הגעתי לקצה השני של העולם כדי למצוא פרח.
כן, פרח.
הוא נדיר ובסכנת הכחדה, וגדל רק במקום אחד. אז ארזתי תיק ויצאתי לדרך.
סך הכול, עוד יום רגיל בעבודה.
אם הייתי יודע שאפגוש במשימה הזאת את מי שיהפוך להיות אהבת חיי... טוב, אולי הייתי לובש חולצה יפה יותר.
היום שלפני
יצאתי מהשער המכושף אל שביל צר שנמתח אל בין העצים. מכווץ מעוצמת הסחרחורת, הנחתי את ידיי על ברכיי בתקווה למנוע מעצמי ליפול. במשך כמה שניות כל שהצלחתי לראות היו אדמה, ענפים יבשים, גזעים של עצים קרובים והנעליים שלי.
כל ארבעת הנעליים שלי.
זאת אומרת, שתי הנעליים שלי, שהפכו בקלות לארבע בתוך ראשי המסתחרר.
נדרשו לי כמה דקות, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתייצב. הבטתי סביבי, וחיוך עלה על פניי. נשמתי נשימה עמוקה. גוונים של צהוב, כתום ואדום הסתחררו לנגד עיניי. רוח קרירה נשבה, פורעת את שערי ומזכירה לי למה אני אוהב כל כך לצאת למשימות האלו.
כל מה שרציתי באותו רגע היה להישאר בדיוק בנקודה הזאת. כמכשף צפון, אנרגיית הטבע הייתה ממכרת עבורי. היא פעמה בתיאום עם אנרגיית הכישוף שלי, ומילאה אותי בתחושה של עוצמה ושלווה.
אם הייתי יכול, הייתי עוצר לשעה או לשעתיים, רק כדי לספוג לתוכי את היער.
ניערתי את ראשי וסידרתי את התיק על גבי.
תתרכז, פלג, אתה כאן בשביל משימה.
בחנתי את השביל שהשתרע מולי. מועצת המכשפים הייתה אחראית כמעט על כל מה שקשור לעולם המכושף, אבל אפילו חברי המועצה לא יכלו לפתוח למעני שער קרוב יותר לקהילת מכשפי המערב המקומית. האזור היה מוקף בחומות הגנה, והמומחים של המועצה הציבו אותי הכי קרוב שאפשר אל החומות. לפי ההנחיות שקיבלתי, עליי להמשיך שלושה קילומטרים מזרחה, למצוא את מכשפי המערב, ואז לשכנע אותם לקחת אותי לבית הגידול של הבוֹרוֹניָה מגַסְטיגְמַה. זהו פרח נדיר, בעל יכולות ריפוי יוצאות מן הכלל. הייתי אמור ללמוד את סביבתו הטבעית ולבסוף לקחת ממנו דגימה כדי שנוכל להרבות אותו בגנים הבוטניים של המועצה, עליהם אני אחראי.
קלי קלות.
נשמתי נשימה עמוקה נוספת והרמתי את תיק הגב שלי. יש לי משימה לבצע. יהיה לי מספיק זמן ליהנות מהנוף אחר כך.
התעלמתי מהשביל, פניתי ימינה ונבלעתי בין העצים.
ההליכה ביער הייתה קשה יותר משציפיתי.
אומנם העצים גדלו במרווחים גדולים יחסית, אבל שרירי הרגליים שלי הזכירו לי שהיער הזה בעצם גדל על הר. השביל ממנו התעלמתי כנראה תוכנן להוביל מטיילים במסלול מתון ונוח יותר, הרחק מהטריטוריה של מכשפי המערב. אני, לעומת זאת, צעדתי ישירות אליהם, בדרך שהייתה, ולא במקרה, התלולה ביותר.
אני לא בטוח כמה מהדרך הספקתי ללכת, כשרשרוש עלים משך את תשומת ליבי. נבהלתי כשהבחנתי בנחש על האדמה, כחצי מטר ממני. למזלי, הוא התעלם ממני והמשיך בדרכו. הבטתי בו, עוקב אחר תנועותיו, כשהבנתי שקול נוסף מגיע מהמשך הדרך. מוזר. אף שהייתי קרוב ליעד, הייתי בטוח למדי שעוד לא עברתי את המחסומים של הקהילה.
יכולתי להתעלם מהקולות ופשוט להמשיך. ייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות. אבל משהו בין סקרנות לבין חשש מהאפשרות שמישהו יתקוף אותי מאחור גרם לי להתקדם לאט, בעקבות הנחש, לכיוון הקול. למזלי, לא הייתי צריך להתאמץ כדי להסוות את עצמי. האנרגייה שלי כבר הייתה מחוברת ליער, והעצים זזו עם הרוח כדי להסתיר אותי, חלקם מרשרשים בכיוונים אחרים, מנסים להסיט את תשומת ליבו של מי־שזה־לא־יהיה למקום אחר.
זו לא הייתה הסוואה מושלמת, אך היא הספיקה כדי שאוכל להתקדם בזהירות לעבר מקור הקול.
ממש מולי, בקרחת יער קטנה, לבוש במכנס בד בצבע בז', עמד מכשף מערב. הנחש זחל כמעט עד אליו, ואז התמקם בנינוחות ליד עץ קרוב, כאילו מצא את שחיפש.
