פרק 1
סנדי, 1989
אחזתי בחוזקה בידו של דן וסירבתי לשחרר, מתעלמת מהרעש וההמולה שמילאו את אולם הנוסעים בשדה התעופה קנדי. נראה שהוא כמעט ולא חש בנוכחותי. עיניו היו נעוצות במסכים הענקיים שעליהם נרשמו פרטי הטיסות היוצאות, ותשומת ליבו הייתה נתונה אל הכריזה, שקראה לנוסעים להזדרז ולהתקדם לכיוון שער היציאה.
"אני לא רוצה שתלך", לחשתי. גרוני התכווץ כשנאבקתי בדמעות שכבר מילאו את עיניי. "דן", הרמתי את קולי.
מבטו זינק אליי, כאילו נזכר פתאום בנוכחותי, והבעת פניו התרככה.
"אני לא רוצה שתלך". איך יכול להיות שהרגשות שלי עזים כל כך אחרי תקופת זמן כה קצרה?
"סנדי, דיברנו על זה", נימה של חוסר סבלנות השתרבבה לקולו. הוא שמע אותי בפעם הראשונה?
"אני יודעת", ניגבתי את עיניי בגב כף ידי. "זה פשוט... זה כל כך קשה". הימים האחרונים היו מושלמים. לא האמנתי אי פעם שאתאהב מהר כל כך ובחוזקה.
דן משך אותי בעדינות לזרועותיו, ועיניו נמשכו למסכים שוב. ליבו פעם כנגד הלחי שלי, ואני עצמתי עיניים והעמדתי פנים שהזמן עוצר מלכת, שהוא לא עוזב, ושפשוט נעמוד כאן ככה לנצח.
"אני אחזור בקרוב", הוא מלמל לתוך שערי, נשימתו חמה על קודקודי. "אני אסע לישראל, אספר להורים שלי על ההחלטה שלנו ואחזור".
"רציתי לבוא איתך". נאבקתי בבכי שאיים לפרוץ מגרוני. לא רציתי להיפרד ממנו באותו מעמד, ולא לעולם.
"בדירה של ההורים שלי אין מקום אפילו בשבילי. אני אמצא לנו מקום משלנו, שבו נוכל להיות יחד. אכין הכול כדי שתהיה לנו חתונה גדולה, כמו שאת חולמת".
"לא אכפת לי מהחתונה, החלום היחיד שלי הוא להיות אשתך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך".
הוא נשק לראשי. "אתקשר אלייך כשהכול יהיה מוכן, ואז תבואי".
התנתקתי ממנו מעט כדי להביט בו. "מבטיח?"
"ברור", ידיו נשמטו לצדדים והוא התרחק. "אני חייב ללכת עכשיו, כדי שלא אאחר את הטיסה".
נעמדתי על קצות אצבעותיי, שלחתי את ידיי אל צווארו והצמדתי את שפתיי אל שפתיו בנשיקה ארוכה. "אני אוהבת אותך", אמרתי, מסרבת להרפות.
"סנדי, זה רק לכמה שבועות. הכול יהיה בדיוק כמו שתכננו", הוא התנתק מאחיזתי.
ניסיתי לחייך, אבל כאב הפרדה היה חזק ממני. "מה אם... מה אם משהו ישתנה?" לחשתי. רעד טיפס לאורך גופי לנוכח המחשבה.
"שום דבר לא ישתנה", הוא אמר בתקיפות וכיסה את פניי בידיו. "אני אוהב אותך, אנחנו הולכים להתחתן. את צריכה לסמוך עליי".
הנהנתי בחוסר חשק. מה אם ברגע שהמרחק בינינו יגדל, הכול יחמוק לנו מבין האצבעות?
"בסדר", הכרחתי את עצמי לומר, "אני סומכת עליך".
הוא נישק אותי ברכות והשתהה, כאילו מתענג על טעמו של הרגע, ואז התרחק באחת, וידו החליקה מידי. "אני אתקשר אלייך", הוא צעד לאחור.
הנהנתי שוב, לא מסוגלת לדבר. רציתי להיות חזקה בשבילו, בשבילנו, אבל בפנים נדמה היה שהכול מתפורר.
דן נעלם לתוך הקהל, ואני נשארתי עומדת באולם ההומה, בוהה בחלל הריק שהוא השאיר.
בחודש שלאחר עזיבתו של דן, התעוררתי בכל בוקר בציפייה למכתב או לשיחת טלפון. אבל תיבת הדואר נותרה ריקה, והטלפון שתק. הדממה הלכה וגברה בכל יום שחלף.
