פרק 1


קול


אני משעין את אמותיי על מעקה מרפסת המלון, כפות ידיי משתלשלות ברפיון. רוח קלה ומתונה מצננת את עורי הלח מזיעה, אשר יחד עם הסדינים הסתורים של מיטת הקינג סייז שמאחוריי מעידים על הפעילות שהעסיקה אותי בשעות האחרונות. מהגובה שבו אני עומד, הקולות הרגילים של העיר ניו יורק — מוזיקה, צעקות, סירנה אקראית וצפירות של מכוניות — נשמעים עמומים, בדומה לכוכבים, שכמעט ולא נראים מבעד לאובך האור שמטיל הג׳ונגל העירוני שלמטה.


אני רואה מכאן את קינג פלאזה, מגדל המשרדים בן חמישים ושלוש הקומות שמאכלס את המטה העולמי של קבוצת קינג. האורות הבוהקים בחלונות מעידים שרבים מהאנשים שלנו עדיין בעבודה, אפילו בשעה מאוחרת כזאת של ליל שישי. האור מהפינה של הקומה הגבוהה ביותר מוכיח שגם רומן, אחי שגדול ממני בחמש שנים — בן השלושים ושש — עדיין נמצא שם.


לא ממש מפתיע.


״היי,״ קול נשי נמוך נשמע מאחוריי. זוג שדיים רכים נלחץ אל גבי החשוף כשזרועות דקות נכרכות סביב חזי. ״אולי תחזור למיטה כדי שאסיח את דעתך ממה שמעסיק אותך?״


אני אפילו לא טורח להסתובב. ״חשבתי שהלכת.״


המתח בגופה של ג׳סיקה מבהיר לי שהיא לא מרוצה מהתגובה שלי. אבל היא לא מרפה ומלטפת את בטני עד שהיא נוגעת ברצועת הגומי של תחתוני הבוקסר השחורים שלבשתי כשיצאתי מהמיטה לפני חמש־עשרה דקות.


הזין שלי מתעורר, אבל כבר גמרתי פעמיים הלילה, כך שקל לי להתעלם מהתגובה שלי למגע של אישה עירומה. ומעצבן אותי שהיא עדיין כאן, כי היא יודעת איך זה מתנהל.


אני משאיר את עיניי על הקינג פלאזה. ״אני אתקשר אלייך בפעם הבאה שאצטרך בת זוג.״


ג׳סיקה מזיזה את אצבעותיה, וציפורניה ננעצות בעורי. ״אתה מניאק.״ טון קולה מתקרר, אבל היא מרסנת את הכעס שהיא ללא ספק מרגישה. אני רגיל לזה. מאחר ואני בין האנשים העשירים במדינה, אנשים נוטים להסתיר את רגשותיהם האמיתיים בחברתי.


על אף שבמקרה של ג׳סיקה, יש לה מספיק כסף משלה. הדבר שמונע ממנה לפרוק את הכעס שלה עליי הוא החשש להרגיז אותי כי היא נהנית מהזיונים שלי.


זרועותיה נשמטות והיא פוסעת לאחור. ואז אני סוף־סוף מסתובב ומתבונן עליה. מלבד הבעת הזעף שעל פניה, היא עירומה לחלוטין ולא מוטרדת מכך שהיא חשופה על המרפסת. הסוויטה נמצאת בקומה שמתחת לפנטהאוז. הנהלת המלון משאירה אותה זמינה למשפחת קינג — זה היתרון שלנו בתור הבעלים — לכן אנחנו הרחק למעלה. אבל הפפראצי עדיין מצליחים לעיתים לצלם אחד מאיתנו כאן למעלה. לפעמים לבד, לפעמים לא.


אני בטוח שלג׳סיקה לא יהיה אכפת אם התמונה שלה תופיע בצהובון או שניים, גם אם אביה פחות יתלהב מזה. היא חתיכה הורסת כמו שאפשר להיות רק באמצעות כסף — כל סנטימטר מטופח, מעוצב ומשופץ עד שלמות. בשלב הזה אני בכלל לא בטוח שהאישיות שלה אמיתית. לא שאני מתלונן. היא נראתה יפה מאוד בתור בת הזוג שלי בטקס הענקת הפרסים הלילה, ועוד יותר יפה כשקפצה על הזין שלי בשעתיים האחרונות.


