הקדמה
כמעט שנתיים נדרשו לי כדי לכתוב את ספר זה, בדומה לפאזל של אלפי חתיכות, שבכל יום, מצליחים למצוא עוד חתיכה או שניים, גם בכתיבת הספר נבנתה קודם כל המסגרת. תשומת ליבי הוסטה פעמים רבות, ואומר לזכותי שתמיד היה בכך צדק. התחלתי לכתוב בחופשה הקצרה שבין סמסטר א לסמסטר ב, שאורכה מספר שבועות בלבד, בשנה השלישית של התואר (מרץ 2023). כאשר הגיעה העת לחזור לישורת האחרונה בלימודים, נזנחה באופן טבעי המשימה שהטלתי על עצמי. בספטמבר שבאותה השנה הפכתי לאב. עבר חודש נוסף, והוקפצתי לקו הצפון במסגרת מלחמת "חרבות ברזל".
לא אהבתי ללמוד היסטוריה כתלמיד בבית הספר, ולמעשה, היו תקופות שלא אהבתי ללמוד דבר, עד שנחתה עליי ההבנה שמי שאינו לומד דבר אינו יודע דבר, לא על העולם, ואפילו לא על עצמו. זו היא אינה דרך טובה לחיות. גיליתי שקיימת בי משיכה טבעית לדפי ההיסטוריה, ובחלוף מספר שנים, החלטתי לקחת צעד נוסף באותו הכיוון — לימודים אקדמיים, למרות החסרונות הכלכליים הטמונים בכך, ככל שמדובר בתואר ראשון. הן בשל מודל הלמידה הנוח, והן בשל מגוון הקורסים המוצעים ורמתם האקדמית הגבוהה, האוניברסיטה הפתוחה היוותה אופציה נהדרת עבורי, ולכן ראוי לפתוח בהכרת תודה. הספר הזה לא היה יכול להיכתב אילולא דרישתה למצוינות מעצמה, וכיוצא בכך — מתלמידיה.
מדוע ללמוד היסטוריה? מדוע העבר משנה? ובכן, היסטוריה מתארת את התנהגות האדם, לאורך אלפי שנים. משמע, אם ברצוננו ללמוד על טבעו, היסטוריה היא המקום בשבילנו. ובהיותי אדם, התוודעות עם טבע האדם משמעה ללמוד על עצמי. ללמוד היסטוריה, זה ללמוד על עצמך.
מכאן נובעת התעניינותי המתמשכת במאה ה-20, בעיקר במחציתה הראשונה, שבה נולדו המשטרים הטוטליטריים. הינני מחשיב תקופה זו, יחד עם הספרות העשירה שנכתבה במהלכה, כבעלת חשיבות מכרעת להבנת טבע האדם. הבנה של מצבנו כיצורים פגיעים ושבריריים, אך גם בעלי עוצמות ויכולות אדירות. הבנה של האופן שבו אנו בוחרים להתמודד עם התנאים של קיומנו. הבנה של טוב, אך חשוב מכל: הבנה של הרוע. כמו כן, אני סבור שקיימת נקודת עיוורון מסוימת בכל הקשור לתקופה הסוריאליסטית הזו, שבאה לידי ביטוי גם במחקר העשיר בנושא, והיא זו שמאפשרת לה להרים ראשה בשנית, באיטיות אך בעקביות. לא נוכל להתנגד למה שאיננו מבינים, שכן רק דרך ההבנה, הפקת הלקחים הנדרשת, הופכת לאפשרית.
מהו הטוטליטריזם? רבים יטענו בפשטות כי מדובר במשטר שחודר באופן ''טוטאלי'' לחיי הפרט. זו אומנם אינה שגיאה, אך מדובר בהתייחסות למתודולוגיה בלבד, ולא למהות. והרי, שבמקרה הזה, הראשונה נגזרת מן השנייה, ובשלב מאוחר יותר אסביר גם מדוע. אך אם זו אינה המהות, מה כן? כמו שעלינו למצוא את המשותף לכלל הזרמים הליברליים, על מנת להגדיר מה הוא ה"ליברליזם", כך גם במקרה שלנו, בשביל לפענח את מהות הטוטליטריזם, עלינו לבחון תחילה את המשותף לאידיאולוגיות הטוטליטריות — פשיזם וקומוניזם. וכמובן, שהבנת האידיאולוגיה, מצריכה צלילה מעמיקה לכתביהם של ההוגים הטוטליטריים, אם אפשר לקטלג אותם בצורה הזו. במהלך הספר אראה שאומנם מדובר בפילוסופיות פוליטיות המנוגדות לחלוטין, אך הן למעשה חולקות אקסיומות זהות.
