פרק 1
אנאבל
אני תולשת את הדף שמוצמד לדלת הכניסה של הנכס המשפחתי שלי. הנייר רועד לי בידיים בזמן שעיניי עוברות על המילים המודפסות. בהתחלה, אני מבולבלת, אבל אז הן נקלטות במוחי והבטן שלי מתהפכת, ליבי מחסיר פעימה וברכיי רועדות.
הודעת פינוי עקב אי־תשלום
אני ממשיכה לקרוא ועוברת על המלל בחיפוש אחר פרטים.
... לא קיבלנו את התשלום... חשבונך ביתרת חוב...
... להלן התראה של עשרה ימים לפינוי הנכס...
מה לעזאזל?
זו בטח טעות. אחוזת אוק הייבן נמצאת בבעלות המשפחה שלי כבר יותר ממאה שנה. אין משכנתה על הנכס או בנק שצריך לשלם לו, אז איך ייתכן שהחשבון שלנו ביתרת חוב?
ההשערה שלי היא, שכאשר כל הניירת הקשורה לעיזבון של אבא טופלה לפני כמה חודשים, משהו התפספס, וההתראה הזאת נשלחה לכאן בטעות.
המחשבה על אבי האהוב גורמת לי לחוש כאב בחזה ואני מביטה על עמוד האבן לשמאלי. תמיד אהבתי להסתתר מאחוריו כשהייתי ילדה והיינו משחקים מחבואים. אבא היה מעמיד פנים שהוא לא מצליח למצוא אותי בזמן שהלכתי מאחורי העמוד כדי לא להימצא.
אני קוטעת את הזיכרונות האלה. אין לי זמן להתפלש בצער. לא היה לי זמן להתאבל מאז הרגע שבו התקשרו אליי כדי להודיע לי שהוא נמצא מת אחרי שחיה כלשהי תקפה אותו באחוזה הסמוכה.
אני בולעת רוק בכבדות כשהתמונה שרודפת אותי עולה בראשי, וממשיכה לסקור את שאר הודעת הפינוי שמלאה בבולשיט משפטי, עד שאני מגיעה לסוף ורואה מי חתום עליה.
צמרמורת עוברת בגופי וגורמת לשערות בעורף שלי לסמור. אימא שלי תמיד אמרה שפירוש הצמרמורת הזו היא שמישהו דורך על הקבר שלך, אבל מבט מהיר לעבר חלקת הקבר המשפחתית הרחוקה מגלה לי שאין שם איש.
אני מנסה להתנער מהתחושה הרעה שמציפה אותי, אך מבט אחד בשם שמודפס בדיו שחורה כהה על הנייר הכי לבן בעולם ממלא אותי בצינה שוב.
אשר ווֹס, מנכ"ל תעשיות ווֹס
הביטחון בכך שנעשתה כאן טעות מתערער מעט בתוכי כשאני דוחפת את הדלת ונכנסת פנימה. פניקה משתלטת עליי.
אל תילחצי ותשתגעי, זו עדיין יכולה להיות טעות.
למרות שאני בטוחה שמשפחת ווס טועה לעיתים נדירות.
האגרוף שלי נסגר חזק כל כך, שהנייר מתקמט בתוך ידי.
כולם יושבים בחדר האוכל ואוכלים ארוחת בוקר כפי שציפיתי.
סבתא בודרו, אימא של אבא, מאופרת בעדינות מינימלית ושערה הקצר מתולתל לכדי שלמות. לימינה, בראש השולחן, יושבת אימא שלי, פרנסס. פניה נראות עגומות, ועיגולים שחורים מתנוססים מתחת לעיניה מאז היום שבו אבא שלי מת בטרם עת.
לפחות היא יצאה מהמיטה היום. זה ניצחון.
אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה לה אם הנייר שאני מחזיקה ביד הוא נכון. היא צועדת על חבל דק בין ייאוש ושפיות, ובכל יום מחדש, אין לי מושג לאיזה צד היא תיפול.
