פרולוג


כשהייתי ילדה פחדתי ללכת לאיבוד. ברמה הבסיסית, כמו שכל ילד חווה את הפחד הזה, אני חושבת. אימא תמיד אמרה 'תחזיקי לי את היד חזק, אל תעזבי בשום אופן, שמעת? שלא תתרחקי ממני, תישארי לצידי'.


כן, אימא, ברור, לא אעזוב לך את היד, אשאר תמיד לצידך.


אבל מה קורה כאשר היד שלך מחליקה מתוך ידה של אימא והיא נעלמת לך? ומה קורה כאשר היא ממש לידך, מחזיקה בידך, ואת בכל זאת מרגישה שהיא לעולם לא תמצא אותך שוב?


בפעם הראשונה שהלכתי לאיבוד, הייתי בת שש והלכתי לשוק הכרמל עם אימא ועם אחי. אחי, שהיה אז בן ארבע, לא הפסיק לבכות שחם לו ושכואבות לו כבר הרגליים, והיא שחררה את ידי לדקה כדי להרים אותו בזרועותיה. חתול יילל ליד אחד הדוכנים ומשך את תשומת ליבי. מישהו נתקל בי כשניסיתי להגיע אליו ונהדפתי לאחור, אז ניסיתי להתרחק מההמון. עוד מישהו נתקל בי וניסיתי להתחבא מתחת לאיזה דוכן, וככה, בלי לשים לב, כבר לא ראיתי את אימא ואת אחי בין כל העוברים והשבים.


אני זוכרת דקות ארוכות של חרדה, של צעקות, את התגייסות הרוכלים למאמצי החיפוש אחריי. אני זוכרת את החיבוק הענקי שקיבלתי מאימי כשהיא סוף־סוף מצאה אותי, ואת הצעקות שבאו מייד אחרי החיבוק הזה.


כשהתבגרתי, דווקא רציתי ללכת לאיבוד. להיעלם למקום שבו אף אחד לא ימצא אותי. רציתי לכבות את הסלולרי ולזרוק אותו לים, חלמתי להגיע למקום זר ולהסתדר בו בלי תוכנת ניווט, ייחלתי לכך שאוכל להיעלם מעל המפה, ולו לכמה ימים. זה אפילו נכנס לרשימת 'הדברים שחייבים לעשות לפני שמתים' שלי, אחרי שקראתי על זה באיזה מגזין, מייד אחרי 'לראות את הפירמידות' ו'לצלול עם כרישים'.


בפעם השנייה שהלכתי לאיבוד, כבר עשיתי את זה מתוך כוונה מלאה. עטיתי על עצמי זהות אחרת בעת שגלשתי לי לתוך עולם אחר, עולם שלחלוטין לא היה שלי. זה היה נפלא כל־כך, שעשיתי את זה שוב ושוב. זה ממכר.


בפעם האחרונה שהלכתי לאיבוד, כמעט־כמעט לא חזרתי. תמיד ידעתי כמה מפחיד לאבד את הדרך, אבל לא ידעתי עד כמה.


האדם מאבד את דרכו כשהמצפן שלו מאבד את הכיוון, אבל מה קורה כשהוא מגלה, כמוני, שמה שהיה 'הצפון' עד כה הוא לא הצפון כלל? מה קורה כשהוא מגלה, כמוני, שיש הרבה יותר מדרך אחת שבה אדם יכול לאבד את דרכו בחיים?


במקרה כזה, כל מערכת האמונות והנאמנויות שלך משתנה.


זה מסוכן.


פרולוג 2


פני המים שקטים באופן מפתיע, חלקים כמו מראה, רק שהמראה הזאת שחורה ואטומה כעת, אינה משקפת דבר מלבד נצנוציהם הקלושים של הכוכבים, כשהם נגלים מדי פעם מבין העננים הכבדים.


היאכטה מתנודדת על פני המים בתנועות עדינות, כמעט בלתי מובחנות, מנועיה כבויים ואורותיה לא קיימים. קול פכפוך עדין נשמע כאשר המים פוגעים בדפנות הצבועות לבן. זה הרחש היחיד שאני שומע, ואני מדמיין שאני האדם היחיד שנותר חי בכל העולם. היא מעניקה לי רוגע מסוים, המחשבה הזאת. כאילו הסערה שפקדה אותי חלפה ולעולם לא תשוב, וסביבי רק כלום ואין־סוף, רחוק ככל שהעין רואה.


זו תחילת החודש ואין ירח. העננים מתפזרים לרגע כמו במטה קסם, כאילו גם הם חשים במשא הכבד העומד להיות מוסר מעליי, והכוכבים מטילים עתה את זוהרם המכשף על פני המים, אור מרצד וכסוף כמו פתיתים של קסם, של הבטחה לא ממומשת השוכנת עמוק מאוד מתחת למראה השלֵו באופן מתעתע.


