פרולוג


שיברון לב הוא חוויה של מצוקה רגשית עמוקה, שנובעת מאובדן, פרידה או קושי אחר. לעיתים קרובות המצוקה מלווה בתחושות כמו עצב, ייאוש ובלבול, ומובילה, בין היתר, גם לפגיעה בביטחון העצמי.


אחותי שרה, שהייתה גדולה ממני בעשור, תיארה בפניי את הפרידה מאהוב ליבה כתחושת אובדן קשה שמקבילה לאבל על אובדן של אדם שלעולם לא יחזור. היא הייתה משכילה, חרוצה, נמרצת ומלאת שמחת חיים.


שרה הייתה האור של הבית, עד שהאבל הזה החשיך את עולמה.


האובדן שלה היה עלול למוטט אותי, אך בחרתי אחרת. בחרתי לחקור את נפש האדם, וכך למדתי שאני יכולה לשלוט ברגשות שלי.


אני חכמה, משכילה ומודעת, ולא אאפשר לאף אחד לתבוע בעלות על הנפש שלי.


אבל אז הוא הגיע.


הגבר שהאור והחושך מתנגשים בתוכו.


פרק 1


השעון המעורר מצלצל בשעה הקבועה ואני מזנקת מהמיטה בציפייה מתוחה להתחיל את היום המאתגר הזה ולסיים אותו כמה שיותר מהר.


"זארה, תחזרי למיטה," גריפין מזדעק. "אמרת שהפגישה שלך מתחילה רק בעשר."


"אתה צריך ללכת." אני מושכת ממנו את השמיכה. "אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה נשאר לישון כאן. אני צריכה להתארגן בשקט."


"לפעמים אני מרגיש כל כך מנוצל." הוא צוחק ומשפשף את עיניו. "מתי תסכימי לצאת איתי לדייט אמיתי?"


"בבקשה, אל תתחיל עם השטויות האלה." אני לובשת בגדי ריצה ומסיטה את הווילון אל חדר הרחצה. "דיבורים על דייטים וזוגיות עושים לי פריחה."


"את נקבה מאוד מוזרה." הוא קם מהמיטה בחוסר חשק ולובש את מכנסיו. "בדרך כלל זה הפוך, אני צריך להציע ארוחת ערב כדי להכניס בחורות למיטה. לך אני צריך להבטיח שלא אאכיל אותך."


"אני לא מאמינה שאתה מציע ארוחת ערב לכל הבחורות שמריירות עליך בבר." אני יורקת את משחת השיניים לכיור ושוטפת את הפה. "אני יוצאת לריצה. תפנק את עצמך בקפה ואל תהיה כאן כשאחזור."


"אני יכול להצטרף אלייך." הוא מקפיץ את שרירי החזה שלו.


"זאת ריצה חשובה." אני מנגבת את הפנים. "ריצת חשיבה."


"אראה אותך הערב?"


"אולי." אני אוספת את השיער. "מקווה שלא. אם הפגישה תסתיים בחוזה, אצא לחגוג עם טאקר וקולבי."


"אז רק הפעם אקווה שלא אראה אותך." הוא קורץ לי ומחליף אותי מול הכיור.


אני נועלת נעלי ספורט, מהדקת את הפוני הארוך שלי בסיכה ומבצעת כמה מתיחות במרכז הלופט.


"קומו, עצלנים!" אני צועקת לעבר הדלתות הסגורות של השותפים שלי לדירה, ויוצאת מהבית בריצה.


אני מדלגת במדרגות הבניין הישן ויוצאת אל הרחוב שטוף השמש. אני מתחילה לרוץ וחושבת על היחס המחפיר שאני מעניקה לגריפין. זה חייב להשתנות. מהרגע הראשון שפגשתי אותו, הוא היה נעים ומכבד, והוא מתייצב בכל פעם שאני זקוקה לפורקן במיטה. נעים לי לשוחח איתו, והעובדה שהוא סיים בהצטיינות תואר בהנדסה רק מוסיפה לחיבה שלי אליו.


