פרולוג
אני לא רצויה כאן ובצדק.
הייתי ילדה טיפשה, לכן אני מבינה את כולם כאן. את גבריאל במיוחד. הוא שונא אותי ואני חושדת שלו היה יכול, היה מעלים אותי מעל פני האדמה. ביישתי את הוריי ושילמתי על פשעי או נכון יותר אני עדיין משלמת.
חוויתי ארבע שנים של בדידות והתרחקות מצד הוריי.
כולם התרחקו ממני.
עכשיו אני רוצה לתקן. אני כבר לא אותה ילדה קטנה.
ואני ממש לא אחזור על הטעות הנוראה שעשיתי.
אני רק רוצה לחזור הביתה ולקבל את החיים שלי חזרה.
גם אם זה אומר לעמוד מולו. מול האדם ששיחק בכולנו כאילו היינו בובות.
ובייחוד בי.
פרק 1
רק שני צעדים קדימה
אוולין
״קדימה, בואי ניכנס.״ אוליו מסדר את החליפה שלו ברשמיות. הוא נראה בה מגוחך, הייתי צוחקת, אם לא הייתי חוששת ולחוצה כל־כך.
״בואי ניכנס,״ הוא אומר שוב ומסתובב לעברי כשהוא רואה שאני לא זזה.
אני מנידה בראשי, מביטה בשערו שסודר בקפידה. הוא ממש השקיע בשבילי היום.
״לא, אני לא נכנסת.״ אני מסתובבת במהירות, אך אוליו ממהר לאחוז בזרועי ומניח את ידיו על כתפיי, מביט עמוק בעיניי.
״אנחנו נכנסים.״ עיניו החומות נעוצות בי בנחרצות.
״לא,״ אני מתכווצת. ״זאת הייתה טעות להגיע לכאן, אוליו,״ אני אומרת במהירות ומרגישה את החרטה מכרסמת בי.
הוא משחרר את ידיו ממני ומהנהן לעצמו.
״את רוצה הזדמנות?״
אני נושמת באימה. ״כן. מובן שכן. אני...״
״את רוצה שהורייך יראו שהשתנית?״ אוליו שואל ומרים גבה.
אני משפילה מבט ארצה ומרגישה דקירת כאב. ״כן מאוד,״ אני מודה.
״יופי, אז אנחנו חייבים להיכנס.״ הוא מצביע על הבניין.
אני נושכת את פנים לחיי. ״אבל הוא שם,״ אני לוחשת ומביטה סביב אל האנשים שנכנסים.
אוליו מהנהן. ״אז תתעלמי ממנו,״ הוא אומר בביטחון.
״איך בדיוק? כולם שם מהעיירה שלי וכולם ינעצו בי מבטים.״
״את חזקה, נכון? מה למדת במשך ארבע השנים האחרונות?״ הוא שואל בתקיפות מנסה להחדיר בי ביטחון.
אני נאנחת. ״לא התחזקתי. סבלתי יהיה תיאור מדויק יותר.״ אני מגלגלת את עיניי.
״אז לא סובלים יותר, אנחנו ניכנס פנימה ואל תשכחי, אני החבר החדש שלך.״ אוליו קורץ.
אני מהנהנת. ״נכון. אתה אמור להיות החבר שלי... כך כולם יבינו שהתבגרתי.״ אני מנסה להאמין לעצמי.
״נכון. את אישה בוגרת עם חבר,״ הוא אומר בגאווה ומחייך. אני מושיטה לו את ידי ומרימה בידי האחרת את השמלה.
״השמלה לא חשופה?״
״את נראית נהדר.״ אוליו מחייך, אך אני נעצרת ומביטה בו. הוא מבחין בהיסוס שלי ונעצר גם הוא.
״מה? את רוצה שאשקר לך?״
״לא, אבל אני לא רוצה למשוך מבטים.״
״את תהיי בסדר, אוולין. אני בטוח בזה.״
״אני לא נושמת,״ אני לוחשת לו בזמן שאנחנו מתקדמים לדלת הגדולה.