לא תמיד זה ככה? והים לא שונה. מלמעלה הכול שקט ואילו שם, מתחת לפני השטח, שוכנות מפלצות המעמקים. הן שוחות מתחתיי אפילו ברגעים אלה, מחכות לרגע הנכון לתקוף.


אני גונב עוד כמה רגעים, יורד אל בטן היאכטה, מוציא מהמקרר הקטן בקבוק בירה ושב ועולה אל הסיפון. בחסות האפלה אני מתיישב בירכתיים על המושבים המרופדים, מניח את ראשי לאחור על כרית ותולה את עיניי בשמיים המנצנצים. כל־כך הרבה סודות הם אוגרים בחובם, הכוכבים האלה. כל הדברים שהם ראו, כל הדברים ששוכנים מתחת לשמיים ומתחת לפני הים... עוד סוד אחד יתווסף אל מכלול הסודות, והמים יעטפו ויכילו אותו, בדיוק כפי שהשקט הזה סביבי עוטף אותי — כמו שמיכה חמה.


לא הייתה ברירה. הייתי חייב להשלים את המשימה.


אף אחד לעולם לא ידע מה עשיתי. רק אני, הכוכבים שמעל ומפלצות המעמקים.


העננים שבים ומתאספים ונצנוץ הכוכבים נעלם, נעטף בחשיכה אין־סופית. זו השעה האפלה ביותר של הלילה, שבה נראה שהכול נדם, כאילו הבריאה כולה מגיעה אל סופה. אימא שלי נהגה לקרוא לשעה הזאת של הלילה 'שעת המכשפות', השעה שבה התפר בין ממלכת היום לבין ממלכת הלילה דק כמו נייר, ויצורי הלילה עלולים בקלות לחמוק ולהסתנן אל ממלכת היום.


כשהייתי ילד והיא סיפרה לי את הסיפורים האלה, פחדתי. משכתי את השמיכה עד הסנטר וכל מה שיכולתי לדמיין היו צללים אפלים שרוקדים על המיטה שלי, מוכנים לגרור אותי אל השאול.


עתה אני אחד היצורים האלה של הלילה, איעלם אל השכחה רגע לפני שהשחר יעלה ויפיח ביקום הזה נשמת חיים מחודשת.


אני קם ממקומי, משליך את בקבוק הבירה הריק לים וניגש אל התיק השחור ועצום הממדים שהשארתי על הסיפון, מאחורי מושב הנהג. אני גורר אותו בקושי רב לאורך הסיפון אל הירכתיים ומשאיר אותו שם.


אני מזדקף, מניח את ידיי על מותניי ומתנשף, ואז מרים את עיניי אל הקטיפה השחורה שמעליי. גם נצנוצי הכוכבים נעלמים מאחורי העננים ונראה כאילו העולם פסק מלנשום. הגיע הרגע.


זו שעת המכשפות שלי.


אני תופס בתיק הכבד ומאמץ את כל כוחותיי כדי להרים אותו אל מעבר לדופן. היאכטה מזדעזעת כשהמטען הכבד מוסר מעליה, נוחת במים בקול, ומתנדנדת על גלי ההדף. אני אוחז במעקה הכרום הקר ומביט בבד השחור מתכסה במים, הולך ושוקע, הולך ונעלם כמעט כולו.


צביטת חרטה מעוותת את קרביי. זה מפתיע אותי. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתחרט, ובוודאי לא אתגעגע אל מה שנותר מאחור.


אבל מה איתה? האם היא תתגעגע אליו בכלל? תרגיש בחסרונו?


אני לא יודע, וזה לא הזמן לחשוב מחשבות כאלה בכלל. מה שנעשה, נעשה.


בועת אוויר נכלאה בתיק האטום למים, והבד בולט מעל פני הים השחורים כמו גבנון של לווייתן. אני מתכופף אל דופן היאכטה, מוציא את המוט המוארך שבקצהו יש אנקול ומושיט אותו לעבר התיק. אני מצליח לתפוס את התיק ולמשוך אותו מעט לעברי, אבל לפתע משהו מכה במים בקול פכפוך ומתיז לעברי רסס של מים קרים, ואני נבהל ושומט את המקל מאחיזתי. לעזאזל! איזשהו דג סקרן רצה לבדוק אם מה שהשלכתי זה עתה אל המים ראוי לאכילה.


