קוד הצפע-


1


גשמי נובמבר הגיעו בהפתעה. רויטל התהפכה במיטתה והקשיבה לגשם הדופק על החלונות בדירתה בקומה ה־18 המשקיפה לים. סנואי, כלבת הגולדן הלבנה המעורבת, שכבה לצידה במיטה וזקפה את ראשה ואת אוזניה. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששנתה של רויטל התערערה. היא סבלה לאחרונה מנדודי שינה. רויטל קמה ממיטתה והלכה להתבונן בוויטרינה הגדולה שבסלון. הנוף היה מרהיב. מצד אחד העיר התוססת ומצד שני הים. רויטל הביטה בים. זו הייתה פעולה שבדרך כלל הרגיעה אותה, אבל בדיוק כמו מצב רוחה, גם הים היה סוער. היא נתנה למחשבותיה לשקוע. הגשם התחזק, הברק הבריק בשמיים ומייד אחריו הרעם.


זה היה מזג אוויר מושלם לכוס שוקו חם וזה בדיוק מה שהיא הכינה לעצמה. על אי המטבח עמדה מכונת הקפה. היא לגמה מכוס השוקו והסתכלה במכונה. לעזאזל, המכונה הזו הזכירה לה את דין. היא לקחה את כוס השוקו החם והתיישבה ליד פסנתר הכנף הלבן שלה. סנואי רצה מהחדר. היא אהבה לרבוץ על השטיח הפרוותי הלבן ליד הפסנתר בזמן שרויטל ניגנה. הפעם זה היה נוקטורנו אופוס 9 של שופן. פצפוצי האש שבאח הוסיפו מסתוריות למנגינה.


סנואי זקפה את ראשה ברגע שזמזום הודעה הגיע לנייד. "מי לעזאזל שולח סמס בארבע לפנות בוקר?!" מלמלה רויטל והפסיקה את נגינתה. היא ניגשה לטלפון הנייד תוך כדי לגימת השוקו החם. בהודעה היה כתוב "אני מתגעגע אלייך." זה היה דין. איך הוא מעז?! ועוד אחרי שהיה הוא זה שהרס את כל מה שהיה בינינו, חשבה רויטל וסגרה את הטלפון הנייד. היא לקחה את כוס השוקו והתיישבה מול האש הלוחשת. לא היה לה ספק שהפעם היא לא חוזרת אליו, יהיה מה שיהיה. הוא לא האחד בשבילה. היא החליטה לחזור למיטה ולנמנם עד שהגשם יירגע.


צלצול ההשכמה העיר אותה בחמש בבוקר כמו בכל יום. היא קמה, לבשה את בגדי הריצה שלה, לקחה את האוזניות וירדה עם סנואי לריצת הבוקר היומית שלה. רויטל אהבה לרוץ עוד מימי נעוריה. הריצה הייתה מאוד משחררת עבורה. כשרצה לא חשבה על כלום, מלבד על נשימותיה, וזה בדיוק מה שהייתה צריכה עכשיו.


היא רצה לאורך החוף על החול הרך בנעלי הנייקי שלה. לבושה בחליפת ספורט ארוכה, שערה הדבשי אסוף בקוקו. סנואי רצה לצידה מאושרת ומלאת אנרגיה, לשונה מתמזגת עם משב הרוח. מזג האוויר היה סוער, אך זה לא מנע מהן את ההנאה שבריצה. רויטל הגיעה לסוף מסלול הריצה שלה, אל ראש המצוק המשקיף אל הים. זו הייתה נקודה מושלמת למתיחות לפני שתרוץ את כל הדרך חזרה הביתה. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר, ובזמן שהתמתחה, זיהתה מאחוריה מכונית אאודי לבנה עומדת בחניון. מישהו ישב במכונית והתבונן בה בזמן שהיא עשתה מתיחות. היא לא זיהתה מי זה, אך הייתה לה הרגשה של אי נוחות. היא החלה להתקדם לכיוון המכונית, מנסה לזהות מי שם, אך ברגע שהתקרבה, המכונית הותנעה ונסעה משם. הרגשת צמרמורת לא ברורה עברה בגופה והיא התחילה לרוץ בחזרה לכיוון הדירה שלה.


היא עלתה במעלית לדירתה שטופת זיעה, באוזניות התנגן השיר November Rain של Guns & Roses. אין יותר מתאים מזה, חשבה. היא נכנסה לדירה, החלה לפשוט את בגדיה ונכנסה ישר למקלחת, לא מבחינה בנוכחותו. היא פתחה את זרם המים ונתנה לחמימות לשטוף אותה.


סנואי רצה הישר אל המטבח. ליד האי היו קערות המים והאוכל שלה. היא שתתה מהקערה והתעלמה מנוכחותו. הוא ישב בכיסא הבר של האי ולגם מקפה האספרסו שהכין לעצמו במכונה.


רויטל יצאה מהמקלחת, לגופה רק מגבת הגוף. היא קפאה כשראתה אותו יושב ונועץ בה מבט. "אין לך גבול?!" צעקה מבוהלת.


"סימסתי לך שאני מתגעגע אלייך," הוא השיב באגביות, לוגם מספל הקפה.


"ו...? זו סיבה להופיע אצלי בלי התראה מוקדמת?! אני נכנסת להתלבש, אין לי זמן לזה. אתה חייב להסתלק מכאן עד שאסיים. והמפתח שנתתי לך, תשאיר אותו על הדלפק במטבח. השטויות שלך נמאסו עליי!" רויטל נכנסה לחדר ונעלה את עצמה מבפנים, מתפללת שיעשה כדבריה.


דין סיים את הקפה באדישות כשעל פניו נסוך מבט זחוח וחיוך מרוצה. הוא הוציא את המפתח מכיס הג'ינס והניח אותו על הדלפק.


רויטל נשענה על דלת חדרה, מתנשפת מהריצה וממנו. היא הקשיבה לצעדיו העוזבים את הדירה. לאחר מכן יצאה מחדרה, והלכה במהירות לנעול את דלת הכניסה. היא ניגשה לאי המטבח והביטה בכעס בכוס האספרסו שעל דלפק המטבח. מפתח הדירה היה מונח ליד הכוס ולידו פתק. "נמשיך את זה אחר כך." היא קימטה את הפתק וזרקה אותו לפח.


