א
אלישע שמט את המאכלת.
לשון של אש לבנה ננעצה כלפי מטה, קול רעם נשמע, ולאחר מכן ישמעאל לא ידע דבר.
כשפקח שוב את עיניו, היה מוטל על גבו ואבן קשה תחתיו. קולות דיברו, מתווכחים וצועקים. כעבור רגע נכרכו זרועות סביבו ופניו של רבי יהושע הופיעו מעליו, אך כל אלו נדמו לו כעמומים ומרוחקים.
הקולות החלו להתפענח למילים. רבי אליעזר אמר שאי־מי הביא חורבן ואינו תלמידו עוד. קול צעדים, ולאחר מכן קולו הרועם של רבן גמליאל, שקרא לכולם לשוב אל סדר הפסח ולא לזרוע בהלה נוספת בקרב הזקנים. רק את לחישתו של רבי יהושע לא הצליח ישמעאל להבין, אף שדיבר ליד אוזנו. כעבור רגע ניסה רבו להקימו על רגליו. ישמעאל לא התנגד, רק הניח לעצמו להינשא ואז שב ונשמט כשהזרועות הרפו ממנו. רבי יהושע ניסה פעם נוספת ואז פנה בלית ברירה והלך אף הוא, נענה לציוויו של הנשיא.
ישמעאל נותר לבדו, שוכב על גג ביתו החרב של בייתוס תחת שמי הלילה. רוח קרה של ראשית האביב צמררה את עורו. אדרתו נשמטה כשנפל והיא הייתה מוטלת מרחק כמה פסיעות ממנו, מטונפת מאבק. כוחו לא עמד לו לקום וליטול אותה.
הפולמוס שהוכרע כנגדו הוסיף לתשישותו, אך הוא לא היה מקורהּ. לפני הלילה הזה היו לילות רבים שבהם אף השינה, ככל היתר, הפנתה לו את עורפה. לילות רבים שבהם הכאב בידו לא הרפה, ובמקום להוסיף ולשכב במיטתו לצדה של חנה היה יושב בטרקלין, כוס של יין בידו הבריאה, עורך את תוכניותיו ואת דרשותיו לקראת הלילה הזה, הוגה בניצחון על אלישע ובנקמה בו. לילות רבים שנשאו אותו אל הלילה הזה ונשתברו בו.
כל התוכניות הללו נפוצו לרוח הלילה, ועתה לא היו בו מחשבות של ממש. רק רשמים היו, בעת שציפה לעילפון שישוב ויאמץ אותו אל חיקו.
לאובדנה של רוח הקודש כלל לא היה צריך להקדיש מחשבה. הוא חש את האובדן בכאב ידו השרופה, העטויה כפפה דרך קבע. אך יותר מכך היה האובדן בעצם נפשו, כעין מפולת אבנים במקום שבו היה לפנים נתיב רחב. במו ידיו סלל את הנתיב הזה, חצב אותו מקרבו מאז היה בן שש שנים, ועתה — לא כלום.
כמעט מחצית השנה חלפה מאז פצע אותו אלישע, וישמעאל לא היה מסוגל לשאת זאת אלמלא המחשבה על ניצחונו. כששניהם נטולי רוח הקודש, ידע, יגבר על אלישע בנקל. בתואר כוהן גדול ממילא לא יוכל עוד לזכות, ואילו אלישע אינו ראוי לו. אך להיות נבחרו של רבי אליעזר, גדול התלמידים, נשיא בבוא היום — זה, כך האמין, היה אפשרי עדיין.
עכשיו הפסיד. למרות מאמציו, הצליח אלישע לשמור על רוח הקודש וגבר עליו פעם נוספת. הלילה דרש ישמעאל כפי שלא דרש מימיו, ועדיין ניגף. כשהבין זאת, קיבל ברצון את המוות. מות קדושים. שה לעולה. ישרת כך את מטרתו של רבי אליעזר, תהא אשר תהא. אך עתה גם הקורבן ניטל ממנו, ולישמעאל לא נותר דבר.
