פרק 1
אליסיה ניקולס
הנייד שבתיקי צלצל כמעט דקה, מנסה למשוך את תשומת ליבי. הוצאתי את המכשיר והתכוונתי לענות ולהגיד שלא נוח לי לדבר עכשיו, אבל אז שמתי לב לשם שהופיע על הצג.
"לעזאזל," קיללתי והסתכלתי סביבי. "רק זה חסר לי עכשיו."
עניתי לשיחה ושמעתי קול מוכר.
"שלום, מיס ניקולס, מדברת המזכירה של חברת 'אריקסון וְבין', אריקה בקינג. רציתי להזכיר לך שנשארו כמה דקות עד פגישתך עם המנכ"לית, גברת לייבלאנט. כדאי לך למהר אם את עדיין מעוניינת להיפגש איתה. יום טוב."
קולה של המזכירה היה מרגיז לא פחות מצליל הנייד.
פשוט מושלם. הנה, הצלחתי להוכיח את עצמי כעובדת 'אמינה'.
בכל מקרה, זאת הייתה אשמתי הבלעדית שהתעכבתי, נוסף לכך שהיו גם פקקים. הפקקים הארורים של ניו יורק.
בבוקר ביקרתי את אחותי בבית החולים. שוב הייתה הידרדרות במצבה. סיבוב נוסף של כימותרפיה לא עזר, והגידול... בצילום שעשו ראו שהכתם המכוער במוח של אחותי הקטנה הפך לגדול יותר. הרופאים לא אמרו שום דבר ברור לגבי מצבה, אבל כן הזכירו את התשלום שנותר עבור סבב הטיפולים האחרונים של הכימותרפיה. הבטחתי להם שאביא את הכסף, אבל זאת הייתה בעיה רצינית. כל כספי אזל בגלל הטיפולים שהיא כבר עברה. מכרתי כבר את כל מה שהיה לנו. הדבר הכי הגיוני שנותר לי לעשות היה למצוא עבודה מכובדת בשכר גבוה. אבל מי צריך אשת מקצוע בלי ניסיון וקשרים? הלכתי להרבה חברות תעסוקה, הייתי בהרבה ראיונות עבודה, אבל עדיין לא התקבלתי לשום מקום. כל מה שנשאר לי היה לצפות לנס או למזל.
והנה היה לי ראיון עבודה בחברה מכובדת חדשה. עבודה במקום כזה הייתה יכולה לעזור לי ולאחותי לשרוד את התקופה הזו.
אבל איחרתי. רצתי בכל כוחי לבניין הענק של החברה כדי להספיק להגיע לראיון העבודה בזמן. לא היה לי זמן להתפעל מממדי הבניין העצומים שבו ממוקמת חברת "אריקסון ובין", ורק עצרתי לשנייה להסדיר את הנשימה, לסדר את החצאית ולהשתדל להיכנס פנימה כמה שיותר בביטחון.
באולם הענק כבר חיכה לי הסגן של גברת לייבלאנט, תומאס מתיסון, שהיה גבר גבוה עם שיער שחור ששידר ביטחון עצמי רב. חליפתו השחורה הייתה מונחת עליו באופן מושלם והדגישה את כתפיו הרחבות ואת הירכיים הצרות. הרגשתי כאילו הסתכלתי על דוגמן ממגזין אופנה. אני בטוחה שהוא תופר את בגדיו בהזמנה אצל חייט מקצועי. לא כמוני, שאת הבגדים הצנועים שלי אני יכולה להרשות לעצמי לקנות רק במבצעי סוף העונה או במכירת יד שנייה. הגבר הזה היה כל כך יפה, שאפילו כתם הלידה הזעיר שהיה לו בפינת העין לא הרס את היופי שלו, אלא רק העצים אותו.
"מיס ניקולס, את מאחרת," הוא פנה אליי בכעס.
"סליחה, מר מתיסון," התחלתי לדבר בשקט וניסיתי להסביר, "מיהרתי לכאן ככל יכולתי. אבל הפקקים..."
"כל העובדים שלנו כבר נמצאים במקום העבודה למרות הפקקים," הוא קטע את דבריי.
"אני מבטיחה שזה לא יקרה יותר. אני מקווה שגברת לייבלאנט תקבל אותי בכל זאת," אמרתי בשקט, הורדתי את מבטי לעבר הרצפה ושמעתי את תומאס נאנח.
"אם לא נמהר, המקסימום שתוכלי לקבל זו רק החתימה שלה. איזידורה לא סובלת בזבוז זמן. חוץ מזה, היום היא צריכה להיפגש עם עוד כמה מועמדות לתפקיד."