זו הסיבה היחידה שבגללה אני נשארת בעיירת הולדתי, מגנוליה בנד, ואחרי שלושה חודשים עדיין לא חזרתי לנאשוויל, ששם אני עובדת כמתמחה בהוצאה לאור קטנה. למזלי, העובדה שאני מתמחה היא הסיבה היחידה לכך שאישרו לי חופשה ארוכה כל כך – לא משלמים לי בכל מקרה.
מאז שסיימתי ללמוד, אני שורדת הודות לקצבה חודשית שאני מקבלת מהמשפחה שלי. קצבה שעכשיו נראה לי שאזלה.
לוק, אחי הצעיר ממני בשנתיים, יושב ליד אימא שלי. עכשיו, בגיל עשרים בלבד, הוא צריך לקחת את המושכות לידיו ולנהל את החווה, כולל את חקלאות הכותנה והסויה, ומזקקת הוויסקי שאבא שלי הקים לפני כמה שנים.
סבתא שלי מבחינה בי עומדת בדלת.
"מה עשית בחוץ מוקדם כל כך?"
אני רוצה להגיד לה שזה לא משנה, אבל לעולם לא אדבר בזלזול לסבתא, ראש המשפחה שלנו – בעיקר עכשיו, כשנראה שאימא שלי פשוט ויתרה לגמרי.
"יצאתי לריצה לפני ארוחת הבוקר."
יצאתי לריצה מוקדם בבוקר כדי להקשיב לספר מוקלט. העלילה בדיוק הגיעה לחלק הטוב והאהוב עליי בכל ספר – זה שבו הגיבור עומד להכריז על אהבתו לגיבורה. אומנם אני שונאת לרוץ, אבל אוהבת להקשיב לספרים מוקלטים, והשילוב בין משהו שאני שונאת למשהו שאני אוהבת מאפשר לי להקשיב בזמן ההתעמלות.
אני זקוקה לכל דבר שיעזור לי לשמור על שפיות כל עוד אני בבית.
למרות שגדלתי פה, תמיד רציתי לגלות מה יש מחוץ לגבולות הכפר. מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי לעזוב את המקום הזה ולחקור את העולם. הלימודים בקולג’ העניקו לי את התירוץ שהייתי צריכה, ולמרות שתמיד מתחשק לי לחזור הביתה כדי לבקר את המשפחה ולבלות זמן באחוזה, יש בתוכי חלק שעדיין רוצה לחקור עוד ממה שיש לעולם להציע.
אני בולעת בכבדות לפני הכניסה לחדר האוכל ומרסנת את הפניקה שלי כדי לא להדאיג את אימא אם מדובר בסתם אי־הבנה גדולה. למרות שככל שאני חושבת על זה, כך אני מפקפקת בזה יותר.
"היה משהו מודבק על דלת הכניסה כשחזרתי."
לוק מזדקף בכיסא שלו ושם לב לאנרגיה שלי.
"מה זה, יקירתי?" סבתא שואלת.
אימא מזיזה את האוכל על הצלחת שלה באיטיות. אני לא יודעת אם היא בכלל קולטת את השיחה ברגע זה.
אני מושיטה את הודעת הפינוי המקומטת לסבתא.
ידיה המכוסות כתמי גיל עם פרקי אצבעותיה הנפוחים מיישרות את הנייר על השולחן ליד הצלחת שלה. היא מחזיקה אותו עם הזרוע מתוחה קדימה כי משקפי הקריאה שלה לא לידה. נראה שהיא בדיוק קוראת את הקטע שאומר שעלינו לפנות את הנכס, כי מבטה פונה אליי, והיא לא מסוגלת להסתיר את הדאגה בעיניה.
בסיום הקריאה, היא מניחה יד על החזה שלה ושמה את הנייר המקומט על השולחן בלי לומר מילה.
"מה זה?" לוק שואל.
כשאף אחת מאיתנו לא עונה, הוא דוחף את הכיסא שלו לאחור ורוכן לעברו השני של השולחן כדי לקחת את הדף.
"זו טעות, נכון?" אני שואלת את סבתא בזמן שלוק קורא, למרות שאני בטוחה שאיש במשפחת ווס לא טועה, במיוחד הבכור מבין ארבעת האחים.
"אני לא לגמרי בטוחה," הקול שלה נשמע חלש יותר מששמעתי אי פעם.