בתהליך המחקר יצאתי מנקודת הנחה כי סטאלין, מרקס, מוסוליני והיטלר, האמינו באשר כתבו1. המאמרים, המניפסטים והספרים ששמותיהם חתומים עליהם, מתאפיינים באידיאליזם טהור וחסר פשרות, שפעמים רבות מדי הכתיב את המדיניות ההרסנית שנקטו בה, בשביל שנוכל לצמקם לתבנית טיפוסית של דיקטטור צמא כוח בעל נטיות אוטוריטריות. למעשה, בכתביהם מתגלה תחושה עמוקה של צדק. אלה היו מנהיגים רוחניים ופוליטיים, שראו בעצמם ככלים של רעיונות גדולים יותר מהם, ויותר גדולים מכולנו, שלהם יש לציית בכל מחיר. מסיבה זו, האינדיבידואל במדינה הטוטליטרית, נתפס כאמצעי עבור מטרה נעלה, ולא כישות אוטונומית, אחת מיני רבות בממלכת התכליות.
וזהו פשר הספר, שלמרות שהיו חילוניות לחלוטין, אידיאולוגיות טוטליטריות טבולות במוטיבים שאינם רק דתיים, אלא גם משיחיים ואוטופיים. והשאלה הגדולה ביותר שאנסה לענות עליה בסופו, היא - מדוע?
החוק הנעלה
"ידעתי מה הגברים הללו הרגישו: הייתה זו הכמיהה לתנועה חדשה שתהווה יותר ממפלגה במובנה הקודם של המילה [...] ככל שחשבתי על זה יותר, כך התעצמה בי ההבנה שדרך תנועה קטנה שכזו עלייתה של האומה יום אחד יכולה להיות מאורגנת, אך לעולם לא דרך המפלגות הפוליטיות הפרלמנטריות שאחזו באדיקות יתרה בתפיסות הישנות או אפילו חלקו ברווחים של המשטר החדש. מכיוון שהייתה זו פילוסופיה חדשה שעליה להיות מוצהרת, ולא סלוגן בחירות חדש [...]."2
אחיזתה של הכנסייה באירופה בימי הביניים ובעת העתיקה, אפשרה לה לספק לקהילות הנוצריות לאורך היבשת, מעטפת רוחנית, נרטיב משותף, תחושת קהילתיות ואבן יסוד תיאולוגית שעליהם אפשר להישען, ושדרכם ניתנים לאירועי העבר, העתיד וההווה, הקשר ומשמעות. אך קולות שמבשרים את תחילתה של העת החדשה, הובילו בסופו של דבר להתפוררות מוחלטת של המוסד הדתי כגורם מאחד ומכווין. הנאורות, שבמרכזה עומדת ההנחה כי דרך היגיון ותגליות מדעיות אפשר לשפר את הקיום האנושי, הציבה את האמונה תחת אחד האתגרים הגדולים עימו דתות נאלצות להתמודד גם בימינו: מדוע יש עוד צורך באל בעולם שבו לכל תופעה אפשרית ישנו הסבר מדעי?
ביחס ישיר להתפתחות המדע והחשיבה הרציונלית, הואצו תהליכי החילון בחברה האירופית, והתוצאה הייתה בלתי נמנעת — דעיכת הדומיננטיות של הכנסייה בתודעה הציבורית. למרות שמדובר בתקופה שהניבה פריצות דרך חשובות, בעיקר בתחומי המדע, הטכנולוגיה והרפואה, העת החדשה גבתה מן החברה המתפתחת מחיר רוחני כבד. פרידריך ניטשה (1844-1900) הצביע על כך בספרו ״The Will To Power״ (1901):
"נפילתה של הנצרות, דרך המוסר שלה (דבר שלא ניתן להתגבר עליו), שבסופו פנה נגד האל הנוצרי בעצמו (הכרה באמת, פותחה היטב על באמצעות הנצרות, בסופו של יום מורדת נגד הטעויות והפיקטיביות של כלל הפרשנויות הנוצריות לעולם ולהיסטוריה. מכת הרתיעה של 'אלוהים הוא האמת' נמצאת באמונה הפנאטית: 'הכול שקר' [...])."3
"הערכים העליונים, שהאדם היה לעבדם, ובמיוחד כשהטילו עצמם עליו בחומרה ומחיר רב — כדי שיגבר קולם של ערכים חברתיים אלה, הם נבנו על גבו כאילו הם מצוות אלוהים, כאילו הם-הם 'המציאות', עולם האמת, התקווה, העולם שעתיד להגיע. כעת, כשהתברר מוצאם המפוקפק של אותם ערכים, נראה לנו כאילו היקום כולו בטל ערכו, פג טעמו — אך זהו רק מצב ביניים."4
