אני מציץ בשני הקלפים שחולקו לי פעם נוספת, אם כי אין באמת צורך. הם לא התחלפו בכוחות עצמם. האס והקינג עדיין שם, מחייכים אלי וקורצים בממזריות. אפילו הם נראו נרגשים לקראת הרגע שבו אהפוך אותם ואחשוף בפני היריב את החדשות המרות עבורו.


כעת אני מפנה שוב את מבטי אל שלושת הקלפים שהדילר חשף על השולחן, שנקראים בשפת הפוקר "פְלוֹפּ", רק כדי לוודא שמרוב התרגשות לא התבלבלתי. כן, אכן יש שם 10, נסיך ומלכה, שיחד עם שני הקלפים שלי יוצרים סטרייט, רצף של חמישה קלפים בסדר עולה מ־10 ועד אס. בפוקר קוראים לזה "נאטס", היד החזקה ביותר שאפשר להחזיק במצב נתון.


אני מרים את ראשי באטיות ונועץ מבט ארוך בעיניים של פיל אייבי, היריב האגדי שלי. מקצוען מהשורה הראשונה בעולם, שרבים מתייחסים אליו כ־G.O.A.T, Greatest of All Time, הגדול בהיסטוריה. ברקורד שלו כלולים התארים החשובים ביותר, זכיות בעשרות מיליוני דולרים ואינספור הופעות מתוקשרות בטורנירי הפוקר הגדולים ביותר. זה לא יעזור לו הפעם. אפילו אמן בהסתרת רגשות כמוהו אני מצליח לקרוא. מבעד למבט הקפוא אני רואה את הזחיחות שלו. מי הילד הזה מישראל שחושב שהוא ינצח אותי? הוא בטח אומר לעצמו.


בסרטוני ההדרכה של מקצועני הפוקר ממליצים לשחק יד חזקה במלוא האגרסיביות, אבל אני רוצה שהרגע הגדול שלי ייראה כמו בסרט עם טוויסט מפתיע ודרמטי ויותיר אפילו את אייבי המום. אני נוקש פעמיים על שולחן הפוקר הירוק והמפואר ומסמן צ'ק. התור עובר אליו. אני טומן לו את המלכודת, נותן לו את הזכות לכרוך את חבל התלייה סביב צווארו ולהפסיד את כל כספו ברגע. הוא חושב ארוכות — ואני עושה כל שביכולתי כדי להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכי. אורוגוואי, איטליה, שוב איטליה, שוב אורוגוואי, מערב גרמניה... אני מדקלם בלבי את כל הזוכות במונדיאל מ־1930 ועד היום. הכול כדי להסיח את דעתי ממה שעומד לקרות בקרוב.


"אוֹל אִין," הוא מכריז — ומהמר על כל הצ'יפים שלו. "Call!" אני קורא בשאגה שמעולם לא אפיינה את הסגנון המאופק והמופנם שלי בשולחן הפוקר. אני משווה את ההימור שלו — וקרוב לוודאי שאני מוביל בפער אדיר.


אייבי הופך בחוסר חשק את הנסיך והמלכה שלו. הוא מספיק מנוסה במשחק הזה ויודע שהיד החזקה למדי שלו אינה חזקה דיה, בהתחשב באמוציונליות שלי.


כל הגוף שלי רועד עכשיו. אני מרגיש כמו הר געש מתלקח רגע לפני שהלבה מתפרצת ממנו בבת אחת לכל עבר. האם אפשרי בכלל לבלום תופעת טבע כזאת? מתחשק לי להסיר מעצמי את כל מסכות המופנמות והאיפוק, לטפס על השולחן, לקרוע את החולצה ולשאוג מרוב אושר, אבל אני עוד לא יכול. לא רק כי זאת תגובה מוגזמת, שתגרום לי להיראות מוזר והזוי ועוד מול אגדה כמו אייבי, ואולי אפילו תיהפך לסרטון ויראלי לעגני ברשתות. פשוט כי זה עוד לא נגמר. אני אמנם מוביל משמעותית, אבל הכול יכול להתהפך ברגע. בעזרת נשימות אני מצליח לעכב מעט את התפרצות הר הגעש ומסתפק בשליחת חיוכים אל חבורת ישראלים שאינני מכיר, שהתאספו לעודד אותי. אני מסמן באגודל מונף למעלה שמצבנו טוב. כרגע.


