתי ומשום מה הוא גרם לסאשה להיות מאוד מודעת לשערות הקטנטנות שבנחיריה, אבל היא בכל זאת שתתה אותו, כדי להיות חברותית.
"אז איך מוצאת חן בעיניכם הדירה, ילדים?" שאלה טילדה ושילבה זוג רגליים ארוכות. היא הגיעה לארוחת הערב בלבוש הולם, שכלל חולצה צבעונית, חצאית צרה, גרבי ניילון שקופים ועקבים של שמונה סנטימטר. כל בני משפחת סטוקטון היו גבוהים למדי, ועם העקבים חמותה של סאשה בפירוש היתמרה מעליה, ומי שהיה טוען שלא מדובר במשחק כוח היה משקר.
"היא נהדרת בעינינו." סאשה חייכה. "אני מרגישה שיש לי מזל גדול לגור בבית יפה ומרווח כזה."
"אבל אמא," פתח קורד, "נשמח לעשות כמה שינויים פה ושם."
"כמובן, מותק. זה הבית שלכם."
"בהחלט שלכם," הסכים צ'יפ. "אנחנו כבר מסודרים לגמרי בבית ברחוב אורנג'."
"זה מקסים מצדכם," הצטרפה סאשה. "אני חשבתי שהארון בחדר השינה קצת צפוף, אבל אם נפרק ממנו את התאים מאחור —"
"אה, לא, חומד," קטעה אותה טילדה. "לא כדאי לך להוציא את אלו. הם מושלמים לכל מיני דברים שמסתובבים בבית — נעליים שלא מתאימות לעונה, כובעים, כל דבר עם שוליים רחבים שאת לא רוצה שיתקמט. את תעשי לעצמך שירות רע אם תוותרי עליהם."
"אה, אוקיי, בסדר." סאשה הנהנה. "הגיוני."
"ומה עם הרהיטים כאן בטרקלין," עשה קורד עוד ניסיון. "אנחנו יכולים לקנות ספה ממש נוחה, ואם נחליף את הווילונות ייכנס הרבה יותר אור."
"אבל הווילונות נתפרו בהזמנה מיוחדת. החלונות האלו ענקיים ממש, ונראה לי שאם תורידו את הווילונות, תהיו המומים לגמרי לגלות כמה קשה להשיג משהו שיתאים כאן." טילדה נדה בעצב בראשה ושערה הבלונדיני הבהיק באור הנברשת. "מה דעתכם שתחיו פה איזו תקופה ותכירו את הדירה לעומק ותשקלו איך יהיה לכם הכי נוח. אנחנו רוצים מאוד שתרגישו כאן בבית." היא טפחה בהחלטיות על ברכה של סאשה וקמה, שלחה הנהון אל בעלה והתנודדה על עקביה הגבוהים אל הדלת. "טוב, כדאי שנזוז — תודה על הארוחה. את הסֶט של 'לֶה קְרוּזֶה' אני אשאיר פה ותעבירו אותו במדיח. אין עם זה שום בעיה — לא צריך לרחוץ את הכלים האלה ביד — ואני אקח אותם בפעם הבאה שנבוא לאכול אצלכם. או שתעברו ותשימו אותם אצלנו. ואתם יכולים לשמור לכם את האגרטלים — ראיתי שעיצוב השולחן שלכם קצת דליל." היא עטתה בקלילות את הז'קט שלה, ורוד ושנהב עם נגיעה קלה של לבנדר, תלתה את תיק היד על זרועה, והובילה את בעלה החוצה, דרך הדלת ובמורד המדרגות, בחזרה לדירתם המלאה רהיטים חדשים ונטולה כל רמז לימָאות.
תמיד כששאלו את סאשה איך היא וקורד נפגשו, היא ענתה, "אה, אני הייתי הפסיכולוגית שלו." (בדיחה — ואספים לא הולכים לפסיכולוגים.) בעולם של מאצ'.קום וטינדר, סיפור ההיכרות שלהם נשמע מיושן כאילו נפגשו בערב ריקודי זוגות עממי. סאשה ישבה על הבר בבר־טבק ושתתה כוס יין. הטלפון שלה שבק, אז היא עיינה בתשבץ ההיגיון של ה"ניו יורק טיימס" שמצאה בגיליון נטוש. התשבץ היה כמעט גמור — הישג שהיא עצמה מעולם לא התקרבה אליו — ובעוד סאשה בוחנת את התשובות, קורד ניגש לבר להזמין והתחיל לפטפט איתה, משתאה על האישה היפהפייה שבמקרה היתה גם אלופה בתשבצי היגיון.