הוא ישן והקיץ חליפות. אבן וצרורות אבן שרטו את בשרו אך הוא לא זע ממקומו. פעם אחת הקיץ למגע גשם על פניו. הוא ידע מה פירוש הדבר, פלא נוסף ברשימת פלאיו של אלישע. ישמעאל קילל בלבו: עדיף שייחרב העולם מאשר שזה יהיה מצילו.
רבי יהושע חזר ורבי טרפון לצדו. הרב גדול המידות אחז בכתפיו של ישמעאל בעדינות מפתיעה, הקים אותו בנקל ונשא אותו מטה. רבי יהושע אסף את אדרתו של ישמעאל ואחז ברגליו שהיטלטלו אנה ואנה, אך תרומתו הייתה בטלה בשישים.
השעה הייתה אחרי חצות הלילה, ועם זאת הרחובות מלאו אנשים שיצאו לצפות בגשם היורד על הארץ ובשברה של השנה השחונה. פטפוטי ילדים נרגשים נשמעו מבעד לדלתות פתוחות. משטמה עלתה בישמעאל למראם, כאילו יצאה העיר כולה להריע לתבוסתו.
שערי הישיבה נפתחו לקראתם, והתלמידים המועטים שלא יצאו לביתם לעת הפסח נתקבצו סביבם בסקרנות, ונפוצו רק לקול גערותיו של רבי טרפון. לבסוף הכניסו אותו לחדר וישמעאל נשמט על המיטה. עם כל התשישות שחש, עדיין נדרשו לו שעות ארוכות עד שהואילה השינה לקבל אותו אל קרבה.
***
הוא הקיץ לאור חמה חזק שהסתנן מבעד לחלון. גבו דאב מן השכיבה הממושכת על אבני הגג, ראשו כאב מן היין של אמש וגרונו היה ניחר כאילו לא טעם דבר זה שנה תמימה. ישמעאל לא קרא בקול ולא ניסה לקום מיצועו. הוא מצא שיש דבר־מה נוח בהיסח הדעת של מכאובי הגוף.
כבכל פעם שהקיץ, התוודע מחדש ליד הפצועה שנתלתה עליו כמשקולת. היא זזה כמקודם, ואף גמישות האצבעות בקושי נפגמה, אך הוא לא חש את מה שאחז בו או את מגע הכפפה כנגד עורו. לעתים שבה הבערה ואחזה בידו, כאילו היא עולה באש מחדש בעצם הרגע הזה, ופעמים אחרות לא חש אותה כלל, כאילו הייתה ידו של אדם אחר שהוצמדה לו בטעות; הוא לא ידע מה קשה ממה. את מראהָ של היד לא יכול היה ישמעאל לשאת, וזה זמן לימד את עצמו להחליף את הכפפה כשעיניו עצומות.
רבי יהושע נכנס לחדרו כעבור זמן, השקה אותו מים מספל חרס ואמר לו מילים רכות של דאגה וניחומים. ישמעאל לא השיב דבר. רבי יהושע הניח יד על מצחו של ישמעאל ואצבעותיה היו קרות כנגד עורו. רבו יצא מן החדר ושב עם רטייה קרה שהניח על ראשו של ישמעאל ועם משרת עשבים מרה שבה השקה אותו.
ישמעאל הביט על החדר שבו שוּכּן: קיטון צר, לא יותר ממיטה, חלון ונר למאור. היה זה אותו החדר עצמו שבו לן בימיו כתלמיד בישיבת לוד. כמה הוקיר אותו אז: חדר משלו, נבדל מיתר התלמידים, מקום בעולם שקנה לו בזכות ולא בחסד.
יותר ממחצית היום נותר רבי יהושע לצד מיטתו, אך ישמעאל לא ידע מה יאמר לו. במקום זאת הביט על החדר, משגיח לראשונה בעליבותו. מעבר לכל מילות הנחמה שיכול היה רבי יהושע להציע, היה צער שנשתק ביניהם. ישמעאל ידע את כישלונו, וידע שרבי יהושע עדין ורחום מכדי לומר על כך דבר. אך כל דיבור אחר יהיה שקר, וישמעאל העדיף את השתיקה.
