פרק 1
צ'לסי
אני בוהה מבעד לחלון בבניין שבו ביליתי את שמונת השבועות האחרונים של חיי וחושבת כמה אני שונאת את המקום, אבל אני לא יכולה שלא לרצות לחזור פנימה.
בטוח שם. אנשים מבינים אותי.
הם לא מסתכלים עליי כאילו אני לא שייכת, כאילו אני חתיכת חרא על סוליית הנעל שלהם אחרי כל הטעויות שעשיתי. ידיי רועדות בחיקי כשקירות האבן האפורים נעלמים מרחוק והנהג מתקדם לעבר הבית שלי.
בית. איזו מילה מוזרה. זה אמור להיות המקום שבו את מרגישה בטוחה, אהובה, מוגנת. המקום שאליו את אמורה להרגיש שייכת.
מעולם לא הרגשתי אף אחת מהתחושות האלו. עוד לפני שהייתי מבוגרת מספיק כדי לדעת שהדברים סביבי לא בסדר, כבר ידעתי.
אפילו עכשיו, כשאני עומדת במקום שבו הרגשות האלה אמורים לבוא בקלות, הם לא. העבר שלי טבוע בי מדי. הפחד אמיתי מדי גם אחרי כל השנים האלה.
אני נושפת, וציפייה מהדהדת בתוכי למה שמצפה לי.
הוריי ביקרו אותי מדי שבוע במרכז שיקום לנוער אחרי שהם שלחו אותי 'להתאוורר', כלשונם. הם גרמו לזה להישמע כאילו הם עושים לי טובה, אבל אחרי כל הדרמה ההיא שהנחַתּי עליהם, אני די בטוחה שמרווח הנשימה היה מיועד יותר עבורם מאשר עבורי.
דרק והאני הם הורי האומנה המושלמים על הנייר. אני מניחה שזו הסיבה שבגללה הם נרשמו לאומנה לילדים שבורים לפני כל אותן שנים. רק חבל שהנערה השבורה הזו לא מתאימה לחייהם המושלמים.
עשיתי כל שביכולתי כדי להפוך לאדם שאנשים ירצו לבלות איתו, ירצו להיות חברים שלו. אבל עדיין, תמיד אני מסיימת כמנודה.
אוקיי, נכון, הרוב באשמתי. ביליתי את שמונת השבועות האחרונים בהרהורים על כל הטעויות שלי, על החולשות שלי. נראה שהיועצים מאמינים שהפכתי דף ושאני חזקה מספיק להראות את פניי במקום שבו כולם שונאים אותי.
אני, לעומת זאת, לא כל כך בטוחה.
אני נזכרת איך נראתה השנה האחרונה שלי בתיכון רוזווד עד כה. איבדתי את הבחור שרציתי מאז שאני זוכרת את עצמי לטובת דוגמנית־על מזוינת. סיממתי את אותה דוגמנית־על בניסיון לגרום לו להבחין בי שוב, כמו אז, בלילה קיצי אחד. וכשזה לא עבד, עברתי לחבר הכי טוב שלו בתקווה שזה יגרום לו לקנא.
טעיתי. וכתוצאה מכך הוריי שלחו אותי 'להתאוורר'.
כולם שונאים אותי, ואני עומדת לחזור לבית הספר הזה כאילו כלום לא קרה.
זה מועד לאסון. אבל מה עוד אני אמורה לעשות?
אני מסרבת להירתע. אני יותר חזקה מזה.
אני צ'לסי פאקינג פירס.
הוריי המאמצים המתינו לי ליד החלון וציפו לבואי. הם רצו לבוא לאסוף אותי בעצמם, אבל סירבתי, בידיעה שאצטרך את הזמן הזה כדי לנסות להסתגל.
חיוכים רחבים על פניהם, אבל אני לא טיפשה. הם מודאגים מזה בדיוק כמוני, אם לא יותר.
הם עשו הכול בשבילי. לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר, אבל הדעות המסורתיות שלהם הופכות את הפרת הכללים שלי לגרועה עוד יותר בעיניהם.