אני נכנסת אל הפארק ומאיצה. המחשבות שלי כבר לא נתונות לגריפין אלא לענייני עבודה. במהלך החודשים האחרונים התקדמנו במקצועיות ובנחישות אל הפגישה הגורלית שתתקיים בהמשך הבוקר. בהתחלה נפגשנו עם מתמחים זוטרים בקפטריה, ולאט־לאט הצלחנו להתקדם בסולם הדרגות של מקבלי ההחלטות. הבוקר ניפגש שוב עם מנהל המחלקה לבריאות הנפש והחוזה המיוחל ייחתם סוף־סוף.


אני יוצאת מהפארק אל הרחוב, חולפת על פני בית הקפה וחוצה את הכביש מול חנות הפרחים המקסימה. אני מנופפת לשלום לשני שוטרי הסיור ופונה בחזרה הביתה.


הדקירה הרגעית בליבי דורשת את התייחסותי ואני מזכירה לעצמי שאני שולטת ברגשותיי. אני נושמת כמה נשימות מהירות ומתרכזת בפגישה. אני משננת בראשי את כל השקופיות של המצגת אפילו שלא אני אמורה להציג אותה. נותרו רק כמה סעיפים פתוחים בחוזה, וקולבי עשה עבודה טובה בהתאמת השקופיות לדרישות של בית החולים.


אני מסיימת את הריצה ומטפסת את עשרות המדרגות לדירה במחשבה צלולה ובריכוז.


"בוקר טוב." אני חוטפת מקולבי את כוס הקפה שלו ולוגמת לגימה גדולה.


"בוקר אור." הוא דוחף את מסגרת משקפיו במעלה אפו ומעיין בקלסר שפתוח מולו. הוא לובש חליפה שחורה וחולצה מכופתרת לבנה, ואפילו עונב עניבה אפורה.


"אתה נראה כמו סופרמן לפני שהוא מתחבא באיזו פינה ומעיף את החליפה המשעממת שלו." אני פורעת את שערו השחור. "אני, בניגוד לעובדות בית החולים שלוטשות בך מבטים, יודעת בדיוק איזה שרירים מרשימים מסתתרים מתחת לחולצה המגוהצת הזאת."


"ואת נראית כמו קריפטונייט," קולבי מגחך. "העיניים הירוקות שלך משדרות סכנה. אני מרחם על כל גבר שרק מתחיל להתאהב בך."


"מי המסכן שהתאהב בה הפעם?" דלת האקורדיון נפתחת וטאקר יוצא מחדרו בחליפה בלי עניבה. תלתליו הלחים נופלים על מצחו, ועיניו החומות נוצצות כתמיד בשעשוע האופייני לו.


אין ספק שהשותפים שלי חתיכים.


"אף אחד לא התאהב בי." אני מגלגלת עיניים ומחזירה לקולבי את כוס הקפה שלו. "ואם מישהו התבלבל פעם בין משיכה גופנית לאהבה, זאת לגמרי בעיה שלו."


"את לא לבושה." טאקר מקמט את מצחו ומציץ לכיוון חדר השינה שלי. "המאהב הלטיני שלך עדיין כאן?"


"הוא יצא," קולבי משיב במקומי. "והוא בכלל לא נראה מסופק. הוא נראה אומלל."


"הוא היה מאוד מסופק אתמול בלילה, וגם אני!" אני זועפת. "לא הרגשתי צורך בפורקן מיני גם הבוקר."


"תגידי, איך זה שאף פעם לא שמענו אותך גונחת?" טאקר לא מרפה. "הקירות כאן ממש דקים. אני שומע את קולבי ואת היזיזות שלו, ואני בטוח שאתם שומעים אותי. למה אנחנו אף פעם לא שומעים אותך?"


"אני שולטת בנשימות שלי. לא חייבים לאבד שליטה ולגנוח כמו חיה כדי להגיע לאורגזמה."


הם מחליפים ביניהם מבטים מיואשים.


"הנה, ממש ברגע זה אני נושמת עמוק כדי לא להתעצבן עליכם." אני נוגסת בצנים. "ועכשיו ברשותכם, אלך להתארגן."


מבטי חולף על פני הלופט המיוחד שלנו. שכרנו אותו במחיר מוזל בגלל הקומה הגבוהה והמחסור במעלית, וגם בזכות הצינורות הענקיים שמקשטים את התקרה. נראה שאף אחד לפנינו לא זיהה את הפוטנציאל האדיר שגלום בו, אבל אחרי ששיפצנו אותו לגמרי בעצמנו, הוא הפך לדירת חלומות.