כל שאני צריך כעת הוא ששני הקלפים הבאים שהדילר יחשוף — ה"טֶרְן" וה"רִיבֶר" כפי שהם נקראים בפוקר — לא יהיו נסיך או מלכה. חמישים ושניים קלפים יש בחפיסה סטנדרטית. ארבעה כבר חולקו לי וליריב, שלושה נפתחו על השולחן, משמע שנותרו עוד ארבעים וחמישה קלפים, ורק ארבעה מתוכם הם נסיך או מלכה. למה שדווקא הם ייחשפו? יש כל כך הרבה קלפים אחרים. אבל ההיגיון ההסתברותי הפשוט לא מנחה אותי כרגע, ברור לי בכל נים ונים שאלה הקלפים שייחשפו. זה הרי לא יכול להיות כל כך קל.


הרעש באולם הגדול של מלון ריו בלאס וגאס, שהוסב לחדר פוקר, מחריש אוזניים. לאייבי המוכר והנערץ יש ביציע גדוד של אוהדים, שנושאים תפילה קולנית אל אלוהי הפוקר וצורחים במלוא גרון, "Queen or Jack one time!" (אמריקאים תמיד מוסיפים את ה"פעם אחת!" הזה — אולי זאת הקידומת הטלפונית של היושב במרומים). החבורה הישראלית, הקטנה אך הקולנית, עומדת עכשיו על רגליה. הם לא מסוגלים לשבת מרוב לחץ והתרגשות. נראה שהם רוצים בהצלחתי לא פחות ממני.


הדילר לוקח את הזמן. רק לאחר השהיה ארוכה, כדי לשלהב את הקהל, הוא חושף באטיות מורטת עצבים את הקלף הראשון — 3 תלתן. חדשות מעולות, קלף טוב בשבילי, אבל אני מסרב להתרגש. ברור לי שהקלף הבא, האחרון, הוא שינעץ את הסכין בלבי ויסובב אותה.


מחנות האוהדים ממשיכים להשתולל — ואני מנסה להרגיע את הנשימות. זה כבר לא תלוי בי. לא משנה אם אתה שחקן הפוקר הטוב בהיסטוריה עם עשרות מיליונים בבנק, או תיכוניסט מתלהב שמשחק על כמה עשרות אגורות — ההשפעה שלך על הקלף שיניח הדילר על השולחן זהה: היא לא קיימת.


הדילר נוקש פעמיים על השולחן, סימן לכך שהוא עומד לחשוף את הקלף האחרון. אני מתקשה להביט מרוב לחץ, אבל השאגה של האוהדים הישראלים, שקולטים את הקלף במסך הגדול עוד לפני, מסגירה הכול. 9 לב. לא מלכה ולא נסיך. ניצחתי. בבת אחת ובלי שום שליטה, אני צונח אחורנית ונופל על הרצפה, כמו טניסאי שקורס על משטח החמר האדום של פריז רגע אחרי זכייה ברולאן גארוס היוקרתי — ופורץ בבכי.


אלה לא דמעות בודדות של התרגשות, אלא בכי צווחני של פריקה. האוהדים הישראלים פורצים מהיציע ועוטפים אותי בחיבוקים ובאהבה, אבל אני מנער אותם מעלי בכוח. לא אעז להתחיל לחגוג לפני שאברך את מי שסיים במקום השני. אני רוצה להיות אלוף עם קלאס. אני ניגש בחיוך מנחם אל אייבי ומושיט לו את היד ללחיצה. הוא לוחץ אותה בחמימות, מוסיף חיבוק קצר ומברך ב־GG, הקיצור המקובל בפוקר ל־Good Game. ג'ק אפל, המנהל הוותיק של אליפות העולם בפוקר, ניגש אלי ועונד על ידי את הצמיד הנחשק של אליפות העולם.


בום!


הברזל הקר והקשוח של התמרור בצד הדרך הולם במצחי שמתנגש בו חזיתית.


כל כך שקט באזור התעשייה הישן בשבע וחצי בערב. ההתנגשות שלי בתמרור נשמעה כמו רעידת אדמה עוצמתית ביחס לדממה ששררה במקום. לא היתה בי אשמה על החולמניות שעלתה לי בחבורה במצח. הצעידות האלה הן זמן מושלם להמריא אל מחוזות הדמיון, להמחיז בראש את החלומות הגדולים.


