"השמידו אותה!"
"מפלצת!"
"שהאדמה תקלל אותך!"
"עשו את זה כבר! היפטרו מהיצורה!"
"מגיע לך גורל גרוע מזה עבור מה שעשית!"
"כן, תענו אותה קודם! שתסבול!"
הצעקות הולמות באוזניי, מנסרות וחורכות את עור התוף עד לאפר, אבל אני לא מניעה שריר. אני מאתגרת אותם במבט צונן, אומדת אותם ומעריכה את הטירוף שהערתי בהם, במיוחד בשל העובדה שכל מה שמשתקף מעיניהם הוא צמא לדם מוכר עד כאב שלא יודע רוויה.
"מחוז ורמיליון גאה להכריז על..." הכרזתו של המוציא לשמד קוטעת את הצעקות, אך קריאות שמחה טרופות עדיין נשמעות פה ושם. מישהו מוחא כף בלהט, מישהו אחר צוחק בפרץ בלתי נשלט ויש את אלה שממתינים בדממה, דממה שדווקא נוכחותה מורגשת יותר מכול.
מחוז ורמיליון. כר פורה להשחתת הנפש ולגדיעת כל תמימות מהשורש. זה לא סתם מחוז החטאים, זה מחוז הטומאה. כולנו פושעים נתעבים כאן, חסרי מוסר, חסרי ערך לחיים, כולל השליטים. ובכל זאת, בעיניהם אני מוגדרת כנתעבת מכולם. נטלתי חיים רבים מספור, לכן כעת הם עומדים ליטול את חיי.
הם מאמינים שבכך הם ישַמרו את הסכם השלום השברירי שלהם עם בני האנוש. זו מראית עין בלבד, קרקס שבו אני מוקד המשיכה המרכזי, מופע אחיזת העיניים המהולל ביותר שנראה עד כה, כזה שראוי בעיני השליטים להיחרת בדפי ההיסטוריה עקובת הדם שהם הכתיבו והנשלטים הפתיים דאגו להוציא לפועל, כה נמרצים לרַצות.
אותם הנשלטים שבליבם אמונה כוזבת בכך שיתפזרו חזרה לבתיהם בתום המופע רק כדי להמשיך לחיות את חייהם בלא מפריע בעולם מתפורר וגווע שסופו ידוע מראש.
"למען יראו וייראו," השופט חרץ. את גורלם, בוודאי לא את זה שלי, וזה מה שהם עתידים לגלות בקרוב. פני האדמה שאותה כבשו ספוגה ביותר דם מכדי שיוכלו אי פעם למחות, ושפיכות דמים נוספת לא תביא את הגאולה שאותה הם מבקשים, אלא תמיט עליהם כליה שממנה כבר לא תהיה חזרה.
ואיך ייתכן אחרת, כשהם מענישים אותי בפשע שהם בעצמם ביצעו? "עפר תחת עפר," הם דרשו בעיוורון מוחלט, בלי לתת את הדעת על הצביעות שמשתמעת מכך.
האם הדבר אומר שפשעו של אחד לא שווה בחומרתו לפשעו של אחר בנסיבות מסוימות? ואם כן, מי קובע מה הן הנסיבות? מי קובע מה היא האמת? מי קובע מה הן אמות המידה המוסריות? והאם ישנו בכלל מוסר, כזה שמשנה את פניו לאורך הדורות? חקיקת חוק חדש היא עניין פעוט שאורך שניות. ברגע אחד הלא־חוקי הופך לחוקי. ומה יהיה בגורלם של אלה שנכלאו על פשע שכבר איננו נחשב פשע? ואיך יגיבו אלה שהדבר המובן מאליו ביותר כמו החופש יילקח מהם בשבריר שנייה אחרי שיחוקק החוק שישלול אותו מהם?
רגע אחד יכול לשנות חיים שלמים.
אכן כך. אכן.
אני מצחקקת מהמחשבה על הקלות שבה בני האנוש מאפשרים למהלכים מחפירים כל־כך להתקיים בלי להקדיש להם מחשבה שנייה, לפעמים בלי להיות מודעים להשלכות בכלל.
