1
בשלהי הקיץ גוונים של צהוב שולטים בצמחייה הדלה. העיזים מלחכות בעצלות את העשב שנותר מהעונה הגשומה, מניעות ראשן באיטיות, חולמות למלא בטנן בעשב ירוק, ספוג מים. איזו סבלנות יש להן, הוא תוהה, מביט בפיהן הלועס בעייפות את העשב היבש, שהם מרטיבות אותו בליחת פיהן, נוגסות בו שוב ושוב עד שיתרכך.
מבטו נודד לכלבים הפוקחים ועוצמים עיניהם, מכורבלים בגומחות העפר שחפרו לעצמם. חם. חם. הוא מתיישב, משעין גבו לסלע ששיח נחוש היכה בו שורשים ופרש מעליו רשת של צל. על מצחו נוחת זבוב. הוא מרים ידו למחוץ אותו, אבל הזבוב מהיר יותר ומתעופף הלאה ממנו.
השקט מטעה וחושיו של שאול מתחדדים. עיניו מתכווצות, בוחנות שוב ושוב את המרחב. לאחרונה גוברות הפשיטות של קבוצות כנענים, יבוסיים וגבעונים, הנתמכים על ידי הפלשתים המספקים להם נשק חדשני. הפולשים מבעירים אש בגורן, גונבים מהאסמים שקים של תבואה, כלי עבודה. לאחרונה ריסקו גולגולות של רועים.
איכה הגענו למצב הזה? היכן טעינו? הבעיה החלה כשיעקב ובניו לא חזרו לכנען עם תום שבע השנים הרזות. הם העדיפו את החיים הטובים בחבל גושן, התרבו והתעשרו. האם לא עלה על דעתם שיקום שם יום אחד פרעה חדש, שלא יאהב את הזרים המתרבים בארצו, וישלח אותם למחנות עבודה לפרוע את חובם על כל השנים שישבו במצריים והתבשמו מעושרה? האם לא חשבו שפרעה יחשוד שהם גַּיִס חמישי, ולכן יצווה להשליך את בכוריהם למאכל התנינים ביאור? מי יודע אילו עוד זוועות ימציאו בני האדם, אילו שיטות נוספות ויעילות יותר להשמדה המונית. למגינת הלב, כל דור משתכלל גם בזה. משה היה מנהיג יחיד בעמו, לא רק מפני שהוציא את השבטים ממצריים, אלא משום שכאשר הגיע לגבול הארץ, הבין שהצרכים השתנו, שיש צורך במנהיג עם כישורים אחרים משלו, ופינה את מקומו ליהושע בן נון.
תנועות עצבניות וחדות בכתף מטריפות אותו. הוא מצמיד את הכתף לסלע, מכאיב לה, והעצבנות נודדת לאצבעות הידיים החגות סביב עצמן. הוריו בריאים, אחינועם אוהבת אותו, הם חיים בצניעות מכבדת. אבל הגוף מסרב להקשיב להיגיון. זהו סימן לחולשה. הוא מחשק שפתיו, אבל אז הזבוב חוזר ונוחת עליהן. הוא מגרש אותו, מוציא משקיק בד נאד מים, שוטף בהם את פיו ואת פניו. אבל המחשבות לא נשטפות, רק נחבאות לרגע בפיתולי גאיות המוח, בין הנקיקים הסבוכים, ואז הן חוזרות. איך הצליח יהושע להפוך שבטי עבדים לכוח צבאי שהיכה צבאות חזקים? לא היה כוח שיעמוד מול נחישותם של עבדים. זיכרון האסון שחוו במצריים הוא שחישלם כך. השאיפה לאדמה משלהם וליכולת להגן על עצמם. עכשיו הם שונאים, מקללים, מתווכחים. האם זכויות שבטים של הנשים החוקיות שוות לשבטים של פילגשות? האם דין ילדי לאה, האישה הדחויה, כדין רחל, האישה האהובה? עמי כנען המובסים מזהים את החולשה, מתחזקים, מרימים ראש. ומה עושה הנביא שמואל? מטיף להרבות בתפילה, לדקדק במצוות. לו הייתה לשמואל אותה גדלות הרוח כמו למשה, היה מתפטר ומעביר את המנהיגות לאדם שיכול לתת מענה לצורכי המציאות.