ליטפתי את המצח הכואב מעט והמשכתי לצעוד במורד הרחוב. כל החניות בשולי הכביש היו פנויות לגמרי. את רעש צפצופי המכוניות הבלתי נסבל, שהוא הפסקול של המקום בבקרים, החליפה כעת דממה רועמת. קולו של החידלון. ההפך הגמור מהסערה שהתחוללה בנפשי בעודי צועד באטיות לעבר הפאב רוטס. הדיסוננס הזה לא טוב לי עכשיו. אני זקוק לדריכות, אפילו לבעיטה קלה בישבן. הוצאתי את האוזניות מהתיק, הרכבתי אותן על אוזני וציוויתי על הגיטרות הרועשות של ג'ק וייט מהווייט סטרייפס לשמור עלי אסוף ומוכן.


זאת שעה של חילופי משמרות באזור התעשייה. עובדי המשרדים כבר בבתיהם, המוסכים הרבים סגרו את שעריהם מזמן, והפאבים, תורני הלילה, תופסים אט־אט את מקומם. השעה עוד היתה מוקדמת, צוות המלצרים של הרוטס הכין בנינוחות, כמעט בנמנום, את המקום לקראת הלילה הארוך הצפוי לו. הברמנית הקבועה סידרה את המשקאות במדפים מאחוריה. מלצר, שנראה עייף עוד בטרם הגיש משקה אחד, ניקה באטיות את השולחנות. שני גברים חסונים פרקו שולחנות פוקר מטנדר שחנה בסמוך והניחו אותם ברחבה.


אני הייתי הלקוח הראשון הערב. כמו בכל ערב.


טורניר הפוקר השבועי של הרוטס ייפתח רק בעוד שעה, ורוב השחקנים יגיעו חמש דקות לפני תחילתו. יהיו גם מי שיגיעו אחרי שיתחיל ויצטרפו בהרשמה מאוחרת, אבל אני כבר כאן, מוכן ומזומן. יש סיבה להקדמה הלא אופנתית הזאת. השעות שלפני טורניר פוקר קשות מנשוא עבורי. הלחץ נותן בי את אותותיו, אני מריץ בראש את הטקטיקה שלי לערב, חושב על השחקנים שמחכים לי, הולך סחור־סחור בדירה הקטנה שלי, לא מסוגל לרגע אחד לשבת במקום. בסוף המחשבות האלה פשוט מטריפות אותי — ואני מעדיף לנסות להפיג את הלחץ בהליכה של חצי שעה.


ויש דבר נוסף שאני מביא תמיד בחשבון כשאני מקדים. אני חייב לקחת מקדם זמן להתייחדות עם האסלה. על מערכת העיכול שלי אני לא מסוגל לעבוד. לא משנה כמה אני מנסה להדחיק את הלחץ, להזכיר לעצמי שזה בסך הכול טורניר שההשתתפות בו עולה מאתיים שקל, עם ערימה של חובבנים חסרי מושג ואייפון למנצח — ברגע שכף רגלי נוגעת בשטח הפאב ואני מביט בשולחנות הפוקר המפוזרים בחלל, הבטן זועקת — והאסלה קוראת לי.


העניין עצמו בשירותים הוא מהיר ביותר, אין זמן למחשבות ובטח לא לסרטון ביוטיוב. אני רק מניח את הישבן על האסלה — ובום, זה יורד במכה. אחר כך יש עוד גיחות תכופות לשירותים להשתין. בפעם הראשונה שתן רגיל ובריא, ובפעמים הבאות רק טיפות בודדות, כאלה שמציקות רק כשלחוצים. לגוף שלי זאת גם הדרך להתנקות — כמו נוצרי אדוק שמתוודה בפני הכומר ומסיר מעליו את החטאים, כך הגוף שלי מוריד באסלה את שכבות הלחץ המיותרות והמציקות ומותיר אותי נקי ומוכן. מרגע שיחלקו את הקלפים אכנס לתוך הזון שלי, לעולם משלי שבו, כמו בווייז, אני מצייר לעצמי בראש את מסלול הנסיעה ובוחר בקפידה את הפניות הנכונות בשלל צומתי ההחלטה שהמשחק יציב בפני.