״היי, את איתי. אנחנו נצליח.״
אני מביטה קדימה, קופאת במקומי ואז מסתובבת אליו. ״מה אם יעלו עלינו? מה אם יגלו שאתה רק מעמיד פנים?״
״את מרשה לי לנשק אותך במצבים כאלה?״
אני נושמת עמוק. ״כן, הרי הם חייבים להאמין לי בכל מחיר.״
״אז קדימה.״ הוא מהדק את אחיזתו ואנחנו נכנסים.
אני כמעט קופאת במקומי כשאני מבחינה בכל המבטים המוכרים סביבי.
כולם כאן וכולם מביטים בי ורואים את אותה הילדה שהרסה משפחה שלמה. אני משפילה מבט. כעבור כמה רגעים אני אוזרת אומץ ועיניי שבות לסרוק את הקהל. אני מנסה למצוא את ההורים שלי. כשאני מבחינה בהם בין האנשים, אני לוחשת לאוליו, ״הנה הם, שם.״ אני מתקדמת היישר אל הוריי, מעט חוששת מהמפגש, עבר זמן רב מאז שהתראינו.
קשה לי להביט להם בעיניים, הרי ביישתי אותם מול כל העיירה. הם מבחינים בי ועיניי נלכדות בעיני אבי. הוא זה שהחליט שעליי ללכת לפנימייה, הוא זה שגירש אותי. אני מרגישה לחוצה, ולכן מעדיפה לפנות קודם לאימי.
״אוי, אוולין כבר דאגתי שלא תגיעי.״ היא מחבקת אותי חיבוק מוחץ. חששתי איך הוריי יגיבו כשיראו אותי כאן.
אני מחייכת אל אימי. ״התגעגעתי אלייך.״
היא מחייכת אליי חזרה, אך למרות חיוכה היא לא מצליחה להסתיר ממני את הריחוק, שמנסה לתפוס מקום בינינו גם אם זה רק בניתוק קשר העין, כשהיא משפילה מעט את מבטה. לא התכוונתי להעציב אותה, אבל נראה שזה מה שקורה כעת.
אני זוקפת סנטר, מביטה לעבר אבי. הוא מבחין בי ומתקרב אליי.
״אני שמח שהגעת.״ הוא מחייך ומניח נשיקה על לחיי.
אני מהנהנת ושותקת במבוכה עזה. חוששת שידחה אותי או שיגרור אותי חזרה לפנימייה שהייתי תקועה בה בשנים האחרונות.
אוליו לוחץ את ידי בחוזקה מזכיר לי שהוא לצידי. הוא כנראה ממתין שאציג אותו.
״זה אוליו,״ אני מציגה את חברי הטוב ביותר בפשטות.
אוליו סובל אותי כבר שנים, יותר נכון משך כל הזמן שאני מחוץ לבית. אומנם אני תקועה בפנימייה ולומדת בתיכון לבנות בלבד, אבל הוא דואג להיפגש איתי בכל זמן פנוי שיש לו. הוא הנער שראה אותי אבודה לגמרי, והצליח להחזיק אותי חזק. כמו עכשיו.
״אוליו?״ אימא מביטה בי בשאלה וממהרת ללחוץ את ידו.
״החבר של אוולין,״ אוליו אומר ומהנהן לאבי.
הוא מניח את ידו על מותניי, ואני נאלצת לחייך חיוך מאוהב.
לו הוריי היו עמוק בתוך חיי, הם היו יודעים שאני זיוף אחד גדול, אבל הם לא. הרי אני זאב בודד, לכן הם לא מבחינים בשקר שלי.
״איפה דון?״ אני לוחשת מרוגשת מכך שכרגע אני נמצאת באירוע החתונה של אחותי הגדולה.
״אחותך ממש שם.״ אימי מצביעה על אחותי.
שמחתי כשקיבלתי ממנה את ההזמנה לחתונה. אפילו לא ידעתי שהיא יוצאת עם מישהו.
דון נהגה לבקר אותי בשנתיים הראשונות שלי מחוץ לבית, אבל אחר כך בכל פעם סיפקה תירוץ אחר כדי לא לבוא.
״בוא,״ אני לוחשת לאוליו וצועדת לעבר אחותי. בזמן שאנחנו חולפים על פני האנשים אני קופאת לרגע כשאני מבחינה בו – וסטון.
״זה הוא?״ אוליו לוחש. אני מנצלת את שאלתו ומסתובבת לעבר אוליו. מפנה את גבי אליו.