אני מתקלחת בזריזות ולובשת מכנסיים אפורים בעלי גזרה גבוהה וחולצת סאטן בצבע קרם. בשילוב נעלי העקב השחורות, אני נראית רשמית ומכובדת.


"תשאירי את השיער פזור," טאקר מפציר בי. "את נראית רצינית מדי כשהוא אסוף."


"זאת המטרה." אני אוספת אותו בקפידה. "זה החוזה הראשון שלנו ואני ממש רצינית לגביו."


"הזמנתי מונית," קולבי קוטע את הדיון. "אל תשכחו את הציוד שלכם."


אני לוקחת את המחשב הנייד מהשידה ומלפפת סביבו את כבל ההטענה, וטאקר וקולבי לוקחים את הקלסרים שלהם. אני נוקשת שלוש נקישות למזל על משקוף הדלת ואנחנו יוצאים.


שלושתנו מתיישבים במושב האחורי של המונית ואני לא צריכה להביט בהם כדי לדעת שהם מתוחים בדיוק כמוני. במשך שלוש שנים הקדשנו את עצמנו לפיתוח הסטארט־אפ שלנו, והכסף שכל אחד מאיתנו השקיע בתחילת הדרך כבר אזל. בחודשים האחרונים אנחנו מתקיימים מהקצבה הזעומה שההורים של קולבי מעבירים לו, ושלושתנו יודעים שאם החוזה הזה לא ייחתם היום – זה יהיה סופו של החלום שלנו וניאלץ להיפרד ממנו.


אני מניחה את המחשב הנייד על ברכיי ואוחזת בכף ידו של טאקר. החיוך שלו מרגיע אותי מעט ואני אוחזת בכף ידו של קולבי. הוא מסיט את שערו הצידה ומהנהן הנהון קצר.


אני כבר לא זוכרת איך נראו חיי בלעדיהם. למדנו יחד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ומהרגע שנפגשנו על הספסל מחוץ למסיבת אחווה מטופשת, אנחנו בלתי נפרדים. קולבי התמחה במנהל עסקים, טאקר – בשיווק, ואני הייתי בעיצומה של תוכנית הדוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית. כשהצגתי בפניהם את הרעיון שלי, לא היה לי ספק שהם יצטרפו אליי.


"הפרויקט שלנו הכרחי," טאקר חוזר על אחת משיחות השיווק שדקלם כבר אין־ספור פעמים. "תחום בריאות הנפש מתפתח באופן משמעותי מאוד מדי שנה ומנהל המחלקה בוודאי שואף להיות חלוץ בתחומו."


"בדיוק." אני לוחצת את כף ידו.


"ההשקעה של בית החולים בפרויקט תניב תוצאות כמעט מיידיות," קולבי ממשיך אותו. "ברגע שיהיה להם פרוטוקול טיפול מקצועי כפי שאנחנו מציעים, הם יחזירו את ההשקעה כי המטופלים יתעקשו להגיע דווקא אליהם."


"אולי בכל זאת תפזרי את השיער," טאקר נאנח. "יהיה נחמד אם הצלע הנשית שלנו תיראה קצת רכה ונעימה."


"אידיוט." אני נושפת בחדות. "אף אחד לא מצפה ממך להיראות רך ונעים. אף אחד לא מביט בך או בקולבי ושואל את עצמו אם העובדה שאתם נראים טוב מעידה על כך שאין לכם הרבה שכל."


"היא שוב מתחילה..." קולבי ממלמל.


"כן. אני שוב מתחילה." אני נועצת ציפורן בכף ידו. "אף אחד לא בוחן לכם את השדיים תוך כדי שיחה. אף אחד לא שולח לכם הערות בעלות אופי מיני ואף אחד לא מניח מראש שאתם טיפשים."


"אנחנו מייד זיהינו שאת חכמה." קולבי מנער את כף ידו. "מתנשאת וזועפת, אבל עילוי בתורת הנפש."


"אני התרשמתי מהשדיים שלך." טאקר צוחק.


"הגענו," אני מכריזה בהקלה, ואנחנו יוצאים מהמונית.