המחשבות מטריפות אותו. הוא מכניס את ידו לתיק, שולף ממנו חליל ונושף לתוכו.
אצבעותיו רצות מאליהן אל הפתחים. חוסמות, פותחות, משמיעות נעימות רועים עליזות. הלב נפתח וחיוך עולה על שפתיו. מה רע לו? מה משחיר את חייו? משב מגיע לעמק, כאילו הרוח מבקשת להאזין לנעימותיו. העשבים היבשים מרשרשים, הכלבים זוקפים אוזניהם, דרוכים למצוות אדונם. הוא קם, שורק, והכלבים נענים לו – הם נובחים, רצים, מקיפים את הצאן ומנתבים אותו אל השביל העולה לכפר.
2
אחינועם ראתה אותו רכוב על סוסו והחששות שמא שכח מפגישתם פינו מקומם לשמחה. היא מיהרה להתיישב מאחוריו, הצמידה את שדיה לגבו.
"בחורף נהגנו ללקט פטריות בחורשה," שברה את השתיקה. הוא סובב את ראשו לאחור, ושפתיה נישקו ברפרוף את מצחו. הוא חייך. כשהגיעו לחורשת האלונים העתיקה הוא ירד מהסוס, אחז במותניה, הוריד אותה בזהירות מעל גוו והעמיד אותה על רגליה. היא ציפתה שיחבק אותה, אבל שאול פסע לעבר העצים העתיקים.
"אלה גזעים שפיסלו עצמם במשך מאות בשנים," הוא אמר וליטף את הגזעים המחוררים מזקנה.
"אני לא אוהבת אותם," השיבה לו, "יש להם סיפורים מפחידים."
הוא לא ענה. כולו שקוע בהזזת אבנים, לוודא שאינן מסתור לעקרבים ולנחשים. משהתרצה פרש שמיכה והתיישב עליה.
"בואי אליי," הוא רימז.
היא פסעה לאט, שיחכה – הבהירה לו שהיא לא זמינה כמו הכלבים שלו – ואז נתיישבה לידו, מקפידה לכסות את רגליה. "חשבתי ששכחת שאני כאן," אמרה.
הוא תפס בידיו את ראשה ונישק את שפתיה.
"הנשיקות שלך כל כך מתוקות," מלמלה והשתרעה על גבה.
הוא עט עליה, ליטף את שדיה, ידו מתפתלת במורד בטנה. גופה מתקער ומתקמר. "קח אותי, קח אותי," צעקה, "שפחתך אני!"
"לא אוכל להתאפק עוד זמן רב. אבקש מאבי לגשת לאביך, לבקש את ידך."
"אני לא בטוחה שאבא יסכים."
"למה לא?" לחש, ושפתיו המשיכו לרפרף על עורה החלק.
"אבא רוצה שאתחתן עם בחור ממשפחה עשירה."
"אבא שלך לא ימצא רועה צאן כמוני שמעולם לא איבד עז," החליקו שפתיו מצווארה אל שדיה.
"יש עוד משהו," התיישבה ועל פניה נסוכה הבעה רצינית.
"אני מקשיב."
"אמא שלך."
"מה עם אמא שלי?"
"אבא שלי אומר שהיא לא מכובדת, מסתובבת בכפר לבושה בשמלות צבעוניות, שערה פזור, רוקדת על גג הבית."
"ורוקדת את ריקוד שבע הצעיפים ומתערטלת?" קטע אותה ומצחקק.
"אבא שלי אומר שכשהיא רוקדת, העיניים של הגברים טורפות את הגוף שלה."
"זאת בעיה שלהם," הוא פסק, "ומה את חושבת?"
"לא יודעת. מה אתה חושב?"
"איך זה שאת לא יודעת? למה כל דבר את שואלת לדעתי?"
היא שתקה.