במשך שבוע ריתק אותו חומו אל המיטה, מעורר בו חלומות משונים שלא היה בהם ולו שמץ נבואה. לפחות כשהיה תשוש מן המחלה, השינה באה בנקל. רק לאחר שביעי של פסח הצליח לראשונה לקום בכוחות עצמו, דוחה את ידו המושטת של רבי יהושע. בהמשך אותו היום אכל לראשונה יותר מאשר מרק, ועד שעות הערב חש שהוא מסוגל להתהלך בחצר, אילו רצה בכך.
מחוץ לחדרו שמע את רבי יהושע משוחח עם רבי טרפון ושב ומודה לו על האירוח ועל העזרה שהושיט כשנזקקו לה. כשנכנס לחדר עם צרורו, ידע ישמעאל מה הוא עתיד לומר. "מחר נצא לפקיעין," הכריז בחיוך שהיסוס ניכר בו.
ישמעאל לא השיב לו באותו הלילה, ואף לא למחרת כשבא רבי יהושע לשדל אותו ולדבר על לבו. הוא לא אזר כוח לקום ואף לא ראה טעם בכך. מה מצפה לו בפקיעין או ביבנה? תלמוד ותפילות ופולמוסים, ומעל הכול לצפות באחר זוכה במה שנועד לו. גם רבו ימצא לו ודאי תלמידים חדשים, טובים מישמעאל, חופשיים יותר. תלמידים שיוכלו לשוחח עם רבי יהושע, לצחוק למהתלותיו ולשמח את לבו מבלי לחוש בכל משקל החוב על כתפיהם.
ארוחות הובאו לחדרו, ומלבד לבית הכיסא, יצא ישמעאל רק כדי להתפלל בעשרה. כעבור יומיים הופיע רבי טרפון בחדרו לפני שיעור הבוקר. "התבוא ללמוד עמנו?" שאל בשקט.
"לשם מה?" השיב ישמעאל.
הוא ציפה לגערה או לגידוף, אולי אף קיווה להם, אך רבי טרפון רק הוסיף להביט בו. "מפני שזה מה שנותר לנו," אמר כעבור רגע ארוך. "לשוב על מילותיו שנאמרו לאחרים."
רבי טרפון איבד את רוח הקודש לאחר החורבן, נזכר ישמעאל. הוא נותר לצד רבי אליעזר, למצוא את יורשו ולהכשירו. כנגדו לא היה לישמעאל פתחון פה. הוא קם ממיטתו בשתיקה ופסע בעקבות הרב הגבוה.
הוא ישב בשורה הראשונה, שותק ומאזין להלכות שהכיר היטב. כעבור כמחצית השעה השיב לראשונה לקושיה שהציג רבי טרפון, ולאחר מכן לשאלה נוספת, ולשתיים אחרות. תשובותיו היו סבוכות ומחודדות, מרובות תנאים וסייגים, מבריקות. בשעת לימוד החבורות למד עם רבי טרפון ולא נפל ממנו.
אך לאחר מכן, בשיעור הערב, לא רבי טרפון היה המורה אלא רבי אליעזר. הוא התייצב בפני התלמידים, ונדמה שלא השגיח בישמעאל כלל. הוא החל ללמד דיני זבחים, וקולו הצרוד היה חדור בלהט. הוא לא שאל ולא שיתף את התלמידים בדבריו, ועם זאת הם ישבו מרותקים. בשעת לימוד החבורות נכנס אלישע לאולם, וישמעאל ראה חיוך של ממש מפציע על פניו של רבי אליעזר.
אלישע השגיח בישמעאל מיד עם כניסתו. הוא הביט בו ארוכות מבלי לומר דבר, אך בעיניו הייתה חמלה. זעם מילא את ישמעאל, אך כעבור רגע נסוג מפני תיעוב עמוק ממנו. הוא האשם בתבוסתו, ידע, לא אלישע.