"מה לעזאזל!" הנייר מחליק מידו של לוק ונופל לשולחן.
"שמור על הפה שלך," סבתא אומרת ומשיבה לעצמה מעט מהאלגנטיות המאופקת שלה.
"אני מתנצל," הוא מרכין את ראשו. "אנאבל צודקת, בטח מדובר בבלבול או במתיחה."
"משפחת ווס לא ידועה בחיבתה למתיחות," סבתא אומרת.
זו לשון המעטה.
ארבעת האחים שגרים על ראש הגבעה ב’אחוזת חצות’ ידועים בהרבה דברים – בכך שהם מיליארדרים ואי אפשר לגעת בהם, במיתות מסתוריות שמתרחשות סביבם, ובכמות האינסופית של הרכבים הלא מסומנים שנכנסים לשטח שלהם פעם בחודש – אבל הם ממש לא ידועים בזכות חוש ההומור שלהם.
"זו חייבת להיות טעות. הנכס הזה נמצא במשפחה שלנו כבר יותר ממאה שנה. אין סיכוי שאבא לווה כסף ממישהו וסיכן את אוק הייבן, בעיקר מול משפחת ווס, לא פחות."
"פרנסס," סבתא אומרת בעדינות.
לשם שינוי, אימא שלי עונה כשקוראים בשמה. "כן?"
"כשעורך הדין נתן לך את כל הדברים שנגעו לעיזבון, ראית משהו שקשור למשפחת ווס?"
עיניה של אימא מזדגגות. "את יודעת מתי הית’ יגיע הביתה?"
צליל מתייסר, כמו של חיה פצועה, חומק מגרוני.
זו לא הפעם הראשונה מאז שאבא מת שהיא שאלה עליו כאילו הוא עדיין בחיים. אני לא יודעת האם היא מאבדת את השפיות לגמרי או האם הבלבול שלה הוא תוצר לוואי מהתרופות שהרופא שלה רשם לה אחרי המוות של אבא, רק כדי לעזור לה לעבור את התהליך.
"טוב, נראה שהיא לא תוכל לעזור לנו בוודאות," אחי נוחר בבוז.
אני נועצת בו מבט זועם. הוא לוקח את ההתנהגות של אימא באופן אישי, ואני מבינה את הכעס שלו. אימא שלנו הייתה תמיד תוססת, מלאת חיים ומלאת אהבה למשפחה שלה. אני בטוחה שהחובה להמשיך לחיות בלי אבא שלנו היא נוראה עבורה, אבל היא חייבת לנסות.
סבתא קמה מכיסאה. "אבקש את המסמכים מעורך הדין, ואראה מה אוכל למצוא."
אני חוטפת את הנייר מהשולחן. "אני לא מחכה. אלך ישירות למקור."
רגלי הכיסא של לוק נגררות על הרצפה ברעש צורם. הוא עוקף את השולחן בצעדים כבדים עד שהוא עומד מולי, מניח את ידיו על כתפיי וראשו נרכן כדי שנהיה באותו גובה עיניים.
"את לא הולכת לאחוזת חצות, בל."
החזה שלי נמחץ כי הוא משתמש בשם החיבה שבו אבא היה קורא לי.
"זו הדרך הכי מהירה לקבל תשובות, ואם ההתראה נכונה, זו גם הדרך היחידה לברר מה נוכל לעשות כדי שהאחוזה תישאר ברשותנו."
לוק מניד בראשו. "אין מצב. נחשוב על משהו אחר. המקום ההוא..."
הוא לא מסיים את המשפט. הוא לא צריך. אחוזת חצות היא המקום שבו אבא שלנו מת.
"אני חייבת. אם יש סיכוי כלשהו שנפסיד את הבית שבו המשפחה שלנו חיה כבר דורות, אני חייבת לבדוק אם יש דרך לעצור את זה. זה מה שאבא היה רוצה."
השפתיים שלו מתהדקות לפס דק ושרירי הלסת מתכווצים כי שנינו יודעים שאני צודקת.
"אז אני אלך."
"לא יקרה, אח קטן. אתה תישאר פה ותעזור לסבתא לחפש מידע במסמכים של עורך הדין. תדאג לאימא."