איפה הוא? למה הוא לא מתקשר כפי שהבטיח?
אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך. הלוואי שרק תגיד שהכול בסדר, כתבתי על דפים שנרטבו מדמעות ונותרו מיותמים על שולחני, משום שלא הייתה לי כתובת לשלוח אותם. איך ייתכן שהוא לא השאיר לי מספר טלפון או כתובת? ואם הייתי צריכה אותו?
"ילדה שלי", אבא ליטף את ראשי. מבט כאוב הופיע על פניו. "מגיע לך מישהו טוב יותר. הוא שיחק ברגשות שלך, את חייבת לשכוח אותו. יש הרבה בחורים נפלאים שיאהבו אותך וישקיעו בך, כמו שמגיע לך".
"לא אבא, הוא האחד שלי. אנחנו נתחתן. הוא רק נסע לסדר הכול לפני שאגיע אליו".
האמנתי בו. האמנתי בנו.
אך בכל יום שעבר התגבר הספק והתגנב פנימה.
"סנדי, את צריכה לקחת בחשבון שאולי הוא לא מתכוון לחזור". המילים של אבא היו רכות, אך הכו כמו אגרוף בבטני.
"מה פתאום!" יריתי, אוזרת את אמונתי בניסיון לדחות את הספק שניקר בי. "כשאתה היית קצין במרינס הצעת לאימא נישואים ומייד חזרת לים לשבועות ארוכים. זה בדיוק אותו דבר. כמו שאתה קיימת את הבטחתך וחזרת, גם דן יקיים את ההבטחה שלו. הוא אוהב אותי, הוא הבטיח. הוא כנראה עסוק בחיפושי דירה עבורנו. הדברים שונים בישראל, שם הם מתקדמים לאט יותר".
אבא נענע בראשו. "הוא השאיר לך כתובת? טלפון?"
הנדתי בראשי.
"יש לי רעיון. בואי נחפש את מספר הטלפון לפי השמות של הוריו?"
שתקתי.
"אין לך את השמות שלהם?" אבא נאנח.
השפלתי מבט לרצפה, כמו מקווה שהיא תפער את פיה ותבלע אותי.
"זה לא נראה לך קצת חשוד?"
טלטלתי את ראשי מצד לצד. "אתם אף פעם לא אהבתם אותו. אתם רק רוצים שאשכח אותו", הטחתי באבא והתרחקתי ממנו בריצה.
סגרתי את הדלת של חדר ילדותי ונעמדתי ליד החלון. אבא טועה. אנחנו נתחתן. אבל מה אם קרה לו משהו? בטלוויזיה הראו תמונות מפיגוע גדול שהיה בישראל. מה אם קרה לו משהו? אולי זו הסיבה שהוא לא מתקשר. הייתי צריכה להתעקש ולנסוע איתו. עשיתי טעות, אבל לא מאוחר לתקן אותה. גם ככה לא יכולתי להמשיך לשבת בבית ולחכות, להמשיך לקוות כשלא זכיתי לתגובה מלבד שתיקה רועמת.
הייתי צריכה להוכיח להוריי שהם טועים, להוכיח לעצמי שלספק שהציף אותי אין מקום.
הייתי חייבת למצוא אותו.
האישה שישבה לידי במטוס הייתה מתנה משמיים. הודות לה הצלחתי להעביר את שעות הטיסה הארוכות בשיחה נעימה.
"את מזכירה לי את הבת שלי", היא חייכה, שחררה את חגורת הבטיחות ושאפה עמוקות. "יש לה שיער חלק ובלונדיני בדיוק כמו שלך, העור שלה חלק וקצת פחות בהיר, אבל העיניים שלכן זהות כמעט, גדולות ומלאות הבעה. והצבע שלהן... מזכיר דבש".
"נשמע שאת מתגעגעת אליה", חייכתי אליה.
"כן. הייתי רחוקה ממנה יותר מדי זמן", היא נראתה מהורהרת. "ושתיכן כאלה יפות".
יפה? אני?
אודם עלה על לחיי.
"היא אפילו מסמיקה כמוך כשמישהו מחמיא לה", היא צחקה, שלחה את ידה וליטפה את ידי.
"סליחה", היא משכה את ידה חזרה במהירות. "אני פשוט מתגעגעת אליה".
"זה בסדר", אמרתי ברוך. ידעתי איך מרגישים כשהגעגועים עזים. הרגשתי בדיוק כמוה.