בית החולים ברוקדייל ממוקם בשכונת בראונסוויל בברוקלין. נדמה שמבנה הבטון בעל המראה המיושן מייצג את המורכבות של השכונה – סמל של תקווה לבריאות הגוף והנפש, שנטוע בלב העיר הסואנת והקשה הזאת.


"אל תשכחו לנקוש שלוש פעמים." אני מחבקת את המחשב שלי ומעבירה יד על שערי כדי לוודא ששום שערה לא ברחה ממקומה.


המסדרונות צפופים כמו תמיד. אחיות ורופאים בחלוקים מתרוצצים מחדר לחדר, ומבקרים מבולבלים מנסים למצוא את היעד שלהם. אנחנו כבר מכירים היטב את המסלול אל מחלקת בריאות הנפש וצועדים לשם בנחישות.


"מה קורה כאן?" אני נעצרת לרגע בכניסה למחלקת הילדים.


עובדי תחזוקה נושאים עציצים גדולים ותולים בלונים, ועובדי ניקיון מבריקים את המרצפות. סרט ארוך מתוח לפני הדלתות, ואישה בעלת פנים נוקשות מתדרכת את הצלם על זוויות הצילום הרצויות.


"מה קורה כאן?" אני לוחשת אל אחד מעובדי התחזוקה.


"גברתי, אנחנו ממתינים לתורם חשוב מאוד," הוא משיב בחוסר סבלנות.


"תורם זה טוב." אני מחייכת אל החברים שלי. "תורם זה אומר עוד תקציבים לבית החולים. זה סימן טוב."


הם מהנהנים ואנחנו ממשיכים. מחלקת בריאות הנפש ממוקמת באגף נפרד, וחדרי ההמתנה שלה אמורים להיראות מרגיעים, אך הקירות הלבנים וריח חומרי הניקוי יוצרים אווירה קלינית מלחיצה למדי.


אני משעינה את גבי על הקיר ונושמת נשימות עמוקות.


"אולי היינו צריכים לדחות את הפגישה," קולבי לוחש. "אנחנו יודעים שקשה לך היום יותר מהרגיל."


"אני בסדר גמור. לגמרי רגועה." אני שואפת ונושפת פעם אחר פעם.


"עדיין אפשר לדחות," טאקר מחייך אליי. "אני אגיד למנהל שעבר עליי לילה פרוע במיוחד."


הוא מצליח לחלץ ממני צחוק ואני נושמת נשימה נוספת ומזדקפת בחיוך מתוח. "אם נחתום על החוזה דווקא היום, זאת תהיה סגירת מעגל יפה. אחותי בחרה להיפרד מאיתנו בדיוק לפני עשר שנים, והיום נחתום חוזה שיאפשר טיפול טוב יותר במתמודדי נפש."


קולבי מלטף בחטף את גבי וממתין שאצעד לפניו. אני ניגשת לעמדת המזכירוּת של מנהל המחלקה ושניהם נעמדים מאחוריי.


"גברת ברוקס?" המזכירה המבוגרת מקמטת את מצחה ומציצה בשעון הקיר. "אוי ואבוי! אתם כבר כאן."


"תמיד מגיעים בזמן." אני מלטפת את הכפתור העליון בחולצתי.


"הייתי אמורה להתקשר אליכם כבר לפני שעה, אבל היו כאן כמה משברים הבוקר." היא לוגמת מכוס הקפה שלה.


"למה היית אמורה להתקשר אלינו?" אני נוקשת בציפורניי על הדלפק. "אישרנו את הפגישה לפני כמה ימים."


"אני ממש מצטערת," היא מחייכת אליי חיוך אוהד. "ראש המחלקה השתתף הבוקר בפגישה עם אחד התורמים הגדולים של בית החולים, והתורם החליט לייעד את התרומות שלו למטרות מוגדרות בלבד."


"אז למה את מתנצלת?" אני בולעת רוק. "תרומות חדשות יכולות לעזור לכם לשלם עבור הזכות להשתמש במערכת שלנו."


"זארה..." קולבי לוחש מאחוריי.


"תסבירי, בבקשה." אני מנסה בכל כוחי לשמור על איפוק. "אולי עדיף שפשוט ניכנס לפגישה עם מנהל המחלקה, כמתוכנן." אני מציצה לכיוון הדלת הסגורה.