כמה התנשפויות נשמעות באוויר.
"יש לך מילים אחרונות, מתועבת?" המוציא לשמד משלח עליי את זעמו. קולו גובר אפילו על סערת הרוחות המשתוללת, שמכל הלילות יצאה דווקא הלילה במחול מבעית שביכולתו לעצור את ליבם של עדיני הנפש, אם עדיין נותרו כאלה בעולמנו. אם כן, הם בטוח לא נוכחים כאן.
אני שואפת את האוויר המחניק למלוא ריאותיי, וריכוז המליחות הגבוה בשילוב עם החום המהביל צורב את נחיריי. הגלים נשברים על סלעי האופל תחתיי בקצב חסר רחמים, נתזים מכים בפניי ומקשים עליי לנשום.
זו סצנת בלהות לכל מי שבא לצפות בה, עבורי זה מסך ערפל שנועד לטשטש את ריח המוות הספוג באיים האלה ותו לא, ריח שייספג כעת גם בי ובכל הרוחות שרדפו אותי וסירבו להרפות עד לרגע זה, רגע הפרידה הבלתי נמנע שלי מהן.
"כן," אני עונה, מיישירה מבט חודרני אל הקהל הרב שצופה בי בעיניים משתוקקות בציפייה לסבלי הממשמש ובא. הרגע הזה ייחרת בדפי ההיסטוריה, ולא לשווא. זאת הפעם הראשונה שאחד מסוגנו מוצא לשמד, ולא ישוב עוד מהעפר.
בין המבטים הטורפים, עיניים אפורות פוגשות בעיניי. הן אוחזות בי כטפרים משוננים וכמעט מצליחות להפשיט מעליי את כסות ההשלמה שהתעטפתי בה לכבוד המאורע.
בני האנוש טוענים שחייהם חולפים לנגד עיניהם לפני הקץ, חיים מלאים בהגשמה עצמית ובזיכרונות שהיה שווה עבורם לחוות גם כאב. טענה זו נמחתה מעל פני האדמה כמו דברים רבים אחרים, רבים מכדי שנוכל לכמת. כעת החיים יודעים רק כאב.
רק שאני, רגע לפני השמדתי, לא יכולה לראות אף אחד מאלה. רק חטאים שהשחירו את עולמי והאפירו את עולמם של כולם. לכן אני זוקפת את ראשי ומשחררת את שעל ליבי, שמזמן השחיר גם הוא מרוב רקב וזוהמה. "אם חרטה היא מה שאתם מחפשים, לא תמצאו אותה אצלי," אני מכריזה בקול מושחז, וזעזוע מתפשט בקהל כמו מחלה ממארת. כמה מהצופים בשורה הראשונה נסוגים בחדות. סלעים מידרדרים מעבר לצוק מתנועתם הפתאומית וצונחים אל תוך אישון המים באוושות שלוחות של רעמים צורמים.
דממה משתררת בקהל כאבחת חרב.
"במה אתם טובים ממני, אם בסופו של דבר העפר שלי יהיה על ידיכם? לאיזה אלוהים תסגדו כעת, לאחר שבאדמה בגדתם והרשיתם ליצירי השטן לשלוט בה, לעשות בה כרצונם?"
אף אחד לא ממצמץ. שפתיי מתרחבות לחיוך.
שצף לבן ניתז לכל עבר כשהגלים ממשיכים להכות בסלעי האופל, גונבים כל רחש מנשימותיהם של החיים ובולעים אותם אל תוך התהומות, ואילו לחישות המתים רמות מתמיד. רמות יותר מצרחותיהם של הקורבנות שעיניתי ושעליהן כה התענגתי.
מכל אלה לא אכפת לי. כל מה שנשמתי השחורה והטיפשה, כה טיפשה, ממוקדת בו, הן אותן עיניים אפורות.