מוט העץ צף על פני המים הרחק ממני, האנקול הכסוף נוצץ באור הירח. אני לא יכול להגיע אליו. אני מביט סביבי, מחפש אחר משהו. מבטי נופל על השלט המוארך הקבוע בלוח המחוונים המפואר שמאחורי ההגה ומעל מדי העומק, המרחק והמכ"ם. אני ניגש אליו, מלטף באצבעותיי את המשפט החרוט בו ואז מניד בראשי ומגחך.


כמה נאיבי גייב היה פעם.


אני כבר מזמן לא. החיים מקשיחים אותך, מלמדים אותך אחרת. אין לך ברירה אלא להתאים את עצמך אל המצב.


אני תופס בקצה הקרש ומושך בו פעם, פעמיים, אך הוא אינו זז. אני מניח את רגלי על לוח המחוונים, כורך את אצבעותיי סביב קצה הקרש ומושך חזק, מפעיל כוח. העץ משמיע קולות שבירה. הקרש ניתק ממקומו ומשתחרר, מותיר בלוח המחוונים המבריק ארבעה חורים בעץ, במקומות שבהם השלט היה מוברג למקומו.


אני חוזר אל שיפולי הספינה. התיק כבר נסחף למרחק של שני מטרים מהיאכטה. אני מתכופף מעבר לדופן עד שאני כמעט נופל, מותח את ידי עד לקצה גבול היכולת, אך מצליח בסופו של דבר להשחיל את הקרש באחת הידיות של התיק ולמשוך אותו אליי.


ברגע שהתיק צמוד לדופן היאכטה, אני מניח לקרש ליפול אל המים, תופס בתיק ומצליח לפתוח את הרוכסן מעט, אפילו שהוא נעול במנעול כבד, ולשחרר את האוויר הכלוא. אני סוגר את הרוכסן והודף את התיק הרחק ממני, בחזרה אל המים, ואז תופס שוב בקרש ומשתמש בו כדי להטביע את מה שעוד מבצבץ מהם.


הקרש מחליק מידי לתוך המים. אני רוכן שוב מעבר לדופן ושולח את אצבעותיי כדי לתפוס בו, אך הוא רחוק מדי, והתנודות שיוצרת היאכטה על פני הים רק מרחיקות אותו ממני. אני מוותר באנחה ומביט בו צף בחשיכה ונעלם מעיניי בעוד התיק נבלע בשלמותו מתחת למעטה השחור והמים שבים ונעשים שקטים ורגועים.


אני מרים את מלכודת הלובסטרים שהכנתי, מכניס לתוכה שתי משקולות וזורק אותה אל המים. השרשרת המגולגלת על הסיפון מתחילה להיגרר אל תוך המים ככל שהמלכודת הולכת ושוקעת, עד שהמצוף הקטן והכתום הקשור לקצה שלה נגרר על הסיפון ונתקע במעקה. אני מרים וזורק אותו אל המים.


המצוף נראה כמו מצבה קטנה ומשונה שכזאת, מן גלעד מוזר על פני הגלים הקטנים. זה מה שנשאר; מצוף דייגים, מאלה שזורקים לים כדי לסמן את מיקומן של מלכודות לובסטרים, כמו המלכודת הזאת בדיוק. גם אם מישהו בכלל ישייט באזור הזה וימצא אותה, הוא לא יחשוד במשהו אחר.


מצטער, חבר. זה היה מחויב המציאות.


אור מנצנץ במרחק. פעם, פעמיים. שלוש פעמים.


הגיע הזמן.


אני מביט בשעוני בחטף. הספרות הזרחניות בולטות. אני ממהר אל גשר היאכטה ומסובב את המפתח בחריץ ההתנעה. המנועים מתעוררים בשאגה שקורעת את דממת המוות ואורות הניווט נדלקים. אני מעביר קדימה את ידית הגז והיאכטה מתחילה בתנועתה, חרטומה חותך את הגלים השחורים.


1


חמש שנים לאחר מכן


המעלית נפתחת אל מסדרון ארוך ומנוכר. מישהי בחליפה חולפת על פניי בלי להכיר בנוכחותי בכלל, נכנסת למעלית והדלת נסגרת אחריה. אני פוסעת במורד המסדרון הקר בדרך המוכרת לי יותר מדי, קול נקישות עקביי מהדהד מהקירות.


לא חשבתי שאחזור לפה שוב. לא תכננתי לעשות את זה, בכל אופן. לא הייתי מוצאת את עצמי פה אם הוא לא היה מכריח אותי.


תאורת הניאון הקבועה בתקרת הבטון החשופה אינה מספיקה. נראה כאילו האור נבלע בקירות הדוממים והאפורים, ברצפת הבהט השחורה. באופן מוזר ומצמרר אפילו, על אף התחושה המנוכרת והקודרת שמשרה המקום הזה, אני מרגישה כמעט בבית. זה אמור לשמח אותי, אבל זה לא. זה מעניק לי הרגשה מחליאה.