לחזור הביתה שיכורה כשלעצמו הוא חטא גדול, שלא לדבר על כמה מהדברים האחרים שהכרחתי אותם להתמודד איתם.
אני שואפת אוויר עמוק לריאות, פותחת את הדלת ויוצאת.
"צ'לסי, כל כך טוב שאת בבית," אימא אומרת וממהרת לעברי בזרועות פתוחות.
היא עוטפת אותי בחיבוק שלה, ובפעם הראשונה מאז שראיתי את הבניין ההוא נעלם, גוש זוחל במעלה גרוני ודמעות שורפות את עיניי.
הייתי בטוחה שם. אף אחד לא רצה לפגוע בי. אף אחד לא רצה לנדות אותי על הטעויות שלי כמו שאני בטוחה שכל העיר הזאת רוצה.
אני לא תמימה לחשוב שמה שקרה באותו לילה אחרון נשאר בין קירות ביתו של סאווג'. אני בטוחה שכולם יודעים איזו אכזבה אני, עד כמה אני דפוקה.
"הכול יהיה בסדר," היא לוחשת לי באוזן, נשמעת קצת נרגשת בעצמה. היא מסובבת אותי בכיוונו של אבא, שנותן לי חיבוק קצר הרבה יותר בזרוע אחת. הוא לא טיפוס רגיש כמו אימא, לכן אפילו המחווה הזאת היא הרבה בשבילו.
"יש לנו הפתעה בשבילך בפנים."
מחשבה חולפת בראשי שאולי הם הזמינו כמה חברים שיבואו לפגוש אותי, אבל אני דוחה אותה מייד. איבדתי את הנבחרת שלי ברגע שהכנסתי את הכדור למשקה של אמלי, שלא לדבר על הנזק שגרמתי למייסון. צעד טיפשי.
הייתי נואשת. רק רציתי שמישהו ירצה אותי.
אני מנענעת את ראשי. התירוצים שלי לא שווים כלום. ההתנהגות שלי בלתי נסלחת, ולכן אף אחת מבנות הנבחרת שלי לא פה. הן הפנו לי את הגב באותה מהירות שבה ברחתי מהבית של אית'ן באותו לילה.
אולי ביליתי את כל הקריירה שלי בתיכון רוזווד במטרה להיות קפטנית נבחרת המעודדות, נזקקתי לתואר ולשבחים כדי להרגיש שייכת, אבל אני לא תמימה לחשוב ששאר הבנות לא פעלו באותו אופן.
נכון, גיבינו זו את זו. שיחקנו את תפקיד 'החברות הכי טובות'. אבל העובדה האמיתית הייתה שכולנו היינו מזויפות. אף אחת מהן לא התגעגעה אליי. אני רק צריכה להביט בנייד שלי כדי לדעת שזה המצב. האדם היחיד שטרח לבדוק מה קורה איתי, הוא אית'ן.
אשמה ממלאת אותי שהתעלמתי מרוב הניסיונות שלו לבדוק שאני בסדר, אבל לא הייתי במצב הנפשי הנכון לדבר עם מישהו מרוזווד. אני עדיין לא, אבל נראה שאין לי הרבה ברירה עכשיו.
אני עוקבת אחר ההורים שלי במעלה המדרגות אל המרפסת ולתוך הבית. שניהם נראים נרגשים ממה שזה לא יהיה שממתין לי בפנים.
אני, לעומת זאת, לא מרגישה שום דבר. אימה ממלאת את בטני.
הקומה התחתונה נראית ריקה — נראה שצדקתי בקשר לנבחרת המעודדות — אני מצפה שהם יפנו לכיוון המדרגות. אבל כשזה לא מה שאנחנו עושים, אני מבולבלת לגמרי.
אבא יוצא דרך הדלת האחורית, ואימא ואני בעקבותיו. אני מעיפה מבט סביבי, אבל הכול נראה בדיוק כמו שאני זוכרת. עד שאבא פותח את הדלת לבית שליד הבריכה, אז אני רואה שדברים אכן השתנו.
הם שיפצו את בית הבריכה. אני באמת אמורה להתרגש מזה?