״כן,״ אני לוחשת באימה.
אוליו מעוות את פניו ומכווץ את מצחו. ״הוא מכוער וזקן מה מצאת בו?״ אני מגלגלת את עיניי.
״הייתי ילדה! לא ידעתי מה אני עושה. תפסיק!״ אני מחטיפה לכתפו בכעס ובמבוכה.
אני נושכת את פנים לחיי. ״תגיד, אתה רואה במקרה את גבריאל לידו או שאולי מאחוריו?״ אני לוחשת ויודעת שזו טעות מוחלטת, הרי למה שאשאל דבר כזה?
״מי זה גבריאל?״
״הבן שלו,״ אני לוחשת, סקרנית לדעת.
״אם זה הבחור הצעיר שעומד לידו, אז הוא לא נראה הבן שלו. כי הם לא דומים,״ אוליו אומר ומביט מאחוריי.
״כן, אני יודעת.״ אני נושמת עמוק. ״הוא ראה אותי?״ אני לוחשת, מקווה לכך. אני לא יודעת למה, אבל אני התרגשתי כל־כך לבוא והוא אחת הסיבות. אף שאין בינינו דבר. מעולם לא היינו אפילו חברים. גבריאל היה רק עוד פרצוף מוכר... ואז דפקתי הכול.
״וסטון או הבן שלו?״
״גבריאל!״ אני מתפרצת.
״אה כן, הבחור הצעיר מביט בך בעניין רב.״ אוליו מהנהן.
אני מרימה את עיניי אל אוליו בתקווה. ״ברצינות?״ אני שואלת ומסמיקה.
״כן, והוא לגמרי מתעב אותך...״ אוליו מביט בי וצוחק, אבל אותי זה לא מצחיק בכלל.
* * *
טוב, אז נשפוך את העניין? התנהגתי בטיפשות והתאהבתי בחברו המבוגר של אבי. וסטון סמית', אביו של גבריאל. התאהבתי בו והפכתי לאובססיבית. כמעט הרסתי את משפחתם, אפילו אשתו איימה להתגרש אחרי שגילתה שנישק אותי.
הייתי אז בת ארבע עשרה והילדה הכי טיפשה בעולם.
זה יהיה מצחיק אם אגיד שבנו גבריאל מעורר בי עניין? אוי, אני אידיוטית.
״היי, את בסדר?״ אוליו מביט בי בדאגה.
אני מחייכת אליו. ״כן.״
הוא אוחז בידי ואנחנו צועדים יחד אל אחותי.
היא מבחינה בי ומחבקת אותי בחיוך מרוגש. ״אוי, אוולין. את כאן!״ היא קוראת בהתרגשות.
״אני כאן,״ אני לוחשת במבוכה ליד החתן, בעלה לעתיד.
״זה ג׳ון,״ היא מחייכת ומניחה את ידה על חזהו.
אני מעלה חיוך על שפתיי. ״היי.״
״אוולין, שמעתי עלייך דברים רבים,״ ג'ון מחייך, אך דבריו גורמים לחיוך שעל פניי לדעוך מעט. מעניין אילו דברים הוא שמע עליי.
דון אינה מבחינה בכך ופונה לאוליו, "ומי אתה?"
הוא מושיט לה את ידו. ״אוליו, חבר של אוולין, נעים מאוד להכיר.״
אני מנסה להתגבר על המבוכה שבי כשדון שואלת, ״חבר טוב? או...״ לעזאזל, דון. בשביל מה הזמנת אותי? כדי להשפיל אותי לפני כולם? לא הייתי צריכה להביא את אוליו. לא הייתי צריכה לבוא בכלל.
״לא סתם חבר טוב, בן־זוג,״ אוליו מבהיר ומושך אותי אליו.
״לא ידעתי שאת יוצאת עם מישהו!״ דון קוראת בהתלהבות.
נכון, מפני שאת לא יודעת כלום על חיי. בעצם מי יודע? גם לו הייתי מחליטה להגזים עם השתייה ועם הסיגריות, והייתי נזרקת אל פחי האשפה, אף אחד לא היה שם לב. הרי הם שלחו אותי מהעיירה והתרחקו ממני. הם היו מתקשרים רק פעם בשבוע, וגם זה היה יותר מדי עבורם.
