1
לורן
אני רץ מהר בחשכת הלילה, נותן לזעם לשאת אותי. החצץ מהשבילים פוצע את כפות רגליי היחפות והקור של פברואר נושך את עורי. לא היה לי זמן לנעול נעליים או ללבוש חולצה ומעיל.
"בני־זונות," רייק מסנן דרך שיניים הדוקות ומשתמש בכוח האמיתי שלו, סיבולת, זה שעשה אותו אצן מצטיין בקולג', כדי לרדוף אחר אלה שרצים במורד הרחוב. מעולם לא חשבתי שאוכל לרוץ מהר כמו אחי, אבל עכשיו, כשהרחמים והשנאה העצמית לא מכבידים עליי, אני מסוגל להגיע למרחקים שלא חלמתי עליהם.
לפני רגע רייק ואני היינו בבית ושמענו את הצרחות המבוהלות של לילי ושל דייזי. כשמיהרנו לקומת הקרקע, דייזי הייתה חיוורת כמו רוח רפאים ולילי החזיקה בידה. רייק לא היסס ולא שאל שאלות, הוא העיף מבט אחד בפניה המבועתות של דייזי ופשוט יצא מדעתו. התהילה והפרסום שלנו לא היו אמורים לסכן אף אחת מהבנות. זה מגוחך.
עכשיו כולנו גרים יחד בשכונה עשירה ומגודרת בפילדלפיה, אבל הגדרות האלה מקיפות רק את השכונה, לא את הבית הגדול שלנו, ולפעמים החלאות האמיתיות מחכות לך במורד הרחוב. בשבועיים האחרונים זרקו ביצים על הדלת שלנו, כיסו את החצר בנייר טואלט ונעצו מזלגות במדשאה. זאת הפעם הראשונה ששמענו אותם בורחים, והפעם הראשונה שאנחנו מנסים לתפוס אותם.
אנחנו מצמצמים את הפער ומתקרבים, מצליחים לשמוע אותם מקללים. לפי הצעדים הנמרצים שלהם, ברור שהם מבוהלים. כמה מהבחורים נסים לעבר אחוזה עשויה מלבנים שזרקורים מאירים את הדלת הענקית שלה. כשלושה בחורים ממשיכים לרוץ קדימה.
הם מסתובבים ומכוונים את רובי הפיינטבול שלהם אלינו. אני שומע את הירי לפני שכמה מהכדורים פוגשים את כתפי ואת צלעותיי. אני רוצה לצרוח עד שגרוני ידמם ולנער אותם עד שהם יבינו שאנחנו לא צעצועים שאפשר לשחק בהם כשיושבים בחדר ואין מה לעשות. אנחנו אנשים אמיתיים ויש לנו סף שבירה.
הבחורים מפסיקים לירות בנו כשהם מבינים שאנחנו קרובים מאוד. "זוזו, זוזו!" הם צועקים זה לזה. בחור אחד שראשו מכוסה בברדס מעיף מבט מעבר לכתפו ואז הוא מועד ובקושי מצליח לעמוד. זה כמעט נראה כאילו הוא אוכל את האספלט. אני אוחז בגב הסווטשירט שלו ורייק נעצר לידי.
"שחררו אותי!" הוא צועק ומתפתל. אני מקמט את גבותיי כשאני רואה את הגוף הצנום שלו. הוא צעיר. החברים שלו נוטשים אותו ונעלמים בחשיכה.
"היי! חבורת נמושות! אתם מתכוונים להשאיר אותי כאן?!" הוא צועק.
אני תולש את רובה הפיינטבול מידו וזורק אותו לרייק, והוא מנופף באגרוף שלו בחוסר חן לכיוון פניי. אני מתחמק ממנו בקלות, אבל הוא זז הרבה כל־כך שקשה לי להחזיק אותו בלי שהוא יחליק.
"תתעשת," רייק נוהם עליו.
הוא מנסה לתקוע לי מרפק בצלעות. אני תופס בזרועו ואומר בזעם, "אתה זה שהתעסק איתנו."
"ואתה הבן־זונה שהתקשר למשטרה כמו בחורה," הוא יורק.