הוא לא נע, כאילו המילים שלי הופשטו מכוחן, נישאות ברוח השורקת ומתנדפות לריק חסר כל פשר וטעם. החיוך שלי מתנדף גם הוא כלא היה. קורת הפלדה שעליה אני עומדת היא כמו קרח חלקלק תחת כפות רגליי. הזיעה שפושטת על עורי ומטביעה לאיטה את ליבי לא נגרמת מהלחץ ממה שצפוי לי, אלא בגלל החום שלא חס על שום יצור שמתקיים על פני האדמה הגוועת שלנו, בטח שלא על אחת כמוני, יצור מהסוג הנתעב ביותר. אני לא ראויה לרחמים, ולא ארשה להם לחשוב אחרת.
הוא ממשיך לבהות בי עד שהכול סביבי מיטשטש. המלמולים הבלתי פוסקים של בני האנוש ושל האוכרים בעקבות הצהרתי האחרונה נשמעים כעת לאוזניי כמו המהום שמזכיר פיוט אסור ונשכח. רק מבטו מלווה אותי כשאני מכינה את עצמי לפגישתי עם הקץ הבלתי נמנע והסופני, שכמו הכינוי המגוחך שייחסו לי, מעורר בלהה בפני כל יציר שמהלך על פני האדמה הזאת.
אולם אני מוכרחה להודות שמההתחלה פחדתי, ולא מהסוף. אליו אני צועדת בראש מורם ובלב שלם.
הקץ יוביל אותי לשקט שלו ייחלתי, למקום שבו לכאב שלי תהיה סוף כל סוף משמעות, כי האדמה בגדה בי לא פחות מכפי שאני בגדתי בה.
כשהשעון מורה על חצות הליל, הפעמון שבצריח האימתני מכה בעוצמה שמזעזעת את הקורה שמתחת לרגליי. אני נסוגה, שומעת את הים התהומי קורא לי להצטרף לכאוס שהוא הפך להיות, לקבל את העובדה שגם אני כמוהו, יציר פראי שאין לו רסן, שמעורר אימה ומייצר ביעותים אפילו בנשמות השחורות מכול.
אני מביטה בפעם האחרונה באותן עיניים אפורות, שסערה גרועה מזאת שבחוץ משתוללת בהן. אני מקווה שזה איננו ביטוי לכאב הפרידה שניבט מהן, משום שהקרבתי הכול, ואף יותר מזה, כדי למנוע זאת ממנו.
אלא שאז הוא פוצה את פיו ומתיז, "מתועבת, לשמד!"
קריאות הקהל מתפשטות כמו לשונות אש פראיות ביערות הגוועים של ימינו. העינוי שלופת את ליבי המטופש מפתיע אותי בנוכחותו, ועוד יותר בעוצמתו. אני מפנה את מבטי, מחפשת נחמה בשריקת המוות שמרחפת מעל פני המים הגועשים. אותה שריקה שמבטיחה לי את מה שידעתי אז ואני יודעת גם כיום. יודעת בכל הווייתי — אני בדרך הביתה.
אני עוצמת את עיניי וצונחת לאחור, לא ממתינה שאלה שדנו אותי לקיצי ינתקו את הקורה ממקומה.
הנפילה ארוכה, נמתחת עד אין קץ, ועם כל רגע שחולף השלווה כובשת חלק נוסף בי. כשאני פוגשת את המים המכה מזעזעת, צורבת, משתקת. גופי שוקע בכבדות, ואילו המים אט־אט משחררים אותי מכבלי חיי ומחטאיי הרבים מספור.
הטמאים קיוו שאתחרט על מעשיי ברגע שאפגוש את הקץ, אבל זה לא קורה. לא ברגעי המעשה עצמו, ובטח שלא ברגע קבלת עונשי.
כמו בכל סיפור, נקודת המבט של המספר קובעת את הטון, ובסיפור שלהם אני היא דמות הנבל. עיניתי ורצחתי, ואין בי טיפת חרטה לגבי מי שאני ולגבי הבחירות שבחרתי כשהילכתי על פני האדמה המקוללת הזאת.
אני הבת של שנאה יוקדת ושל הרס וטרור, התוצר של נקמה ושל חטא, שמזוקק לסיוט שאין מנוס מטלפיו הארוכים, המענים, המרטשים.
רצחתי אחרים, וכעת אני הרוצחת של עצמי.