המסדרון הצר נפתח ללובי רחב ידיים ושומם. אני חולפת על פני דלפק הקבלה. הגבר שיושב מאחוריו מרים את עיניו לרגע חטוף ומביט בי לפני שהוא משפיל את עיניו בחזרה אל המסכים שחבויים מאחורי גב הדלפק הגבוה. ראיתי ניצוץ של הכרה בעיניו כשהוא ראה אותי, אך הוא לא אומר מילה. גם אני לא.


"אל תלכי לשם כשהוא יקרא לך לבוא," איתן אמר לי בפעם האחרונה שנפגשנו.


"הוא לא יקרא לי לבוא. זה נגמר."


"את חיה בסרט אם את חושבת שהוא ייתן לך ללכת ככה."


"לא ראיתי אותו מאז," אמרתי ונאנחתי.


"הוא ייצור קשר. זה רק עניין של זמן. הוא לא יעזוב אותך בשקט."


מעצבן אותי להודות בזה, אבל גם בזה איתן צדק. הוא צדק בכל מה שהוא אמר לי עליו.


ובכל זאת אני פה עכשיו, למרות כל האזהרות שלו. אולי כי אני מרגישה שאין לי ברירה, שעמית ימשיך לרדוף אחריי אם לא אקטע את זה, אחת ולתמיד. אולי כי אני צריכה להבהיר לו את זה פנים אל פנים.


אולי כי אני צריכה את סגירת המעגל הזאת גם בשביל עצמי.


קשת של נורות אדומות הקבועות בתקרה נדלקת מעליי כשאני חולפת על פניו. השומר מרים את ראשו ונעמד, עיניו מכווצות באיום. אני מנידה בראשי וחוזרת לאחור. טעות של טירונית.


אני פותחת את אבזם החגורה, שולפת אותה ממכנסיי ומניחה על הדלפק בקופסת הפלסטיק, ואז עוברת שוב בגלאי המתכות. קשת הנורות נדלקת שוב ונשמע זמזום עצבני. המאבטח פוסע צעד מאיים לעברי ומניח את ידו על המותניים שלו, מעל נרתיק האקדח התלוי על החגורה.


אני מרימה את ידיי בכניעה, עוברת בחזרה לכיוון דלפק הקבלה. "בחיי ששכחתי שהיא שם." אני מרימה את מגפי הימני, שולפת מהסוליה את הסכין הקטנה שנמצאת שם באורח קבע ומניחה גם אותה בקופסת הפלסטיק. לא נגעתי בסכין הזאת יותר משנה. אם לומר את האמת, לא נעלתי את המגפיים האלה אפילו פעם אחת בתשעת החודשים האחרונים, ועכשיו אני תוהה למה בחרתי לנעול אותם היום. אולי בתת־המודע זכרתי שהסכין שם וזה העניק לי סוג של ביטחון.


אני פוסעת שוב לעבר המאבטח. הפעם הנורות האדומות שבתקרה לא נדלקות.


המאבטח נותן לי כרטיס מנוילן שעליו מופיע מספר, אותו מספר שכתוב על קופסת הפלסטיק. אני דוחפת את הכרטיס לכיס מכנסיי וממשיכה ללכת לעבר דלתות הזכוכית הכפולות.


לוח הבקרה הירקרק הקבוע בקיר שליד הדלת נותר דומם בשעה שאני עומדת מול הדלת וממתינה שהיא תיפתח. זה לא קורה. אני מעיפה מבט לאחור, לעבר הגבר שבעמדת הקבלה. הוא מביט בי ומסיט את עיניו קלות לעבר לוח הבקרה. אני מבינה את הרמז. אולי הייתי צריכה לעשות את זה כבר קודם, אבל לא הייתי בטוחה שאני עדיין נמצאת ברשימת מורשי הכניסה. קיוויתי שלא.


יש רק דרך אחת לברר.


אני מניחה את כף ידי הימנית על גבי המשטח. קרן לייזר ירוקה וזוהרת נעה על גבי משטח הזכוכית מלמעלה למטה. נשמע צפצוף קצר והדלתות נפתחות. אני נאנחת ומנידה בראשי לעצמי.


לעזאזל, אני עדיין ברשימות. אני לא יודעת מה לחשוב על זה. אני נושמת עמוק, מיישרת את כתפיי ונכנסת.