מזג האוויר התחלף. הגשם פסק והשמיים התבהרו. רויטל חזרה לחדרה, לבשה סריג גולף חום, ז'קט בז', ג’ינס בגזרה גבוהה ומגפיים בעלי עקב בצבע חום. היא ענדה את העגילים האהובים עליה, שאימא שלה נתנה לה לפני שנים, פיזרה את שערה הארוך והתאפרה קלות. לאחר מכן שתתה כוס מיץ תפוזים ולקחה עוגיית בראוניז לדרך. זה היה יום חשוב בשבילה. כולם חיכו לה במשרד.


לאחר בידוק קפדני שלה ושל רכבה, היא נכנסה לחניון התת קרקעי של משרדי החברה. הייתה לה חניה שמורה, כמו לכל המנהלים הבכירים בחברה.


היא עבדה ב"בראשית ביוטכנולוגיה" – חברה ישראלית העוסקת בפיתוחי תעשיית הנשק על סוגיה. למרות שעבדה בבראשית רק שנתיים, הם העריכו אותה והאמינו ביכולות שלה. היא כמובן הצדיקה את אמונם. היא הייתה חרוצה ומסורה, וכך הצליחה די במהירות להשתלב עם הבכירים.


לפתע היא הבחינה במכונית האאודי הלבנה שראתה הבוקר בים. המכונית חנתה בסמוך לחניה שלה. היא תהתה למי המכונית הזו שייכת. היא לא הכירה אף מנהל עם רכב כזה משודרג וסקסי. רכב עם גג נפתח לא היה הסגנון של המנהלים שם, אחרי הכול רובם היו מבוגרים מאוד.


נטע המזכירה קיבלה את פניה בחיוך גדול ברגע שיצאה מהמעלית. "בוקר טוב רויטל, מה כבר עשית שזכית בכזה בוקר טוב?"


רויטל לא הבינה במה מדובר, אך מייד כשנכנסה למשרדה ראתה זר פרחים ענק המונח בכד על שולחנה. רויטל תלשה את הפתק מהפרחים. "אני מתגעגע אלייך." זה שוב היה דין. מה הוא לא מבין? חשבה בינה לבין עצמה. אני חייבת ללבן איתו את הדברים. היא סימנה לעצמה להתקשר אליו מאוחר יותר היום, אחרי שהלחץ קצת ירד.


היא יצאה ממשרדה וניגשה אל נטע. "היי, את יודעת במקרה מי הבעלים של האאודי הלבנה?"


"אם אני יודעת?" שאלה נטע, "איפה את חיה? כבר חודש מדברים עליו שהוא חוזר לארץ – יונתן מור, את יודעת, הבן המאומץ של ליאון."


ליאון היה הבעלים של בראשית ביוטכנולוגיה. רויטל מעולם לא התעניינה ברכילות וסמול טוק שבמסדרונות. היא הייתה עסוקה ותמיד חתרה להישגים חדשים. לא היה לה זמן לשטויות ולבזבוז זמן בדיבורים והתלחשויות בהפסקות הקפה שהיא אף פעם לא לקחה ממילא. כך שלא, היא לא ידעה על בואו של יונתן ולמעשה זה גם לא עניין אותה. היא סידרה את מחשבותיה והחלה להתמקד בפיץ' שאותו הייתה צריכה להציג בעוד מספר דקות.


רויטל חייכה בנימוס אל נטע והתקדמה לכיוון חדר הישיבות. נטע מיהרה אחריה כשבידה קנקן קפה גדול. "היכנסי, כל ההנהלה הבכירה כבר בפנים," אמרה בחיוך ופתחה את הדלת.


רויטל נשמה עמוק, העבירה את שערה מעבר לכתפיה, סידרה את הז'קט ונכנסה לחדר. "בוקר טוב," אמרה רויטל. היא הכירה את כולם, רק אותו לא הכירה.


היא ניסתה להתעלם ממבטיו החודרים בזמן שהעבירה את הפיץ'. היא הייתה צריכה לגייס את כל כוחותיה כדי להישאר מרוכזת. היום הזה היה מבחינתה גולת הכותרת של כל עבודתה. אסור היה לה לטעות וזה היה מאוד מאתגר בגלל הנוכחות שלו. הוא ישב בקצה האחורי של החדר, לבוש בחליפה כחולה. הכפתור העליון בחולצתו המחויטת פתוח, מבטו החודר לא מש ממנה. היא התאמצה לא לפגוש במבטו. למרות שמעולם לא פגשה אותו, היא חשה חוסר נוחות. תחושה מוזרה שהיא לא חשה בעבר.


הפיץ' שלה עבר מצוין. ליאון, המנכ"ל היה נרגש ומאושר. הוא הודה לרויטל והכריז: "רויטל, התעלית מעל כל הציפיות. אין ספק שבזכותך החברה שלנו תעבור תפנית משמעותית."


רויטל חייכה והסיטה את שערה מאחורי האוזן. בדיוק באותו הרגע שחשה שביעות רצון מעצמה, פנה ליאון לחבר המנהלים והוסיף, "החלטתי כי מי שיובילו את ביצוע הפרויקט יהיו רויטל ויונתן, הבן שלי."


הגבר בחליפה הכחולה קם ממקומו ופסע באלגנטיות לכיוונה של רויטל. הוא הביט בכולם והציג את עצמו. "שלום, אני יונתן, הבן של ליאון." ליאון עמד לידו, גאה ומחייך. "רובכם לא מכירים אותי כי עבדתי מאחורי הקלעים בשלוחה בלונדון."


יונתן היה גבוה ושרירי, בעל כתפיים רחבות. שערו השחור היה מסורק לאחור ועיניו הכחולות עדיין התמקדו ברויטל. הז'קט הכחול שלבש הדגיש את קווי גופו. רויטל בקושי הצליחה לשמור על הריכוז שלה במיוחד לאור העובדה שרק לפני כמה שעות צפה בה מהרכב שלו, עושה מתיחות בסוף מסלול הריצה. היא גייסה את כל כוחותיה וניסתה להתרכז. זה לא היה קל.