הברדס נופל מראשו ואני רואה את מבטו הארסי. יש לו שיער מדובלל ופנים צעירות. לא יכול להיות שהוא מבוגר יותר משבע־עשרה. אני פונה לרייק. "ראית משטרה?" אני שואל בנימה לגלגנית.
"לא," אומר רייק.
אני מביט שוב בבחור שאני מחזיק. "רואה, אלה רק אתה ואנחנו — "
"זה מעולה," הוא קוטע אותי בצחוק קצר, "אז בואו נעשה מסיבת תה מזדיינת ונחגוג את השנה החדשה ואז, כשאעזוב, שניכם תצטרכו ללכת ולזיין את אותה בחורה כדי להכניס אותה להיריון שוב."
רייק מסתער, מקמץ את ידיו לאגרוף. "חתיכת בן־זונה — "
"תפסיק," אני אומר, מוודא שאני מפריד בינו לבין הנער. אסור לו להרביץ לו. גם אם הבחור הזה חוזר על כל אלף השמועות שהתפרסמו בצהובונים, גם אם הוא יודע עלינו יותר ממה שאי פעם נדע עליו, הוא נער משועמם ונלחם בקרבות משלו. אני מבין את זה, אני הייתי עושה שטויות כאלה כל הזמן כשהייתי נער. הייתי בכלא יותר פעמים בגלל השחתת רכוש מאשר על שתייה.
"מה?" הבחור מעמיד פנים שהוא מבולבל, מנסה להתגרות ברייק, "אתה עצוב כי לא היה לך עוד זמן עם הזונה — "
"אתה לא רוצה לשחק במשחק המזדיין הזה איתי," אני אומר, קוטע אותו, "אני אגרום לך לבכות חזק כל־כך, שתדמם מהעיניים. אתה התעסקת איתנו קודם, ורק ביקשנו שתפסיק. אנחנו לא החברים שלך מהתיכון." אני מנסה להישמע לא מתנשא. יכולתי בקלות להגיד 'אנחנו לא החברים המטופשים שלך מהתיכון, ילד', אבל אם מישהו היה אומר לי את זה בנערותי, הייתי יורק לו בפרצוף ואומר לו לאכול חרא.
שנאה מתפשטת על פניו, אך אני מסרב לתת לו פתח מילוט. "רק התבדחנו," הוא אומר.
רייק מכוון את רובה הפיינטבול לפניו. "זאת לא בדיחה!"
הבחור נושף. "אחיך מטומטם?" הוא שואל אותי, "זה סתם רובה פיינטבול." רייק זורק את הרובה על הכביש והוא נשבר. "היי!" צועק הבחור.
"החברה שלי סובלת מפוסט־טראומה, חתיכת אידיוט מזדיין," אומר רייק. "כשאתה מכוון משהו שנראה כמו רובה לחלון, יש אנשים שיחשבו שזה באמת רובה."
אני בוחן את הפנים של הבחור. גם אם הוא מרגיש חרטה, היא טובעת בים של כעס. "איזה חברה זאת? החברה שאנסת כשהיא הייתה בת חמש־עשרה, או הארוסה של האח שלך?"
"אתה צוחק עליי?!" נחיריו של רייק מתרחבים.
אני אוחז בלסת שלו ומאלץ אותו להביט בפניי. "אתה יכול להאמין לשקרים האלה, אתה יכול להפיץ אותם, מה שתרצה — אבל אם נראה אותך ליד הבית שלנו שוב, נעשה דברים גרועים יותר מלהתקשר למשטרה." אני משחרר אותו. "פגשתי בני־זונות מחורבנים יותר ממך, אז אני לא חושב שאתה משהו מיוחד."
הוא מסתובב ורץ לאורך השביל, מועד לרגע לפני שהוא מתייצב וממשיך לרוץ. "תמצצו זין, נמושות!" הוא צועק ומרים לעברנו אצבע משולשת.
רייק משמיע אנחה מתוסכלת. "אני שונא את הבחורים האלה."
"הם סתם משועממים." השכונה שמעה שאנשים מפורסמים עברו לגור קרוב, ומאז הבית שלנו מושך אליו בני נוער. "אסור לנו להתקשר למשטרה," אני גוער בו, "אני מקווה שאתה מבין את זה."