מכשף שפוי בדעתו היה מרים את ההגנות שלו בשלב הזה.
אני, עם חוסר השפיות המובהק שלי, פשוט עמדתי שם ובהיתי בגבר היפה ביותר שראיתי מימיי.
רגליו היו מכופפות קלות בעמידת מוצא של קרב, מה שגרם למכנסיו להימתח על שרירי הרגליים. הוא לא טרח ללבוש חולצה, ויכולתי לראות את הקעקועים שעיטרו את פלג גופו העליון, השרירי והשזוף. אלו היו קעקועים של קווי אנרגייה. הם החלו כקווים דקים על גב כפות ידיו, הלכו והתעבו במעלה זרועותיו, והתפתחו לקווים עוצמתיים שחצו את חזהו והמשיכו אל בטנו. הקעקועים התמזגו למעגל מושלם במרכז הבטן, בדיוק בליבת האנרגייה שלו, ונקטעו רק על ידי צלקת ארוכה שנמתחה לאורך מותנו השמאלית.
למרות העובדה שהמכשף שלפניי היה גבוה ממני לפחות בעשרים סנטימטרים ורחב בהרבה, הוא נראה בערך בגילי, אולי מבוגר ממני בכמה שנים. היה לו שיער חום בהיר, תווי פנים חדים ועיניו החומות זהרו מאנרגיית כישוף.
הייתי ממשיך לבהות בו עוד כמה דקות, אבל רשרוש קל לכד את תשומת ליבי וגרם לי להתיק את עיניי מהמכשף. כמעט נפלתי לאחור כשהבנתי מול מה בדיוק הוא עומד. קנגורו.
המכשף הזה עמד באמצע יער, ונלחם, פנים אל פנים, עם קנגורו.
משך הזמן שנדרש לי כדי לשים לב לחיה הענקית היה, בכנות, די מביך. מתברר שכל מה שצריך כדי להסיח את דעתי זה מכשף שרירי ועצום בגודלו בעמידת מוצא.
כל הכבוד לי.
המפלצת הפרוותית עמדה על שתי רגליה האחוריות, ונראתה נחושה בדעתה להפיל את המערבי מהרגליים. היא התנשאה לגובה של כמעט שני מטרים, גבוהה רק במעט מהמכשף, אבל לא נראה שזה הרתיע אותו. הוא עמד מולה מרוכז ורגוע, מוכן למתקפה.
הקנגורו נשען על זנבו והניף את שתי רגליו בתנופה חזקה, בניסיון לבעוט במכשף. המערבי זז הצידה בקלילות, התחמק מהמכה ונעמד מאחורי הקנגורו. הוא לא ניסה להכות אותו, אלא רק המתין עד שהחיה תבין לאן נעלם ותסתובב אליו.
המחזה היה פשוט... מוזר. אבל הזכרתי לעצמי שזה מה שמכשפי מערב עושים. מכשפי צפון מתאמנים על כישופי אדמה ומים: מכשפי מערב מתאמנים באגרוף עם בעלי חיים שונים. ידעתי את זה, ובכל זאת, לא ציפיתי לראות מכשף נלחם בקנגורו.
החיה הכינה את עצמה למתקפה נוספת כשציפור קראה לפתע בשמיים.
שניהם הביטו למעלה, ואז המכשף החל לסרוק את סביבתו, מחפש אחר משהו לא ידוע.
נסוגתי באיטיות כשהוא קרא בקול, "מי שם?!"
אף שהוא דיבר באנגלית עם מבטא כבד, האוזנייה שלי תרגמה את דבריו בקלות. זו הייתה אוזנייה מכושפת שתוכננה במיוחד לתרגום בין שפות שונות – ציוד חובה לכל משימה מטעם המועצה. ניסיתי לשכנע את מעיין, האחראית על משימות המועצה, שאני לא זקוק לה, בהתחשב בכך שאני שולט היטב באנגלית – וגם בספרדית, צרפתית ואיטלקית – אבל היא התעקשה. עכשיו, כשהמכשף קרא שוב בקול, האוזנייה מיהרה לתרגם את מילותיו היישר באוזני.
נסוגתי עוד כמה צעדים, עוצר את עצמי מלהסתובב ולברוח כשנזכרתי שבעצם אין לי שום סיבה לפחד. לא הסגתי גבול. לא עשיתי שום דבר רע. הגעתי במסגרת משימה רשמית של המועצה. והיינו באמצע יער.
עם כל הכבוד לקנגורו שלו, היינו בסביבה הטבעית שלי.
הזדקפתי כמיטב יכולתי, וכחכחתי מעט בגרוני. התאמצתי לשמור על הבעה רגועה ורצינית, כשמכשף המערב סוף־סוף איתר אותי ונעץ בי את מבטו. עיניו החומות עדיין זהרו וכמו האירו את עורו השזוף.
פאק, הוא נראה טוב.
הוא בחן אותי בחשד, כנראה מתלבט אם אני מכשף – ואם כן, מאיזו קהילה.
שוב ניקיתי את גרוני, הפעם קצת יותר בעדינות, בעיקר כדי לאזור אומץ להתחיל לדבר.
המשך הפרק זמין בספר המלא