נראה כאילו הוקל לו, ואני לא יכולה להאשים אותו. גם אני לא רוצה ללכת לאחוזת חצות, אבל כל העניין חשוב מדי ואסור לי לחכות.
לוק מהנהן. "תיזהרי."
"איזהר. עכשיו, אלך להתקלח ולהחליף בגדים לפני שאצא לשם." אין סיכוי שאופיע במקום ההוא כשאני נראית כמו חיה דרוסה.
סבתא ניגשת אליי ומניחה את ידה על הגב התחתון שלי. "תיכנסי ותצאי משם במהירות, ותהיי זהירה מול אשר ווס. את לא רוצה להכעיס אותו."
נדמה כאילו גומייה התלפפה סביב החזה שלי, ועכשיו לוחצת עליו חזק יותר. "אני יודעת."
בלי לומר מילה נוספת, ועם הנייד ביד, אני יוצאת מחדר האוכל לעבר המדרגות. הכעס שלי גדל יותר ויותר בכל צעד.
המחשבה שאולי לעולם לא אוכל לחזור יותר לאחוזת אוק הייבן, גורמת לי להבין עד כמה הבית הזה משמעותי בחיי. נכון, אני רוצה להסתובב בעולם ולחקור, אבל אני גם רוצה לדעת שתמיד אוכל לחזור לבית ילדותי המוגן ולמקום שיש בו כל כך הרבה זיכרונות חמים. זיכרונות של האבא האהוב שלי ושל המקום האחרון שבו ראיתי אותו בחיים.
לוק למד איך לנהל את המקום הזה במשך כל חייו. אין לו שום כישורים אחרים, וגם אם הוא ימצא משהו אחר, מי ידאג לאימא ולסבתא שלי?
אם ווס קשור לזה באופן כלשהו, הוא טועה לחשוב שאפשר לקחת מאיתנו את אחוזת אוק הייבן באותה הקלות שבה קורעים דף נייר.
אחוזת אוק הייבן תישאר אצל משפחת בודרו.
היא חייבת.
ואני מתכוונת לעשות כל מה שנדרש כדי שזה יקרה.
פרק 2
אנאבל
אני מעיפה מבט אחרון, חד וביקורתי במראה, וסוקרת את עצמי כמו שאני בטוחה שאשר ווס יסרוק אותי בעיניו.
ראיתי את אשר ווס פעמים ספורות בלבד, אבל השם שלו הולך לפניו. הוא לא מישהו שמתעסקים איתו. אף אחד מהאחים ווס לא כזה.
השיער החום שלי פזור בגלים, ואני מאפרת את עיניי החומות במעט צללית ומסקרה. השמלה שלי, קיצית וכחולה עם שרוולים קצרים, מגיעה לי עד מעל הברכיים ומעוטרת בפרחים לבנים. היא גורמת לי להרגיש קצת ילדותית ומתוקה, אבל זו השמלה הכי טובה שיש לי פה, באחוזה.
אם זה היה תלוי בי, הייתי לובשת חליפת כוח מעוצבת כדי להיפגש עם אשר ווס, אבל השארתי את כל הבגדים בסגנון הזה בנאשוויל, כי לא תכננתי להישאר במגנוליה בנד עד עכשיו.
זו רק תזכורת לכך שבשלב כלשהו כנראה אצטרך לקבל את העובדה שאין שום דבר שאוכל לעשות כדי לעזור לאימא שלי ושעליי לחזור לנאשוויל, או שאצטרך לקבל את העובדה שאני צריכה לעבור לגור רשמית במגנוליה בנד לכל תקופת זמן שתידרש, ולדאוג לכך שהחפצים שלי ייארזו ויישלחו לכאן.
"זו בעיה ליום אחר," אני אומרת לדמותי שבמראה.
מרוצה מכך שאני נראית מסודרת מספיק כדי לפגוש את אשר ווס, אני לוקחת את הודעת הפינוי מהשידה ודוחפת אותה לתוך התיק.
דפיקה נשמעת על דלת חדר השינה שלי, וכשאני פותחת אותה, לוק עומד שם.