היא גם הרגישה מאוד מופתעת מכל הסיטואציה. מעולם לא הזכירו דבר וחצי דבר על הציוות הזה. לא הייתה לה בעיה לעבוד בצוות, אך את יונתן כלל לא הכירה ולמען האמת, הנוכחות שלו השפיעה עליה בדרך לא ברורה.


“מאז שהתחלתי לעבוד בבראשית, הקפדתי לא לקחת קרדיט על כך שאבי הוא המנכ"ל והבעלים," המשיך יונתן, "כל מי שעבד איתי חשב כי אני שווה בין שווים. אני שמח לחזור לישראל ויותר משמח לעבוד לצידה של רויטל."


עיניו ננעצו בה ולסתה נשמטה. מה הוא כבר יודע עליי שהחליט שהוא שמח לעבוד איתי, היא תהתה. יונתן התקרב אליה לאט והיא לקחה צעד אחד לאחור, לא בטוחה בעצמה. לעזאזל, הוא מוציא אותי לגמרי מאיזון, חשבה לעצמה.


הוא הושיט את ידו. "נעים מאוד."


היא הגישה את ידה ולחצה את ידו. הוא הדיף ריח של סבון ובושם גברי משכר.


יונתן המשיך לאחוז בידה ואז הרים את ידיהם למעלה והכריז, "למען האנושות, למען ישראל!"


כולם קמו ומחאו כפיים. הישיבה הסתיימה והחדר התרוקן מאנשים. רויטל נשארה אחרונה, או כך חשבה, עד שהבחינה בו שוב מזווית עינה. הוא נשאר יושב בצד והמשיך להתבונן בה. היא כבר לא יכלה יותר לשמור בבטן את התחושות שלה. "יש משהו שאתה רוצה לומר לי?" שאלה.


"למען האמת, יש. רציתי לשאול אותך אם את מוכנה להתלוות אליי לערב הגאלה המתוכנן בשבוע הבא לכבוד השקת הפרויקט שלנו."


"הפרויקט שלנו?" מלמלה רויטל המומה. "ממתי זה הפרויקט שלנו? אני עובדת על זה כבר שנתיים, קורעת את עצמי ופתאום, ללא התראה מוקדמת, ממש לפני כל ההנהלה הבכירה, מכריזים שאתה מוביל את הפרויקט יחד איתי. אני זו שעבדה סביב השעון כדי לבנות את המערכת המוצפנת הזו. נדרשו ממני המון זמן ואנרגיה כדי לבנות אותה, אז סליחה אם תרשה לי לסרב, אבל לא. לא אגיע איתך לערב הגאלה."


יונתן חייך מאוזן לאוזן. הוא אהב את הלחימה שלה. האש שלה בעיניים הדליקה אותו. שפת הגוף שלה הראתה כי הוא משפיע עליה, אבל פיה היה אמיץ ותקיף. בדיוק כמו שהוא אהב.


"בסדר גמור," הרים את ידיו בכניעה מוחלטת. "ניפגש יותר מאוחר לדסקס על כל הדברים שצריך לעשות."


רויטל יצאה מחדר הישיבות, ממהרת הישר אל משרדה. היו חמש הודעות בטלפון הנייד שלה. ארבע הודעות מדין והודעה אחת מאימא שלה, אליה התקשרה מייד בחזרה.


"היי, אימא, מה קורה?"


"היי, רוי מתוקה, איך את? את נשמעת עסוקה," אמרה מירה.


"כן," נאנחה רויטל, "הרגע הפתיעו אותי כהוגן בעבודה."


"או, מה קרה?" שאלה מירה.


"כנראה זה באמת עולם של גברים," רויטל נאנחה שוב. "את יודעת מה, אימא, בואי ניפגש בשישי לארוחת בוקר ונדבר על הכול."


"טוב, אהובה, אל תתרגשי, אני בטוחה שלאיזה מים עמוקים שלא זרקו אותך, את תדעי לשחות בחזרה. ניפגש ביום שישי, מקווה ששאר היום שלך יעבור בטוב."


"תודה, אימא, ניפגש."


רויטל ניתקה את השיחה, נכנסה למשרד והביטה בפרחים. היו בזר תריסר ורדים אדומים. היא ניגשה אל הזר, הרימה אותו כדי להוציא אותו מהחדר ובדיוק כשהסתובבה ראתה את יונתן עומד בפתח. הוא נשען על משקוף הדלת ושילב את זרועותיו על חזהו.


"אני רואה שיש לך מעריץ סודי," אמר יונתן.


"זה לא עניינך," סיננה רויטל.


"את יודעת מה, התחלנו ברגל שמאל. אני מודה שזה לא היה במקום להפתיע אותך כך מול כולם, אך למען האמת זה היה הרעיון שלי ולא של אבא שלי, אז תני לי לנסות לתקן את זה. תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב, תני לי ערב אחד להוכיח לך שאני לא כזה נורא."


רויטל הניחה את כד הפרחים על השולחן והביטה בעיניו. לרגע היא חשבה שזיהתה רכות מאחורי המבט המהפנט של עיניו הכחולות.


"בבקשה," הוא התעקש.


היא לקחה רגע וניסתה להכיל את הכוח הבלתי מוסבר שלו עליה. המבט שלו המיס אותה לגמרי. "אני מוכנה לחשוב על זה," אמרה לבסוף.


יונתן חייך. "את לא תצטערי."


"אני כבר מצטערת," מלמלה.


יונתן יצא ממשרדה, ורויטל נשמה לרווחה. אני לא אצליח לעמוד בזה, חשבה. כל פעם שהוא מופיע אני יוצאת מאיזון.


השפעתו עליה באמת הייתה מוזרה. היא אף פעם לא הרגישה מבולבלת כל כך בנוכחות גבר.