רחבת הכניסה עגולה ועצומת ממדים, תקרתה כיפת בטון מעוגלת המבהיקה בלובנה ורצפות הפורצלן הלבנות והמבהיקות משקפות את נעלי עשרות האנשים הפוסעים עליהן, חוצים את דרכי בצעדים מהירים, עסוקים בענייניהם. התאורה בוהקת כל־כך, עד שאני כמעט מסתנוורת לאחר הצעידה במסדרונות החשוכים. אלפי נורות הניאון שבטח אחראיות לאור הלבן הזה נסתרות מהעין, אך עוצמת האור שלהן חזקה מספיק כדי להעניק למקום תחושה סטרילית, מנותקת. כאילו נכנסתי הרגע לבית חולים. הרחבה העגולה מוקפת ביציאות לכמה וכמה מסדרונות, כמו תמנון ענקי השולח את זרועותיו לכל עבר.


אני לא אובדת בדרך. לצערי, אני יודעת היטב לאן פניי מועדות.


פנים מוכרות חולפות על פניי מדי פעם במסדרון, ניצוץ של הכרה בעיניים או ניד ראש קצר זה כל מה שאני מקבלת וגם נותנת בתמורה, אין פה מקום ליותר.


אני מגיעה אל דלת הזכוכית הרחבה התוחמת את הלשכה שלו, והפעם לא מהססת. אני מניחה את ידי על משטח הזכוכית וממתינה לצפצוף. מעטים האנשים המורשים להיכנס ללשכה הזאת בסריקת כף היד. למעשה, זה המשרד היחיד בכל המקום הזה שאליו את אף פעם לא רוצה להגיע. אם קוראים לך לפה, זה אף פעם לא מסיבה טובה.


הפקידה לא מחייכת אליי כשאני נכנסת. לא ציפיתי שהיא תחייך. אני גם לא מכירה אותה. היא צעירה, כנראה חדשה. היא מביטה במסך המחשב שלה, כנראה כדי לראות את פרטיי האישיים המופיעים עליו, מציצה בשעונה ואז מחווה בסנטרה לעבר דלתות העץ הכפולות המובילות אל חדר הישיבות. הן נפתחות לקראתי ברגע שאני מתקרבת, ונסגרות מעצמן מאחורי גבי לאחר שאני נכנסת.


חדר הישיבות העצום מכיל שולחן עץ מסיבי ושלושים כיסאות, אך הוא ריק, למעט כיסא אחד, המאוכלס על ידי הגבר שקיוויתי שלא אראה יותר אף פעם. הוא לא יושב בראש השולחן, אלא באחד הכיסאות הצדדיים.


אני מתקרבת אליו ומתיישבת במרחק של כמה כיסאות ממנו, משלבת את זרועותיי על החזה וממתינה. הוא הכריח אותי לבוא, אז נראה לי שהוא צריך להיות זה שמתחיל את השיחה. אני מרימה גבות ונשענת לאחור בכיסא, מביטה בו במבט שאני מקווה שאומר, 'נו?'.


עיניו החומות סורקות אותי בעניין, בוחנות את תווי פניי. אני מביטה בו בפנים קפואות, נועצת את עיניי בעיניו. השתיקה מעיקה, אבל לא אכפת לי. אני יכולה לעשות את זה כל היום. אני טובה במשחקים האלה, לא פחות ממנו. למדתי מהטוב ביותר.


הוא רוכן קדימה ולוחץ על כפתור מסוים מתחת לשולחן. אני שומעת מאחוריי את קול נקישת המנעול כאשר הדלת ננעלת. לחיצה נוספת ונשמע קול צפצוף אלקטרוני חלוש. אני יודעת מה זה אומר. החדר זה עתה נאטם לקול. כל קולות הרקע מהמסדרונות שמחוץ לחדר הישיבות נעלמים באחת, כאילו היינו לבדנו בעולם. מסקרן אותי לדעת למה הוא מרגיש שאנחנו צריכים כזאת פרטיות פה, אבל אני לא אומרת דבר.


"דניאל," הוא אומר לבסוף, קולו העמוק נבלע בקירות המרופדים, עיניו עדיין מתרוצצות על פניי. "טוב לראות אותך."


אני מחליקה את עיניי בהפגנתיות על פני פניו המגולחות למשעי, על שפתיו המלאות. מבטי גולש על עמוד צווארו החזק ואל החולצה המכופתרת שהוא לובש. הוא נראה טוב, כמו תמיד. שונה לחלוטין מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, כשחמקתי מחדרו באותו הבוקר של התאונה. זה לא גורם לי לכעוס עליו פחות, אפילו לא לרגע. זה רק גורם לי לשנוא אותו יותר. "ההרגשה לא הדדית."