"אתה לא בא איתי," אני אומרת.
"רק רציתי להודיע לך שגיילן פה."
כתפיי נשמטות בתסכול. הדבר האחרון שאני צריכה ברגע זה הוא להתמודד עם האקס הנרקיסיסט שלי.
"תגיד לו ללכת."
"ניסיתי. את מכירה אותו. הוא מתעקש לא לעזוב עד שהוא יראה אותך. הצלחתי לשכנע אותו לחכות לך בחוץ על המרפסת."
אני נאנחת ומעבירה את התיק מעל ראשי כך שהרצועה נחה על כתף אחת.
"נראה שאצטרך להתמודד עם שני מניאקים היום," אני מתקדמת לעבר המדרגות.
"הוא לא יודע לקבל ‘לא’ כתשובה, הא?" לוק אומר ומשתרך מאחוריי.
"הוא מעולם לא ידע. אני לא מאמינה שיצאתי איתו בכלל," אני מגיעה לתחתית גרם המדרגות ומסתובבת לעבר אחי.
"היית מתבגרת. בני טיפש־עשרה תמיד עושים שטויות מטומטמות."
לוק באמת יודע איך לגרום לי להרגיש טוב יותר.
גיילן מבוגר ממני בשלוש שנים, אז יצאתי איתו רק כשעליתי לכיתה י"ב בתיכון. בהתחלה, חשבתי שיהיה מרגש לצאת עם גבר כמוהו, אבל למדתי די מהר שהוא מעצבן ומרוכז בעצמו. נפרדנו לפני סוף שנת הלימודים, אז לפחות נמנע ממני להסתכל על תמונות שבהן הוא מופיע כבן הזוג שלי בנשף הסיום במשך כל החיים.
מאז שחזרתי הביתה, גיילן הבהיר שהוא מוכן להתמסד, ושהוא בחר בי כמיועדת. אין לי שמץ של מושג למה הוא אובססיבי אליי כל כך. הבחור הוא גם השריף וגם חתיך. יש לו אפשרות לבחור מישהי מתוך רוב הנשים שחיות במגנוליה בנד. כשהיינו יחד, היה מביך לראות כמה נשים פשוט התחילו איתו מול העיניים שלי.
אני צועדת לעבר הדלת, אבל לוק מסובב אותי אליו ועוטף את גופי בחיבוק.
"את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה?"
אני יודעת למה הוא מתכוון, הוא לא צריך להגיד לי. יכאב לי ללכת למקום שבו אבא שלי נהרג, אבל יכאב הרבה יותר לאבד את המורשת שלו.
"כן. זה יהיה... קשה, אבל אתמודד עם זה. אני חייבת."
לוק מתרחק ממני קצת ונועץ בי מבט כשידיו עדיין מונחות על כתפיי.
"תהיי זהירה שם למעלה. אם משהו ייתן לך תחושה... לא תקינה, תעזבי. מייד."
אני בולעת רוק ומהנהנת.
"תסמוך עליי, אין לי שום רצון להישאר במקום ההוא יותר מהנדרש."
הוא מהנהן בחדות, מסתובב וצועד לעבר צידו האחורי של הבית. הוא כבר מאחר במטלות שצריך לבצע באוק הייבן הבוקר.
באנחת חוסר ברירה, אני יוצאת מהדלת הראשית של הבית. גיילן עומד לשמאלי על המרפסת ומחכה לי, אבל אני לא עוצרת וממשיכה לרדת במדרגות הכניסה.
"בוקר טוב, שריף לה־בלנק."
הצחקוק העמוק שלו מהדהד מאחוריי.
"נו, באמת, אנאבל. אנחנו מכירים זה את זה טוב מספיק כדי לוותר על הרשמיות."
אני ממשיכה ללכת לעבר הרכב שלי. השמש של חודש מאי כבר גבוהה בשמיים ומחממת את צווארי.
"אני מצטערת, אבל אין לי זמן לדבר כרגע."
"מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להשלים איתי פערים?"
כשאני מגיעה לרכב שלי, אני מסתובבת אליו במהירות ופוגשת את מבטו.
"כמעט כל דבר אחר."