"אמממ... אני לא מבינה." אני מתחילה לאבד את הסבלנות. כל מה שאני רוצה זה ליפול על המיטה שלי ולשכוח שחזרתי לכאן. אני ממש לא צריכה לחוות את דעתי על גוון הקרם שאימא בחרה לקירות.
"בשבילך," אומר אבא ומחווה בידו אל החלל שמעבר.
"שיפצתם את המקום. למה?"
אימא לוקחת את ידי ומובילה אותי אל הספה החדשה שבסלון. עם שתי ידיי בידיה, היא נושפת באריכות. "זו התחלה חדשה, צ'לסי. עבור כולנו. אנחנו יודעים שהיינו קשים איתך, היו לנו ציפיות לא מציאותיות. אנחנו אוהבים אותך, אבל אנחנו גם יודעים שהיינו קצת שתלטנים בצורך שלנו להגן עלייך. התעלמנו מהעובדה שאת אישה צעירה עכשיו, שעומדת להתחיל את חייה ללא הורים בקרוב מאוד. ועד כמה שאנחנו שונאים שהזמן שלנו יחד מגיע לסיומו, אנחנו יודעים שעלינו לקבל את זה. את כבר לא הילדה הקטנה שלנו אלא אישה צעירה ויפהפייה שהעולם פרוש לרגליה."
"אז... זה בשבילך." אבא אומר בהתרגשות, "העברנו את כל החפצים מהחדר שלך. יש לך מפתח לדלת הכניסה. כניסה משלך." אבא מוציא אותו מהכיס ומושיט לי אותו. "יש אוכל ושתייה במקרר ו...כל דבר אחר שתצטרכי."
"אני... אמממ... אני לא מבינה." אני לא יכולה להכחיש שזה נשמע מדהים, אבל ציפיתי לחזור הביתה ולמצוא את עצמי נעולה בחדר השינה שלי ומורשית ללכת רק לבית הספר בעתיד הנראה לעין.
"זה שלך. אנחנו רוצים שיהיה לך מרחב אישי ופרטי לעשות בו כרצונך. את בת שמונה־עשרה עכשיו, צ'לסי," הוא אומר ומזכיר לי שנאלצתי לחגוג את יום הולדתי במרכז לשיקום. "אנחנו מאמינים שלקיחת שליטה על החיים שלך יעשה לך טוב. ואנחנו —"
"אנחנו נהיה בבית הסמוך, שהוא עדיין הבית שלך, אנחנו לא מגרשים אותך או משהו," אימא מוסיפה, ברור שהיא פחות מתחברת מאבא לתוכנית הזאת.
"בוודאי. את הבת שלנו. אנחנו אוהבים אותך, אבל כשהיית מחוץ לבית הגענו למסקנה שאנחנו חונקים אותך. אז עשינו את זה." אבא מוסיף.
אני מסתכלת סביבי, כעת מבחינה בחלק מהרהיטים וממסגרות התמונות שלי שלא ראיתי כשנכנסתי לכאן. חיוך אמיתי מתגנב על פניי. זו תחושה מוזרה, כי כמעט כל אחד מהחיוכים שנתתי, מאז שאני זוכרת את עצמי, היה מזויף.
חוץ מהלילה ההוא, קול קטן מצייץ, אבל אני מייד מחניקה אותו.
אני לא חושבת על הלילה ההוא.
שום דבר טוב לא יכול לצאת מלחשוב על מה שקרה בלילה ההוא.
"אתם רציניים?"
"כן. אנחנו יודעים שהמצב מתוח, אבל אנחנו מקווים שעם מרחב משלך תוכלי להמשיך עם כל מה שעבדת עליו בלי שאנחנו ננשוף לך בעורף."
בפעם השנייה בתוך פחות מרבע שעה, דמעות שורפות לי את העיניים. אני לא רגילה להתמודד עם הרגשות המשתלטים האלה. אני מעדיפה להיות הבחורה הקשוחה שכולם מפחדים ממנה, ולא הבחורה הרגשנית והחלשה שנהייתי.
"תודה," אני משתנקת.
"ניתן לך להתמקם. אנחנו נהיה בבית כל היום אם תזדקקי למשהו. אני אצעק לך כשארוחת הצהריים תהיה מוכנה."