"אמא שלי שונה מהנשים הנשואות בכפר. כשהייתי ילד התביישתי בה, אבל כיום אני מעריך אותה. היא ניחנה ברוח חופשית. לכמה נשים יש את האומץ להקשיב לעצמן, להיות אמיצות, להגשים את עצמן? האם אי פעם הסתכלת בעיניים של גברים ונשים בגילה? העיניים שלהם דהויות, יבשות, ואילו שלה בורקות, מאירות. היא אמא טובה, חמה, אוהבת. ומה הפשע לרקוד? מרים, אחות משה, רקדה בפני העם, וכולם מדברים בשבחה."
"אבא לא רוצה שהחתן שלו יהיה בן של רקדנית."
"ומה את רוצה?"
"אותך."
"האם תמרי את פיו?"
"אספר לו שאיבדתי את בתוליי ולכן אף גבר אחר מלבדך לא ירצה בי. שקר קטן והכול יסתדר," ריצדו עיניה.
"היום את משקרת לאביך, מחר תשקרי לי."
"זה רק למעננו, כדי שתמיד נהיה יחד," היא מניחה ידה על לחיו.
"שקר הוא שקר."
"אז מה אתה מציע?"
"אני לא מסוגל לחשוב. כל מה שאני רוצה עכשיו הוא לחזור ולטמון את ראשי בין שדייך היפים ולחוש את מתיקות פטמותייך."
3
בתום יום של שמש יוקדת השתרעו קיש ומרים אשתו על הכריות המפוזרות על גג ביתם. רוח נעימה לחששה בין עלי סוכת הגפנים, האשכולות העסיסיים התנועעו בכבדות, ממתינים להיקטף. קיש אסף כריות, התיישב עליהן, העמיד את התוף בין ברכיו ואצבעותיו החלו מתופפות עליו בעצלות. הוא הפנה פניו אל אשתו השרועה על הכריות הצבעוניות שרקמה. גבותיו התרוממו והוא הזמין אותה לרקוד.
"אני עייפה," אמרה ועצמה את עיניה, מניחה למקצבי התוף לחלחל לגופה, "תמשיך לתופף," לחשה, פרשה ידיה מאחורי ראשה והתמתחה.
שאול טיפס במדרגות האבן המובילות לגג, ובידיו קנקן מים צוננים. הוא התבונן בהוריו, חייך, מזג להם מים בספלים שהיו מונחים דרך קבע על מדף לצד ענפי מרפא יבשים, והגישם לאביו ולאמו. אחרי כן השתרע פשוק איברים על המחצלת, עצם עיניו והקשיב לתיפוף, למשחק המקצבים, למעברים בין חזק לחלש, לתוף המדבר.
התיפוף פסק לפתע. "גבר בגילך זקוק לאישה," שמע את אביו, "הגיעו לאוזניי רינונים שאתה פוגש את אחינועם."
"כן, אני פוגש אותה," ענה בלחש.
"היא נערה ממשפחה מכובדת. אפנה לאביה ואבקש את ידה עבורך."
שאול התיישב במקומו וחכך בדעתו מה יאמר. קיש הבחין במבוכתו.
"מה הדבר, בני? בוא אחריי לגומחה שבמרפסת, שיחת אב ובנו."
"אני לא ממש מכיר אותה. היא חסרת ביטחון כמו ילדה קטנה, היא מטילה עליי כל החלטה, ואז לפתע מתעקשת על דבר חסר ערך ולא מוכנה להקשיב להיגיון."
"אתה חושק בה?" שאל האב בזהירות. "אוהב את מגעה? את ריחה?"
"כן, אני חושק בה, אבל לא בטוח שהיא האישה שארצה להעביר עימה את חיי."
"אין אנו יודעים מה צופנים לנו החיים, בני," דיבר קיש על ליבו, "הגוף שלך רעב להתייחד עם אישה, אז עושים ילדים וחיים את החיים. לפעמים צומחת אהבה, ולפעמים לא. וגם לזה יש לגברים פתרונות," הוא קרץ לבנו, "השוק מלא בנשים רעבות," אמר והשניים חזרו להשתרע על הכריות.