אבל סיימנו, והנוכחות שלה כאן עולה לי על העצבים.


אני צריך שהיא תלך.


כשאני פוסע קדימה, היא בוודאי חושבת שאני מגיב למבט הרחב והתמים שהיא נועצת בי, כי חיוך זחוח עולה על שפתיה התפוחות. הוא נעלם כשאני שולח יד אל כוס הוויסקי שעל השולחן שמאחוריה. ״אני צריך לעבוד קצת.״


כיווץ מצח פוגם לשבריר שנייה בפניה המושלמות לפני שהיא מושכת בכתפה באגביות ומחייכת חיוך מזויף. ״אין בעיה. אני אחזור למטה ואמצא מישהו אחר שרוצה להמשיך את המסיבה.״


אם זה ניסיון לעורר את הקנאה שלי, היא כבר אמורה להכיר אותי יותר טוב. מימיי לא קינאתי לאישה. אני לא מצליח להבין למה מישהו מקנא בכלל. אני לא מדבר רק על גברים, אלא גם על נשים. אולי חסר בי חלק מהותי, איזה היבט אנושי בסיסי שאני פשוט לא קולט. או אולי יש אנשים שנוטים לקנא יותר מאחרים.


״כדאי לך. הלילה עדיין צעיר.״ אני חולף על פניה, רואה את חוטיני התחרה האדום שלה משתלשל מהמנורה ומושיט לה אותו.


אני לא עד כדי כך מניאק.


ג׳סיקה סוף־סוף קולטת שאני לא מתכוון לשנות את דעתי. היא לוקחת את התחתונים שלה ולובשת אותם על רגליה הארוכות. תנועותיה חדות, אבל היא ממהרת להפוך אותן לחלקות ומפתות כשהיא רואה שאני מסתכל. אולי אני לא רוצה שהיא תישאר, אבל אני עדיין שמח ליהנות מהמופע.


היא מתלבשת במהירות ומסרקת את שערה הבלונדיני הארוך באצבעותיה כשאני מלווה אותה לדלת. אני פותח אותה והיא חולפת במהירות על פניי, על אף הלילה הארוך, הבושם שלה עדיין חזק מספיק כדי לעקצץ בעומק אפי. היא מסתובבת כשהיא מגיעה למסדרון שמוביל אל המעלית הפרטית. ״תתקשר אליי בפעם הבאה שתצטרך בת זוג או... כל דבר שהוא.״


אני מהנהן. ״טוב.״


היא נעלמת ואני סוגר את הדלת, מתמתח, מניע את צווארי ועושה את דרכי למקלחת. מתחת לזרם החם אני שוטף מעליי את הזיעה ואת הבושם של ג׳סיקה. אני חושב על הפגישה מחר עם אחיי ואבא שלי. אנחנו מרחיבים את האימפריה שלנו. אחרי חודשים של עבודת פיתוח, הכרזנו לאחרונה על הפרויקט החדש שלנו. אנחנו ידועים ברחבי העולם כמי שמפתחים שטחים מסחריים רחבי היקף ומלונות יוקרה, ועכשיו אנחנו עוברים לזירה התחרותית יותר של מלונות בטווח מחירים בינוני. כמנהל השקעות ראשי בקבוצת קינג, זה צעד שדחפתי אליו בשנים האחרונות.


אני יוצא מהמקלחת ושומע את הטלפון שלי מצלצל. זה רומן. אני עונה ביד אחת וחוטף מגבת בידי השנייה. ״איך ולמה זכיתי בכבוד הזה?״


אני משפשף את שערי הרטוב במגבת ומחכה לשמוע מה מקרה החירום. משהו בוודאי לא בסדר. אחרת אין לו סיבה להתקשר אליי, כי הקשר בינינו מוגבל בעיקר למשרד.


״אבא נעצר,״ הוא אומר ללא הקדמה, קולו קר ורגוע כמו שהוא תמיד בימים אלה.


נדרש לי רגע לקלוט את דבריו. אני מפסיק להתנגב. ״פאק, על מה?״ אני חושב מייד על נהיגה בשכרות. אבא אוהב מאוד לשתות איזו כוסית, או עשר. אבל יש לו נהג. למה שהוא ישב מאחורי ההגה?