רויטל יצאה ממשרדה ומיהרה לחדר המאובטח שבסוף המסדרון. היא סרקה את הכרטיס שלה וביצעה הזדהות קולית וסריקה של רשתית העין שלה. הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה. החדר היה חשוך וקטן. היו שם כיסא ושולחן שעליו הייתה מונחת מזוודה שחורה. רויטל ישבה וסרקה את טביעת אצבעה על המזוודה, וזו נפתחה אוטומטית. הייתה זו מזוודת מחשב שהכילה את מערכת ההפעלה של בראשית לשיגור טילים. היא הכניסה את קוד הגישה הסודי והחליפה אותו בקוד חדש, ואז שלחה אותו למזכיר הצבאי של ראש הממשלה באמצעות מערכת הצפנה. שוב המחשבה על יונתן חלפה במוחה. איך ייתכן שפתאום צירפו אותו אליי ולמה דווקא עכשיו?


היא יצאה מהחדר וניגשה אל מעבדת הפיתוח. היא חיברה את המחשב הנייד שלה והריצה בדיקה של המערכת החדשה, המתבססת על מודלים של בינה מלאכותית שהיא והצוות שלה פיתחו. זו הייתה מערכת מהפכנית שתצעיד את בראשית ביוטכנולוגיה אל העתיד.


גוב הלביאה-


1


צלצולו של השעון המעורר העיר את רויטל משנתה. היא פקחה את עיניה והתמתחה במיטתה. יום שבת, שש בבוקר, אבל זה לא מנע ממנה לקום, להפך, היא אהבה את ימי השבת במיוחד בעונה זו של השנה. האוויר הקר של הסתיו היה מעורר מבחינתה. רויטל הרימה את התריסים החשמליים בדירתה והתבוננה בנוף שנגלה לאיטו. הים היה שקט ביחס למזג האוויר ההפכפך והקריר. היא אהבה את הניגודיות הזו.


הרהורים ומחשבות החלו להציף את מוחה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו, מרגישה את הגעגוע העז המכווץ את שיפולי בטנה. היא הרגישה את הגעגוע בכל איבר בגופה ובמיוחד בין רגליה. הם ציינו היום שנה לזוגיות שלהם, אבל הוא היה רחוק ממנה מרחק אוקיאנוס. היא בישראל והוא בניו־יורק. היא הצטערה שלא יכלו לחגוג את יום השנה שלהם ביחד.


היא לקחה נשימה עמוקה, שואפת את הנוף לתוכה. סנואי התמתחה במיטת הכלבים שלה. היא הרימה את ראשה והביטה ברויטל, כאילו חשה בבדידותה. פרוותה הלבנה הבוהקת שיוותה לה מראה של בובה, וזנבה הארוך נע בשמחה מצד לצד. רויטל רכנה אליה וחפנה את פניה בין ידיה. עיניה הגדולות של הכלבה אמרו הכול, ולשונה הוורודה נשלחה החוצה בפיהוק גדול.


“מה דעתך על פינוק של בוקר?“ שאלה רויטל. סנואי החזירה לה ליקוק חמים על כף ידה. “בואי,“ קראה רויטל, מעוררת את הכלבה משנתה. “מגיע לנו משהו טעים להתחיל איתו את היום.“


היא פתחה את המקפיא והוציאה גלידת בן אנד ג’ריס, גרפה כדור גדול והניחה בקערית קטנה את הטעם האהוב על שתיהן – וניל. פשוט אבל מושלם, חשבה לעצמה. כמו בחיים – לא תמיד הדברים המורכבים הם הדברים הטובים. לפעמים השלמות היא בדברים הקטנים והפשוטים. היא הניחה את קערית הגלידה על הרצפה. סנואי כשכשה בזנבה וליקקה את הגלידה לאט ובעדינות, כאילו ניסתה ליהנות ממנה זמן רב ככל האפשר. רויטל גרפה כף וניל עסיסית לעצמה וליקקה אותה תוך שהיא פותחת את הטלפון הנייד שלה. תמונת שומר המסך של יונתן ושלה מחובקים הופיעה מייד על המסך. היא חייכה לעצמה ושיחקה עם הרגשת הקור בלשונה. היא ידעה שהוא היה חייב לטוס לניו־יורק אך יחד עם זאת הצטערה שלא היו יחד ביום השנה שלהם.


היא התיישבה על ספת הבד הקרמית הארוכה בסלון.


“בואי,“ קראה לסנואי, וזו מיהרה ועלתה על הספה, מתמקמת ליד רויטל. היא כיוונה את מצלמת הטלפון וצילמה סלפי עם סנואי והגלידה. “מתגעגעת מאוד. מתי אתה חוזר? חבל שדווקא היום אתה רחוק ממני. אוהבת אותך.“


לאחר ששלחה את ההודעה ואת התמונה, רויטל הניחה את הטלפון על שולחן הסלון. כדאי להתחיל את היום, חשבה והציצה בשעון היד שלה. הזמן רץ, הוא תמיד רץ. היא נכנסה אל חדר השינה שלה והתארגנה. תוך זמן קצר כבר הייתה בבגדי אימון, מוכנה להתחיל את היום.


“אלקסה, נגני מוזיקת ספינינג בסלון,“ פקדה רויטל.