אני מאגרפת את כפות ידיי בכוח מרגישה שאני צריכה אוויר. הצורך בסיגריה חזק עכשיו, לא עישנתי היום בכלל. אני מתבוננת באוליו והוא קורץ ומסמן לי שהכול בסדר.
המוזיקה גוברת, וכולם קמים מהמושבים ומתחילים לרקוד.
״בוא נלך לשבת,״ אני לוחשת לו ברגע שאני מרגישה בעיניים רבות נעוצות בי, אך הוא מושך אותי אליו ומתחיל לרקוד איתי במקום.
״אוליו, אני רוצה לעשן או להעסיק את הידיים אני לא רגועה,״ אני לוחשת לו.
״הוא מסתכל עלייך בצורה מגעילה.״ אוליו מהדק את אחיזתו במותניי ונהיה רציני.
״מי?״ אני מביטה בו בשאלה בעודו מביט בריכוז במישהו מאחוריי.
״וסטון.״
אני משפילה מבט. ״אין לך עוד רגשות אליו, נכון?״
״איכס, לא! אני לא יודעת מה עבר לי בראש באותן שנים,״ אני ממלמלת ומסתחררת איתו על הרחבה.
אני מסתובבת ורואה את וסטון מולי. מפוחדת אני ממהרת להסתובב חזרה לאחיזתו של אוליו.
״תודה שאתה כאן איתי,״ אני לוחשת לו ומחבקת אותו.
״אני כאן איתך.״ הוא מחבק אותי בחוזקה.
אני נושמת עמוק. ״מה אם אשאל את אבי? אתה חושב שהוא יסכים?״
״אני אומר, שתנסי.״ הוא מחייך אליי. אני מהנהנת ומחפשת את אבי בין האנשים. כשאני סוף־סוף מבחינה בו, הוא כבר יוצא מהאולם.
אני מעדכנת את אוליו, ״אני הולכת לדבר עם אבא, הוא הרגע יצא החוצה.״
״בסדר, אני אהיה בבר.״ הוא מחייך אליי.
אני מהנהנת ופונה לצד האולם, הולכת צמוד לקיר נמנעת ככל האפשר מלהיתקל באנשים מוכרים, אך הדבר לא מועיל כאשר מרוב מהירות אני כמעט נתקלת במישהו, ומגלה שגבריאל סמית', בנו של וסטון, נעמד מולי ממש וחוסם את דרכי. אני נעצרת במקומי ולוטשת בו עיניים. ככל שאני מביטה בו יותר, אני רואה כמה הוא שונה מאביו.
שערו שחור בניגוד לשערו הבהיר של אביו, עיניו חומות ואילו עיני אביו ירוקות.
כמה הוא גדל... הוא לא הנער בן הארבע עשרה שזכרתי. גבריאל התפתח, גופו חטוב מאוד. אפילו נראה שהוא עוסק בספורט כלשהו. אני מביטה בו בעניין רב. ממצמצת ושמה לב לכך שאני לגמרי נועצת בו מבט שניות ארוכות.
אני פותחת את פי כדי לומר משהו, כל דבר, אך מילה לא יוצאת מבין שפתיי. כשאני עומדת לנסות שוב הוא מקדים אותי. הוא מביט לצדדים ומצביע עליי באיום. ״אוולין סוייר?״ גבריאל מכווץ את גבותיו. ״הזונה הקטנה של העיירה... הייתי צריך לצפות לכך שאתקל בך,״ המילים שלו קשות כלפיי. אני רואה איך עולה חיוך עצבני על שפתיו. הוא מתעב אותי.
אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את תחושת העלבון.
גבריאל לוקח צעד אחד קדימה, צעד אחד יותר מדי. חודר למרחב האישי שלי ממש. הוא רוכן ונועץ בי את עיניו החומות. ״עשי לעצמך טובה ותדאגי לא להראות את הפרצוף שלך כאן שוב.״ מבטו גורם לי לרצות לברוח ולא להביט לאחור.
״שלא אקיא, בסדר?״ הוא מתלוצץ ועוקף אותי כשעל פניו פרצוף נגעל כל־כך.