הם נפגשו כעבור שבוע לקוקטיילים, וחרף העובדה ש"כל מערכת היחסים שלהם היתה מושתתת על שקר", כפי שקורד אהב להכריז לעתים קרובות מרגע שגילה שסאשה לא מסוגלת בעצם לפתור אפילו את התשבץ הקל של יום שני, סיפור האהבה שלהם היה מושלם למדי.
למען הדיוק, הוא היה מושלם בשביל שני אנשים בוגרים באמת, מתַפקדים, עם מנה נורמלית של מטען רגשי, עצמאות, צריכת אלכוהול, ודחף מיני. את השנה הראשונה שלהם יחד הם בילו כמו כל הזוגות הניו יורקיים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם: בהתלחשויות מרצינות בפינת הבר במסיבות יום הולדת, במאמצים חסרי כל פרופורציה להשיג שולחן במסעדות שמגישים בהן ביצים על ראמן, בהברחת חטיפים שקנו במינימרקט לתוך אולמות קולנוע, וביציאה לבראנץ' עם אנשים, לבושים יפה, תוך ציפייה חשאית לשלב שבו ירגישו מספיק בנוח זה עם זה כדי לבלות את ימי ראשון ברביצה על הספה, אכילת כריכי בייקון מהמעדנייה שלמטה, וקריאת ה"סאנדיי טיימס". מובן שהם גם רבו. קורד לקח את סאשה לקמפינג והאוהל הוצף, והוא לגלג עליה כי היא פחדה ללכת להשתין לבד בלילה, והיא קיללה אותו והודיעה לו שכף רגלה לא תדרוך יותר במֵיין בחיים. החברה הכי טובה של סאשה, וארה, הזמינה אותם להשקת התערוכה שלה בגלריה, וקורד לא הגיע, נתקע בעבודה, ולא הבין את גודל חטאו. קורד חטף דלקת עיניים ונאלץ להסתובב עם פרצוף של ארנב מוכה כלבת, וסאשה הקניטה אותו עד שהחמיץ פנים. אבל בגדול, היתה להם אהבה מהאגדות.
מה שכן, לקח לסאשה הרבה מאוד זמן לקלוט שקורד עשיר — מביך כמה זמן, בעצם, עם שם כמו קורד. הדירה שלו היתה נאה, אבל רגילה לגמרי. המכונית שלו היתה גרוטאה. הבגדים שלו היו סתמיים, והוא שמר על החפצים שלו ברמות פנאטיות. כל ארנק נשאר אצלו בשימוש עד שהעור נסדק, הוא עדיין חגר את החגורות שסבתא שלו קנתה לו בתיכון, והוא התייחס לאייפון שלו כמו לאיזה צופן גרעיני שצריך לשמור במזוודת מסמכים אזוקה ליד, או לכל הפחות לעטוף אותו גם במגן מסך וגם בנרתיק בעובי של פרוסת לחם. סאשה ראתה כנראה יותר מדי פעמים את "הזאב מווֹל סטריט", כי תמיד חשבה שלגברים עשירים מניו יורק יש שיער משוּך לאחור והם כל הזמן מזמינים להם ולחברים שלהם שולחנות אח"ם במועדוני לילה. אבל התברר שהם בעצם לובשים את אותו סוודר עד שהוא מפתח חורים במרפקים, ומתאפיינים בקִרבה לא בריאה לאמא.