חיוך כמעט בלתי נראה עולה על שפתיו, עיניו החומות נוצצות ומתקמטות מעט בקצותיהן. הוא מטה את ראשו ובוחן אותי. אני מביטה בו בכוונה במבט שמשדר חוסר סבלנות. "מה אתה רוצה, עמית?"


"מה את חושבת שאני רוצה?" אני נענית בשאלה.


"אין לי מושג ואני גם לא מנסה להתחיל לנחש. אמרת שחשוב שאגיע לפגישה, האיום שלך היה ברור. הסכמתי לבוא כדי לשמוע מה יש לך לומר, ואני לא מתכוונת לשחק איתך במשחק הניחושים."


חיוך קלוש עולה על שפתיו ונעלם אחרי שנייה. "הנה היא, מתחבאת לה שם בתוכך, הדניאל שלי."


דניאל מעולם לא הייתה שלך. המשפט הזה מרחף לי על השפתיים, אבל לא עוזב אותן. זה יהיה שקר, אם אומר לו את זה. נכון יותר לומר שדניאל של פעם הייתה שלו, ועוד איך. דניאל של היום? דניאל של היום התפכחה, תודה לאל. "מה אתה רוצה, עמית?" אני חוזרת על השאלה בחוסר סבלנות, משלבת את זרועותיי על חזי.


"הגיע הזמן שתחזרי," הוא אומר, בוחן כל תנועה שלי.


אני כמעט מגחכת. "אם בשביל זה קראת לי לפה, אז חבל. יכולת לחסוך לי את הנסיעה בפקקים." אני פונה לעבר הדלת.


"דניאל." קולו קר עכשיו, עוצר אותי עם היד על הידית. "שבי."


אני בכל זאת מנסה את הידית, אף שאני יודעת שזה יהיה ניסיון עקר. הדלת נעולה והיא לא תיפתח עד שהוא ירצה שהיא תיפתח. אני לא מסתובבת לעברו ולא חוזרת לשבת, אלא מרכינה את ראשי אל השטיח העבה שלרגליי ומטה אותו מעט לעברו, מקשיבה.


"יש לי משימה עבורך."


זה כבר גורם לי להסתובב. "יש לך חתיכת חוצפה, לקרוא לי לפה." הוא שותק. "אמרנו שאני בחוץ."


"את אמרת שאת בחוץ," הוא אומר בשקט, נותן למילים ליפול במרווח בינינו ולהיספג בשטיח. אני לא זזה ממקומי. "אין דבר כזה, 'בחוץ'. את יודעת את זה."


אני מסובבת את ראשי לאט, מביטה בו מעבר לכתפי. "אתה הסכמת."


"תעשי הפרדה בין מה שבינינו לבין העבודה."


אני מסתובבת לעברו, מניחה את ידיי על מסעד הכיסא שמולי ורוכנת קדימה. "אין דבר כזה, 'בינינו'," אני אומרת, מדגישה כל מילה בשקט, טובלת אותה בארס, "היית צריך להבין את זה מהתכתובת האחרונה שלנו, שהגיעה אחרי שלא עשית כל ניסיון לבוא לבקר אותי. אמרתי שאני לא רוצה לראות אותך. ואני סיימתי עם ה... עבודה."


"דניאל — "


"אמרתי שאני לא רוצה לראות אותך יותר, מה לא ברור?"


"אנחנו צריכים אותך."


"תסתדרו בלעדיי," אני עוקצת, "אתה יודע לעשות את זה טוב מאוד."


הוא רוכן קדימה בכיסאו ומניח את אמותיו על השולחן המבהיק. "תקשיבי, בקשר לפריז — "


אני מרימה את ידי בתנועת עצירה. "לא מעניין אותי לשמוע. כבר לא. עשיתי את החלק שלי ועשיתי אותו כמו שצריך. אמרתי לך במייל האחרון שמבחינתי זה נגמר. אחרי המשימה הקודמת אמרתי לך — אל תקרא לי יותר לבוא, אז מה אני עושה פה?"


הוא נעמד ופוסע בכיווני. אני מביטה בו באזהרה. כדאי לו מאוד שלא יתקרב אליי, זה לא ייגמר טוב מבחינתו. הוא רואה את מבטי ונעצר באמצע הדרך. "אולי אנחנו גמרנו," הוא אומר בקול נמוך, "אבל לא מערכת היחסים שלך עם הארגון."


אני מתחילה לצחוק, מביטה בו בחוסר אמון. "אין לך גבולות. מערכת היחסים שלי עם הארגון? באמת חשבת שזה מה שישכנע אותי?" פניו רציניות והבעתו קפואה, כאילו סותתה באבן. "אתה לא אמור לבקש ממני שום דבר," אני מסננת.