קודם כול, בגיל שבע־עשרה גם אני הייתי כמו הבחור ההוא, ובכל פעם שזרקו אותי לכלא זה רק הרגיז אותי עוד יותר. דבר שני, זה רק נותן להם סיבה לנקום בנו. לחזור עם עוד ביצים, עם עוד כדורי פיינטבול, ואולי אפילו עם דברים גרועים יותר. אני חכם מספיק כדי לדעת שהסכסוכים והחשבונות האלה מיותרים. קונור קובלט לימד אותי את זה.
רייק נאנק. "הלוואי שהיה פתרון קל לזה."
"כן, הלוואי." אנחנו מתחילים ללכת לאורך הרחוב החשוך אל הבית שלנו. "אולי לא כדאי שהבנות יבואו לפגישה מחר." אני נזכר בשיחת הטלפון עם אבא הערב, ושריריי נתפסים. אני משפשף את העורף. "אני לא רוצה שהוא יפיל עלינו עוד חרא, כשאנחנו מתמודדים עם הדברים האלה."
"בכל מקרה אני לא רוצה שדייזי תהיה שם. למה שהוא יערב את הבנות בבעיות שלו מלכתחילה? אלה צריכים להיות רק אתה ואני." הוא מצביע עליו ואז עליי.
"אנחנו לא יודעים על מה זה," אני מזכיר לו, "הוא רק אמר שהוא רוצה לדבר עם ארבעתנו." הנשימה שלי יוצרת אדים באוויר. אני מנסה לא לרעוד מהקור. אני לא יודע מה קורה עם אבא, אבל אני מקווה שזה לא קשור לשמועות שנכתבו ב'סלבריטי קראש' על כך שלילי בהיריון מרייק, לא ממני.
"עם ג'ונתן זה יכול להיות כל דבר," רייק מתווכח.
"כן, ובתור מישהו שהיה באחת ה'פגישות הספונטניות' האלה, אתה חייב להיות מוכן לכל תרחיש." בכל פעם שאני מגיע לאחוזה של ג'ונתן הייל, אני נכנס לגוב האריות ומתפלל שאעזוב עם פציעות קלות בלבד. אני מתפלל שאני חזק מספיק כדי לעמוד בכל מה שהוא יזרוק עליי, ובפעם הראשונה אני מאמין שיש משהו, משהו שמימי, רוח או ישות משוגעת, שמקשיבה לאדם דפוק כמוני.
אני מאט את הקצב כשאני רואה אורות קדמיים מופנים לכיווננו. אני מרים את ידיי כדי להגן על עיניי. רייק אוחז בזרועי ומכוון אותי למדרכה כדי שלא יפגעו בנו. אני לא מופתע לראות 'קאדילק אסקלייד' בולמת לידינו. החלון הכהה נפתח, חושף את הנהג.
קונור מחזיק את ההגה ביד אחת, לבוש בחולצה לבנה ומכופתרת ושערו הגלי מעוצב בשלמות, כאילו בדיוק חזר פגישה עסקית. הוא לא. אני יודע בוודאות שהוא היה בקומה השלישית עם רוז, וקרא ספר או עיין במילון, או שהיה עסוק במשהו אחר שהם עושים בזמנם הפנוי.
הוא לא יכול להסתיר את החיוך שלו כשהוא בוחן את הבגדים שלי, או ליתר דיוק, את המחסור בהם בחורף הקר הזה. ואז העיניים שלו פוגשות את שלי.
"מקבץ נדבות?" הוא מקניט ומרים גבה. "כמה עולה מציצה, יקירי?"
"כמה שאתה שווה." אני פותח את דלת מושב הנוסע.
"מה איתך, רייק?" קונור שואל את אחי כשהוא נכנס למושב האחורי.
"אני לא למכירה," רייק אומר בקול תקיף וטורק את הדלת.
אני נועץ בקונור מבט. "זה היה לילה ארוך. מה עשית, קראת?"
"גמרתי, למען האמת." קונור מחזיר את ידית ההילוכים למצב נהיגה ונוסע בחזרה לבית שלנו.
"נפלא." רייק נאנק. "בזמן שהתחת שלנו קפא כשרדפנו אחרי האידיוטים האלה, אתה גמרת."
קונור אפילו לא מנסה להסוות את החיוך. "אני זה שתמיד מנצח. בשלב הזה, זה לא צריך להפתיע אף אחד."