הנצרות הניחה דגש על העולם הבא, מה שרוקן את העולם החומרי מתוכן. החתירה לאמת, המהווה חלק בלתי נפרד מן המוסר הנוצרי, שללה לחלוטין את הקרקע שעליה היא עומדת. לכן, נותרנו רק עם העולם הזה וללא אמת להישען עליה. במילים אחרות — ניהיליזם: "ניהיליזם דופק על דלתנו."5
"מה משמעות הניהיליזם? — שהערכים הנעלים ביותר מאבדים את ערכם. אין יעד. אין תשובה לשאלה: 'עבור איזו תכלית?'"6
האדם איבד מתכליתו, אך בהיותו אדם, אינו מסוגל לדבוק בניהיליזם הטהור, מכיוון שטבעו מכריח אותו להתמסר לצורת חשיבה — מערכת אמונה שתכווין את פועלו: "ניהיליזם מייצג שלב ביניים פתולוגי (ההכללה הרחבה, המסקנה שאין תכלית לדבר, היא פתולוגית): בין אם הכוחות היעילים אינם חזקים מספיק עדיין — או שההתנוונות עדיין מהססת ולא גילתה עדיין את שמעכב אותה."7
"הסממן העיקרי של הזמנים המודרניים: להערכתו שלו, האדם איבד כמות אין סופית של כבוד. למשך זמן רב הוא היה המרכז והגיבור הטראגי של החיים ככלל: ואז הוא התאמץ להדגים לפחות את הקשר שלו לצד המהותי וכשלעצמו בעל הערך הגבוה ביותר של החיים — כפי שכל המטפיזיקאים עושים, מבקשים להיאחז מהר בכבודו של האדם, באמונתם שערכים מוסריים הם הערכים החשובים ביותר. מי ששחרר את אלוהים, נאחז חזק יותר באמונה במוסר."8
"ניהיליזם יגלה עצמו כמצב פסיכולוגי, במקום השני, כאשר לאדם טוטאליות קבועה, מערכתיות, אפילו ארגון מאחורי כל תופעה, כך שהנשמה הצמאה לכבוד והערצה תתבוסס ברעיון הכללי של השליט והכוח האדמיניסטרטיבי הנעלה (אם זו הנשמה של הלוגיקן, המשכיות הסיבתיות והגיוניות מושלמת יספיקו על מנת לרצות הכול). צורה מסוימת של 'מוניזם': וכתוצאה של אמונה זו האדם הופך לאובססיבי לתחושה עמוקה של רלטיביות ותלותיות בנוכחות של "הכול" שהוא באופן נצחי נעלה ממנו. 'הטוב הכללי מצריך את ההכנעה של האינדיבידואל' [...]. האדם מאבד את האמונה בערכו כאשר ישות יקרה ונצחית אינה מביעה עצמה דרכו."9
ניהיליזם הוא רק שלב ביניים מכיוון שהצורך האנושי לכבוד עצמי ולתחושת תכליתיות, כופה עלינו להיצמד באופן אבסולוטי לדבר מה שגדול מאיתנו. כך מסביר ניטשה. וכעת, בעידן המודרני, מערכת האמונה החדשה חייבת ללבוש צורה מטריאליסטית ומדעית - פרשנות רציונליסטית לקיום האנושי, וזו מייצרת ודאות ומוסר חדש, שממלאים את החלל הריק שהשאירה האמונה. כלומר, "העולם הבא" אינו קיים. כעת האדם מבקש למצוא את דרכו באמצעות מוסר "ריאלי", שיסודותיו נעוצים בעולם הזה. אלו היו ניצני האידיאולוגיה.
כפי שכתבתי בספרי הראשון, אידיאולוגיה היא "הפשטת יתר של המציאות, פרי הגותו של הרציונל הסובייקטיבי לנסות ולהבין את סדרי היקום על מנת שיוכל לארגנם בסכמה מוגדרת". לכן, היא פונה ליוהרה האנושית ומציעה להתמסר אליה בתמורה לאשליה של ידע אבסולוטי. זאת מכיוון שצמצום הקיום האנושי ותיאורו כמערכת חד - ממדית ולעיתים רבות דטרמיניסטית, מתיר לכל אדם שיקבל אותה על עצמו, לנהוג כאילו מחזיק בידו בידע נצחי של סודות היקום. מידע נכנס לסכמה, והיא מספקת לו פרשנות וסיבתיות. הסבר לכל תופעה אנושית באשר היא. בעוד שכל פרשנות אחרת למציאות היא אינה 'רציונלית', ולכן נחותה, מסכנת ומטעה.