מרים התיישבה ליד בנה. "הבן שלנו חושש מהאופי שלה. למה אתה דוחק בו?" נזפה בבעלה, "התשוקה היא האש הממגנטת את הצעירים, אבל האופי הוא הבסיס לחברות ולנישואין מאושרים. הבן שלנו זקוק לזמן נוסף."
"החברים שלו כבר נשואים ויש להם ילדים," טען כנגדה קיש. הוא לא צפה את התנגדותה לדבריו. "את לא רואה שהבן שלנו בודד? יתר על כן, גברים צעירים רבים מבקשים את ידה. משפחתה עשירה, הנערה נאה ונראית לי מאוד חביבה. אם גבר בגילו לא מתחתן עם בחורה כמו אחינועם, הבריות יתחילו לרנן שבננו מוצא את סיפוקו במשכב זכר, או חס ושלום, במשכב עם עיזים וסוסים."
"אני לא בטוח שאיתה אני רוצה להתחתן," שאול חזר על דבריו.
"שום דבר לא בטוח," חייך אביו, "אתה חושב שאני ידעתי שהנישואין עם אימך יצליחו? הזהירו אותי שהיא חיה בעולם של חלומות, רוקדת, מתחפשת. כשהתחתנו היא אפילו הודיעה לי שהיא עוד לא רוצה ילדים, שנחכה, היא רוצה לעשות דברים גדולים בחייה. מהם אותם דברים? שאלתי, היא לא ידעה בדיוק. גם היו שהזהירו אותי שבגלל התנועות הגמישות ופיתולי הגוף שבריקוד, לא תוכל להיכנס להיריון."
מרים התעלמה מדברי בעלה וקירבה את פניה לבנה, "אתה לא רוצה להיות כמו העוברים והשבים שבזבזו את חייהם לשווא. כמו אלה שמסתכלים על העולם בעיניים דהויות, שאיבדו את שמחת החיים. אתה נועדת לגדולות. אני רואה בך דברים שאתה לא רואה."
"אלוהים אדירים," הרים קיש ידיו לשמיים. "חיפשתי אישה מיוחדת והתחתנתי עם טווסה רקדנית שממרידה נגדי את בני."
"ומה את חושבת על אחינועם?" שאל הבן את אמו.
"אינני יודעת מי היא אחינועם האמיתית. היא נאה, רעננה, אבל הנימוס המוגזם שלה מחפה על חוסר ביטחון, כמו גם ההתעקשויות הפתאומיות. אל תתחתן."
"איך את מדברת?" קרא קיש, "אולי אחינועם תהיה האמא של הנכדים שלנו ותשנא אותך?" הוא פנה לבנו, "אתה חושק בה? היא בך? תיהנה ממה שיש. כל השאר כבר לא בידינו."
"נישואין הם נקודת מפנה בחיים!" צעקה מרים.
"אם אחינועם תהיה לך אישה טובה, תהיה מאושר, ואם לא, תיקח אישה אחרת על פניה. מחר אלך לאביה של אחינועם לבקש את ידה לבני." הוא טפח על שכם שאול, "אל תדאג. הכול יסתדר. בשביל זה יש אבא."
שאול הרכין בפניו את ראשו לאישור. וכי יכול היה לעשות אחרת? הוא מיהר לרדת בגרם המדרגות ואימו אחריו. הוא ידע שתנסה להניא אותו מהחתונה, אבל הוא כבר נתן את הסכמתו לכך לאביו. העניין סגור. די להתלבטויות. הן אינן מובילות לשום מקום. הוא נכנס לחדרו, סגר את הדלת ונפל על המיטה. שאול היה בודד. אחינועם יזמה את הקשר ביניהם והוא שמח בכך. הוא לא היה בטוח שהיא אכן מתאימה לו, אבל מה כן מתאים לו? להישאר בודד במשך שנים? אביו החליט בעבורו, ובמקרה שמשהו ישתבש יהיה לו את מי להאשים, חשב בליבו, ומייד בוש במחשבתו.