״מידע פנים.״


הלם מציף אותי. ״מה קרה?״ אבא תמיד נהג לקחת סיכונים, בעסקים ובחייו האישיים. אני יודע את זה היטב. אבל מידע פנים? זאת רמה חדשה לגמרי של פעילות לא חוקית.


״דיברתי עם עורכי הדין. לכאורה, הוא השתמש במידע שקיבל מאחד מאנשי הקשר שלו בממשלה כדי לקנות ולמכור מניות והעביר את הרווחים לבנק באיי קיימן. הוא במעצר ומוחזק עד לשימוע הערבות שלו מחר. אבל עורכי הדין אומרים שככל הנראה השופט יסרב לשחרר אותו בערבות כי קיים חשש שהוא יברח.״


הגיוני, בהתחשב בעובדה שהוא מחזיק בצי של מטוסים פרטיים. ״הוא עשה את זה?״


״הוא טוען שהוא חף מפשע. אבל אם אתה שואל אותי, לדעתי הוא מסוגל.״


״פאק.״ אני זורק את המגבת לסל הכביסה. ״אנחנו צריכים לטפל במצב הזה לפני שהסיפור יגיע לציבור.״


״בדיוק.״ רומן פולט התנשפות. ״הוועדה לניירות ערך ולבורסות תחקור את העניין, וקבוצת קינג תהיה תחת מיקרוסקופ עד שאפשר יהיה לקבוע אם אבא השתמש בכספי החברה ואם עוד מישהו היה מעורב. אני אצור קשר עם טייט אחרי השיחה שלנו, ואני רוצה ששניכם תגיעו למשרד מייד. אנחנו צריכים לכנס ישיבת חירום של מועצת המנהלים. שלושתנו מחזיקים במניות השליטה, כך שאנחנו יכולים לתפוס פיקוד ולהגביל את הנזק... אבל אנחנו חייבים לפעול עכשיו.״


אני יוצא מחדר הרחצה, מאתר את הבגדים שלי ושם את הטלפון על רמקול בזמן שאני מתלבש ומנסה לנתח את ההשלכות. קבוצת קינג תהיה תחת אש, והתקשורת לא תניח לנו. המוניטין שלנו יספוג פגיעה רצינית וערך המניה שלנו יצנח, אלא אם כן נצליח לפתור את העניין.


״נבקש מעורכי הדין להגיש את הניירת כדי להפוך את השינוי הניהולי לרשמי,״ ממשיך רומן. ״אני אמלא את תפקיד המנכ״ל, ואני צריך שאתה תתפוס את המקום שלי בתור סמנכ״ל התפעול הראשי. אני מתכנן להדיח את פיטרס מתפקידו ולמנות את טייט במקומו כסמנכ״ל שיווק כדי שנוכל לקדם את הנרטיב.״


״הגיוני,״ אני אומר ותוך כדי מכפתר את החולצה שלי. השבועות הבאים יהיו קריטיים להבטחת היציבות של החברה ולשמירה על אמון המשקיעים בנו, ברגע שהחדשות על מעצרו של אבא יתפרסמו.


״עורכי הדין כבר בדרך, אז תזיז את התחת שלך לכאן כמה שיותר מהר ותתכונן ללילה ארוך. צריך לוודא שהכול יהיה מוכן לבוקר.״ הוא מנתק ללא מילה נוספת.


אני בוהה בעצמי במראה כשאני לובש את ז׳קט החליפה שהטלתי על גב הכיסא רק שעות קודם לכן. כדי שהחברה תעבור את המשוכה ללא פגע, האחים שלי ואני נצטרך לעבוד יחד בקרבה רבה מכפי שהייתה בינינו זה זמן רב. בהתחשב במתיחות שנוצרה ביחסים בינינו לאורך השנים, אני מקווה מאוד שנצליח לעשות את זה.


אני לוקח את הטלפון שלי וניגש אל הדלת. הגיע הזמן לשים את חילוקי הדעות שלנו בצד ולהגן על החברה בכל מחיר. קבוצת קינג היא הדבר החשוב היחידי. ובשלב זה, המסירות המשותפת שלנו לחברה היא הדבר היחיד שמאחד את המשפחה הזאת.