הם קמים לצאת, אבל אימא מסתובבת לפני שהיא מגיעה לדלת ומושכת אותי לחיבוק נוסף. "אנחנו כל כך גאים בך, מתוקה."
"תודה, אימא."
"את הולכת למשחק הערב?"
אני נושפת לאט. הערב מתקיים משחק אליפות המדינה האחרון. חוץ מגמר המעודדות, זה היום היחיד שציפיתי לו יותר מכל יום אחר. ידעתי שהבחורים שלנו יכולים לעשות את זה — יותר נכון, שג'ייק יכול לעשות את זה — מעולם לא היה לי ספק, ואשמח לראות אותם מניפים את הגביע.
"אני לא בטוחה."
"המדים שלך מכובסים ומגוהצים בארון. הגיע הזמן לאתחל את חייך. להתחיל מחדש."
אני מהנהנת, והיא משחררת אותי לחקור את ביתי הקטן.
אני מסתובבת במקום, חיוך נפרש על פניי והתרגשות מבעבעת בתוכי. יש לי דירה משלי, זה לא יכול להיות מושלם יותר. טוב, האמת שזה לא נכון, הרבה דברים יכולים להיות טובים יותר כרגע, אבל לפחות יש לי פרטיות בזמן שאני מנסה להבין את החרא שעובר עליי.
אני משקיפה סביבי ומתחילה ללכת בכיוון חדר השינה. הם צבעו אותו בסגול עמוק, הצבע האהוב עליי. אני מעבירה את ידי על השמיכה ודוחפת מטה את מזרן הקצף היוקרתי. נראה לי שאוהב את זה.
כשאני דוחפת את ראשי דרך פתח חדר הרחצה, אני מגלה שהמוטיב הסגול חוזר על עצמו ושקיבלתי יחידת דיור חדשה לגמרי ומרשימה מאוד, ומה שנראה כמו ראשי מקלחת בצורת מפלים. המממ... נראה טוב!
אולי השיבה הביתה לא תהיה גרועה כל כך.
פרק 2
שיין
אני יושב על הספסל בחדר ההלבשה לפני המשחק האחרון שלנו. החבר'ה האחרים צועדים ונראים מתוחים, אבל כל מה שאני שומע הוא את המילים של אבי מקודם.
"זה הרגע שחלמנו עליו, בן. זה הלילה שלנו. צא לשם ותעשה אותי גאה. תראה לציידי הכישרונות האלה."
הכול תמיד סובב סביבו. סביב ההצלחה שלו ואיך הוא יכול להיראות טוב. זה פאקינג מתיש.
אני מביט בבחורים האחרים.
אני רוצה את הניצחון בדיוק כמוהם, ברור שאני רוצה. אבל הלחץ להיות הטוב ביותר, להמשיך את המורשת של דאן, ללמוד בקולג' מליגת הקיסוס ובהמשך לכבוש את הליגה הלאומית בסערה, פאקינג מציפים אותי.
אני רוצה ללכת לקולג', בטח. אפילו לא היה אכפת לי לשחק פוטבול בקולג', אבל זה לא העתיד שלי. לא משנה כמה אבי מנסה להתעלם מהמציאות, זה לא בא לי בטבעיות כמו לו ולאחיי.
"אוקיי, גבירותיי. בואו לכאן," קורא המאמן, וכולם מגיעים בריצה. חלקם בוהים בקרקע כשהלחץ של הערב נעשה גדול מדי עבורם, אחרים נראים טעונים ומוכנים לקרב. "זהו זה, בחורים. זה הרגע שעבורו עבדתם כל החיים. אתם תזכרו את הערב הזה לנצח. עכשיו, בואו נוודא שאנחנו כאן מהסיבות הנכונות, אוקיי?"
אלה שלא הולכים לאיבוד בראש של עצמם עונים, אבל זה לא מספיק בשביל המאמן.
"לא שמעתי אתכן, גבירותיי. אנחנו פאקינג עומדים לעשות את זה?"
"כן, המאמן." הם צועקים.
"קדימה, אתם יכולים לצעוק חזק יותר. אנחנו פאקינג הרוזווד ברס," צועק ג'ייק ומדרבן את חברי הקבוצה שלו כמו שהוא יודע לעשות.