"אבל חשבתי..." דבריו הפילו אותי לתהום. במשרד כוח האדם הבטיחו שאקבל את המשרה, ושנותר לי רק לעבור ראיון אחרון עם המנכ"לית.
"תקשיבי, התלבטנו לפני שהזמנו אותך לראיון ובסוף החלטנו לא לקחת סיכון, אז יצרנו קשר עם עוד כמה מועמדות."
"אני מבינה," אם כך, הסיכוי היחיד שלי להתקבל לתפקיד היה להיות צייתנית ומנומסת... וכמובן לא תזיק גם טיפת מזל. "זה לא יחזור על עצמו לעולם!"
"נראה," הוא כיווץ את שפתיו לפני שענה, התקדם לכיוון המעלית ורק ברגע אחרון אִפשר לי להיכנס לפניו. "אנחנו עולים לקומה העשרים וחמש."
הדלתות נסגרו לפני שהמעלית טסה למעלה במהירות שיא, וחשתי לחץ עצום. ברגע ההוא הכה בי פחד שהיה קבור עמוק בתוכי. פחד שחזר מדי פעם בפעם ותמיד השתדלתי לשלוט בו. אבל באותם רגעים התחושה הזו הייתה חדה מאוד, בעיקר אחרי השיחה עם הרופא בבית החולים והאיחור לראיון העבודה. הגעגוע להוריי והריקנות הנוראית שהרגשתי התעצמו והתקף חרדה טיפס במורד גרוני. האם הם הספיקו להבין שזה הסוף?
בדיוק כשהמחשבה עלתה במוחי, המעלית נתקעה. האור החל להבהב ותאורת החירום בגוון הכתום נדלקה.
עטפתי את עצמי בידיי בעל כורחי. לא סבלתי מקלאוסטרופוביה, מקומות סגורים לא הפחידו אותי, אבל הידיעה שהייתי לכודה במעלית לא תקינה בגובה של כמה עשרות מטרים מעל האדמה והכבלים יכלו להיקרע בכל רגע...
תומאס מתיסון הסתכל עליי במבט אדיש, ואז שאל כאילו במקרה, "מה, את מפחדת?"
"לא," ניסיתי לשקר, אבל הבנתי במהירות שזה היה טיפשי כי ראו את הפחד על פניי ובאצבעותיי שרעדו בבוגדנות והסגירו אותי. שיניתי את תשובתי מייד ואמרתי את האמת. "כן, יש לי פחד גבהים. במקרה שאתקבל לעבודה, אני מקווה שהשולחן שלי יהיה ממוקם במרחק רב מהחלונות."
"אם תתקבלי, נשקול את זה," תומאס חייך אליי בפעם ראשונה מאז שנפגשנו וזה קצת עודד אותי.
הוא פסע צעד אחד קדימה לעברי, נגע בידי וליטף באגודלו את הצד החיצוני של כף ידי. קפאתי לרגע מהפתעה. תחושת המגע שלו הייתה נעימה והלהיטה את דמי. אפילו נשימתי נעצרה בחזי.
באותו רגע נשמע צליל מוזר, אור נדלק מעל ראשנו והצלחתי לנשום לרווחה. המעלית המשיכה לעלות, וכמה שניות לאחר מכן יצאנו בקומה המיועדת.
הגענו למשכן הרשע ולגיהינום של כל הפקידים והמנהלים הזוטרים.
החלל היה פתוח, ארוך והתחלק לתאים. בכל תא ישב מנהל זוטר מול מסך המחשב שלו.
כולם היו עסוקים. חלק התעסקו בניירת, אחרים הדפיסו מסמכים או הקלידו על המחשב. טבעתי בשפע הצלילים סביבי בהבנה שלא באמת רציתי לעבוד בחלל פתוח מול כולם, אבל אם יתמזל מזלי היום, זה בדיוק המקום שאעבוד בו. תעתועי גורל.
אלא שבמקרה שלי זה לא היה חשוב בכלל. העיקר היה שאתקבל לעבודה.
תומאס שחרר את ידי ופסע קדימה. רק אז הבנתי שהוא המשיך להחזיק את ידי בעידוד ומנע ממני להיכנס לבהלה במשך כל הזמן הזה.