היא שתקה והביטה בעצב בשמיים הכחולים שנשקפו מבעד לחלון הקטן.
"יש לך תמונה שלה?" שאלתי בחיוך.
היא שבה להסתכל עליי. "בטח, איזו שאלה. תוכלי לעזור לי ולהוריד את התיק שלי מהמדף שנמצא מעלינו?"
"כן". קמתי ממושבי ושלחתי את ידיי אל התא מעלינו. סוף סוף יתרון ל־175 הסנטימטרים שלי.
היא שלפה תמונה מהתיק הפרחוני והושיטה לי אותה בגאווה. הבת שלה הייתה יפהפייה.
"כמה זמן לא התראיתן?" הרמתי את מבטי לעברה.
"חודש. הייתי חייבת לנסוע, בגלל העבודה", לפתע היא פלטה צחוק קטן. "בטח נשמע לך מוזר שאני מתגעגעת כל כך אחרי חודש".
"בכלל לא!" אמרתי במהירות וסיפרתי לה על דן ועל הגעגועים אליו.
"אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה, זה שאהבה אמיתית תמיד מוצאת את הדרך".
גם כשהשיחה גוועה הוסיפו המילים שלה להתנגן בראשי.
אהבה אמיתית תמיד מוצאת הדרך.
היא הייתה כל מה שהייתי צריכה. המילים שלה היו אלו שהייתי זקוקה להן, ואם לא די בכך, כשנחתנו היא עזרה לי לנווט ברחובות הלא מוכרים של תל אביב, עד לכתובת שהשגתי באמצעות המשרד שאיתו עבד דן בארצות הברית.
אהבה אמיתית תמיד מוצאת את הדרך.
הושטתי את ידי אל הפעמון. ליבי הלם בחזי, ולחצתי. הדלת נפתחה לרווחה ועל הסף עמדה אישה יפהפייה בהיריון מתקדם. תלתליה החומים הקיפו את פניה והדגישו את עיניה הירוקות שהביטו בי בתמיהה.
"שלום", מלמלתי מהופנטת.
"שלום?" היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. "אפשר לעזור לך?" ידה הונחה על בטנה.
דן סיפר שהוא גר עם ההורים שלו. הנשימה נתקעה בגרוני. אולי זו אחותו.
"אני... אני מחפשת את דן", גמגמתי בקול חלש.
עיניה סקרו אותי לפני שהסתובבה וקראה מעבר לכתפה. "דן, מותק, יש כאן מישהי שמחפשת אותך".
מותק? אחות לא קוראת לאחיה מותק. המציאות התרסקה סביבי.
לא, זה לא ייתכן.
לא כך זה היה אמור להיות.
לפתע מילאה דמותו את הפתח, והרצפה כמו נטתה תחת רגליי. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי. גבוה, שחום, שיער שחור שמכסה עיני תכלת. הוא היה יפה כמו אל, אבל במבטו הופיע משהו שלא הכרתי. קור. ניתוק.
"שלום, את מחפשת אותי?" מצחו התקמט, כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. כאילו הייתי זרה.
פתחתי את פי לענות, אבל המילים נשארו תקועות בתוכי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?
"דן?"
"כן, זה אני", הוא הטה את ראשו ובחן אותי. על אף העמדת הפנים שלו יכולתי להבחין בחשש המזדחל אל מבטו.
"אתה הבטחת לי. אמרת שאנ−"
דן בלע רוק במהירות וחייך אליי כפי שמחייכים לילד קטן. "אני מצטער, אנחנו מכירים?" החיוך נעלם באחת ופניו נותרו ריקות.
בהיתי בו, מחכה לסימן שזו טעות או בדיחה אכזרית, אבל כלום לא השתנה. היו בינינו רק שתיקה ועיניים קרות של גבר שחשבתי שאני מכירה.
כחכוח נשמע ועיניי נדדו לאישה היפה ששילבה עכשיו את ידיה. חיוך קטן, כמעט עצוב, עלה על שפתיה כשהביטה בי. "כנראה שהייתה כאן אי הבנה", אמרה ברכות, ומבטה התקשח כשהעבירה את מבטה אל בעלה.
אי הבנה. המילים הכאיבו כמו שוט שהוטח בעורי. זאת לא הייתה אי הבנה. הוא הבטיח לי. הוא אמר שנהיה יחד, שהוא יתקשר אליי, שאני האחת שלו. אבל כשהוא עמד שם, בפתח ביתו, עם המבט הזר והאכזרי בעיניו, כשאשתו ההרה לצידו, האמת הכתה בי.