אחרי שהוא הולך, אני נשארת נטועה במקומי, בולעת בכבדות. ידעתי שיהיה מאתגר היום, אבל אפילו במחשבות הגרועות ביותר לא העזתי לדמיין מצב כזה. למה ציפיתי, לעזאזל?
שגבריאל פשוט יבוא אליי ויגיד 'או, אוולין, אני שמח לראות אותך, בעיקר אחרי שהרסת לי ולמשפחתי את החיים!' אני נאנחת בתסכול, מביטה לאחור ומתקדמת אל היציאה מן האולם. כפות ידיי נסגרות בכוח וציפורניי מכאיבות לכף ידי.
נסי פשוט לשכוח ממנו ולחשוב על דברים חיוביים. תשכחי מגבריאל סמית'.
כשאני יוצאת אל האוויר הפתוח אני מרימה מבט אל המבנה. אנחנו נמצאים באחוזה הגדולה. האירועים הגדולים תמיד מתרחשים כאן. לאחר חיפוש קצר, אני מבחינה באבא והמתח מגבריאל מתחלף בחשש. אבא מעשן ומשקיף על גן הפרחים מעבר למדרגות.
אני מביטה בעשן הסיגריה עולה. לו אבי היה יודע שאני מעשנת, הוא היה הורג אותי.
אני נושמת עמוק, עוצמת את עיניי ומהנהנת לעצמי. את יכולה. אני מתקדמת ונעמדת לצידו.
״היי,״ אני לוחשת.
אבא לא מביט בי ורק לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה.
״אוולין, למה יצאת?״ הוא שואל בקול נוקשה. אני עומדת לצידו, מנסה להיזכר בקול שהיה לו בעבר. קול שהיה משרה עליי שלווה וביטחון. הוא לא היה כזה מריר.
״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אני מעיזה לומר.
אבא סוף־סוף מביט בי ואני בו. אתה עדיין כועס עליי?
״אוכל לחזור הביתה כבר?״ זו הייתה לחישה שקטה כל־כך, שאני תוהה אם בכלל שמע את דבריי.
אבא מרים את עיניו אל הגן שוב ונותן לשתיקה להימתח בינינו. אני שונאת את זה. פעם יכולנו לצחוק יחד, והיום בקושי לנהל שיחה.
״אני שונאת את הפנימייה,״ אני ממשיכה באומץ. תמיד שנאתי אותה. היא הרסה אותי והפכה אותי למישהי אחרת.
״את זוכרת למה נשלחת אליה?״ הוא שואל וליבי פועם בחוזקה. אני נושמת עמוק. אל תילחצי.
״התבגרתי. זה לא יקרה שוב לעולם,״ אני מבהירה וחשה בצמרמורת חולפת בגופי.
אבא מביט בי מחפש עדות לשינוי שחל בי ואני מביטה בו חזרה נחושה לשכנע אותו לתת לי הזדמנות.
״אני לא יכול לסמוך עלייך, כבר ביישת אותי בעבר,״ הוא אומר, אבל בכל זאת נראה שהבקשה שלי מטיילת בראשו.
״אני לא אותה ילדה,״ אתה לא באמת מכיר אותי. מה לא הייתי נותנת כדי שנחזור להיות קרובים כמו שהיינו לפני הכול. אולי אפילו היינו יוצאים לעשן יחד... אני נסחפת כשעיניי עוקבות אחר עשן הסיגריה העולה מעלה.
״השפלת את המשפחה כולה,״ אבי דואג להזכיר לי.
״אני יודעת.״ אני משפילה מבט.
אבא חוזר להביט בגן. ״אשקול את הבקשה שלך, אבל זה דורש זמן אוולין, זה ייקח זמן,״ הוא מבהיר.
אני מהנהנת, מביטה בגן בעצמי הפעם. מבינה שהוא הרגע אמר לי לא.
אשקול.. זה אומר לא. תמיד זה אומר לא.
״בסדר,״ אני לוחשת מרימה מעט את שמלתי ומתכוונת פשוט לחזור אל האולם.
״אוולין.״ אבא מסתובב אליי.
״כן?״ אני שואלת, מרגישה את ליבי דופק בפראות.
אבא מתבונן בי באופן ישיר כל־כך שהוא מבלבל אותי. לרגע נראה שהוא עדיין כועס, אבל עכשיו, לפי המבט בעיניו, נראה שהוא מתגעגע.