רק צפצוף הטלפון קטע את מצב הריכוז העמוק שנכנסתי אליו.


"מה המצב? איפה אתה?" ווטסאפ מאמא. אני לא אענה לה כעת. אין לי כרגע את הסבלנות הנחוצה לשיחה איתה.


"אני עם אסים. אסים אני אומר לכם!" אחד הגברים שעמדו קרוב אלי סיפר בקול לשלושה גברים ששימשו לו מעגל תמיכה, והיה ברור כיצד הסיפור ייגמר. "והוא בא אלי מאחור עם 5־8 ופוגע בסטרייט בטרן! מה הוא עושה בכלל ביד, תגידו לי?! קופה של חמש מאות שקל הפסדתי לכבש הזה..." קולו של המספר היה רווי כעס וייאוש, והחברים שלו הנהנו והביטו בו בחמלה.


התרחקתי מהחבורה הזאת. לאט־לאט התמלא הפאב. חבורות של גברים התגודדו במקום. אף על פי שניסיתי לשמור מרחק, לא יכולתי שלא לשמוע עשרות שיחות שהתחילו ב"אתה לא מאמין עם מה הוא שבר אותי״. פוקר הוא אולי האירוע היחיד בעולם שבו ביש המזל שלך ורגעי שיברון הלב הם מקור גאוותך. אתם יכולים לדמיין גבר מספר לחבר'ה בקולי קולות על הבחורה שדחתה אותו פעם אחר פעם?


הדבר האחרון שרציתי הוא להיגרר לסיפורי השבירה האלה. אנשים שבטוחים שהם השחקנים הטובים בעולם — ורק בגלל המזל האכזר הם עדיין מפסידים ערב אחרי ערב לשחקנים גרועים במשחקים בפאבים או בכלובי הימורים מצחינים בישראל, במקום לשבת בשולחנות הכי יקרים בווגאס.


לא רציתי להתערבב בחגיגת הבינוניות הזאת. בחזוני הייתי הרוצח השקט. האלוף שבא לעשות את העבודה, מרסק את כולם וחוזר הביתה עם הגביע והפרס הגדול ביד. ברגע שאגרר לשיחות חוסר המזל שלהם, אוריד את עצמי לרמה שלהם, ואני רוצה להיות טוב מהם. הם חובבנים עם אישה שמאשרת להם פעם בשבוע להבריז מהמקלחות ומההשכבות של הילדים כדי להעביר לילה בכיף עם קלפים ובירה, ואילו אני מתייחס לזה במלוא הרצינות. עבורי זה לא משחק, אלא החיים עצמם. המקום היחיד שבו אני מרגיש באמת חי וחיוני.


שוב הטלפון הרעיש, הפעם עם צלצול ולא רק עם הודעה. שוב אמא. שיחת ניג'וס ממנה לא בדיוק הולמת את תדמית הרוצח השקט שאני חושק בה, ולכן יצאתי מהפאב לפני שעניתי.


"מה שלומך, אופק? לא ענית לי להודעה."


"אני בסדר," עניתי לה כפי שעניתי בכל יום בחמש־עשרה השנים האחרונות לפחות, בלי שהתשובה תשקף בהכרח את מצב רוחי האמיתי.


"אתה בבית?"


"לא."


"אז איפה?"


"יצאתי לשבת בפאב עם חברים."


בין כל ה"מה אכלת היום?" (כמו אתמול, שניצל בפיתה אצל גבאי) ו"מה חדש בעבודה?" (שום דבר מיוחד), השקר הזה הוא הרגע היחיד בשיחת החולין המשעממת שמצדיק התייחסות. שנים של חיים אומללים לצד גבר מכור להימורים — אבא שלי — פיתחו אצלה תיעוב ואימה כלפי כל מה שיד המזל מעורבת בו. לא משנה אם מדובר בטופס לוטו פשוט, במכונת מזל או בקלפים, כולם מבחינתה הם יצירי כפיו של השטן.