"אין מה להסביר," היא משיבה בנחת. "מנהל המחלקה קיווה שחלק מהתרומות יגיע אלינו, אבל מאחר שזה לא כך – לא יהיה תקציב לפרויקט המקסים שלכם."


"הפרויקט המקסים שלכם," אני חוזרת אחריה.


"זארה..." הפעם טאקר לוחש את שמי ומניח יד על כתפי.


אני מנערת אותו מעליי ומנסה לעכל את הבשורה המרה. אני חייבת לשלוט ברגשות שלי, אסור לי לאפשר להם לשלוט בי.


"זהו?" אני פונה שוב אל המזכירה. "זה מה שאנחנו מקבלים אחרי כל העבודה שהשקענו? נפנוף מנומס?"


"אני באמת מתנצלת." היא מניחה את כף ידה על ליבה. "הייתי צריכה להתקשר."


אני עוצמת עיניים ואז פוקחת אותן בחוזקה. חלום חיי מתנפץ לרסיסים והיא מתנצלת. אני מתקשה לשלוט ברגשותיי והזעם מרעיד את זרועותיי.


"ההתנצלות שלך לא מתקב..."


"זארה." קולבי מושך אותי לאחור ונועץ בי מבט אזהרה.


"גברתי, אנחנו מקבלים את ההתנצלות שלך." טאקר מחייך אליה בנעימות. "נמתין בסבלנות עד שיגיע תורם אחר שיבין את החשיבות של המחלקה המיוחדת שלכם."


היא משיבה לו חיוך רחב ואני מאגרפת את כפות ידיי ומתאפקת לא לחבוט בו.


"זארה, אנחנו הולכים." קולבי לופת את זרועי ומוביל אותי אל המסדרון.


"אלוהים אדירים," אני לוחשת בזעזוע. "אני לא מאמינה. החוזה לא נחתם."


"תנשמי." קולבי מדגים בפניי איך הוא שואף ונושף בהדגשה. "תזכרי שהרגשות שלך לא שולטים בך, את זאת ששולטת בהם."


"כן. כן." אני מהנהנת ונושמת נשימות עמוקות, אך לא מצליחה להירגע.


"ניסע לדירה ונחשוב מה הלאה," טאקר נאנח. "אולי נחזור לקליפורניה. נמשיך לפתח את הפרויקט, ובינתיים אעבוד כמדריך גלישה בחצי משרה."


"נראה לי שאצטרך להיענות להצעה של אבא שלי להצטרף לחברה שלו." קולבי נושף בתסכול. "אני לא בטוח שהוא יסכים שאעבוד בחצי משרה."


"יופי. ואני אוכל לעבוד כחשפנית," אני מסננת. "אני בטוחה שהם יהיו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לבהות בשדיים שלי ולספר לי על הבעיות שלהם. אולי זה יהיה הנושא של הדוקטורט שלי."


"יהיה בסדר." טאקר מניח את זרועו על כתפיי, ואני שואפת ונושפת פעם אחר פעם ומנסה להתמקד בחמצן שחודר לריאותיי, אבל הנשימות לא עוזרות והקירות הלבנים סוגרים עליי.


"זארה, אני גאה בך על האיפוק." קולבי מחמיא לי.


"תסלחו לי, אני חייבת לצאת מהמקום הארור הזה." אני פותחת בריצה למרות שלט הפלסטיק הצהוב שמונח על המרצפות הלחות במרכז המסדרון, ומחליקה בלי שליטה לעבר הקיר. אני עוצמת עיניים לקראת הפגיעה הבלתי נמנעת ומתנגשת במישהו. המחשב הנייד נופל על הרצפה ואני נוחתת על ברכיי.


"שים לב לאן אתה הולך!" אני צועקת ומלטפת את המחשב הסדוק.


"נדמה לי שלא הלכתי לשום מקום. רק עמדתי כאן." הקול הגברי העמוק נשמע משועשע, וכף יד גדולה מושטת אליי.


"אל תעזור לי!" אני מעיפה את היד ומרימה את ראשי. עיני תכלת כמעט שקופות מביטות בי בסקרנות ואני בוהה בגבר היפה ביותר שראיתי בחיי. שערו שחור כפחם, תווי פניו ישרים וחזקים, ואלמלא עורו השזוף הוא היה ליהוק מושלם לסרט ערפדים.