רבי אליעזר נטל את אלישע כעבור זמן והם הלכו יחד, ודאי לשיעור במעשה בראשית או למעלה מזה. רבי טרפון שב לשנות הלכות במרץ, אך לבו של ישמעאל לא היה נתון עוד ללימוד, ולשיעורים נוספים לא הלך.
את הזמן שלא הוקדש לתפילות הוא בילה בחדרו, מנסה שלא לחשוב, מתגעגע למחלה ולערפול שבא עמה.
יום אחד, כשבועיים לאחר החלמתו, בא תלמיד לחדרו. קול מימים עברו הזכיר לישמעאל ששמו דוסא. הוא לא היה מידידיו או מתומכיו, אך מבט קצר אמר לו את כל מה שנדרש לדעת. כבן חמש־עשרה, הליכה מהססת, מבט נע ונד. ותיק, כנראה, או מקווה להיות כזה. "רב ישמעאל," אמר. בבלי, על פי מבטאו. נטול ידידים, כנראה, בגלל מוצאו ועל פי שפיפות צעדיו. יכיר תודה למי שיעניק לו כבוד או תחושת מטרה. בימים עברו אולי היה ישמעאל מצרף אותו אל חוג נאמניו, אלו שכינה משמרת כהונה. הוא יכול היה לטעום על שפתיו את המילים: "האם תרצה שאהיה ידידך?"
אך כל זה חלף ועבר, כמובן. ישמעאל לא השיב לו דבר. "אישה מחכה לך בשער," הוסיף הנער, עיניו נעוצות בנקודה כלשהי מעל לראשו של ישמעאל.
"הכנס אותה," הורה ישמעאל. הנער הביט בו מזועזע, וישמעאל החזיק את מבטו. כמובן, אמר בלבו. גדרי הצניעות, ואף דיני הטהרה, מנעו ממנה להיכנס. בשמץ של הפתעה נוכח שכל אלו איבדו את חשיבותם בעיניו. כעבור רגע קם ופסע בעקבות דוסא אל בית השער, מותיר את אדרתו מאחור. הייתה זו הפעם הראשונה מאז ליל פסח שבה יצא מישיבת לוד.
חנה בת רבן גמליאל, שהמתינה בפתח, לא ירשה את גובה קומתו של אביה. היא הייתה בשנתה השמונה־עשרה, עגלגלה, שחורת שיער ופניה נועדו לצחוק. תחת זרועה נשאה סל. למראהָ חש ישמעאל את הדבר הקרוב ביותר לנחת שידע זה חודש ימים. הוא השתוקק לכרוך סביבה את זרועותיו ולמצוא בה מקלט, אך ידע שעיניים צופות בו מבית השער.
"בעלי," אמרה חנה, רשמית שלא כהרגלה. "לבי אמר שאתה זקוק לי ובאתי."
ישמעאל השיב לה בניד ראש של תודה. "אתה כשיר ללכת?" שאלה.
"סבורני שכן," אמר. קולו בקע חלוש וניחר, והוא הבין שלא דיבר זה ימים רבים.
"בוא, אם כן," אמרה. היא ביקשה בתחילה ליטול את ידו השמאלית, אך ישמעאל השתמט מאחיזתה. היא לא התעכבה על כך, אלא נטלה את ידו הבריאה בזו שלה; הם פסעו מן הישיבה שלובי ידיים.
ישמעאל הצעיר התגאה בכך שהכיר את שביליה של לוד ואת דרכיה כאת כף ידו. פעם או פעמיים, כנער צמא להכרה, פסע בהם כשעיניו עצומות, לעיניהם המשתאות של תלמידים ותיקים ממנו. עתה, נתמך קלות בזרועה של חנה וחש את חומה כנגדו, פסע ישמעאל באטיות אך העיף מבטים על כל סביבותיו. הגשם פסק אמנם, אך עקבותיו נותרו: בבוץ שברחובות, בבורות המים שנמלאו לפתע, אך יותר מכול ברוגע ששב וירד על העיר.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