"אני גם לא אמור לשחרר אותך."


אני מהדקת את לסתותיי עד שהשיניים שלי כואבות. "אמרתי לך, כבר שחררת."


"נכון. את אמרת. את לא קובעת."


"עמית — "


"את לא קובעת," הוא מדגיש בשקט, עיניו נעוצות בעיניי, "ואת יודעת את זה, אחרת לא היית פה עכשיו, נכון? את פה כי את יודעת שלא הייתה לך ברירה אלא לבוא, אז אפשר להתקדם?"


"את איתן שחררת."


עוד חיוך קלוש עולה על שפתיו ונעלם עד שאני חושבת שאולי הוא בכלל לא היה שם, אבל ניצוץ מסוכן עולה בעיניו החומות. "איתן חושב ששחררתי אותו. יש הבדל."


"אתה כזה חרא, עמית."


הוא מרים אצבע ומניד אותה. "ככה לימדתי אותך? איפוק. תסתירי את הרגשות שלך."


לך תזדיין, אני רוצה להגיד לו. אני לא אומרת. להסתיר את הרגשות שלי זה כמו להודות שבכלל יש לי רגשות כלפיו. ואין לי. אני לא רוצה שיהיו לי, אפילו לא שנאה או תיעוב. הוא מת מבחינתי. כל הארגון הזה מת מבחינתי. "אני סיימתי פה," אני אומרת ושוב מסתובבת לעבר הדלת, "בהצלחה עם להכריח אותי לעבוד בשבילך, ובהצלחה גם עם איתן."


"לא שחררתי אותך," הוא מדגיש ברגע שאני מנסה לפתוח את הדלת, שעדיין נעולה, "אבל אני יכול."


אני מביטה בו מעבר לכתפי. "זה מה שאתה מציע?" הוא מצר את עיניו, לא עונה. "למה שאקשיב לך?" אני אומרת בשקט, יודעת שטון קולי מסגיר היטב את התיעוב שאני חשה כלפיו.


"אמרתי לך. כי אין לך ברירה."


"הוא אף פעם לא יעזוב אותך, את יודעת את זה," קולו של איתן מהדהד בראשי.


הוא צודק, ואני יודעת את זה. לא משנה כמה הצהרות אצהיר וכמה רחוק אברח.


"במה מדובר?" אני שוברת את השתיקה הרועמת. עמית שב למקומו ומתיישב על כיסאו, מביט בי ואז בכיסא שניצב לפניי. אני מתיישבת. שולחן שלם ניצב בינינו, אבל מבחינתי המרחק שיש בינינו לא היה יכול להימדד אפילו בקילומטרים.


הוא בוחן אותי מתחת לגבות מכווצות. "לפני כן אנחנו צריכים להשלים את התחקיר על פריז."


אני מגחכת. "עברו תשעה חודשים. התחקיר הושלם מזמן. מה שאתה מכוון אליו זה שאתה רוצה לדבר עליך ועליי."


"עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות," הוא אומר ואני יודעת שזה הכי קרוב להתנצלות שאי פעם אקבל. עמית הוא לא אדם שמתנצל בפני אף אחד, בשום מצב.


"אם אתה אומר."


שריר בלסת שלו נע מתחת לעורו המתוח, אף שמבטו נותר קשה ואטום. "דני, אני — "


אני מנידה בראשי. "תחסוך לי. אם היה זמן כלשהו שבו הייתי מוכנה לשמוע את זה, הזמן הזה עבר." פניו נותרות קפואות בעוד עיניו בוחנות אותי. עצב נע בזווית העין שלו לשבריר שנייה, וזה הרמז היחיד לכך שמשהו ממה שאמרתי נגע בו איכשהו. "תשתמש במישהי אחרת."


"אני לא יכול," הוא אומר, "את מתאימה לפרופיל."


"ומה הפרופיל הזה?" אני שואלת בציניות, "מישהי נוחה להשפעה שמאמינה בצורה עיוורת במפעיל שלה?"


הציניות שלי מדליקה משהו חבוי בתוכו. ניצוץ של התנגדות שבוער בעיניו, אבל הוא מכבה אותו מייד, מסתיר אותו עמוק.


עמית קם מהכיסא שלו ופוסע לאורך החדר, ידו על מותניו והאחרת משפשפת את המצח שלו. זה הסימן הראשון לרגש שאני רואה אצלו מהרגע שנכנסתי לחדר הזה. סדק בחזות הקפואה המושלמת שלו. זו הצגה, אני בטוחה בזה. כל מהלך שלו מחושב. אני חושבת על כל החודשים שבהם הוא גרם לי להאמין בו, לסמוך עליו, להתאהב בו... הכול היה מחושב.


