פתח דבר: ייחודיותה של האהבה הרומנטית
רק אותך — יצור מוזר שכמוך, ערטילאי כמעט! — אותך אני אוהב כמו את דמי ובשרי. ... לפנייך אני מתחנן שתקבלי אותי כבעל.1
בעוד שבספרון הקודם עסקנו באהבה "חובקת כל", שיכולה — וצריכה — להיות מופנית לכל אדם באשר הוא, בספרון הנוכחי נעסוק באהבה הכי "מצומצמת" שאפשר, זאת שמופנית ל"אחד והיחיד": אהבה רומנטית. למרות שיש, כמובן, עוד סוגים של אהבה שחשובים ומרכזיים לחיינו, האהבה הרומנטית היא זאת שהרבה פעמים נתפשת כ"יהלום שבכתר": נשגבת ונחשקת, מודל לכל האהבות כולן. תפישה זאת בדיוק היא שמטרידה את קירקגור. בספרו עבודות אהבה (שנידון בספרון הקודם) הוא כביכול מבקש לסלק את האהבה הרומנטית מכס המלכות, ובמקומה מבקש להכתיר את ציווי האהבה. עם זאת, ולמרות שהרטוריקה של קירקגור היא לעיתים מבלבלת, חשוב להבין שקירקגור לא פוסל את האהבה הרומנטית כאהבה אמיתית, ואף נעלה. למעשה, אפשר לטעון שקירקגור בעצמו היה שבוי בקסמיה של האהבה הרומנטית: בכתביו הבולטים הוא מציג דמויות שונות של מאהבים ומאוהבים — הפתיין המתעתע, הבעל המסור, המאוהב שבור-הלב — ובספרו הידוע על אמונה, חיל ורעדה, הוא אף קושר (כפי שנראה בהמשך) בין אמונה ואהבה רומנטית.
אם כן, הבעיה, מבחינת קירקגור, היא לא באהבה הרומנטית כשלעצמה, אלא, כפי שנראה בהמשך, בסכנת האנוכיות שאהבה מסוג זה מועדת אליה במיוחד. יתירה מכך, כאשר קירקגור מבקש להסיר את האהבה הרומנטית מכס המלכות הוא לא מבקש לערער על טבעה המיוחד ולא על חשיבותה, אלא יוצא נגד הנטייה — המוטעית והמבלבלת — להפוך את האהבה הזאת, שכוללת תכונות שמיוחדות רק לה, למודל כללי של אהבה. במילים אחרות, את האהבה הרומנטית אי-אפשר להפוך למודל של אהבה, מכיוון שיש לה מאפיינים ייחודיים שאינם יכולים להימצא בכל סוג של אהבה.
מהם, אם כן, מאפייניה הייחודיים של האהבה הרומנטית?