גם היהירות שלו לא צריכה להפתיע אף אחד. אני מחייך ומכוון את פתח המיזוג אליי כדי להתחמם. קונור מעיף מבט בכתמים הכחולים והכתומים שעל צלעותיי וכתפיי. כמו רייק, עורי נהיה אדמומי. החיוך שלו מתפוגג. "אני לא מבין למה לרדוף אחריהם אם יש להם רובי פיינטבול."
"זה נקרא הרתעה," אני אומר.
"טיפשות, אתה מתכוון."
"כן? מה היה עדיף? להתקשר למשטרה? אנחנו לא עושים את זה," אני מזכיר לו.
"מעולם לא אמרתי שאנחנו צריכים. התקשורת הייתה מדווחת על הסיפור וכולם היו מקבלים יותר תשומת לב. אתם מבינים שיכלו לירות לכם בעיניים בטעות?"
"זה היה שווה את זה." רייק משלב את הזרועות שלו.
"אם היית רואה את הבנות, היית רוצה שנרוץ אחריהם, עם או בלי רובי פיינטבול," אני מוסיף.
"ראיתי את הבנות."
הוא שב ונסגר לתוך עצמו, וזה מלחיץ אותי. "לילי בסדר? קונור — "
"היא בסדר." הוא נועל את דלתות המכונית ומעיף מבט באחי דרך המראה האחורית, נראה טרוד. אם לילי בסדר, זה אומר ש — "בבקשה, אל תקפוץ מהרכב," קונור אומר. "מעולם לא פגעתי באף אחד תוך כדי נהיגה ואני רוצה שהתיק האישי שלי יישאר נקי."
נחיריו מתרחבים. "מה קרה לדייזי?"
"היה לה התקף חרדה קטן."
אני מרגיש כאילו סכינים חותכות את הליבה שלי, בעיקר כי אני יכול להרגיש את אחי לצידי. הוא צובט את גשר האף ואני רואה שהוא מתאפק לא לצרוח ולהרביץ למושב שלפניו. "לפחות היא לא בהיריון," אני פולט. זאת חצי הכוס המלאה.
רייק מרים את העיניים החומות שלו אליי. "אני שונא כשאנשים מתאכזרים אליה."
"גם אם נעבור לשכונה אחרת, זה יהיה אותו הדבר." אנחנו מושכים תשומת לב בכל מקום שאנחנו נמצאים בו. זה לא ישתנה. זאת המציאות: לילי בהיריון, רוז בהיריון, דייזי בקושי נאחזת בשפיות שלה והתקשורת רעילה יותר מאי פעם, מפיצה שמועות, מנסה לצלם את לילי ואת רוז ומטרידה את דייזי על הקשר שלה עם רייק, ועל הקשר שלו עם החברה שלי.
אני לא הכי חכם או הכי חזק בינינו, אבל אני יודע שלכולם יש גבול. לפעמים אני תוהה אם לא נישבר בסוף. כל צעד שגוי יהיה קטלני עבורנו כי לא אפגע רק בעצמי. מדובר בלילי, מדובר בילד שלנו. אין שום מקום לשגיאות.
הלוואי שיכולתי להיות מלא באופטימיות יהירה, אבל בכנות, הכול פשוט מלחיץ אותי בטירוף.
2
לילי
אני כורעת לצד דייזי בחדר השינה שלה ושל רייק ומשפשפת את הגב שלה בזמן שהיא מקיאה לתוך האסלה. "אנחנו צריכות לזרוק נייר טואלט בחצר שלהם," אני אומרת. זה מגיע להם על כל השטויות שהם עשו לבית שלנו בשבוע שעבר, וגם על זה שהם צצו משום מקום והבהילו אותנו עם רובי פיינטבול.
"או שנקרע את האשכים מהגוף שלהם באיטיות," אומרת רוז בקול קר ומאיים ומתהלכת בשירותים עם מניפה, משיבה אוויר קר על עצמה ועל דייזי לסירוגין. היא עוצרת מדי פעם כדי לקפל מגבת מקומטת שהייתה זרוקה על הרצפה, או ליישר את שטיחון האמבטיה הירקרק. היא כבר ארגנה מחדש את בקבוקי השמפו והסתירה את הטמפונים ואת מברשת השיניים של דייזי.