אני בוהה בקפטן שלי, זה שהוביל אותנו עד לכאן, וכמו תמיד הדעות שלי עליו חלוקות. הוא אידיוט, אי אפשר להכחיש את זה. וחוץ מלקחת תמיד את מה שהוא פאקינג רוצה, אני די בטוח שיש שם בחור הגון איפשהו. נראה שאמלי חושבת כך, והיא די מדהימה, אז...
"אנחנו עומדים לעשות את זה?"
השאגות של כל הסובבים אותי מרוממות. ההתרגשות מוחשית, העצבים משתוללים, אבל מעל הכול עומדת האמונה שאנחנו יכולים לעשות את זה.
אני יכול לעשות את זה.
אני יכול לעשות את זה בשבילי.
לא בשביל אבא שלי.
לא בשביל השם דאן ולא כדי להוכיח שאני טוב כמוהם.
אני יכול לעשות את זה בשבילי. בסופו של דבר, משהו חייב ללכת בדרך המזוינת שלי פעם אחת.
"בואו פאקינג נעשה את זה," צועק מישהו כשאנחנו מתקדמים לעבר הדלתות שמובילות אותנו למגרש, למשחק האחרון שלנו יחד.
חלקנו משחקים יחד מאז הליגה הצעירה, עברנו תקופה ארוכה ומגיעה לנו ההצלחה הזו. רקיעות הרגליים מהדהדות ותרועות הקהל משתלטות. החבר'ה ממשיכים קדימה, אבל אני לא יכול שלא להאט כדי לעכל את הרגע. האצטדיון מלא עד אפס מקום, רובם לובשים את הצבע האדום של הרוזווד ברס, אבל יש כמות משמעותית של מדים כחולים לצידי.
כולם על הרגליים, מריעים עבור הקבוצה שלהם.
זה באמת מפכח להיות חלק ממשהו כל כך גדול.
"דאן, מה לעזאזל, אחי?" זאין נתקל בכתפי וחולף על פניי, ומכריח אותי להמשיך לעבר ההמולה שנוצרת בחצי המגרש שלנו.
אני כמעט מגיע לשם כשקבוצת המעודדות תופסת את עיניי. הבטן שלי מתכווצת כמו בכל פעם שאני רואה אותן. אבל בשונה מהעבר, עכשיו זה מסיבה אחרת. האדם שאני מחפש כבר לא שם. הנבחרת שלה השאירה אותה מאחור, ברוב הימים נדמה שהיא כלל לא הייתה קיימת.
תחושה לא נוחה מתהפכת לי בבטן, כעס מתחיל לבעור בי. אין לי מושג אם זה בגלל הדרך שבה נתנו לה להיעלם כאילו היא כלום, או בגלל הדרך שבה היא פגעה באנשים היקרים לי, אבל התחושה הזאת קיימת.
אני בדיוק עומד לעבור למקום שבו החבר'ה מחכים לי כשהמעודדות מתקדמות, והבזק מוכר של שיער כהה תופס את עיניי.
הנשימה שלי רועדת ואני נעצר במקום, ממתין שהיא תסתובב לראות אותי. אבל היא לא עושה זאת.
"כולם להתקבץ," ג'ייק צועק וגורר אותי חזרה למציאות.
אני רץ ומצטרף אל חברי הקבוצה שלי. כשאנחנו מצטופפים ככה לפני משחק, אנחנו האנשים היחידים שקיימים. העולם נעצר, הקהל נעלם ואנחנו מתרכזים במשחק, בחברים שלנו לקבוצה, בניצחון שלנו. אבל זה רחוק מהאופן שבו אני מרגיש כרגע. הראש שלי מסתחרר משאלות והכעס מפעפע. כולם חושבים שאני הבחור השקט, הרגוע, וברוב הזמן זה נכון. אבל יש בה משהו שגורם לי לשכוח את כל זה ולאבד את דעתי הארורה.
"אלופים בשלוש! אחת. שתיים. שלוש!!!"
אני נאבק להוציא את הראש מהתחת ולהתמקד במה שאני צריך לעשות.