אין טעם לנסות להגיד לה שמדובר במשחק נורמטיבי בעלות של מאתיים שקל בלבד בפאב, ולא באיזו מאורת הימורים אפלולית. חבל בכלל לטרוח להסביר לה מדוע פוקר הוא משחק מחשבה, שמצריך יכולות נרכשות, ולא משחק הימורים מופקר כמו רולטה. היא לא תקשיב ולא תרצה להקשיב. וכל עוד אין ביכולתה או ברצונה להבין את הפער בין הדימוי הבעייתי של המשחק למציאות, אני אעדיף לשתף אותה בחוויות המיניות שלי לפני שאספר לה שאני משחק פוקר. לא מגיעים לאמא הצער והדאגה העצומים שיתלוו לידיעה שבנה נדבק מבחינתה בחיידק ההימורים.


"אתה לא שותה ונוהג, אני מקווה," היא אמרה, אף על פי שידעה היטב שאיני יושב מאחורי ההגה אפילו אחרי כוס בירה אחת.


"אמא, אני צריך לסיים." הרגשתי שאפילו בהינתן חוסר המעש שהייתי שרוי בו, מיציתי את השיחה.


נכנסתי בחזרה לפאב. נחוש להימנע מסמול טוק משעמם עם השחקנים האחרים או רחמנא ליצלן — מסיפורי שבירה, תפסתי לי מקום על הבר, רחוק ככל האפשר משאר האנשים.


"משהו לשתות?" פנתה אלי הברמנית החייכנית.


"לא, תודה."


"אתה יודע שמגיע לך משקה ראשון חינם?"


"אני לא שותה כשאני משחק," עניתי בהחלטיות.


"אוקיי, רציני אתה." היא חייכה, אך לא הצליחה להסתיר את המבט התמה לפני שחזרה לעבודתה.


התיישבתי בשקט בשולחן שבע שאליו הוגרלתי. שאר השחקנים בשולחן צחקו ביניהם, ואצלי הראש כבר התחיל לעבוד. בחנתי אותם אחד־אחד — מה הם לובשים, באיזה מנח הם יושבים, אם הם שקטים או פטפטנים. כל דבר כזה יכול להתברר בהמשך כמידע חשוב. בחור גדול ממדים וחבוש בכובע מצחייה שהתיישב לידי ערם את הצ'יפים ברישול נורא. מגדלים עקומים ומטים לנפול של צ'יפים בצבעים שונים. מבחינתי, זהו סימן לשחקן שאוהב להמר בלי שהוא ממש מבין מה הוא עושה.


כשהתחיל המשחק, קיבלתי אישור לחשדות שלי. מהרגע הראשון הבחור הגדול היה מעורב כמעט בכל יד. הוא לא בא לכאן כדי להמתין בסבלנות ליד טובה, כפי שכתוב בספר שהוא כנראה מעולם לא קרא. הוא בא כדי ליהנות מהאקשן, להמר, להשתולל, להרגיש שלא בזבז לשווא את הערב החופשי שקיבל מהאישה והילדים.


"באמת שילמת לו עם היד הזאת?" גער בו שחקן שנראה בשנות השישים לחייו.


"תתרכז במשחק שלך בבקשה," ענה לו חובב ההימורים הנזוף.


"אבל אתה צריך לדעת שאתה לא יכול לשלם עם יד כל כך חלשה," האיש התעלם לחלוטין מהבקשה ופצח בהרצאה קצרה על אסטרטגיית פוקר מול קהל שלא הביע שום עניין להקשיב.


"טוב, בואו נתקדם," ניסה הדילר להשתיק את עבודות החפירה הקודחות שהחלו במקום.


אולי בגלל גילו ואולי בגלל אופיו הטרחני, השחקן המבוגר ראה בעצמו את המנטור שמעולם לא ביקשנו. זקן השבט שהוא למוד ניסיון ומבין יותר מכולם. בפועל, הטיעונים שלו היו מלאים בסתירות ובטעויות תיאורטיות. גיחכתי בלב והתאפקתי לא לצחוק בקול רם או גרוע מכך, לנסות להעמיד אותו על טעותו. הוא לא מעוניין להבין — ומבחינתי עדיף שימשיך לטעות. אני יכול לנצל זאת לטובתי.


עבורי המשחק התנהל בהילוך ראשון. קיבלתי מעט מאוד ידיים טובות לשחק איתן, וגם אותן לא שיחקתי באגרסיביות יתרה. הדבר הנכון מבחינתי בשלבים המוקדמים הללו היה לגשש. הרגע ללחוץ על הגז יגיע בהמשך.