אני ממצמצת בבלבול ובוחנת את החליפה היוקרתית שהוא לובש.


"מר מונטגומרי." מנהלת בית החולים בכבודה ובעצמה נעמדת לידו ומביטה בי באימה. "אני מקווה שלא נפגעת." היא מצחקקת כמו נערה מתבגרת. "כדאי שנחזור לטקס. אתה צריך לגזור את הסרט."


מניפת הריסים השחורה כמעט מסתירה את עיניו כשהוא מחייך חיוך קטן וממשיך לבחון אותי בעניין.


אני שולחת מבט אל ההתקהלות ליד מחלקת הילדים, והזעם ניצת בי מחדש.


"אז אתה התורם המהולל," אני אומרת בבוז ונעמדת על רגליי.


הוא משלב את זרועותיו על חזהו וממשיך לחייך ברוגע.


"אני שמחה שמישהו מחייך היום." אני מחקה את החיוך שלו ומייד מרצינה. "בטח נחמד להצטלם ליד מחלקת הילדים. הרי ילדים הרבה יותר מתוקים מכמה משוגעים."


החיוך נמחק מפניו והוא מקמט את מצחו.


"אז רק שתדע," אני דוקרת את החזה שלו באצבע שלי, "שסטטיסטית כמה מהילדים החמודים האלה יגדלו להיות משוגעים."


בחור קירח מסתער לעברי בהבעה רצחנית, אך הגבר מניף את ידו ומסמן לו לעצור.


"שרק ינסה להתקרב אליי." אני מרימה את המחשב בתנועה מאיימת. "אני מבטיחה לך שהוא ידמם לפני שהוא יצליח לנטרל אותי."


הגבר משתעל בניסיון להחניק את צחוקו.


"גברתי, אני מבקשת שתעזבי את המקום." מנהלת בית החולים מתקרבת אליי בזהירות. "אני לא יודעת מה המניעים שלך, אך כולנו כאן אסירי תודה על התרומה הנדיבה."


"לא כולם אסירי תודה," אני מתפרצת כלפיה. "אולי במקום להתחנף לתורמים העלובים שלך תשתמשי במוח שלך ותדרשי להחליט בעצמך איך לחלק את התרומות."


"אבטחה!" היא מרימה את קולה.


"אין צורך," אני אומרת. "זאת הפעם האחרונה שאני נכנסת לבית החולים שלך. לא תראי אותי כאן גם אם אהיה זקוקה להשתלת כליה וכאן תהיה הכליה היחידה שמתאימה לי." אני זוקרת אצבע משולשת ופוסעת בזקיפות קומה אל היציאה.


"בהחלט שמרת על איפוק מרשים." קולבי מגלגל עיניים וגורר אותי מבעד לדלתות.


"נראה לי שבאמת תצטרכי לעבוד כחשפנית אחרי מופע האימים הזה." טאקר מושך אותי אליו.


"אפילו כחשפנית לא יעסיקו אותה בעיר הזאת," קולבי אומר בזעזוע. "לעזאזל, זארה, מכל האנשים בעולם היית חייבת להשתגע דווקא מול אלכסנדר מונטגומרי?"


"מי?" אני שואפת ונושפת כשרוח הקרב נוטשת אותי.


"לא מישהו חשוב מאוד," טאקר מגחך. "רק אחד מהאנשים ששולטים בחצי מהיבשת שלנו."


אני מהרהרת לרגע בגבר הערפדי שספג את התפרצות הזעם שלי ומצטמררת. יש לי תחושה שהעיניים הצלולות שלו עדיין מביטות בי ומנסות לחשוף את סודותיי הכמוסים.


"אני כבר לא עצבנית." אני נושמת נשימה עמוקה. "זאת הייתה תקלה רגעית של חוסר ויסות רגשי."


"את יכולה להודות שקצת נשבר לך הלב כשהבנת שלא יחתמו איתנו על החוזה." טאקר מניח יד מנחמת על כתפי. "אנחנו אנושיים והרגשות שלנו אמיתיים."


"אל תדבר שטויות." אני נחלצת מהזרוע שלו. "שיברון לב זה מונח ילדותי ולא מקצועי."


הם מחליפים ביניהם מבטים כאובים ושותקים.