"בואי אחריי, מיס ניקולס," אמר מתיסון ביובש והוביל אותנו דרך כל התאים הקטנים האלה פנימה לתוך מסדרון ארוך. רק שם נרגעתי קצת והפסקתי להרגיש את מבטיהם הסקרניים של העובדים. מר מתיסון נעצר ליד הכניסה למשרד של גברת לייבלאנט וביקש ממני לחכות ליד ספת עור ענקית ושולחן משרדי, שאף אחד לא ישב בכיסא מאחוריו.
חיכיתי בצייתנות ובסבלנות כמעט חצי שעה עד שתומאס מתיסון יצא מהמשרד. משהו השתנה במראה שלו, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק. אולי שערו נראה פרוע, או שהעניבה לא הייתה מסודרת? לא, זה לא ייתכן. על מה חשבתי בכלל? הוא עדיין נראה מושלם.
"היכנסי, מיס ניקולס."
הוא פתח את הדלת למעני, אִפשר לי להיכנס פנימה ומייד סגר אותה מאחוריי. כששמעתי את הדלת נסגרת הבנתי שנשארתי לבד עם המנכ"לית, שהתעסקה כנראה במשהו חשוב עד כדי כך שהיא אפילו לא הסתכלה לכיווני.
במשך כמה דקות עמדתי בלי תזוזה וחיכיתי שהיא תשים אליי לב.
"ובכן," לפתע נשמע קול רם מהצד השני של המשרד. רעד חלף בגופי. "הגעת באיחור."
"אני..." ניסיתי לומר משהו להגנתי, אבל האישה סימנה לי לשתוק.
"קיבלתי מועמדת אחרת לתפקיד," גברת לייבלאנט אמרה בחדות ולא הוסיפה דבר. הידיעה הזו ערערה אותי, לא ידעתי מה היה עליי לעשות.
"סליחה," נשמתי עמוקות, הסתובבתי ופניתי לכיוון הדלת.
"לא נתתי לך רשות ללכת, מיס ניקולס." כל מה שנותר לי לעשות היה להסתובב חזרה לכיוונה של האישה השתלטנית. הרגשתי שוב ניצוץ של תקווה. אולי בכל זאת יהיה לי סיכוי להתקבל לעבודה?
"תומאס סיפר לי שהאיחור לא היה באשמתך, שאיחרת לראיון בגלל תקלה במעלית, ולכן אני רוצה לתת לך אפשרות נוספת ולהציע לך תפקיד אחר בתור העוזרת האישית של מר מתיסון."
תומאס מתיסון יהיה הבוס שלי? וואו, איזו הפתעה, זה הדבר האחרון שיכולתי לצפות לו. הרגשתי אושר עילאי. הייתי זקוקה לעבודה ולכסף נואשות.
"כמובן, אעסיק אותך לתקופת ניסיון של שלושה חודשים," הוסיפה המנכ"לית. איזידורה לייבלאנט לא התעניינה בהסכמתי לתפקיד, אלא פשוט העמידה אותי בפני העובדה שמאותו הרגע הייתי עובדת מן המניין בחברה שלה. ידעתי שאשתדל ככל יכולתי להוכיח את עצמי ולהישאר לעבוד במקום הזה.
"לאחר תקופת הניסיון מר מתיסון ואני נחליט אם תישארי לעבוד כאן," היא שתקה במשך כמה שניות ואז הוסיפה, "או שדרכינו ייפרדו."
שוב נלחצתי, אבל הפעם לא היה אף אחד שיתפוס את ידי בעידוד. הייתי חייבת לשלוט בעצמי ולהירגע, אחרת יפטרו אותי כבר ביומי הראשון.
"את יכולה לצאת, מר מתיסון יסביר ויראה לך כל מה שנחוץ," אמרה גברת לייבלאנט.
"תודה רבה!" הודיתי לה מקרב לב. בקושי שלטתי בעצמי והרגשתי את ההתרגשות והאושר עומדים לפרוץ החוצה. "אעשה הכול כדי לא לאכזב אותך ואת מר מתיסון."
המנכ"לית עיקמה מעט את פניה ואמרה בקור רוח, "המשך יום טוב."
התאפסתי על עצמי, אמרתי 'שלום' ויצאתי ממשרדה כשטון סרקסטי גרם לי לקפוא במקומי. "ברכות על המשרה המפוספסת," אריקה בקינג, המזכירה שהתקשרה אליי בבוקר, אמרה בצמצום עיניים. "הזהרתי אותך שאסור לאחר."
הכלבה הבלונדינית ישבה ליד השולחן המשרדי הארוך, נשענה על גב הכיסא, וסידרה את ציפורניה בפצירה בעצלתיים.