פרק 2


דליילה


המזלג שלי מקרקש על הצלחת. ״מה אתה מנסה להגיד?״


פול מתכווץ, ועיניו הכהות מתרוצצות על פני המסעדה האינטימית כדי לוודא שלא משכתי את תשומת הלב של אף אחד. כשהוא מבין שאיש לא מסתכל, הוא שולח יד מעבר לשולחן ולופת את ידי. ״את מוצאת חן בעיניי, דליילה. מאוד. אבל המצב השתנה, ואני פשוט לא מרגיש שאנחנו במצב מתאים כדי לקדם את מערכת היחסים שלנו.״


״ב׳המצב השתנה׳, אתה מתכוון בגלל שאני בצוות שלך עכשיו? כי אמרת ששום דבר לא ישתנה כשלקחת על עצמך את תפקיד מנהל הפרויקט.״


הוא נשען לאחור. ״וחשבתי שזה באמת לא ישתנה. למעשה, חשבתי שזה יעשה לנו טוב כי נוכל לבלות יותר זמן יחד. אבל זה לא ככה. אני רואה כמה קשה את עובדת, דליילה, ואני יודע כמה את שאפתנית. אבל על אף שאנחנו עובדים זה לצד זה כל יום, מערכת היחסים שלנו לא התקדמה כמו שרציתי.״


״זה מפני שעוד לא עשינו סקס?״ אני אומרת בקול נמוך ורועד מעט. ״כי כשאמרתי לך שאני רוצה לחכות, אמרת שזה בסדר מבחינתך.״


תסכול מבזיק על פניו של פול, אבל הוא מייד נעלם. ״וזה באמת היה בסדר מבחינתי. אני מבין מה קרה לאימא שלך, אבל עברו שלושה חודשים ואני לא מבין מה עוד את רוצה ממני לפני שנעשה את הצעד הזה. את בת עשרים וארבע. לא מתבגרת כמו שהיא הייתה, למען השם.״ קולו מתגבר בהדרגה, ואנשים מפנים את ראשיהם. הוא נושף לאט לפני שהוא ממשיך. ״אם היית מרגישה מחויבת למערכת היחסים הזאת, כבר היינו חווים אינטימיות. לפעמים אני חושב שהקריירה שלך מלהיבה אותך יותר ממני.״


״זה לא —״ אני מנענעת בראשי ואשמה מכווצת את החזה שלי, כי אני לא יכולה להכחיש את הרמיזה שלו. אימא שלי נכנסה להיריון בגיל שמונה־עשרה, וזה הפך אותי לזהירה. יחד עם זאת, אני בוחרת להתייחס להערה השנייה שלו. ״אני חייבת לעבוד קשה, פול. כולם בוחנים אותי במשרד. אני צריכה לעשות מאמץ כפול מכל האחרים, אנשים לא בטוחים שאפשר לסמוך עליי מפני שהוצאתי את הרישיון שלי בגיל צעיר כל כך.״


״אני מבין את זה.״ קולו חד יותר כעת. ״ואני מתפעל מהמסירות שלך לאדריכלות, באמת. אבל אני רוצה יותר. בשלב הזה במערכת היחסים אני צריך יותר. ואני לא בטוח שאת יכולה לתת לי את זה. למרות כל החיבה שלי אלייך, עדיף שנסיים את הקשר עכשיו, כשהמעורבות הרגשית לא גדולה מספיק כדי למנוע מאיתנו לנהל יחסי עבודה ידידותיים. במיוחד בהתחשב בתפקיד החדש שלי וחשיבותו של הפרויקט הנוכחי.״


דמעות צורבות בעיניי. ״נחמד לדעת שאתה לא מושקע רגשית מספיק כדי להיות מוטרד מהפרידה שלנו.״


פול שולח יד ותופס את ידי. ״זה לא מה שהתכוונתי. תראי, באמת רציתי שמערכת היחסים הזאת תצליח. את יודעת את זה. אפילו חיכיתי עד שקיבלת את הרישיון שלך לפני שהצעתי לך לצאת איתי כי ידעתי עד כמה את ממוקדת.״ הוא לוחץ את אצבעותיי. ״אני מאוכזב שזה לא הסתדר לא פחות ממך.״


אני מטילה בזה ספק. פול הוא — או היה כפי הנראה — הקשר הרציני הראשון שלי. זה נשמע מטורף, בהתחשב בגילי. אבל לא היה לי קל להפוך לאדריכלית מורשית בגיל עשרים וארבע. כל כך הרבה שנים התמקדתי בלימודים שלי, עבדתי כמתמחה בכל רגע פנוי, והצבתי לעצמי אתגר להתחיל בבחינות הרישוי מייד עם סיום הלימודים. לא היה לי זמן לבן זוג.