העוזרת הווירטואלית הגיבה מייד והרמקולים השמיעו את מוזיקת הטרנס המעוררת שהתאימה לאימון הבוקר. היא עלתה על אופני הספינינג שהיו ממוקמים מול החלון הגדול, מכוונים היישר אל הנוף. אין דבר מושלם מזה, חשבה לעצמה בזמן ששירה של מלאני סי התנגן ברקע. היא נכנסה לקצב רכיבה מהיר ושרה בקול:


“I turn to you like the flower leaning toward the sun,


I turn to you cause you’re the only one.“


חצי שעת הספינינג עברה במהירות. היא הזיעה והדופק שלה עלה. מצוין, חשבה לעצמה, מסתכלת בשעון היד, עוד חצי שעה הוא יגיע. טום, מדריך קרב המגע, היה בדרך אליה לשיעור פרטי. רויטל הקפידה על האימונים איתו. בעבר התאמנה בקרב מגע והיא הייתה טובה בזה למדי, אך זה לא היה מספיק. היא החליטה לחזק את עצמה ולפני כשנה החלה באימונים קבועים עם טום. גם היא וגם יונתן הסכימו שלאחר האירוע שעברה, כדאי שהיא תחזק את הביטחון העצמי שלה. היא הייתה בחורה חזקה שידעה להסתדר ולצאת ממצבים מסובכים, אולם החוויה שעברה טלטלה אותה. המצב יכול היה להסתיים אחרת, לולא יונתן, שחילץ אותה מטופריהם של הפושעים הנוראיים ההם. לפחות עכשיו הם מרצים מאסר עולם במתקנים מסווגים ושמורים, היא הזכירה לעצמה. זו הייתה עובדה מנחמת – הידיעה שהם אינם יכולים לעשות עוד רע לאף אחד.


יונתן היה נלהב כשהחליטה להתחיל את אימוני קרב המגע הקבועים. למעשה, הוא היה זה שהכיר בינה לבין טום, שהיה חבר שלו עוד משירותו הצבאי. כשסיפר לטום מה רויטל עברה, הוא שמח לקחת על עצמו חלק פעיל בשיקום שלה. אימוני הספורט העצימים גרמו לה להתרכז בעצמה וכל מחשבה מטרידה נמחקה מתודעתה בזמן האימון.


רויטל ירדה מאופני הספינינג וניגבה את זיעתה במגבת. לאחר מכן ניגשה אל המטבח ושתתה בקבוק מים שלם.


“אלקסה,“ קראה רויטל, “נגני מוזיקת רגאיי רגועה.“


המוזיקה התחלפה ורויטל ניגשה להכין לעצמה משהו קל לאכול – מעט גבינת ברי על קרקר מלוח, ומילאה את קערית האוכל של סנואי. היא התיישבה על כיסא הבר במטבח והביטה בטלפון בתמונות מהנופש המושלם שהיה להם יחד. היא נגסה בקרקר הגבינה והביטה בתמונה שלה ושל יונתן על החול הלבן בחוף באוקיאנוס ההודי, מאחוריהם הווילה הפרטית. היא אהבה את התמונה הזו. מה שהם עשו בווילה הזו... היא חייכה לעצמה, מתענגת על הזיכרונות. הם לא ידעו שובע. היא התגעגעה למגע שלו וקיוותה לעוד כמה ימים כאלה איתו, בשמש, בחוף הים, רק שניהם, מנותקים מהעולם, בלי רעשי רקע, בלי מתחים.


החופשה הזו חלפה במהירות. הם נהנו לתנות אהבים על החול החם בזמן שגלי הים הרטיבו את גופם, כאילו מנסים לצנן אותם מלהט אהבתם. הימים האלה איתו, לבד, הרחק מכולם, הצליחו לרפא מעט את ליבה הכואב. יונתן לא היה איש שהרבה במילים, נוכחותו היא זו שנסכה בה תחושת ביטחון, כאילו חומת ברזל הקיפה אותה. את המילים שאמר תמיד בחר בקפידה, וידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.


היה להם הכי טוב כשהם היו ביחד, אך כמו כל הדברים הטובים, גם החופשה הזו הסתיימה מהר וכשחזרו לארץ הכול השתנה בצורה דרמטית – יונתן לקח הפסקה ארוכה מעבודתו במוסד וגם עזב את "בראשית ביוטכנולוגיה", החברה שבה עבדו יחד. הוא לא יכול היה להישאר בחברה שייסד אביו ולראות אותה מתפרקת. החברה עברה שינויים גדולים שגרמו למניות שלה לצנוח ולאיבוד כספים רבים. מחלקות נסגרו ואנשים פוטרו. בקושי רב הצליחה ההנהלה לייצב את החברה ולשרוד. יונתן הרבה בנסיעות לחו“ל, אך למרות המרחק, הזוגיות ביניהם הייתה נפלאה.


לאחר שראתה את השינוי שיונתן עשה, רויטל החליטה לעשות גם היא שינוי והתפטרה מתפקידה בבראשית ביוטכנולוגיה. היא עזבה בלב שלם ועכשיו כל האפשרויות היו פתוחות בפניה. סייבר זה מה שהולך היום והיא הייתה מלכה בתחום הזה. הידע והיכולות שלה הם נכס, היא ידעה, והיא מצוינת בתחום שלה – ללא ספק. היו לה כמה כיוונים בראש, והיא החליטה להתייעץ עם יונתן ברגע שיחזור. לדברים שלו הייתה משמעות רבה בעיניה. למעשה, היא סמכה עליו יותר ממה שהייתה מוכנה להודות.


היא הביטה בתמונת הסלפי שלהם בסירת המנוע ששכרו, מרגישה איך היא שוקעת בכחול עיניו. מבטו הצליח להפנט אותה גם דרך התמונה. הוא לבש גופייה לבנה רפויה שהבליטה את כתפיו הרחבות ואת שרירי ידיו שחיבקו אותה, שפתיו העבות חייכו למצלמה. היא עמדה לפניו, שערה הדבשי מתנופף ברוח, ידה האחת אוחזת בהגה הסירה והשנייה מצלמת את התמונה. לרגע אחד היא שוב הייתה שם איתו, נהנית מהרוח החמה ומקצף גלי האוקיאנוס.


צלצול האינטרקום החזיר אותה למציאות. היא הניחה את הטלפון וניגשה אל המסך. זה היה טום. הוא לבש גופייה שחורה שהבליטה כל שריר אפשרי בגופו. הוא העביר את כף ידו על שערו הבהיר הקצוץ.


“בוקר טוב,“ אמרה רויטל ולחצה על הכפתור לפתיחת דלת הבניין. טום הישיר מבט אל המצלמה וחייך, חושף את שיניו הלבנות ואת גומות החן בלחייו. דקה אחרי כן, הוא דפק על דלת הדירה. היא ניגשה ופתחה לו.