אלה היו שקרים. הונאה. רמאות.
דן הניח יד על כתפה של אשתו, והעלבון העמוק שחשתי התחלף בגל של רחמים. רציתי לומר לה שהוא שקרן. שהוא בוגד. שהוא יהרוס לה את החיים כפי שהרס את חיי. אבל עמוק בבטן נבטה בי תחושה שהיא כבר יודעת.
דן משך את אשתו לאחור וסגר את הדלת בפניי, מותיר אותי מושפלת וחסרת אונים. גופי היה נוקשה ושריריי מכווצים.
אבא צדק. הייתי עיוורת. הוא מעולם לא התכוון לקיים שום הבטחה. הוא ניצל את התמימות שלי. אולי הוא אפילו צחק על האהבה הטהורה שהענקתי לו והשתמש בה להנאה חולפת.
'אני מציעה לך לא לחפש אותו', אמרה המזכירה שנתנה לי את כתובתו, ואני בתמימותי חשבתי שהיא רוצה אותו לעצמה.
כולם ידעו. רק אני הטיפשה.
אספתי את הכוחות המעטים שנותרו בי ויצאתי משם בלי מטרה.
פרק 2
ליבי, 2015
צעדתי הלוך ושוב לאורך שער הבסיס והסתכלתי בפעם המי־יודע־כמה על השעון.
לא. לא ייתכן שהוא לא יבוא. הוא הבטיח.
"את מחכה לחבר הדמיוני שלך?" שאלה בארסיות סג"מ שרי, המפקדת שלי, ושילבה את ידיה.
התרגלתי לשמוע תגובות של פקפוק בכל הנוגע לאור. כבר בתיכון הייתי היחידה שהיה לה חבר חייל. בכל הזדמנות נתקלתי בתגובות של קנאה, שאיתן התמודדתי על ידי שליפת התמונה שתמיד הייתה איתי וחייכתי בהנאה. דבר נוסף שעזר לי להתמודד עם הרמות הגבה הבלתי פוסקות היה המילים שאמר כשסיפרתי לו על המקרים האלה, 'אף אחת לא יכולה להשתוות אלייך, יפה שלי. את האחת והיחידה שלי. כשנתחתן, אני רוצה שהבת שלנו תהיה דומה לך'.
"כדור הארץ לליבי..." לעג קולה של שרי באוזניי. "היא לא רק מדמיינת, היא גם חירשת".
הרמתי מבט. חמש הבנות שעמדו לידה הסתכלו עליי ופרצו בצחוק, כמו לפי פקודה. השפלתי את עיניי. חנפניות מגעילות. שולחות לעברי חיצי לעג רק כדי למצוא חן בעיניה.
לפתע הבנות השתתקו ומבטיהן הופנו לעבר רחבת החניה שמעבר לשער. הסתובבתי, וחיוך רחב נפרש על שפתיי. ממכונית שחנתה לא רחוק יצא הגבר שלי.
רצתי לקראתו וחיבקתי אותו בזרועותיי.
"את חונקת אותי", הוא חייך, הרחיק אותי מעט, הסתכל לתוך עיניי ואסף אותי שוב אל בין זרועותיו.
"התגעגעת אליי?" שאלתי בקול מתפנק, בעודי מתרפקת עליו ונושמת את ניחוח ה'בְּרוּט' שלו.
אור הידק אותי אליו וידיו נעו על גבי. "מתוקה שלי, כל השבוע אני חושב רק עלייך".
"באמת?" הרחקתי מעט את ראשי מחזהו והפניתי את פניי אליו. "דאגתי. אני מחכה לך כאן כבר שעה".
"מיהרתי, תאמיני לי. כמעט עשיתי תאונה בדרך אלייך", הוא הצמיד את פיו אל פי, ואני שכחתי הכול והתמסרתי לרכות שפתיו. "כל החברות שלך מסתכלות עלינו", הוא מלמל אל שפתיי, אך אני הוספתי לנשק אותו. "לא אכפת לך?" אור התנתק ממני ונעץ מבט בקבוצת החיילות שעמדו והתבוננו בנו.
"הן לא חברות שלי. ומצידי, שיסתכלו ויאכלו את הלב", אחזתי בידו והרמתי את סנטרי כשהתקרבתי לשרי שעמדה לידן.
"זה אור, החבר שלי", אמרתי בגאווה.