יום יבוא וגם הם יבינו שאם לא ישנו את דרכם, האדמה שעליה הם מהלכים תוביל אותם לגיא השחור, המוצל תמידית בייאוש ובמוות ובקץ שאין לו קץ.
כי לשם כולנו ראויים להגיע.
אני מיישר שוב את העניבה המרופטת שלי. אני שונא לענוב עניבות, ומצבה של העניבה היחידה בבעלותי, שלרוב דחוסה עמוק בארון, מעיד על כך.
זה לא לכבודי, הלבוש הזה, אבל דנקן הורה עליי להתייצב כשאני לבוש כך במשרדו בעלות השחר, בשעת הזהב בדיוק, הרבה אחרי שהעובדים האוכרים עוזבים והרבה לפני שהעובדים האנושיים מגיעים. אפילו אני לא יכול לסרב לזימון או הוראה כאלה, וההבנה הזאת יוצרת אצלי אי־נוחות רבה יותר מהעובדה שהפעמים היחידות שבהן הייתי ער בשעה הזאת הייתה כשלא ישנתי כלל.
בניגוד לשכל הישר תמיד הייתי מה שמכנים 'ינשוף לילה', אף שינשופים מזמן אבדו מן העולם וכעת הם לא יותר מאגדה אורבנית. עם אור ראשון, בשובי הביתה משיטוט לילי נוסף, הייתי מביט בבוז באנשים האומללים שעושים את דרכם למשרד שקרי כלשהו בתחפושותיהם המחויטות, שנועדו להסוות את העובדה שהם לא מרוויחים מספיק כדי להרשות לעצמם אותן — האדמה יודעת שלא משלמים לנו מספיק בשביל זה — ונשבעתי שלעולם לא אהיה אומלל כמוהם.
עמדתי בהבטחה הזאת בצורה טובה יותר ממה שציפיתי, יותר מכפי שמישהו בעולמנו החדש היה מתאר לעצמו שאפשרי, עד עכשיו. עכשיו אני מביט בפעם האחרונה בהשתקפותי המעוותת במראה המנותצת לפני שאני יוצא מהדירה, ובז לעצמי. לא בשביל זה נלחמתי ואיבדתי כה הרבה כדי לזכות במעמד הנכסף של כתב פלילים.
מחוז ורמיליון שורץ פושעים. אולי זה מפני שאיי הכליאה עמוסים עד אפס מקום והממשל החליט להשאיר פה את אלה שפשעיהם לא הצדיקו כליאה מתוך אמונה שבמוקדם או במאוחר הם ישמידו זה את זה ויפטרו את האוכרים מטיפול בהם. אולי זה מפני שמשהו באוויר פה מטריף את התושבים, כאילו לריכוז הגבוה של החוטאים במחוז יש חיים משל עצמו שמפתה אותם להישאב אל תוך עולם הפשע ולהתפורר בו.
כך או כך, תחומי הפשיעה במחוז מגוונים כל־כך, ומספקים עבודה למכביר לכל אחד מהכתבים בצוות כתבי הפלילים של 'גראונד זירו ז'ורנל'. אני מתמחה ברצח. אף שזה שקר, אפילו ביזה בעיני רבים, לקרוא לזה כך, מפני שלא כל נטילת חיים מוגדרת כרצח לפי החוק בימינו. כיום 'רצח' בהגדרה הוא נטילת חיים בידי בן אנוש בלבד. כשהמקרה הפוך, קוראים לזה 'שיבה כפויה'.
מי כמוני יודע כמה הסמנטיקה חשובה, ואיך אנחנו מצטיירים לעומת האוכרים, כשרק אנחנו זוכים להגדרה המפלצתית הזאת, אבל מילים מסובנות לא יטשטשו את האמת. לא משנה כמה תנופפו בידיכם, לא תעלימו את נוכחותו המתפשטת של הנאד ששחררתם. רק תיראו אשמים יותר. ובין שאתם אוכרים או בני אנוש, אם גדעתם חיים, אתם רוצחים, נקודה. אם אוכר סורר נטל חיים של בן אנוש בלי שקיבל פקודה ישירה מהממונים עליו, תהיו בטוחים שאהיה הראשון בזירה. לשם כך אין לי שום צורך בעניבה, העסק מלוכלך מדי מכדי שאטרח על הופעתי לכבוד מאורע כזה, ואני בטח לא צריך להתבלט ברחובות המוזנחים ולהפוך את עצמי למטרה מגוחכת בעיני הפושעים הנתעבים האלה. האדמה יודעת שהם ניסו לא פעם להפוך אותי לקורבן שלהם, ותמיד נכשלו.