יחסיו של קורד עם משפחתו גבלו באובססיה. הוא ואביו עבדו זה לצד זה בכל יום, שתי אחיותיו גרו בשכונה והוא נפגש איתן כל הזמן לארוחות ערב, ודיבר איתן בטלפון יותר מאשר סאשה דיברה עם מישהו בחייה. קורד עשה בשביל ההורים שלו דברים שהיא לא הצליחה בכלל להתחיל להבין — הוא הלך עם אבא שלו להסתפר, בכל פעם שהוא קנה לעצמו חולצות הוא קנה גם לאבא שלו את אותן חולצות בדיוק, הוא הביא לאמא שלו מכיכר אסטור פּלייס את היין הצרפתי האהוב עליה, ועיסה את כפות הרגליים שלה באופן שגרם לסאשה לצאת מהחדר. מי מעסה לאמא שלו את כפות הרגליים? בכל פעם זה הזכיר לה את הסצנה ב"ספרות זולה" שבה ג'ון טרבולטה משווה מסז' ברגליים למין אוראלי, ומרוב מצוקה היא היתה מקבלת טיק בעין.
סאשה אהבה את ההורים שלה, אבל חייהם לא היו שזורים בחייה באותו אופן. הם התעניינו באופן כללי בעבודתה כמעצבת גרפית, הם דיברו בכל יום ראשון והתכתבו קצת בין לבין, ולפעמים כשבאה לבקר אצלם הופתעה להיווכח שהם החליפו את המכונית שלהם ברכב חדש בלי לציין זאת, ופעם אחת אפילו גילתה שהרסו קיר בין המטבח לסלון.
הגיסות של סאשה היו נחמדות אליה. הן שלחו לה הודעות ברכה בימי הולדת, הקפידו לשאול מה שלום המשפחה שלה, השאילו לה מחבט ובגדי טניס כדי שתוכל להצטרף למשחקים בחופשות המשפחתיות. אבל סאשה בכל זאת הרגישה שבמובן מסוים הן היו מעדיפות שלא תהיה שם. היא היתה מספרת משהו לאחות הגדולה של קורד, דארלי, ובאמצע הסיפור קורד היה נכנס לחדר ודארלי פשוט היתה מפסיקה להקשיב ומתחילה לשאול אותו שאלות. ג'ורג'יאנה, האחות הצעירה, היתה מדברת לכאורה אל כולם, אבל סאשה שמה לב שהעיניים שלה לא עוזבות את האחים שלה. משפחתם היתה יחידה מגובשת, מעגל סגור שסאשה לא הצליחה לחדור.
משפחת סטוקטון עסקה בנדל"ן. לנוכח העובדה הזאת, בתחילה היה לסאשה עוד יותר משונה שהבית שלהם כל כך מבולגן ועמוס חפצים. הם לא אמורים לחיות בתוך איזה חלום מינימליסטי מתוך מגזין אדריכלות נחשב? אבל התברר שההתעניינות שלהם בנכסים לא נסבה כל כך על מכירה של דירות בודדות אלא יותר על השקעות בקנה מידה גדול. סבא של קורד, אדוארד קורדינגטון סטוקטון, ירש ממשפחתו הון צנוע. בשנות השבעים השקיע אותו בנכסים באָפֶּר איסְט סָייד, בתקופה שבה ניו יורק עמדה על סף פשיטת רגל. הוא שילם חמש מאות דולר למטר רבוע. כיום היו הנכסים האלה שווים שלושה־עשר אלף דולר למטר רבוע, ובני משפחת סטוקטון היו אנשים עשירים באופן יוצא מגדר הרגיל. יחד עם בנו, צ'יפ, אבא של קורד, קנה אדוארד נכסים על גדת הנהר בברוקלין, והתקדם בהדרגה לאורך שכונת דמבו ולתוך ברוקלין הַייטס. בשנת 2016, כשארגון "עדי יהוה" החליט להיפטר מנכסיו בברוקלין הייטס, הסטוקטונים קפצו על ההזדמנות והצטרפו לקבוצת משקיעים שרכשו את קומפלקס ווֹצ'טאוור המפורסם, המשרד הראשי הוותיק של הארגון, ואיתו את מה שהיה לשעבר מלון סטֶנְדיש אַרְמְס. אדוארד קורדינגטון כבר נפטר, אבל קורד עבד כעת עם אביו — דור שלישי של בני סטוקטון בעולם הנדל"ן הניו יורקי.