"תראי, דני, אני מצטער באמת," הוא אומר כשהוא מסתובב אליי, שתי ידיו מונחות עתה על מותניו, "אבל — "


"אני רואה שקשה לך להבין את זה, אבל באמת לא מעניין אותי לשמוע," אני קוטעת אותו בשלווה שעולה לי בדם ומשלבת את זרועותיי, מביטה בו במבט הכי קר שאני מסוגלת לו אפילו שליבי הולם בכוח, "ותקרא לי דניאל. שאלתי, מה הפרופיל?"


"דני..."


"מה הפרופיל?" אני מתעקשת.


הוא מוותר. "הכיסוי שלך יתאים בול למשימה," הוא אומר. "הדרכון שלך. הספרדית שלך." אני שותקת, נושכת את השפה שלי ומפסיקה ברגע שאני קולטת שאני עושה את זה. "אני יכול להכריח אותך, את יודעת," הוא מניח את ידיו על השולחן מולי ורוכן קדימה, קמט נוצר לרוחב מצחו כשעיניו ננעצות בעיניי. "אבל אני לא מכריח. אני מבקש."


אני בחורה חכמה, חכמה מספיק כדי להעריך את המשפט הזה. על אף שקשה לי להודות, אין לי ספק שהוא היה מסוגל להכריח אותי אם הוא היה רוצה, ברור שיש לו את היכולת. זה שלא שמעתי ממנו כבר תשעה חודשים זה בגדר נס. "מה יקרה אם לא אסכים?"


הוא נאנח ומזדקף. "את רוצה משהו. אני יכול לתת לך אותו."


"מה שאני רוצה זה להשתחרר."


הוא שב לפסוע בחדר, ידיו בכיסיו, מבטו נעוץ בשטיח והבעתו זעופה.


"העניין הוא, שבפעם האחרונה שאמרתי לך שזה מה שאני רוצה, אמרת שזה לא יקרה בחיים."


הוא עוצר ופונה אליי. "אני יכול לגרום לזה לקרות," הוא אומר שוב. לא האמנתי לו כשהוא אמר לפני כמה דקות שהוא יכול לתת לי את מה שאני רוצה, ואני עדיין לא מאמינה. הוא מניפולטיבי, וזה מה שהוא עושה עכשיו. מנסה ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים כדי להשיג את מה שהוא רוצה.


"תסלח לי על הבוטות, אבל המילה שלך שווה לתחת."


זה גורם לו לעצור מפסיעותיו ולהסתובב אליי. "זו מכה מתחת לחגורה. אף פעם לא שיקרתי לך."


"אף פעם לא היית כן במיוחד," אני עונה. "אני זוכרת טוב מאוד מה לימדת אותי, עמית. השקר הטוב ביותר הוא זה המבוסס על האמת."


הוא שוקל את המילים שלו בזהירות לפני שהוא מתעלם לגמרי ממה שאמרתי לגבי השקר שלו, ואומר, "בחורה חכמה הייתה יודעת לנצל הזדמנות פז כשהיא רואה אותה."


"בחורה חכמה לא הייתה חוזרת על אותה טעות פעמיים."


"אמרתי לך משהו, ואני מתכוון לכל מילה."


"מה, שתשחרר אותי?" אני שואלת בספקנות. "אני שואלת שוב. למה שאאמין לך?"


הוא עוצר ומקבע בי את עיניו הקרות. אני לא מאמינה איך חשבתי פעם שהן יפהפיות. מלאות חום. מלאות אהבה.


"אמרתי לך. מעולם לא שיקרתי לך, לא בנושא הזה, ולא בשום דבר אחר. את רצית להאמין במה שרצית להאמין."


"דרך יפה להציג את זה," אני אומרת בציניות, "אז לא הכול היה שקר, רק העמדת פנים."


הוא לא עונה, רק מביט בי במבט רציני.


"אני רוצה שיהיה ברור שאחרי זה אני סיימתי. זה סופי." שריר בלסת שלו קופץ. עוד סימן מסגיר. זו העדות היחידה למאבק הפנימי שמתנהל בתוכו. אני לא צריכה יותר מזה. אני יודעת לקרוא אותו. אני מתופפת בציפורניי על השולחן. "אני רוצה הבטחה." הוא מהנהן, מביט בעיניי. "זה לא עובד ככה." אני רוכנת קדימה, מניחה את זרועותיי על השולחן, מביטה עמוק לתוך עיניו. "אל תיתן לי את ההנהון החיוור הזה. תגיד את זה."


"תעשי את זה, דניאל, ואני משחרר אותך. אני מבטיח."