"מה קרה? אתה לא מדבר בכלל," ניסה פתאום אחד השחקנים להוציא אותי מהבועה שנכנסתי אליה ולהחזיר אותי לממד שלהם.


"אני מרוכז."


"שחרר קצת, זה משחק חברי."


בשבילם זה היה משחק חברי. לי אין מושג מה זה משחק חברי. גם בכדורגל "משחק ידידות" נשמע כמו אוקסימורון. מה בדיוק חברי בשני אנשים או בשתי קבוצות שלמשך זמן נתון לא רואים לנגד עיניהם דבר מלבד הכנעת היריב והניצחון? מתאגרף בזירה רוצה להרוג את היריב שלו, לחבוט בו בלהט ובעוצמה עד ערפול חושים, ואילו בפוקר אתה רוצה לרסק ליריב את הערימה, לקחת ממנו את כל הצ'יפים ללא רחמים ולשלוח אותו הביתה, בחזרה לאישה, לשינה מוקדמת. לא משנה אם זה טורניר של מאתיים שקל עם אייפון למנצח, או אליפות העולם במחיר השתתפות של עשרת אלפים דולר ועשרה מיליון דולר למקום הראשון. אני כאן כדי לקרוע את כל מי שעומד בדרכי — ולהיות השחקן האחרון שעומד על הרגליים, כשהצ'יפים של כולם בבעלותי.


ערימת הצ'יפים שלפני הלכה וגדלה בהדרגתיות. כך בדיוק אהבתי. בתוך רכבת ההרים המטורפת הזאת שנקראת טורנירי פוקר, השתדלתי תמיד למצוא את הדרך לנסוע במהירות קבועה. עוד כילד, בלונה פארק, שנאתי את הירידות המטורפות — וגם לטפס גבוה מדי בשלב מוקדם לא היה בשבילי.


הדרך אל שולחן הגמר היתה שיוט על נהג אוטומטי בכביש ריק. אף יד בשלבים המוקדמים לא היתה שווה ניתוח. מול שדה שחקנים כזה באמת שלא צריך יותר מפוקר פשוט וסולידי. כל ששחקן נדרש לו במצב כזה הוא לקבל החלטות פשוטות ונכונות — ואם אלוהי הפוקר לא ממש שונא אותו, הוא אמור להיות בסדר.


שחקן אחר שחקן הודחו, ואני נותרתי עומד על שתי רגלי, או ליתר דיוק יושב על הכיסא, שזה בדיוק המצב הרצוי בפוקר. נותרנו שני שחקנים אחרונים. היריב האחרון שלי נראה צעיר יחסית, בערך בגילי, והיה רזה ושקט מהממוצע בפאב. לכן כנראה לא קלטתי את שמו. במשך רוב שולחן הגמר הוא התעסק בצ'יפים שלו, ערבב אותם שוב ושוב.


הרגשתי שזה בידיים שלי. אני מוביל עליו ואני יותר טוב ממנו בפוקר, חשבתי. אני רק צריך להימנע משטויות ולחכות לרגע המתאים כדי להנחית עליו את המכה הסופית ולהכריע אותו בנוקאאוט. הרגע שציפיתי לו הגיע כשהדילר חילק לי שתי מלכות, מהקלפים החזקים ביותר שאפשר לקבל. הצמד הנשי הזה, "תלמה ולואיז" של הפוקר, הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי לסיים את העבודה.


ביצעתי העלאה מינימלית של ההימור — בעיקר כדי לפתות אותו לבצע העלאה מעלי. הוא בלע את הפיתיון והעלה את ההימור שלי פי שלושה. שוב היה תורי. מבחינתי היתה רק אופציה אחת — הכרזה על אול אין. רגע, לא כל כך מהר. אני לא רוצה להיראות כמו אחד שמתלהב יותר מדי מהיד שלו, אסור לי לחשוף את העוצמה שלה — המטרה היא לגרום לשחקן השני להשוות את ההימור שלי עם יד חלשה יותר.