אבא חוזר להביט בגן מאחוריו. ״לא חשוב.״ הוא מבטל את מה שרצה לומר וחוזר להניח את הסיגריה בין שפתיו.
אני משחררת את הנשימה שעצרתי וחוזרת אל האולם.
אני חולפת על פני האנשים ומתיישבת בשולחן של משפחתי, מביטה מרחוק על אחותי ועל אימא רוקדות יחד. אני משפילה מבט ומשחקת באצבעותיי. הטלפון שלי רוטט על השולחן ואני מרימה אותו. שמה של פלורי מופיע.
״היי,״ אני עונה במהירות.
״מתי את חוזרת? אני לא רוצה שתאחרי,״ היא אומרת בקול נוקשה וחסר סבלנות.
״אצא עכשיו כדי להגיע בזמן.״
״את אף פעם לא שמה לב לשעה,״ היא מתלוננת בזעף.
״אגיע רק בעוד שעתיים,״ אני לוחשת לטלפון ומבחינה באבא נכנס חזרה אל האולם. חשבתי שהוא ייגש אל רחבת הריקודים ויצטרף לאחותי ולאימי, אבל במקום זאת נראה שהוא מתקדם לכיווני.
לצערי, אין לי זמן לכך. אני מנתקת את השיחה ומביטה אל אזור הבר. כשאני מבחינה באוליו, אני ממהרת אליו בדיוק כשהוא מרים את הכוס שלו ומתכוון ללגום ממנה.
אני מושכת בזרועו וגורמת לו לשפוך מהמשקה.
״למה לא אמרת לי שמאוחר?״ אני שואלת בבהלה.
״שיט!״ הוא מניח את הכוס ומביט בשעון שלו.
״שכחתי שיש לך שעת עוצר.״ הוא מעקם את אפו.
אני נאנחת בתבוסה. ״פלורי כבר התקשרה.״
״והיא אמרה שתחטפי על זה?״ אוליו שואל בחשד ומצר את עיניו הבהירות. הן תמיד הזכירו צבע של דבש בשמש.
״לא, אבל נראה שכן. יש לי שעתיים עד שאגיע. אאחר בכל מקרה.״ אני מרימה כתף.
״אני מצטער, אוולין. לא שמתי לב,״ אוליו מתנצל.
״זה בסדר. בוא פשוט נלך, רק איפרד ממשפחתי קודם.״
״אלך להתניע את הרכב.״ אוליו ממהר להוציא את מפתחות הרכב.
״תודה,״ אני מודה לו וממהרת לגשת אל אחותי. אני מחבקת אותה רואה את אימא מתיישבת לצידו של אבא. אני נעצרת מולם.
״אני כבר מאחרת, אז כדאי שאלך,״ אני מסבירה ומחבקת את אימא לשלום.
״מאחרת? כבר? אבל רק הגעת.״ היא מכווצת גבות בשאלה.
אני מחייכת. ״כבר התקשרו, אני צריכה לחזור בזמן,״ אני אומרת ומבחינה במבטו של אבי. נראה שהוא בוחן את דבריי ושמשהו בהם מפריע לו.
אני מחייכת אליו חיוך קטן וממהרת להסתובב אל היציאה. אני לא יכולה לפספס את גבריאל, הוא עומד וסביבו אנשים רבים. תמיד הוא היה המרכז. אני נושפת בתסכול וכמעט מועדת כשאני מפנה את מבטי ורואה את וסטון. הוא פשוט מופיע מולי.
״אוולין,״ הוא פוער את עיניו בהפתעה, ואחר כך מביט בי בסקרנות.
איך אחרי כל השנים שחלפו הוא עדיין מביט בי באותו האופן. זה מבהיל אותי ואני ממהרת להשפיל מבט.
בינתיים התוכנית שלך להימנע ממנו עובדת יופי, אוולין.
אני מתעלמת ממנו, עוקפת אותו וממהרת להסתלק, יוצאת מהאולם ויורדת במדרגות במהירות בלי להביט לאחור. אסור לי לטעות שוב.
אני כמעט קופצת אל תוך הרכב של אוליו, והוא מתחיל בנסיעה חזרה אל הבית שלי בארבע השנים האחרונות.