"אלופים."
אנחנו מתרחקים, תופסים עמדות, מקשיבים לצליל שריקת הפתיחה, אבל הכול מטושטש. בכל הזדמנות שיש לי אני מציץ בכיוונן של בנות הנבחרת, נואש לדעת אם היא מסתכלת עליי, למרות שברור לי שהיא לא. הייתי מרגיש את המבט שלה.
העובדה שהיא כבר לא נמצאת במרכז העניינים עם הנבחרת שלה אלא יותר נדחקת לשוליים ברורה.
אני רואה איך הבנות האחרות בוחנות אותה. נראה שהן פחות מתרשמות מההופעה המחודשת של הקפטנית שלהן, ממש כמו ששאר בית הספר יתרשם כשיגלו שהיא חזרה, אני מתאר לעצמי.
אולי חלפו כמה שבועות, אבל לא עבר מספיק זמן כדי שמישהו ישכח את מה שהיא עשתה. אני לא בטוח אם בכלל יש פרק זמן שיספיק.
אני נאבק להיכנס למשחק במשך כל שישים הדקות, ולמרבה המזל הגוף שלי עושה את מה שהוא אמור לעשות בזמן שראשי חוזר לחדר השינה שלי לפני כל אותם שבועות.
אמרתי לעצמי שאני צריך לשכוח מזה. שזה היה רגע של טירוף ששנינו נצטער עליו, אבל אני לא יכול. לא משנה מה אני עושה, אני לא יכול פאקינג לשכוח את הלילה ההוא.
הניצחון מביא איתו אופוריה, במיוחד כשבשלב מסוים נראה שאנחנו עומדים לסיים במקום השני. האשמה כבר התחילה להצטבר שזו אשמתי כי לא הייתי מרוכז לגמרי, אבל איך אני יכול להתרכז כשהיא כל כך קרובה?
ניצחון תמיד מלווה בתחושה של סיפוק מתוק שמשכיח את כל הקשיים שבדרך. אבל שום דבר לא יכול להכין אותי לרגע שבו תישמע שריקת הסיום שתכריז עלינו כעל אלופי המדינה.
זה פאקינג מפוצץ.
כולנו מסתובבים ורצים אל ג'ייק במקשה אחת, כקבוצה. יכול להיות שביליתי הרבה מהזמן שלי בניסיון להרחיק את עצמי מכמה מהחבר'ה האלה. אבל כרגע, אנחנו אחד. והרגע, אנחנו פאקינג ריסקנו את הקבוצה המתחרה.
אנחנו מחייכים וצוחקים כמו אידיוטים, ובסופו של דבר מועדים חזרה לכיוון חדר ההלבשה. אנחנו מיוזעים, מכוסים בבוץ, אבל אף אחד לא שם זין. כל מה שכולנו רוצים לעשות עכשיו זה לחגוג.
אני לא מאשים אותם, אם הדברים היו שונים, גם אני הייתי רוצה לחגוג בכיף. אבל אם נניח את האופוריה של הניצחון בצד, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה ללכת הביתה ולראות את אבא שלי סופג את התהילה, כאילו הוא ניצח את המשחק בעצמו.
אבי הוא שחקן אן־אף־אל לשעבר, הוא זה שלימד אותי לתפוס ולזרוק כדור לראשונה. אבל הוא לא היה על המגרש הערב. אני הייתי.
הוא לא צריך לספוג את התהילה, למשוך את תשומת הלב. אני צריך.
בעיקרון, זה הדבר האחרון שאני רוצה, את כל תשומת הלב עליי, אבל עדיין.
אם רציתי, זה צריך להיות שלי.
אנחנו מגיעים אל חדר ההלבשה, ההתרגשות ממה ששארית הלילה עשויה לזמן לנו רוטטת סביבנו, איך הבנות עומדות לסגוד לנו בשנייה שנצא מהחדר הזה — זה בערך הנושא היחיד שהחבר'ה מסוגלים לדבר עליו.
ועל אף הציפייה, אני יודע שאצטרך להתמודד איתה מתישהו. או אולי גרוע מכך, היא תתעלם ממני כאילו אני לא קיים.