"איך את כבר יודעת?" למרות הטון שלה ניסיתי לדבר בנימוס. ידעתי שאצטרך לעבוד איתה בחברה הזו, ולכן לא רציתי שיהיו לי אויבים כאן.
"רואים הכול על הפנים שלך," היא ענתה בלעג. "להראות לך את כיוון היציאה מכאן או שתסתדרי לבד?"
צורת הדיבור שלה הייתה מעצבנת אבל הצלחתי לשלוט ברגשות שלי ועניתי ברוגע, "התקבלתי לתפקיד אחר. מעכשיו אהיה העוזרת האישית של מר מתיסון."
"באמת?!" היא ממש הופתעה, הזדקפה במקומה והניחה את הפצירה בצד. "מעניין..."
"מה בדיוק?" שאלתי בגאווה, למרות שתחת מבטה הבטוח של אריקה הרגשתי כמו חרק קטן.
מבט אחד בבלונדינית הספיק לי כדי להבין איזה הבדל עצום היה בינינו. היא, בניגוד אליי, קנתה את בגדיה בחנויות מותגים.
"לא משנה," משהו השתנה בקול שלה, כאילו נוספה לו טיפת כבוד למרות המבט הקר ויהיר. "תמשיכי ישר, מיס ניקולס. משרדו של מר מתיסון נמצא בצידו השני של המסדרון."
"טוב, תודה," מלמלתי וברחתי משם הכי מהר שרק יכולתי.
באמת שאי אפשר היה למצוא מילה אחרת חוץ מבריחה. השפלתי את ראשי, נכנסתי למסדרון ורק אחרי שהתרחקתי מספיק, הרמתי את עיניי והתחלתי לקרוא את השמות על הלוחיות של הדלתות לאורך המסדרון כדי למצוא את שמו של הבוס החדש שלי.
בזמן שפסעתי ניסיתי לעכל את המציאות החדשה.
דבר ראשון, מעכשיו אני עובדת בחברת "אריקסון ובין".
דבר שני, בצירוף מקרים מוזר, תומאס מתיסון הוא הבוס החדש שלי.
דבר שלישי, יש לי תחושה שהספקתי ביומי הראשון לעבודה למצוא אויבת, המזכירה של המנכ"לית.
אבל הכול לטובה, הגיע הזמן להפסיק עם הפסימיות. היום נפתחה לפניי דלת זהב. בתקווה שהנמרים שנמצאים בפנים לא יקרעו אותי לגזרים.
פרק 2
אליסיה ניקולס
עמדתי במשך חמש דקות ליד דלתו של מר מתיסון, אזרתי אומץ ודפקתי על הדלת. לא שמעתי מענה, ולמרות זאת פתחתי אותה. צחקקתי בעצבנות כשהבנתי שזו לא הדלת למשרדו אלא לדלפק הקבלה שהיה ריק מאדם.
את מי ציפיתי לראות כאן אם כרגע התקבלתי לתפקיד הזה?
סקרתי במבט חפוז את מקום העבודה החדש שלי. היו כאן רק הדברים הנחוצים, ולא מעבר לזה. ספה למבקרים, שולחן עבודה שעליו היו מונחים סט כלי כתיבה ומחשב, כורסה נוחה לצד השולחן וכמה קלסרים למסמכים. מייד התחלתי לחשוב איפה אשים כמה עציצים כדי להחיות את המקום. לאחר מכן החלטתי להיכנס למשרדו של הבוס שלי. נקשתי בהיסוס.
"כן," הוא ענה בקול יציב וחזק.
פתחתי מעט את הדלת.
"מר מתיסון, אני יכולה להיכנס?" הצצתי פנימה.
הוא ישב ליד השולחן ומבטו היה מרוכז במחשב, אבל ברגע ששמע את קולי הרים אליי את עיניו, שלא כמו המנכ"לית.
"מיס ניקולס," הוא לא נראה מופתע. "את יכולה להיכנס."
צעדתי צעד אחד קדימה ועצרתי. מר מתיסון הסתכל עליי בתשומת לב, כאילו הוא ראה אותי בפעם הראשונה, ונראה שמחשבה חלפה בראשו. לא אהבתי את המבט הזה בכלל.
"למה עצרת? תרגישי בנוח, את יכולה לשבת."
התקדמתי לכיוונו והתיישבתי בכיסא מולו.
"קודם כול, אני מברך אותך על תפקידך החדש. מעכשיו תהיי העוזרת שלי ותעזרי לי בעבודה," הוא התחיל לדבר, קם משולחנו, ניגש אליי והעביר לי ערימת דפים. "זו רשימת דברים שמוטל עלייך לבצע."