“בוקר טוב,“ אמר טום ונכנס פנימה באנרגיות טובות. סנואי הרימה את ראשה מהספה באדישות ומייד החזירה אותו אל בין כפות רגליה.


“איך את הבוקר? אני רואה שאת כבר אחרי אימון ספינינג.“


“כן,“ ענתה וחיזקה את הגומייה שאספה את שערה.


“יופי, אני אוהב שאת שומרת כך על הכושר, זה חשוב מאוד.“


“כן, זה חשוב גם לי,“ אמרה רויטל והתקדמה לכיוון חדר האימונים. רצפת החדר הייתה מכוסה באריחי גומי. בצד אחד היה תלוי שק אגרוף שחור גדול, ובצד השני היו מפוזרות כמה משקולות ידיים לאימוני כוח.


“שנתחיל באימון?“ טום זרק את תיק האימון שלו הצידה. “מוכנה?“


“תמיד, מה עושים היום?“


“אני שמח ששאלת. היום נתרגל אימון אחר.“


“מה הכוונה?“


“היום נבצע אימון עיוור,“ אמר טום והוציא מכיס מכנסיו מטפחת שחורה. רויטל הביטה בו מופתעת. “אני אכסה את עינייך. אני רוצה שתהיי דרוכה ותשתמשי בכל שאר החושים שלך.“


רויטל נרתעה וזזה צעד אחד לאחור בהיסוס מה. חסימת הראייה החזירה אליה את תחושת חוסר השליטה.


“אני רואה שאת קצת בלחץ. אבל את לא צריכה להיות,“ חייך בשובבות, “את חייבת להבין שכרגע התגובות שלך תלויות בעיקר, אם לא רק, בחוש הראייה שלך. אל תחששי, את תראי שבקרוב תחדדי את שאר החושים שלך ועוד הרבה יותר מזה.“


“אתה באמת חושב שאני מוכנה לזה?“ שאלה בהיסוס. היא לא חשה אפילו מעט מהביטחון שטום זיהה בה.


“כן,“ ענה בהחלטיות, “אני עובד איתך כבר שנה, אנחנו חייבים להתקדם. אני חושב שהתקדמת מאוד בשנה האחרונה, בסך הכול את ברמה טובה, אבל אם תצליחי לשלוט בתגובות שלך, להפעיל את שאר החושים שלך ולהילחם גם באימון עיוור, אני אהיה מרוצה. סמכי עליי,“ אמר והתקרב אליה עם המטפחת.


“בסדר, מה שתחליט,“ הסכימה רויטל. היא גייסה את כל כוחותיה וחייכה בהיסוס. “ומה השלב הבא?“ שאלה, “סתם מתוך סקרנות.“


“סתם מתוך סקרנות?“ שאל טום כשהוא קושר את המטפחת סביב עיניה, “היחלצות מקשירות,“ לחש באוזנה והפיל אותה לרצפה במכה אחת.


“הישארי למטה,“ פקד עליה, “עכשיו הכללים משתנים. אל תגיבי עד שתהיי בטוחה שאני לידך ושיש לך נקודת מגע איתי. רק כשתהיי בטוחה שאת יכולה לפגוע בי, רק אז תתקפי.“


רויטל נשארה קפואה על המזרן. טום הסתובב סביבה בשקט מוחלט, היא כמעט ולא שמעה אותו. הוא שלח בעיטות קלות, שהוציאו אותה מאזור הנוחות. היא התהפכה ונעמדה במקומה. הוא מייד שלח את רגלו והפיל אותה. היא צנחה על המזרן על בטנה.


“עוד פעם,“ פקד עליה.


היא נשארה למטה והסדירה את נשימתה. טום לא חס עליה ושוב פגע בה. היא הרגישה חסרת הגנה, שברירית ופגועה.


“תצמחי משם! אל תהיי קורבן, תהיי התוקפת. חכי לרגע המתאים ותקפי!“


היא שכבה בשקט וספגה את הפגיעות שלו, עד לרגע שבו הרגישה שהוא מספיק קרוב אליה. היא הרגישה את שקיעת המזרן כשהוא עמד סמוך אליה וריח הבושם העדין שלו הגיע אל אפה. רויטל שלחה את ידיה במהירות ומשכה אותו בחוזקה. ברגע שהוא נפל, היא זינקה ממקומה ותקפה אותו.


“יפה מאוד!“ קרא טום, מתפעל מאסטרטגיית התקיפה שלה. רויטל חייכה, היא הייתה מרוצה מעצמה.


לאחר שעה של אימון קשה ומאתגר, הסיר מעיניה טום את המטפחת.


“איך את מרגישה?“


“אני לא בטוחה,“ ענתה, משפשפת את עיניה, מסתגלת שוב לאור החדר. “זה משחק אחר לגמרי.“


“נכון, זה היה קשוח, אני מודה.“


“אבל צדקת, זה באמת היה נחוץ לי. האימון הגביר בי את תחושת הביטחון.“


“אני שמח,“ אמר טום ושלח את ידו אל כתפה. “תגידי, יש לך תוכניות להיום?“


“לא הרבה,“ ענתה בביטול, “יונתן לא בארץ.“ הרגשת הריקנות שוב השתלטה עליה.


“מה דעתך להצטרף אליי ואל חברים שלי? אנחנו מתכננים משהו מעניין היום.“


“מה אתם עושים?“


“זאת הפתעה. את בנויה להפתעות?“ שאל וחייך אליה.


היא שילבה את זרועותיה על בית החזה שלה ובחנה את מבטו.


“אתה יודע מה, היום אני זורמת.“


“מעולה. את כבר לבושה מתאים, אז בואי נצא.“


“באמת? בגדי ספורט?“ התפלאה.