המסקנה המתבקשת היא שמדובר בהכנה לכיסוי חדשותי למשפט בפרופיל גבוה מאוד, והנוכחות שלי הכרחית אם הבוס ביקש ממני להגיע לפגישה כשאני לבוש כמו גופה חנוטה. הרי הוא יודע שאני לא מטריד את עצמי במשפטי רצח ודואג לשלוח במקומי את אחד מעוזריי האנושיים, ואפילו הם, שתמיד כה להוטים לרצות, לא מתגנדרים ככה. אין בכך שום טעם. משפטי הרצח הפכו שכיחים כל־כך במחוז הזה שהם נחשבים לפס ייצור של ממש, בדיוק כמו איחודי הזוגות שמתקיימים באותו אולם, אלה שבעבר נהגו לכנותם 'חתונות'.
'בית המשפט המחוזי לענייני בני אנוש', ככה קוראים לאולם. מקבלי השירות הם בני אנוש, כמובן, אבל המתפעלים הם כולם אוכרים, ללא יוצא מן הכלל. השופט, עורכי הדין, המושבעים, ובמיוחד מתקני ההתנהגות.
האוכרים אימצו לעצמם היבטים רבים מאורח חיינו, כמו את המערכת השופטת ואת המערכת המחוקקת, אם כי הן מצומצמות יותר, כדי שרק מעטים יזכו לכוח הזה. למערכת המבצעת הם קוראים 'מערכת תיקון ההתנהגות'. כל מטרתה היא לשנות את מנהגינו, את התנהגותנו ואת מחשבותינו, כך שיתאימו לעקרונות העולם החדש שיצרו.
לפני יותר ממאה שנה האדמה מאסה בנו ושחררה עלינו את מלוא חמתה ברעידת האדמה החזקה ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. יבשות התפצלו, ארצות קרסו ואיים הוטבעו. מתוך השברים עלו האוכרים אל פני האדמה, וכך העולם השתנה לא רק בצורתו, אלא גם במהותו.
רבים קראו לזה 'תחיית המתים', במושגים של העולם הישן. אחרים קראו לזה 'פלישה עוינת'. בשורה התחתונה זה היה טבח, מרחץ דמים במלוא מובן המילה. האדמה קרסה ושלחה עלינו את יציריה המסויטים, ובני האנוש שנותרו נאלצו לכרות איתם בריתות שלום מכיוון ששום משיח לא הופיע באורח פלא כדי לגאול אותם, כפי שרבים האמינו שיקרה. היה זה שלום, או השמדה מוחלטת של המין האנושי.
בחרנו, אם כך, בשלום כפוי, ולו רק למען הישרדותנו. הורשינו לשמר במידת מה את אורחות העולם המוכרות שלנו, תחת פיקוחם, כמובן, אבל הרבה דברים נעלמו ונשכחו לחלוטין, כמו השפות והתרבויות השונות, הייחודיות והנבדלות. הניצולים נכנעו לאחידות בלתי מתפשרת.
כך קם עולם אחד לשני גזעים. בימים אלה רבים מאמינים שהשלום הושג, שהדו־קיום הוגשם, ושיש איזון בינינו לבינם.
אם תשאלו אותי, זה לא תמיד שחור או לבן. תמיד ישנו אזור אפור, ושוטה אהיה אם אאמין אחרת כי העולם שלנו הפך אפור במיוחד, ולא רק מפני שזה צבעם של היצורים האלה בעולמנו הדועך.