הוא נעמד קרוב כל כך אליי שהסמקתי. רוכסן מכנסיו, שהיו מגוהצים בצורה מושלמת, היה ממש מתחת לגובה עיניי. אם לומר את האמת, זה הלחיץ אותי מאוד. בסך הכול כמה סנטימטרים הפרידו בין פניי ל...
אלוהים, על מה אני חושבת. אני צריכה להתרכז בעבודה. הוא כרגע נתן לי רשימת מטלות שהייתי צריכה לעבור עליה, לא לחשוב באיזה מרחק נמצא רוכסן מכנסיו.
בסופו של דבר, מר מתיסון חזר לשולחנו והתיישב על קצהו בצורה קלה ורגועה כל כך, שהתחלתי להתפעל מגזרתו המושלמת.
"דבר נוסף, אני צריך שתחתמי על הסכם העבודה." מר מתיסון נקש באצבע על ניירת נוספת שהייתה מונחת על שולחנו. "המשכורת מכובדת מאוד. את רוצה להציץ?"
הוא לא מיהר להעביר לי את המסמכים, ונאלצתי לקום ולגשת אליו כדי לקחת אותם. ברגע ששלחתי את ידי לעבר המסמכים, מר מתיסון התרומם במהירות, נעמד מאחורי גבי והניח את ידו על כף ידי כך שלא הייתה לי אפשרות להשתחרר מאחיזתה.
"את צריכה לחתום כאן," נשימה חמה שרפה את אוזני ויד זרה כיוונה את ידי למקום הדרוש לחתימה על גבי הניירת הרבה. "וגם כאן וכאן..."
"מה אתה עושה?" התרגזתי והרגשתי איך הלב שלי הולם במהירות מטורפת בחזי.
"עוזר לך לחתום על ההסכם," הוא ענה וזז מייד. המרחק בינינו הפך שוב לכמעט הגון. "אולי את רוצה כוס מים, אליסיה? את מסמיקה, משום מה."
מה זה היה, לעזאזל? הוא ניסה לפתות אותי?
"לא, אין צורך," שיקרתי, למרות שגרוני היה יבש כמו מדבר סהרה.
לקחתי את המסמכים והתיישבתי בכורסה. ניסיתי להתרכז במשך זמן מה ולקרוא את הניירת, אבל כל המילים קפצו לנגד עיניי ולא הצלחתי להירגע. תומאס מתיסון המשיך לעמוד ליד השולחן והסתכל עליי במבט סקרן ומלגלג.
הצלחתי לראות בבהירות רק סעיף אחד — משכורת שנתית בסך מאתיים אלף דולר. סכום יותר ממכובד עבור תפקיד של עוזרת מן המניין. כמעט בלתי נתפס. הייתי זקוקה מאוד לכסף הזה.
"התנאים מקובלים עלייך?" שאל מתיסון ברגע שהרמתי את ראשי מהניירת.
"התנאים מפתים ונדיבים מאוד," עניתי והנהנתי בבלבול.
"אבל המשימות לא קלות," הוא דחף לעברי עט פרקר כסוף, וחתמתי על הניירת מייד. אפילו לא עלתה בראשי המחשבה לסרב.
אבן נגולה מליבי. עכשיו יהיה לי כסף להמשך הטיפול של שאניה, אחותי. הדבר הכי חשוב מאותו רגע ואילך היה לעשות את הכול בצורה מושלמת ולשמור על מקום עבודתי.
"לא אכזבת אותי, אליסיה," תומאס מתיסון מחא כפיים ולקח את המסמכים מידיי. "למען האמת, היה כדאי שתדעי קודם כול מהן ההתחייבויות, אבל לא נורא, ככה זה אפילו יותר מעניין..."
מה זאת אומרת?
גל של צמרמורת עבר בגופי, הזדקפתי ויישרתי את גבי על משענת הכיסא.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בזהירות.
"על כך שהפרטים נמצאים בכל דף בהסכם, וראוי היה שתקראי אותו בתשומת לב, אליסיה יקירתי," הוא נגע בזהירות בכתפי ולאחר מכן כרך את אחד מהתלתלים שלי סביב האצבע שלו.
זזתי וניסיתי לסגת ממגעו כי ממש לא אהבתי את המתרחש.
"מה קורה..." כעסתי ברגע שהרגשתי את ידו על צווארי.
המשך הפרק בספר המלא