“כן.“


“טוב...“ אמרה בהיסוס, “אני רק אקח את סנואי למטה לסיבוב קצר ואז נצא.“


“אין בעיה,“ ענה טום, “אני אישאר כאן אם זה לא מפריע לך, אני צריך לעשות כמה שיחות לפני שנצא.“


“בכיף.“ היא לקחה עליונית ספורט ושרקה לסנואי. הכלבה מייד קפצה מהספה ורצה אליה, מכשכשת בזנבה. הן ירדו למטה, לחוף הים, ורויטל בדקה שוב את הנייד שלה, אך אף הודעה לא הגיעה מיונתן. היא קראה את החדשות האחרונות בעולם – ארגון טרור חדש ומסתורי עלה לכותרות באירופה. מעניין, חשבה לעצמה, אין סוף לרוע בעולם. תמיד יש עבודה לעשות, רוע לסכל.


“בואי,“ אמרה רויטל לסנואי, “אנחנו חייבות למהר היום,“ הוסיפה וליטפה את הכלבה על ראשה. סנואי ליקקה את ידה של רויטל.


כשחזרה לדירה מצאה את טום במטבח.


“הכנתי לעצמי קפה, רוצה?“ שאל ומייד הוסיף, “את יודעת מה? קבלי את זה – מה דעתך על ארוחת בוקר קלה? אחר כך נצטרף אל החברים שלי, מה את אומרת?“


רויטל הרימה את גבותיה בפליאה. האמת היא שמעולם היא לא חצתה עם טום את גבול שיעורי אימון קרב המגע. זו הייתה המשבצת שלו, שם, בחדר האימונים ולא מעבר לכך. למעשה, יונתן היה זה שארגן את הסידור הזה. יונתן רצה שהיא תתאמן בהגנה עצמית וקרב מגע היה אימון מושלם לכך. מאז טום הגיע לאמן אותה פעמיים בחודש. מעבר לכך היא לא ידעה עליו דבר. מעולם לא יצא להם לשוחח מחוץ לאימונים. זו הייתה הפעם הראשונה שטום יזם משהו מעבר לאימון. והינה היום, הוא עומד ומחייך אליה את חיוך גומות החן שלו, מציע לה להצטרף אליו לארוחת בוקר ולבילוי הפתעה איתו ועם החברים שלו. האם ליונתן יש יד בעניין הזה? תהתה רויטל בינה לבין עצמה. אולי יונתן לא הרגיש בנוח שהיא לבד ביום השנה שלהם וזו הייתה הדרך שלו לדאוג שלא תרגיש בודדה? הלוואי שהיה יוצר איתי כבר קשר, כך הייתי יכולה לשאול אותו, חשבה.


“טוב, אם כך, תן לי כמה דקות להתארגן. אני לא רוצה לצאת ככה לארוחת בוקר,“ אמרה והסיטה את קבוצת השערות שהשתחררה מהקוקו אל מאחורי אוזניה. “בכל זאת עברתי אימון ספינינג וקרב מגע.“


“קחי את הזמן,“ הוא חייך, לקח את הקפה שהכין לעצמו והתיישב בספה בסלון. סנואי הביטה בו תופס את מקומה הקבוע בספה והלכה לרבוץ במיטת הכלבים שלה.


רויטל נכנסה למקלחת ופשטה את בגדי האימון שלה. היא פתחה את זרם המים החמים והתמסרה למקלחת ששחררה את שרירי גופה התפוס. היא בחנה את שרירי ידיה שהתעצבו מהאימונים שעשתה. היא שפשפה את זרועותיה בספוג, מקרצפת את שרירי רגליה ובטנה, עוברת על הסימנים הכחולים שהפכו להיות קבועים על גופה, מקבלת אותם באהבה ובהבנה.


אימוני קרב המגע היו קשוחים, אך היא התרגלה לכאבים האלה. הם חיזקו אותה וגרמו לה להרגשת ביטחון וכוח. האירוע שעברה בשנה שעברה הביא אותה למקומות אחרים. היא לא מוכנה להיות שוב קורבן. היא תעשה הכול כדי להתחזק ולשלוט בחייה.


היא עצמה את עיניה והתמסרה למים החמים שזרמו על פניה. המקלחת התמלאה בניחוחות סבון של וניל ולוונדר. היא לקחה כמה נשימות עמוקות, מרגיעה את גופה ואת נשימתה. מחשבותיה שוב נדדו אל יונתן. בכל פעם שרצתה להרגיש בטוחה ורגועה, חשבה עליו. היא התגעגעה אליו ואל המקלחות הארוכות שעשו ביחד. הוא היה עובר עם הספוג על כל חלק בגופה, מעניק לה קרצוף הגון ומגרה כאחד. בדרך כלל אחרי קרצוף כזה הם היו מסיימים בקרשנדו סוער במיטה. הוא היה עובר על כל סנטימטר בגופה, מטביע נשיקות ארוכות על בשרה החם והריחני. אחר כך הם היו מתעלסים ונרדמים מחובקים.


היא עצמה את עיניה ונתנה למים החמים לשטוף אותה ואת מחשבותיה. לאחר מקלחת ארוכה יצאה וייבשה את שערה הארוך, הדבשי. השיער שלי ארוך מדי, חשבה לעצמה, אני חייבת להסתפר. היא מרחה מסקרה שחורה על ריסיה הארוכים ומשכה פס איי-ליינר שחור שהבליט את עיניה הירוקות. לאחר מכן לקחה את השפתון והביטה בבבואתה במראה. במחשבה שנייה – לא, אמרה לעצמה והחזירה את השפתון. לא התחשק לה להיות מאופרת מדי. היא יצאה מהמקלחת מכוסה בחלוק לבן ומיהרה אל חדר השינה כדי להתלבש.


“השיער שלך מאוד ארוך,“ שמעה אותו קורא לכיוונה. היא הסתובבה וראתה את טום מביט בה.


“כן,“ ענתה במבוכה על כך שנתפסה עטופה רק בחלוק רחצה.


“אף פעם לא ראיתי אותך עם שיער פזור,“ הוסיף טום והביט בה ארוכות.


“כן, זה לא מתאים לאימונים. בכל מקרה, הוא ארוך מדי, אני צריכה להסתפר,“ אמרה והעבירה את ידה בשערה.


“לא, את לא. זה מושלם ככה,“ הוא אמר וחייך אליה.