הבנות הסתכלו עליו בעיניים פעורות ובחיוכים מהוססים.
"אז אתה בכל זאת קיים", שרי לא הסירה את עיניה ממנו. "החברה שלך לא הגזימה", היא התקרבה אל אור ודחפה אותי מעט הצידה.
אלמלא הייתה המפקדת שלי, הייתי מעמידה אותה במקום.
"אתה נראה לי מוכר", שרי הטתה את ראשה כשבחנה את החבר שלי בלי בושה.
"יכול להיות. אני שחקן", אור הסיט את בלוריתו השחורה והסמיכה, הישיר אליה מבט ונעץ בה את עיניו הכחולות הענקיות.
"באיזה סרט שיחקת?" היא סקרה את גופו התמיר ולא הצליחה להסתיר את התפעלותה.
"זוכרת את הפרסומת ל'ראלף לורן'?" אור ניפח את חזהו והביט אל האופק, כפי שעשה בפרסומת ההיא.
"אני לא מאמינה! אתה החתיך המדליק ההוא!" הטון של שרי התחנחן. בחנתי את שערה הבלונדיני ואת גופה המושלם וכיווצתי את אפי.
לא יעזור לך, הוא בחר בי. את יכולה רק לקנא.
העברתי את מבטי בין שאר הבנות, שנעצו בו עיניים רעבות כשאור יישר את גבו והבליט את כתפיו. "כן, הפרסומות זה עניין זמני. בקרוב אני עומד להשתתף בסרט ארוך שמנבאים לו הצלחה אדירה".
"אני לא מאמינה", שרי חייכה אליו, בעוד שאני ניסיתי למשוך בידו של אור ולסמן לו שאני רוצה להתרחק מקהל המעריצות החדש. שבוע שלם חיכיתי לו. רציתי אותו רק לעצמי.
נראה שאור נהנה מהעניין שגילו בו, כי הוא המשיך לשוחח עם שרי והתעלם ממני. העברתי משקל מרגל לרגל במשך דקות ארוכות.
אולי, לכל הפחות, עכשיו היא תהיה נחמדה יותר אליי. נשמתי עמוקות בניסיון להרגיע את פרץ הכעס שחלחל בתוכי ואיים להתפרץ החוצה. נראה שאף אחד מהם לא התכוון לסיים את השיחה.
"זה בטח יתאים לך. אני יכולה לדמיין אותך בדמות כזו חזקה", היא הושיטה יד לגעת בזרועו.
עד כאן.
היא לא תניח לו אם אני לא אזיז אותו.
"בוא", משכתי בידו וחיפשתי בעיניי מקום שבו תהיה לנו קצת פרטיות, עד שאיתרתי עץ בקצה המתחם.
"אנחנו לא יכולים להתרחק מכולם, זה לא מנומס", הוא שמט את ידו מידי ופנה שוב אל קבוצת המעריצות בהנהגתה של המפקדת שלי.
שרי שלחה אליי חיוך מלגלג וסימנה לו להתקרב אליה.
"חיכיתי לביקור הזה שלך כל השבוע", נאבקתי בגוש בגרוני. "באת לבקר אותי או אותן?" החוויתי לעברן בראשי, תפסתי שוב את ידו והתחלתי ללכת לכיוון העץ.
"בסדר, בסדר", אור הסתובב אל חבורת הבנות, חייך אליהן בהתנצלות ונתן לי למשוך אותו אחריי.
"רגע", הוא נעצר. "לא הולכים לחדר שלך?"
"אתה יודע שזה אסור. אנחנו אמורים לקבל את האורחים שלנו רק באזור הזה. הכניסה למגורי הבנות אסורה, גם אם היית חייל בבסיס הזה".
"אבל כולן עכשיו כאן, מי יֵדע שאנחנו שם?" אור נצמד אליי וחיבק אותי.
התרחקתי ממנו. "היא תדע, היא תמיד יודעת הכול". מבטה של שרי בחן אותנו אפילו באותו הרגע. יכולתי להרגיש אותו קודח חורים בגבי. רק זה חסר לי. לתת לה עוד סיבה להיטפל אליי.
"אם ככה, למה שלא נשב עם כולם?" הוא הסתובב אל הבנות, שרובן כבר פנו אל המבקרים שלהן.
"כי אני רוצה אותך רק לעצמי", חייכתי אליו, אף על פי שבפנים רציתי לבכות.
לפתע לא יכולתי לחכות שהביקור הזה ייגמר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