כשקיבלתי את הרישיון שלי עשרה חודשים בלבד אחרי סיום הלימודים, חשבתי שאוכל להירגע קצת. חשבתי שאולי אתחיל ליהנות יותר מהדברים שנשים אחרות בגילי עשו, כמו לבלות, לצאת לדייטים, וכן, לעשות סקס סוף־סוף. אבל נוסף על העובדה שעדיין הרגשתי צורך להוכיח את עצמי בפני העמיתים שלי, שהיו מבוגרים ממני ורובם גברים, גיליתי שקשה לי יותר ממה שציפיתי להשתחרר. להירגע מספיק כדי לצאת מאזור הנוחות שלי, שאליו הכנסתי את עצמי בתקופת הלימודים, ולשכב עם פול היה... קשה.


ההלבשה התחתונה החדשה בצבע טורקיז מעושן שקניתי לעצמי ושאני לובשת כרגע מתחת לשמלה השחורה, הקטנה והכי יפה שלי פתאום לוחצת בחוסר נוחות על גופי החלק למשעי. זה היה אמור להיות הלילה שבו אפסיק סוף־סוף לחשוב כל כך הרבה, אבל אין סיכוי שאודה בכך עכשיו בפני פול.


אני יוצרת קשר עין עם האישה בשולחן הסמוך. היא נועצת בי מבט מלא הזדהות, ואני מסיטה את עיניי. האם כל האנשים במסעדה מבינים מה קורה בשולחן הקטן הזה? שילוב של עלבון והשפלה מסתחרר בבטני, ואני ממצמצת כדי להרחיק את הדמעות כשאני מביטה בפסטה האכולה למחצה שלי. ״אני לא מאמינה שהחלטת להיפרד ממני במסעדה. פחדת שאני אעשה סצנה? זאת הייתה הדרך שלך למנוע את זה?״


מבטו של פול מתרוצץ בחדר לפני שהוא חוזר ופוגש בחוסר רצון במבטי. ״לא, זאת לא הסיבה. לא תכננתי את זה. אבל דיברת על הרעיונות שלך לפרויקט בכל כך הרבה להט, וקלטתי שלא מתאים לי לחכות עד שתחלקי חלק מהלהט הזה איתי.״


אני בולעת רוק מבעד לגוש הקשה שבגרוני. ״הבנתי,״ אני לוחשת.


״אני מצטער, דליילה. בואי פשוט נסיים את הארוחה שלנו, אני אקח אותך הביתה. ביום שני נוכל להתנהג כמו אנשים בוגרים ולעבוד יחד על השלבים הסופיים של ההצעה שלנו.״


רגש מבעבע בחזה שלי, הוא מורכב בעיקר מאכזבה ומתסכול — גם בגלל פול וגם בגללי. ״למען האמת, אני כבר לא רעבה. תישאר ותסיים לאכול. אני אזמין אובר.״


״בחייך, דליילה. אל תהיי כזאת. אנחנו עדיין יכולים להיות חברים ולאכול יחד.״


״אולי בשלב כלשהו, אבל לא הלילה. אני רק רוצה להגיע הביתה.״


הוא מתנשף בקול וזה גורם לי להרגיש כמו ילדה נזופה. ״בסדר. אבל אני לפחות יכול להסיע אותך הביתה.״


הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיתקע איתו במכונית. ״לא, תודה. אני מעדיפה להיות לבד עכשיו. יש לי טלפון, אני אזמין אובר.״ לפני שפול יכול להמשיך להתווכח, אני הודפת את כיסאי לאחור ונעמדת.


הגבות של פול מזדקפות וגם הוא נעמד, אבל אני מסתובבת ומתרחקת במהירות מהשולחן לפני שהוא יכול לומר עוד משהו. אני יוצאת מהמסעדה ותוהה אם הייתי צריכה לשלם לפני שהלכתי. אבל הדאגה חולפת במהירות. זה המעט שפול יכול לעשות, בהתחשב במה שקרה עכשיו.