חודשים ספורים אחרי החתונה בישרה אחינועם לשאול שהם מצפים לתינוק. השניים שמחו מאוד בבשורה, אך ככל שקרב מועד הלידה נמהלה שמחתה של האם לעתיד, בפחד. היא החלה מתפללת מדי יום, מתוודה על פשעים שעשתה ביודעין ושלא ביודעין. שאול הבין לליבה והשתדל להרעיף עליה אהבה, אבל כאשר החלה לסיים כל משפט במילים, "אם היושב במרומים ירצה," לא היה יכול להתאפק עוד.
"האם את באמת מאמינה שהיושב במרומים עורך רשימה של מעשים טובים ורעים? עורך מאזן שלפיו מחליט איך תעבור הלידה?" הוא לגלג עליה, ומייד התחרט על דבריו. הוא הניח ידו על בטנה, המתין שהעובר יבעט, שבטנה תזדקר בקימור עגלגל, ושהעיניים שלו ושל אחינועם ייפגשו בהתרגשות. אבל העובר בבטנה כנראה נם את שנתו ברגע ההוא.
"אתה אנוכי ואוטם את אוזניך לפחדיי," גערה בו אחינועם, "רק בשורות טובות אתה רוצה לשמוע."
שאול אחז בידה והישיר אליה את מבטו. "אני מקשיב לך ומבין אותך. אבל כמה פעמים ביום אני יכול לשמוע שאת מפחדת? אני רוצה לשמוע שאת מצפה ללידה, מאושרת שעומד להיוולד לנו בן."
"מי אמר שזה בן? בת לא מספיק טובה לך?" קטעה אותו, "אתה חושב שלידת בת לא כרוכה בייסורים?"
"אחינועם, אהובתי. בן ובת שווים בעיניי. אבל למה את מייסרת את עצמך כשאת מקשיבה לסיפורים על נשים שמתו בלידה? יש אסונות, אבל רוב סיפורי הלידה הם סיפורים של אושר, של שמחה." הוא קם ממקומו וניגש אל עריסת העץ שהכין מבעוד מועד ונענע אותה. חריקה עלתה ממנה, והוא גהר תחת העריסה כדי לתקנה.
"נשים מתות בלידה וגברים במלחמה," אמרה לעצמה אחינועם. היא כיווצה את מצחה ונשכה את שפתיה. דמעות עלו בעיניה והיא הניחה ידה על בטנה. לפתע חשה בה תזוזה. "שאול, בוא מהר!" קולה התרונן, "הוא בועט, הוא בועט!"
מקץ ימים לא רבים, כאשר הודיעה אחינועם לשאול כי בדעתה לצאת אל בית חברתה אילאיל, הכורעת ללדת, כדי לחזות בלידתה ולעזור לה, הביע התנגדותו לכך. "למה את עושה זאת לעצמך?" שאל, "למה את מתעקשת להיות נוכחת בלידה של אילאיל כשאת עצמך מלאת פחדים מלידתך הקרובה?"
אחינועם לא ענתה לו ,אבל על פניה עלתה ארשת עיקשת.
"יורד גשם, את עלולה להתקרר ממנו או להחליק בבוץ. עדיף שתישארי בבית." הוא ניגש אליה לחבקה. אבל היא לא הייתה נכונה למחוות דאגתו.
"אתה מצר את צעדיי," השתחררה מחיבוקו והחלה מטיחה בו את רשימת חטאיו כלפיה בקול גבוה, מהיר ועצבני. שאול התרגז. הוא הכיר את הרשימה הזאת, המתארכת מדי יום, ונפשו קצה בה.
"אינני שק החבטות שלך!" הוא קרא ויצא מן הבית, טורק אחריו את הדלת.
אחינועם נבהלה לרגע, שמא הגזימה, ואז אמרה לעצמה שבוודאי יוטב לו בחוץ, וכי ישוב הביתה לכשיירגע. היא המתינה מעט ואז פתחה את הדלת לבדוק מה מצב מזג האוויר. לרווחתה הגשם פסק. רק טפטוף קל עוד ירד מהרקיע. האדמה הייתה ספוגה במים, מוצפת שלוליות. היא התעטפה במעיל צמר עבה, חבשה כובע פרווה ויצאה בזהירות החוצה, נושאת את כרסה בין שיניה.