אל תבינו אותי לא נכון, עבורי זה די סטנדרטי להיות בלתי נראה. ברוב הימים האנונימיות הזו מבורכת.
אבל היא התעלמה ממני יותר מדי פעמים ועשתה טעות אחת יותר מדי.
האחרים אולי כועסים, אבל זה השקט שממנו היא צריכה לדאוג.
הקהל שואג שוב כשהחבר'ה פורצים דרך הדלתות הכפולות שמוציאות אותנו מהאצטדיון. הם מייד נבלעים לתוך הקהל, ובאופן לא מפתיע, נבחרת המעודדות נמצאת בקדמת הבמה.
ג'ייק ומייסון ממהרים להתנפל על החברות שלהם, ואית'ן נפרד מהקהל ופותח בריצה משלו. גל של קנאה מתפשט בי. לא רק בגלל העובדה שרדפתי אחרי אמלי קודם אלא כי למרות הדרכים המטומטמות שלו, אני חייב להודות שהם מתאימים זה לזה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאוכל לרצות מישהי אחרת. מישהי... רגילה. אבל אני מניח שזה לא היה אמור להיות.
אני מפלס את דרכי כדי למצוא את הוריי שללא ספק נמצאים איפשהו קרוב, אבא שלי בטח מחלק חתימות כאילו הוא ביצע את המהלך האחרון כדי לנצח את המשחק. אני מגלגל עיניים וחורק שיניים. כלום אף פעם לא משתנה.
הייתי רוצה להאמין שכשאצא מכאן בעוד כמה חודשים אוכל לחיות את חיי, אבל נראה שזה לא עומד לקרות, במיוחד כשאבא שלי כבר טורח לסדר לי מקום באחד מהקולג'ים המובילים. נראה שהוא והפוטבול שולטים בכל חלק מחיי.
זה שהפוטבול זורם לאחים שלי בעורקים כמוהו, ושהם בשמחה קיבלו את עצתו להתחיל את לימודיהם במדיסון כבר בשנה שעברה, לא אומר שאני רוצה את אותו דבר.
אני צועד קדימה, מוכן להרחיק את ידיה המשוטטות של כל מעודדת שחושבת שיש לה סיכוי איתי הערב, אבל לפני שאני מגיע לקהל, אצבעות חמות עוטפות את מפרק כף ידי.
אני יודע למי הן שייכות מייד.
אני לא צריך להסתובב, העקצוצים שרצים לי במעלה היד מספיקים כדי לאשר את זה.
היא מושכת לי את היד ואני עוקב אחריה, בטיפשותי. אני צריך להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה כאילו היא כלום בשבילי. אלא שהיא לא — לא משנה כמה זה מגיע לה.
היא משהו.
היא תמיד הייתה.
היא מושכת אותי אל הצללים, הרחק מעיניו החטטניות של הקהל המתאסף, שממתין לגיבורים שלו.
"מזל טוב, אלוף." הקול שלה זורם בתוכי כמו פאקינג משי וגורם לשיניים שלי להתהדק. היא לא אמורה להשפיע עליי ככה.
אני מביט ברצפה, מפחד ממה שיקרה כשאסתכל לתוך עיני השוקולד הגדולות שלה.
"שיין?"
אני צועד בכיוונה. אם היא חושבת שזה משום שהתגעגעתי ושאני רוצה להיות קרוב אליה, אז היא טועה. זו רק אזהרה. היא התעסקה עם הראש שלי מספיק זמן. הגיע הזמן שהבולשיט הזה בינינו ייגמר.
אני שואף עמוק ומתכונן להביט בה.
אני מרים את הראש, וגוש נתקע לי בגרון כשאני קולט את הבעת פניה. נעלמה הנערה הבטוחה שחשבה שהיא מנהלת את בית הספר, ובמקומה עומדת הנערה שתמיד ידעתי שמסתתרת תחתיה.
לאן היא נעלמה, ומה בדיוק קרה לה בשבועות האחרונים?
אני דוחק את הדאגה שלי הצידה. זה לא מגיע לה.
"מה לעזאזל את עושה פה, צ'לסי?"