העקבים שלי נוקשים בקצב מהיר כשאני צועדת לאורך הרחוב, לופתת את הטלפון שלי ומתחמקת מאנשים בדרך. אני רוצה להתרחק מהמסעדה כדי לא לעמוד בחוץ ולהסתכן באפשרות שאיתקל בפול בעודי מחכה לאיסוף. כשנראה לי שהתרחקתי מספיק כדי להתחמק ממנו במקרה שהוא יצא, אני מרימה את הטלפון שלי כדי לפתוח את האפליקציה. דלת עץ כהה נפתחת בתנופה לצידי, וזוג שמגיח החוצה מסיח את דעתי. הם צוחקים, ולפני שהדלת נטרקת, נשמע קול של מוזיקה ומלמול שיחות. אני מסתכלת דרך החלונות הכהים.


בר.


אני עומדת שם בשמלה סקסית, בסנדלי רצועות על עקבים ובהלבשה תחתונה יפה, אחרי שזרקו אותי, ופתאום אני מבינה שאני לא רוצה לחזור הביתה כמו כלב עם זנב בין הרגליים. אני רוצה לשתות משהו. אם השותפה שלי, אלכס, הייתה בבית, הייתי קונה בקבוק יין ולוקחת אותו איתי לדירה הקטנה והנעימה שלנו כדי להטביע את צערי איתה. אבל היא בקונצרט עם החבר שלה, והמחשבה להיות לבד כבר לא קוסמת לי.


אני מנסה לא לחשוב יותר מדי ופותחת את הדלת, נכנסת לחלל האפלולי. הדבר הראשון שמכה בי הוא הארומה של ויסקי ובירה, עם רמז קל לריח של חומר להברקת עץ ועור. כשהראייה שלי מסתגלת לתאורה העמומה, אני מבחינה באנשים שיושבים ליד שולחנות וחלקם סביב בר עץ ארוך. אני ניגשת ישירות אל הבר.


אני מוצאת כיסא גבוה פנוי עם משענת גבוהה לצד גבר כהה שיער בחולצת עסקים לבנה, מתיישבת ונלחמת בדמעות שלי.


זה לא שאני שבורת לב — פול ואני לא יצאנו מספיק זמן כדי שאתאהב בו — אבל חיבבתי אותו, וחשבתי שעם הזמן הרגשות יתפתחו. שהחיבה תספיק לעת עתה.


אבל טעיתי.


אני צדה את תשומת הלב של הברמן, והוא מתקרב אליי, אולי בגלל הבעת פניי. בדיוק כשאני עומדת להזמין יין לבן כרגיל, אני עוצרת את עצמי. המצב מחייב משהו חזק יותר. ״ויסקי. עם קרח.״


אחת הגבות שלו מתרוממת בהפתעה. כנראה מפני שאני לא נראית כמו בחורה טיפוסית של משקה חזק. ואני לא. אבל מה אכפת לי? יותר מדי מחשבות וזהירות הביאו אותי לכאן. במקום להטיל ספק בכושר ההחלטה שלי, האיש רק מהנהן, לוקח מאחד המדפים שמאחוריו בקבוק שמלא למחצה בנוזל ענברי ומוזג כשלושה סנטימטרים לכוס. הוא מניח מולי את הכוס, ואני מחייכת בתודה, מרימה אותה ומורידה הכול בבת אחת.


אוי אלוהים, זה שורף. אני משתנקת ומצטמררת, ומייד משתעלת קצת. מבטו המבודח של הברמן מפתיע אותי, אבל לא אכפת לי שהוא צוחק עליי. ״עוד אחד, בבקשה.״


הפעם הגבות שלו משוגרות אל על. ״בטוחה?״


״בטח שאני בטוחה,״ אני אומרת, ואז צוחקת. לעזאזל, אני כבר שיכורה? שתיתי כוס יין בארוחה לפני שפול החליט שעדיף שנהיה רק... חברים? עמיתים? מי יודע.


הברמן כובש חיוך ומוזג לי. ״רוצה שאפתח לך חשבון?״


בדיוק כשאני עומדת להגיד לו שזה רעיון מצוין, קול עמוק וחלק נשמע לצידי. ״לא אם היא לבד.״