היא חייכה בחזרה במבוכה, זה לא הרגיש לה נוח. המבטים שלו הפכו אותה תזזיתית. אולי זה רק הדמיון שלי, חשבה וסילקה את הרעיון מראשה. לא יכול להיות שטום יעשה מהלך לכיווני, הוא חבר של יונתן. חברים לא מתנהגים כך זה לזה.


“טוב, אני נכנסת להתלבש,“ אמרה ומיהרה להיכנס אל חדרה. “בגדי ספורט אמרת?“ קראה מהחדר ופתחה את ארון הבגדים הגדול שלה.


“כן,“ אמר כשהטלפון הנייד שלו צלצל, והוא ענה.


היא דפדפה בין חליפות הספורט שהיו מונחות מקופלות על המדף, ולבסוף בחרה בחליפת הספורט החדשה בעלת שני חלקים בצבע קאמל של סטיב מאדן שהזמינה באינטרנט. מצוין, חשבה כשהביטה בעצמה במראת הגוף הארוכה. נראה מעולה, גם ספורט וגם שיק. היא יצאה אל הסלון.


“אני מוכנה,“ היא אמרה.


טום ישב על הספה ליד סנואי וליטף את ראשה. הוא דיבר באיטלקית וכשהבחין ברויטל, סיים את שיחת הטלפון.


“לא ידעתי שאתה דובר איטלקית,“ התפלאה רויטל, שהבינה עד כמה היא אינה מכירה את טום.


“יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי,“ אמר וקם מהספה. “כדאי שתאספי את השיער, אנחנו נוסעים על האופנוע שלי.“ רויטל הרימה את גבותיה בפליאה. “רכבת פעם על אופנוע?“


“האמת היא שלא.“


“אם כך, את הולכת ליהנות,“ אמר בהתלהבות.


“טוב,“ אמרה, קצת מהוססת וחזרה לחדר.


אופנוע הוא אומר, חשבה בזמן שאספה את שערה הארוך אל מול המראה. היא פתחה שוב את ארון הבגדים, משכה את מעיל העור השחור מהקולב וחייכה. זמן רב שלא לבשה את מעיל העור הזה. היא שמרה אותו בארון כמו פריט אספנות, מזכרת מהימים שלה כנערה. היא לבשה אותו והביטה בעצמה במראה. כן, עדיין מתאים, הסכימה מרוצה. המעיל העניק לה מראה מחוספס, נועז. ממש כמו פעם, כשהייתה נערה והעזה לעשות דברים רבים.


“אז לאן אנחנו נוסעים?“ שאלה בזמן שירדו במעלית.


“הסקרנות הרגה את החתול,“ השיב לה בשובבות. הוא הוציא את מעיל העור השחור שלו מתיק הספורט ולבש אותו. הם יצאו מהבניין אל הרחוב הריק.


“בואי,“ אמר טום והתקדם אל אופנוע הונדה שחור וכבד שחנה בסמוך לבניין. הוא לקח קסדה וחבש לראשה של רויטל. “הינה כך,“ אמר וסגר את הקסדה, “עכשיו את מוגנת.“ הוא חבש את הקסדה השנייה לראשו ועלה על האופנוע. “בואי, עלי,“ אמר והושיט לה את ידו. היא הגישה לו את ידה והוא העלה אותה על האופנוע במשיכה אחת. “תחזיקי חזק,“ קרא טום והתניע. מנוע האופנוע שאג. היא אחזה בו חזק יותר ויותר ככל שהגביר את המהירות.


כעבור חצי שעה של נסיעה מהירה, הם הגיעו למסעדה הממוקמת על מצוק המשקיף אל הים. טום עצר את האופנוע אל מול נוף עוצר נשימה. רויטל הורידה את הקסדה ונשמה את האוויר הקריר שליטף את פניה.


“וואו, הפתעת אותי,“ אמרה וירדה מהאופנוע.


“אני שמח.“ הוא הוריד את הקסדה שלו והביט בה.


“לא ידעתי שרכיבה על אופנוע היא דבר כל כך מסעיר,“ אמרה.


“תקשיבי, אני יודע שזה יום חשוב היום וחבל שתבלי אותו לבד עם עצמך.“ רויטל שתקה. “אני יודע שאת ויונתן חוגגים היום שנה ביחד.“


“נכון,“ אמרה בשקט ובהתה בנוף. היא תהתה שוב אם יונתן הוא זה שביקש מטום לבלות איתה את היום הזה ביחד.


“טוב, אז תדעי שאת לא לבד.“ הוא ירד מהאופנוע ולקח ממנה את הקסדה. “בואי ניכנס.“


הם נכנסו למסעדה יוונית מעוצבת להפליא. מבנה המסעדה היה פתוח, עם נוף מרהיב לים. עמודי בטון תמכו בתקרה המשלבת קורות עץ, ועל הקיר היחיד היו תלויים שלדי דגים גדולים וקטנים, צדפים בגדלים שונים ומסוגים שונים ולצידם היו תלויות כמה גיטרות ובוזוקי יווני. רויטל התפעלה מהעיצוב המיוחד של המקום. צלילי המוזיקה היוונית שקיבלו את הבאים, השרו על המקום אווירה קלילה ונינוחה והבריזה מהים קיררה בצורה נעימה.


“יאסאס, ברוכים הבאים,“ קיבלה אותם המארחת בסבר פנים מאיר, “השולחן שלכם מחכה לכם.“


“תודה,“ אמר טום ונכנס פנימה. רויטל התקדמה אחריו, קצת מבולבלת מקצב התנהלות הדברים. היא ציפתה לארוחת בוקר פשוטה וצנועה על הדרך, מקסימום בתחנת נוחות באחת מתחנות הדלק, לא לארוחה במקום רומנטי כל כך ומיוחד.


הם התיישבו אל השולחן המוזמן ואחת המלצריות ניגשה אליהם ובירכה אותם ביוונית. "קלימרה, אפשר להגיש לכם את ארוחת הבוקר היוונית המסורתית שלנו?“


“בהחלט, אנחנו רעבים מאוד,“ ענה טום וחייך אל רויטל.