זה מוזר מאוד, אבל אני חושבת שאני הכי רגועה בין שלושתנו כרגע. אפילו לא חשבתי על סקס. אני מוודאת לשמור לעצמי את ההישג הנדיר הזה, לצד עוד כמה הישגים אחרים. "אני לא מוכנה לגעת ב... בדברים שלהם," אני אומרת לרוז, פניי מתחממות.
"ביצים," רוז מדגישה, נועצת בי מבט רצחני. אני חושבת שההורמונים אחראיים לעוצמה בעיניים הצהובות־ירוקות שלה. הן הרבה יותר מפחידות עכשיו. "או אשכים, אם זה מקל עלייך."
אני מנידה בראש, פניי מסמיקות. הייתי מסוחררת כל הלילה בגלל ההיריון ולחיי סמוקות. "זה גרוע יותר. אין לי שום בעיה איתן. אני אוהבת ביצים." זה נשמע נוראי. "כלומר, אין לי בעיה איתן." קופצת לי בראש תמונה של הזין של לורן כשהוא זקוף לגמרי ועורי מתחמם. לא. לא. אני מצמידה את ירכיי זו לזו.
"הרגשות שלך כלפי האיברים האלה לא משנים. הביצים שלהם צריכות ללכת," אומרת רוז.
דייזי קורסת על האסלה. היא סוף־סוף סיימה להקיא. אני מורידה את המים ומצמידה מטלית לחה למצחה בזמן שהיא נושמת עמוק. היא לובשת גופייה לבנה עם הכיתוב 'קאפאוו, בייבי', שספוגה לגמרי מזיעה. היא לא לובשת חזייה ואני מצדיקה אותה. גם אני לא. אין כמו להתהלך עם ציצים חופשיים. חוץ מזה, שתינו הבעלים של חזה צנוע מאוד. "את יכולה לדבר?" אני שואלת אותה, מסיטה קווצת שיער בלונדינית מפניה. כשהיא חזרה מקוסטה ריקה עם רייק, היא צבעה מחדש לבלונדיני, ואת הקצוות בירוק מנתה. היא מגניבה מדי בשבילי, ואני לא חושבת שהיא מעריכה את גודל ההשפעה שיש לה על אנשים. כשהיא מחייכת, לרוב כולם מחייכים בתגובה. אולי בגלל זה העצב שלה מכאיב לי ככה. זה כמו לראות דובון אכפת לי בוכה.
"הגזמתי בתגובה שלי," היא אומרת בצער.
הבטן שלי מתהפכת. "הייתי שם, דייזי, זה היה מפחיד." אני מקרבת אותה אליי כדי שלא תחבק את האסלה וכורכת את זרועי סביב מותניה הצרים. היא מניחה את הראש העייף שלה על כתפי.
"אני מצטערת," היא ממלמלת, מנגבת את עיניה בזריזות. "אני פשוט מאוכזבת מעצמי." הקול שלה נשבר. אני מביטה ברוז כדי לבקש ממנה שלא תתערב. היא לא האדם הכי מנחם בעולם והיא יודעת את זה. היא מסמנת עם השפתיים 'בסדר' ולא מתערבת בסיטואציה.
"כמעט השתנתי על עצמי," אני אומרת לדייזי. היא צוחקת בשקט ומרימה את מבטה אליי. "אני רצינית. אני יודעת בוודאות שהשתנתי קצת."
"זה כי את בהיריון," אומרת דייזי בחיוך חלש, "את לא יכולה לשלוט על השלפוחית שלך."
"לא, זה ללא ספק היה בגלל פחד. אני עדיין לא עד כדי כך בהיריון." עברו שמונה־עשר שבועות, והבטן שלי לא מאוד בולטת. עליתי כשניים וחצי קילוגרמים, אולי פחות, והרופאה שלי רוצה שאוכל עוד כי אני בתת־משקל. אני חושבת ש'צנומה' זה מונח נחמד יותר.
רוז בהיריון כבר עשרים שבועות, ונראית בהיריון הרבה יותר ממני. היא לובשת שמלה שחורה של 'אופנת קאלוויי' שמבליטה את הבטן שלה. לאחרונה היא מעצבת יותר בגדי היריון. בשבוע שעבר לורן אמר לה שהיא שטחית, והיא השליכה עליו את מחברת הסקיצות שלה.