אט־אט פסעה בשביל, עד שהבחינה בענף ארוך מתגולל בצידי הדרך. היא הרימה אותו בידה, הסירה ממנו את העלים, תפסה בו ואמדה את גובהו. כן. הוא יתאים לה כמקל הליכה. מרוצה מעצמה, תמיד הייתה בעלת תושייה, המשיכה בהליכתה, מטופפת בין השלוליות ומקלה בידה.
עד שהגיעה אל ביתה של אילאיל התחזק הגשם והיא הלמה על הדלת, רטובה כולה.
"אישה בהיריון בחודש מתקדם לא צריכה ללכת לבד ביום שכזה!" הטיחה בה אמה של אילאיל, כשפתחה את הדלת וראתה מי עומדת על סיפה. "בואי, היכנסי, הסירי את המעיל, אולי תשתי משקה חם?"
אבל אחינועם לא שעתה לדברי אם חברתה. היא השילה מעליה את מעילה ומיהרה אל חדר היולדת, ניגשה אליה ואחזה בידה.
"הבטחתי, אז הגעתי!" צהלה מול חברתה.
"טוב שבאת," חייכה אליה אילאיל, ואז נתעוותו פניה באחת.
"מה קרה?" נבהלה אחינועם.
"הצירים. הם התחילו לא מזמן, ומתחזקים."
ככל שחלפו השעות התגברו ציריה של אילאיל. אחינועם השתדלה להסיח את דעת חברתה בדיבורי סרק, שעה שהמיילדת החדירה בעדינות את אצבעותיה לפתח גופה של היולדת, כדי לבדוק את התקדמות הלידה.
אחינועם ואילאיל הביטו בה בתהייה.
"עוד אין פתיחה," הנידה המיילדת את ראשה.
מקץ זמן התגברו הצירים וגלים של כאב פילחו את גופה של אילאיל. היא החלה לצרוח, ואחינועם נפנתה אל המיילדת בשאלה האם אין דרך לעזור לה.
"הלידה הראשונה לפעמים קשה," אמרה המיילדת הוותיקה, שומרת על חזות רגועה. היא טבלה את ידיה בשמן ועיסתה בעדינות את מפשעתה הדאובה של אילאיל, "נרתיק של אישה צעירה דומה לניצן של פרח. כמוהו הוא עדין וביישן. מעטפת השרירים החזקה מסרבת להימתח."
זעקותיה של אילאיל הפכו לתחינות ."אני מתה! תוציאו אותו כבר ממני! אני מתה, איפה הסכין?"
אחינועם ניתקה מעם חברתה והרחיקה ממנה אל שרפרף שעמד בפינת החדר. היא התיישבה עליו, ראשה רכון ואצבעותיה רועדות בלי שליטה. המיילדת נעצה בה את עיני הנשר שלה.
"קומי וצאי מכאן!" פקדה עליה, "קראי לבעלה!" אבל אחינועם נותרה ישובה על מקומה, משותקת מפחד.
"בשביל מה באת הנה? למה את מחכה?"
אחינועם התנערה מן ההלם שהייתה שרויה בו ויצאה מן החדר. מחוצה לו כבר הייתה מכונסת המשפחה, ששמעה את זעקות היולדת ופצחה בתפילות לשלומה.
"המיילדת ביקשה שתיכנס אל אשתך," אמרה אחינועם לגד, בעלה של אילאיל.
גד המבוהל קם ונכנס לחדר. הוא הבחין באשתו שכובה, דואבת ומיוסרת על מיטתה, פשוקת רגליים כבעל חיים לפני שחיטה, ואז הביט במיילדת. פניה לא בישרו טוב וזיעה כיסתה את מצחה.
"הסכת ושמע," אמרה לו המיילדת בקול קשה, "עליך להחליט!"