אני פותח את הדלת, חוטף את הקסדה וכמעט נחנק מהאוויר המהביל גם בשעה מוקדמת כל־כך של היום. זו סיבה נוספת לכך שאני מעדיף את הלילות. החום לא חס בוורמיליון על אף יצור, חי או מה שבין לבין, ומאז עלייתם של האוכרים שינויי האקלים רק הולכים ונעשים קיצוניים יותר. אני מבין למה אפילו הרוצחים האנושיים מעדיפים תנאים נאותים יותר לביצוע רצח, למרות הסכנה המובנת מאליה שהם מעמידים בה את עצמם.
האוכרים, מעצם היותם גזע שחי האדמה יודעת כמה זמן תחתיה, רגישים במיוחד לשמש. העולם שלנו לא התפצל רק מהתווספותו של גזע נוסף, אלא כעת בני האנוש מתנהלים בו במשך היום, ואילו האוכרים מתנהלים בו במשך הלילה, אם כי זה לא מונע מהם לפקח עלינו גם מצאת החמה ועד לשקיעתה. הם הצליחו לבנות מערכת משומנת במיוחד, שידה השולטת מגיעה לכל מקום בעולם ובכל זמן ביממה, אפילו לאזורים שבהם השמש לא זורחת בכלל חלק מהשנה.
כמו בני אנוש חכמים לפניהם, הם עשו זאת באמצעות דת. הם מחו את כל הדתות הישנות ודאגו שנשכח את כל האלים שלנו ואת שליחיהם, ואיחדו את כולנו תחת אמונה אחת. הם קראו לה 'ברית האדמה החדשה' והקימו את 'גאיה', שבאמצעותה בני האנוש יוכלו לסגוד לאדמה שאליה ישובו בבוא היום ויהפכו לאחד — לעפר. מונחים על ידי הבשורה שעל פיה רק אם בני האנוש ימלאו את כל חוקי הברית, יום אחד האדמה תשקוט, העפר לא יסער עוד, ובתחיית האדמה, יציריה המפלצתיים לא יעלו ממנה עוד.
אלא שמאז שהאוכרים עלו והכתיבו לנו את החוקים האלה, האדמה הולכת וגוועת. את האשמה הם מטילים על בני האנוש החוטאים, כמובן, ועד שאלה לא ישנו את דרכיהם ויאמצו את מנהגיהם של האוכרים במלואם, האדמה לא תתברך ותברך אותם, אלא תמשיך לקמול.
כמעט כולם נרתמו לכך.
כמעט.
עדיין יש כאלה שיש בליבם תקווה, והם מתנגדים בחירוף נפש לדו־קיום ולשלטונם של האוכרים. מנגד, יש כאלה שרק מנצלים את המצב כדי לאמץ אורח חיים שמבוסס על כאוס מוחלט. זאת הסיבה לכך שמערכת המשפט קורסת תחת הנטל הרב.
מיותר לציין ששירותי המערכת השופטת ניתנים בשעות הלילה בלבד, כך שעדים אנושיים רבים לא מעיזים לדרוך באולם בית המשפט אם ניתנה להם ברירה אחרת. כך השמד הוודאי הפך לסיכוי לשוב. הרע במיעוטו, אפשר לומר.
היעדר העדים האנושיים מגביר את הסיכוי להרשיע את העומדים לדין האנושיים, ואף הופך את ההרשעה לוודאית עוד לפני שהדיו התייבש על כתב האישום. לעומתם, סביר להניח שאוכרים יחמקו מעונש, גם כשהראיות הפורנזיות מרשיעות מעבר לכל צל של ספק.
לכן אני יכול בהחלט להבין למה בני האנוש נמנעים מלהכתים את עצמם עוד יותר בעולם המוכתב מראש של האוכרים. לא כולם מטורפים כמוני ומוכנים לנסות לפרוץ את תקרת האדמה הזאת.
גם לאירועי האיחוד הזוגי לא מגיעים עדים רבים, וכך האוכרים הצליחו להפשיט את החגיגיות מהמאורע לחלוטין, הפכו אותו לאירוע מנוכר שיש לסיים כמה שיותר מהר. בני האנוש עושים זאת רק כדי להיחשב בעיני החוק כגוף אחד, ולו רק למען גורלם של הצאצאים העתידיים, גורל שנועד גם הוא לשרת את חוקי הגאיה.
המשך הפרק זמין בספר המלא