גייסתי את כל הכישורים מחוג הדרמה ששלחו אותי אליו בניגוד לרצוני בכיתה ב' והעמדתי פני מתלבט. לקחתי את הזמן, כחלק מהעמדת הפנים הבטתי שוב בקלפים — לבדוק שהם לא השתנו — לפני שהכרזתי בקול לא החלטי במכוון, "אול אין." עוד לא סיימתי להגיד "אין", וכבר שמעתי את היריב צועק "Call" בהתלהבות — הוא השווה את ההימור שלי, ונראה שעשה זאת בלי שום היסוס. דרכתי על חרא? ממש כך. הוא החזיק בשני מלכים — היד השנייה בטיבה במשחק ועדיפה משמעותית על היד שלי. בפוקר קוראים לסיטואציה הזאת "קוּלר", התנגשות, מצב שבו שני השחקנים מחזיקים בקלפים חזקים והיד פשוט משחקת את עצמה — בלי שלשחקן בעל היד הנחותה, אני במקרה הזה, יש אפשרות אמיתית להימלט מגורלו המר.


סטטיסטית, הסיכוי שלי לנצח ביד הזאת היה שמונה־עשר אחוז. זה נשמע נמוך מאוד, אבל בפועל מדובר בערך באחת לחמש פעמים. רצה המזל, והפעם הזאת נפלה על הערב. מלכה שחשף הדילר העניקה לי סט, שלישייה, והבטיחה לי את הניצחון. כמעט הנפתי ידיים באוויר בשמחה, אבל בלמתי את עצמי. זאת אינה דרכו של הרוצח השקט. הרוצח השקט מגיב באיפוק על גבול האדישות להצלחות ולכישלונות גם יחד. רציתי להגיש ליריב שלי יד ללחיצה, אבל הוא קם מהשולחן במהרה, בלי להיפרד. זכותו.


מנהל הטורניר החתים אותי על טופס קצר שבו אישרתי את קבלת הפרס והעניק לי אייפון חדש בקופסה.


כשיצאתי החוצה מהרוטס, ראיתי מיד את השחקן שזה עתה הפסיד לי מוצץ סיגריה באטיות. פירשתי את העזיבה החפוזה שלו את השולחן כהבעת אכזבה מרה — ולא רציתי לכפות עליו אינטראקציה נוספת עמי. נמנעתי מקשר עין והתחלתי לצעוד לדרכי.


"היי, בוא רגע!" הוא צעק לעברי.


שום דבר טוב לעולם לא יצא מה"בוא רגע" הזה. בילדותי, "בוא רגע" בטון כזה נאמר לרוב מפי טיפוסים מפוקפקים, שביקשו במבט מאיים שאביא להם עשרים שקל כי הם רוצים לקנות לעצמם פלאפל. אולי הוא רוצה להוציא עלי את העצבים על זה ששברתי לו קינגים? העמדתי פנים שאיני שומע, אבל הוא המשיך לקרוא אחרי, בקול רם יותר. נעצרתי וצעדתי אליו בהיסוס.


"שיחקת טוב," הוא החמיא.


"תודה." חיכיתי לראות מתי תגיע התפנית המצערת בשיחה.


"אתה קבוע פה בפיינלים, אה?"


"יצא ככה," עניתי תוך מאמץ לשמור על צניעות, לא להרגיז יותר מדי.


"איך קוראים לך?"


"אופק."


"איפה למדת לשחק?"


"אינטרנט, ספרים, כאלה," נשארתי עם התשובות הקצרות.


"מעניין אותך לשחק במקום רציני יותר?"


"מה הכוונה?"


"אתה יודע... על כסף אמיתי, לא על אייפונים."


"אתה מתכוון פארטייה?"


הוא צחק. "אם אתה רוצה, תקרא לזה פארטייה..."


"אם אתה חושב שאני שחקן טוב, למה שתרצה להזמין אותי למשחק שלך?"


"אני מחפש אנשים שבאמת אוהבים פוקר. אני רוצה לשדרג את הרמה במשחק אצלי. אתה יודע איך זה, הכי מתסכל זה להפסיד לאחד שאין לו מושג מה הוא עושה."


התמהמהתי קצת בתשובה. הלב רצה להגיד כן, אבל הלחץ התפשט בחלל גופי. הבחור, שכנראה ניחן ברגישות ובחדות הבחנה, שם לב לבלבול שלי והושיט כתף.


"אני ירין. דבר איתי אם בא לך לשחק." הוא הכתיב לי מספר, שהקלדתי בטלפון שלי.


"יאללה, אח, נראה אותך," הוא אמר והותיר אותי להתבשל עם הלבטים והחרדות שלי.