דייזי מנגבת את הדמעות שלה בשרוול. הזרוע האחרת שלה מגובסת בגבס צהוב בוהק. אף אחד לא הופתע לגלות שדייזי חזרה מקוסטה ריקה עם שבר חמור וכתף פרוקה. כשיש לה את החופש להתפרע בטבע, היא מנצלת אותו עד תום. אני מורידה את המטלית הלחה מהמצח שלה.
"תודה, לילי," היא לוחשת.
ליבי מתנפח. אני יודעת שההתמכרות שלי ותשומת הלב הגועלית שהיא מקבלת מהתקשורת היא הסיבה לכאב שלה, אבל אני לא רוצה להתייצב לצידה של דייזי רק בגלל אשמה, אלא בגלל האהבה העמוקה שלי לאחותי.
"לילי, הרגל שלך," רוז אומרת.
אני מביטה למטה. לק בצבע לוונדר נשפך על ציפורניי וברגל השמאלית הן צבועות רק למחצה.
"אצבע אותן מחדש," דייזי אומרת.
רוז מנופפת על עצמה. "לא יהיה לך זמן. עוד רגע רייק יתפרץ לכאן." היא מגלגלת עיניים, אבל מוסיפה, "זה די חמוד."
אני מדמיינת את החיבוק שיוביל לדברים חושניים אחרים, אבל אני לא חושבת עליו יותר מדי. "לפחות בטוח תקבלי זיון הלילה," אני אומרת לדייזי. בעיניי, אין ספק שזה יתרון, אבל לא עם רייק, אלא עם לורן. רק עם לורן. אני מהנהנת בנחרצות ומנסה לא להסמיק.
"אני במחזור," אומרת דייזי, לחייה עדיין חיוורות, "אז זה לא בא בחשבון."
כולנו משתתקות לרגע ואני לא יכולה להתאפק. "פשוט תעשי סקס במקלחת." אני מפתיעה את עצמי. אני פתוחה יותר מבדרך כלל. אולי כל השיחות על סקס שהיו לי עם רייק עזרו לי בלי שהייתי מודעת. אוכל לשתף כמה טיפים בלי להרגיש צורך להסתתר מתחת לשולחן.
"אף פעם לא עשינו את זה. זה יהיה מוזר," היא אומרת.
"אף פעם לא עשית את זה במקלחת?" רגע. אני מרימה את הידיים. "רייק אמר שהוא עשה את זה ביער, אבל הוא לא עשה את זה שם?" אני מצביעה על דלתות הזכוכית של המקלחת הענקית, שיש בה שלושה ראשי מקלחת שונים ואריחים מפוארים.
"עשינו את זה שם, אבל לא כשהייתי במחזור. זה לא מגעיל?"
"זה שווה את זה," אני אומרת. "אבל אולי אני משוחדת. זה ידוע שאני מעדיפה סקס על אוכל." דייזי צוחקת. אני שמחה שאני יכולה להתבדח על ההתמכרות שלי עכשיו.
"מה דעתך לעשות מסיבת פיג'מות בחדר האורחים?" רוז שואלת. "נוכל לצבוע מחדש את הציפורניים של לילי ולישון במיטה הענקית."
"אני אבעט בך," דייזי אומרת. "אם נישן באותה מיטה, כלומר. אני זזה הרבה ואני עלולה לבעוט לכן בבטן או משהו, ואז לשתיכן תהיה הפלה טבעית בגללי."
"אם ככה, את תעשי לי טובה."
"רוז!" אני צועקת.
היא מגלגלת את עיניה. "חם כאן." היא מנופפת על עצמה והמצח שלה מתחיל להזיע.
"אולי כדאי שתשבי," מציעה דייזי.
"אני אשב אחרי שנתכנן את הנקמה שלנו, היא חשובה יותר."
היא אוהבת להעמיד פנים שלהיריון אין שום השפעה עליה, גם אם היא זו שהכי סובלת מבחילות בוקר. למרבה המזל, הן פסחו עליי.
"אני בעד מסיבת פיג'מות, ולכסות את הבית שלהם בנייר טואלט." אני מרימה את היד באוויר.
נשמעים צעדים מהירים והדלת נפתחת בפתאומיות.