גיילן מחייך אליי. שערו השחור משוך לאחור ועיניו הכחולות מנצנצות בשעשוע.
הוא מעולם לא הבין רמזים, ובלתי אפשרי להעליב אותו. נדמה כאילו הוא לא מסוגל להעלות על דעתו שמישהו יגיד עליו משהו שלילי.
הוא מניח את ידו על גג הרכב שלי, כולא אותי בגופו ונשען לעברי.
"החלטתי שאנחנו צריכים להתחתן."
אני משתעלת וכמעט נחנקת מהרוק של עצמי.
"סליחה? אנחנו אפילו לא יוצאים, גיילן."
"יצאנו בעבר. את לא יצאת מאז עם מישהו טוב יותר ממני, ואני לא יצאתי עם מישהי נפלאה כמוך. למה שלא נחזור פשוט להיות ביחד?"
אין לי אפילו מושג איך להגיב לשטויות שהוא פולט.
"אני לא מתחתנת איתך."
"נו, באמת, אנאבל. פשוט תחשבי איזה זוג נהדר אנחנו יכולים להיות." הוא מרים את ידו השנייה ומרפרף עם פרקי אצבעותיו על הפנים שלי. אני נרתעת לאחור ממגעו עד שראשי פוגע ברכב. "הילדים שלנו יהיו מהממים. תוכלי לעזוב את העבודה ההיא שיש לך בנאשוויל ולעבור לגור איתי. אחרי שנקים משפחה משלנו, את תוכלי לעזור בבית הספר ובוועד ההורים, ואני אאמן את הבנים שלנו בפוטבול. אלה יהיו חיים מושלמים."
"נשמע שכבר חשבת על הכול."
"אז את מסכימה?" הוא זוקר גבה כהה.
"בשום פנים ואופן לא. אני לא נשארת במגנוליה בנד. כבר אמרתי לך את זה."
קצות שפתיו נוטות מטה.
"אמרת את זה לפני שהיה לך משהו להישאר כאן בשבילו," הוא מתרחק מהרכב ומנפח את החזה שלו כמו טווס שמשוויץ בנוצות שלו.
אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אני מרגישה כאילו פיסת הנייר פוערת חור בתיק שלי וחורכת לי את הירך.
"אני באמת לא יכולה לדון בזה יותר, גיילן. אגיד רק שאין סיכוי שנתחתן, אבל אני מאחלת לך הצלחה בחיפושים שלך אחר גברת לה־בלנק."
אני נכנסת לרכב בלי להביט לאחור ופותחת את החלונות ברגע שהמנוע מתניע כדי לאוורר את החום המחניק.
"אני לא מוותר עלייך, אנאבל בודרו," גיילן צועק.
"הלוואי שהיית מוותר!" אני קוראת ומתחילה בנסיעה.
ברגע שאני נוסעת בשביל הגישה הארוך מהבית אל הכביש, אני סוגרת את החלונות שוב ומפעילה את המזגן על העוצמה החזקה ביותר. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להגיע לאחוזת חצות כשאני נראית כאילו יצאתי לגלישת רוח.
הבטן שלי מתכווצת מהמחשבה על המקום שאליו אני נוסעת.
מעולם לא הייתי בתוך אחוזת חצות. כמעט אף אחד במגנוליה בנד לא היה שם. בפעם הראשונה מאז שהרעיון עלה במוחי, אני קולטת שיש סיכוי טוב לכך שלא אוכל להיכנס לשטח שלהם בכלל. ייתכן מאוד שיסרבו לפתוח עבורי את השערים, ולא אזכה בכלל לראות, ובטח שלא לדבר, עם אשר ווס.
ידיי מתהדקות על ההגה בזמן שאני עוברת את הגשר הקטן שניצב מעל הנהר המתפתל בין שני הנכסים שלנו ומשמש כמחסום טבעי ביניהם.
אין סיכוי. אני מתכוונת לדבר עם אשר ווס היום בדרך כזו או אחרת, ולדאוג שבית המשפחה שלנו יעבור בירושה לדורות העתידיים של משפחת בודרו.
אם לא בשביל אימא ואחי, אז בשביל אבא שלי.
זה מה שהוא היה רוצה.