"מה?" גמגם גד.
"האם להציל את אשתך או את התינוק."
הוא בהה בה פעור פה.
"אתה גבר, לא? אז תחליט!"
הצעיר עמד מולה מוכה הלם. היא ניגשה אליו, ידיה נוטפות מדם אשתו, הניפה את ימינה וסטרה על לחיו.
"תסתכל לי בעיניים! אוכל להציל את אשתך, אבל לא בטוח שהיא תוכל להרות בשנית. מה אתה מחליט?"
גד פרץ בזעקה גדולה שהחישה פנימה את הוריה של אילאיל. כשראו את פניה הלבנות של בתם, את הדם הניגר בין רגליה, רצו אליה לחבקה ואז השתטחו לרגלי המיילדת.
"הצילי את הבת שלנו. לפחות אותה," התחננו.
"אם נמתין, אשתך והוולד ימותו," דחקה המיילדת בבעל למתן תשובה.
גד אגרף את כפות ידיו. עיניו קפאו כזכוכית. "הצילי את הבן שלי," לחש.
"אולי זאת בת? אולי זה בן? להציל את האם? או התינוק?"
"הצילי את התינוק," טמן גד את ראשו בין ידיו והתייפח.
"מה יש לך, לב של אבן?" קראו ההורים, "תציל את אשתך! את הבת שלנו!"
המיילדת אחזה בסכין ופקדה על כולם להסתלק החוצה. הם צייתו לפקודתה. ההורים נדחקו אל מעבר לדלת, מתפללים בדבקות. הבעל, גד, נותר לצד אשתו, ממאן לעזוב אותה, פיו חתום ועיניו פעורות, לא מבינות איזה אסון נפל עליו.
המיילדת נדה בראשה לבעל ההמום. היא חסמה את פיה של אילאיל בבד שהידקה מסביב לפניה, ואז העבירה בסכינה החד קו מתחת לטבור עד למפשעה. דם פרץ מבעד לחריץ, והיא נעצה בו את הסכין, מבתרת את הרחם, שולפת במיומנות את הוולד וחותכת את חבל הטבור.
"נולד בן," היא קבעה.
"זה בן, זה בן!" קריאת שמחה פרצה מפיו של גד. הוא הפנה מבט מהיר לעבר אשתו, שאיבריה הפנימיים גלשו לרצפה. פניו התעוותו, ספק מכאב, ספק מדחייה, ואז מיהר לצאת את החדר.
ההורים התפרצו פנימה, עטים על גופת בתם, וכיסו אותה בבד נקי. הם סרקו את שערה ונשקו לה, בוכיים, מסרבים לעוזבה.
חודשיים לאחר מכן, לקח לו גד אישה חדשה.
* * *
מזועזעת שבה אחינועם אל ביתה. היא ישבה וכססה ציפורניה מרוב אימה, עד שצעדיו של שאול נשמעו והוא נכנס פנימה. היא קמה ממקומה ותפסה בידו. "הישבע שאם תצטרך לבחור ביני לבין התינוק, תבחר להציל אותי," קראה.
"מה קרה?" שאול תמה.
"גד ביכר את בנו על פני אשתו, על אילאיל," סיפרה לו, "הייתה לי חברה ואיננה עוד!" בכתה.
שאול נחרד. הוא קירב אותה אליו, חיבק ולחש לשערה. "אני נשבע. את חשובה לי יותר מכל תינוק."
אחינועם התיקה עצמה מחיבוקו, נסוגה לאחור והביטה בו. "אתה משקר. תישבע בשנית. אתה רוצה שאמות ותוכל להתחתן עם אישה חדשה."
"על מה את מדברת?" נדהם שאול, "אני אוהב רק אותך."
"כמה טיפשה הייתי שהלכתי ללידה של אילאיל," פלטה אחינועם.
שאול חיבק אותה, מתאפק שלא לומר לה "הזהרתי אותך, אבל את עקשנית כמו פרדה." לרווחתם, חודשיים לאחר מכן ילדה אחינועם בן בריא, יהונתן שמו.