באופן פרדוקסלי בחרה משפחת סטוקטון לגור דווקא באזור "רחובות הפירות" של ברוקלין הייטס — פיינאפל, אורנג' וקרנברי, שעמדו על צוק הצופה לגדת הנהר. עם כל כמה שהשקיעו בהסבת בניינים ישנים לדירות יוקרה, הם בחרו להשתקע דווקא באזור שבו מגבלות הוועדה לשימור אתרים מנעו כל שינוי משמעותי. היו בשכונה שלטים קטנים ומהודרים על קירות בתים, שעליהם חקוק "1820" או "1824". היו בה בתי עץ לבנים וקטנטנים. היו גנים שופעים ומוצלים שנחבאו מאחורי שערי ברזל עם פיתוחים. היו בה מבנים שהיו בעבר אורוות ומבנים ששימשו בעבר לאחסון כרכרות. אפילו בית המרקחת, סניף של רשת ארצית, נראה כאילו הוא חלק מכפר אנגלי קטן, עם קירות אבן מכוסי קיסוס. סאשה אהבה במיוחד בית שעמד בפינת הרחובות היקס ומידאו, בית מרקחת לשעבר, שבו האריחים המקושטים מעל הכניסה נשאו את הכתובת "DRUGS".
משפחת אמו של קורד היתה עוד יותר מיוחסת. טילדה סטוקטון לבית מוּר היתה נצר לשושלת ארוכה של אצולה פוליטית. גם אביה וגם אחיה כיהנו כמושלי מדינת ניו יורק, והיא כיכבה בכתבות פרופיל משפחתיות ב"ווֹג" וב"וָניטי פֶייר". היא נישאה לצ'יפ סטוקטון בגיל עשרים ואחת, ואף שלא היתה לה מעולם משרה מסודרת, התפתח לה מוניטין של יועצת אירועים מצליחה להדהים, בעיקר בזכות העובדה שהיא קישרה בין ידידיה העשירים מהחברה הגבוהה לבין מתכנני המסיבות החביבים עליה. טילדה סטוקטון סברה שאף אירוע אינו שלם אם הוא לא כולל "ויז'ן", נושא, עיצוב שולחנות וקוד לבוש. כל זה גרם לסאשה לרצות להתחבא תחת ערימה של מפיות קוקטייל מעוטרות בראשי תיבות רקומים.
סאשה בילתה את החודשים שאחרי חתונתה בניסיון להרגיש בבית בדירתה החדשה ברחוב פיינאפל. היא החליטה שהיא ארכיאולוגית החוקרת את התרבות העתיקה של חותניה. אבל במקום למצוא את קבר תות ענח' אמון היא מצאה מאפרה שדארלי הכינה בכיתה ו' ושהזכירה פטרייה מעוותת. במקום מגילות ים המלח, היא מצאה את העבודה במדעים של קורד מהיסודי, על סוגי אצטרובלים. במקום צבא הטרקוֹטה, היא מצאה מגירה שלמה של מברשות שיניים חינמיות מרופא שיניים בשדרת אטלנטיק.
מבין ארבעת חדרי השינה, החדר של דארלי היה הכי בעייתי, אבל אף אחד מהחדרים לא היה באמת פנוי. את חדר ילדותו של קורד פינו כשהוא נסע ללמוד באוניברסיטה, אבל עדיין שכנו בו קנדלברה מצופה כסף, סט של אגרטלי רצפה מנדריניים ועשרות יצירות אמנות ממוסגרות שהמשפחה צברה עם השנים ולא מצאה מקום לתלות. החדר של ג'ורג'יאנה עדיין הכיל את כל אלבומי התמונות שלה וספרי הלימוד מהאוניברסיטה, לצד מדף שלם של גביעי טניס; ובחדר השינה העיקרי, אף שפינו אותו מבגדים ומתכשיטים, נשארו הרהיטים והעיצוב של דייריו הקודמים, וסאשה התקשתה מאוד להגיע לאורגזמה בעוד משענת הראש של המיטה, לוח מהגוני שסביר להניח שהיה שייך פעם לאיזה חבר קונגרס או שר תחבורה, נחבטת בקיר.
בזמן שדחסה את מזוודותיה הריקות לארון הדחוס מלכתחילה, הרהרה בכובד ראש בשאלה אם ייתכן שירשו לה להחליף את וילון האמבטיה. היא תמתין כמה חודשים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