ניטשה הקדים את זמנו, ולא זכה לראות את נבואתו מתממשת. בשנת 1932 יצא לאור המניפסט "הדוקטרינה הפשיסטית" על ידי בניטו מוסוליני (1883-1945) והפילוסוף ג'ובאני ג'נטילה (1875-1944), שבו נכתב:
"פשיזם היא תפיסה דתית לפיה האדם נחשב כמי שאוחז בעוצמה בחוק נעלה, עם מטרה גדולה מהאינדיבידואל הפרטיקולרי שמרוממת והופכת אותו לחבר מודע בקהילה הרוחנית [...]. פשיזם, מעבר למערכת שלטונית, היא גם מערכת של חשיבה."10
אדולף היטלר (1889-1945), מי שעיצב את האידיאולוגיה הפשיסטית, שכלל והתאים אותה למציאות הגרמנית בחצייה הראשון של המאה ה-20, כתב דבר דומה בספרו ״Mein Kampf״ (1925-1926): "הכוכב הזה נע בשמיים במשך מיליוני שנים ללא בני אדם, והוא יכול לעשות זאת שוב יום אחד אם בני האדם ישכחו שהם חייבים את קיומם הנעלה, לא למספר אידיאולוגים משוגעים, אלא לידע וליישום חסר פשרות של החוקים הנוקשים והמחמירים של הטבע".11
ליקום "חוק נעלה" — "החוקים הנוקשים והמחמירים של הטבע". חוק זה בא לידי ביטוי בפשיזם כצורת חשיבה ומערכת פוליטית ומוסרית כאחד. אותו חוק, השלושה מסבירים:
"החוכמה האולטימטיבית היא תמיד ההבנה של האינסטינקט — שהוא: לאדם אסור ליפול לשיגעון האמונה שהצליח באמת להתרומם ולהפוך ללורד ומאסטר של הטבע — שהיא כל כך מתוגברת על ידי חינוך — למחצה; הוא חייב להבין את הנחיצות הפונדמנטלית של שלטונו של הטבע, ולהפנים עד כמה קיומו נתון לחוקים של המלחמה הנצחית והמאבק להתעלות. אז הוא ירגיש שביקום שבו הכוכבים סובבים את השמשות, וירחים סובבים את הכוכבים, שבו הכוח שולט בחולשה, כופה עליה להיות העבד שלו או שתימחץ, לא יכולים להיות חוקים מיוחדים עבור האדם. בשבילו, גם, העקרונות הנצחיים של חוכמה אולטימטיבית זו מכריעים. הוא יכול לנסות ולתפוס אותם; אולם לברוח מהם, לעולם לא."12
"עבור הפשיזם, הדחף להקים אימפריה, הכוונה היא להרחבת האומות, הוא ביטוי לחיוניות, ההפך מכך (גישת הישאר בביתך), הוא סימן לדעיכה תרבותית. עמים שמתרוממים ופורחים בפתאומיות, הם אימפריאליסטיים: עמים שנכחדים הם עמים שמתבטלים. הדוקטרינה הפשיסטית היא זו שמציגה בצורה המדויקת ביותר את הנטיות והלך הרוח של עמים כמו העם האיטלקי, שקמים בשנית לאחר מאות רבות של נטישה ושל שירותם של גורמים זרים [...] מעולם האומות לא חשו בצמא כה עז לסמכות, להכוונה ולסדר מאשר הזמן הנוכחי."13
העולם מחולק לגזעים וללאומים, ביניהם מתחולל קרב על משאבים ועל מרחב מחיה, שבו החזק גובר על החלש ומכפיף אותו למרותו — החזק משגשג ופורח, החלש מוכפף ומשועבד:
"הקיום המשותף של אלמנטים גזעיים בסיסיים נפרדים מסוגיהם המגוונים ביותר הוביל למה שאנו מכנים היפר-אינדיבידואליזם גרמני. בתקופות שלוות הוא יכול לשרת אותנו בצורה טובה, אך בשכלול כל הפקטורים, הוא גנב מאיתנו את השליטה העולמית. אם העם הגרמני בהתפתחותו ההיסטורית היה מחזיק באחדות עדרית שממנה עמים אחרים נהנו, הרייך הגרמני היה כיום ללא ספק בעל הבית של הגלובוס. ההיסטוריה העולמית הייתה מותווית בדרך אחרת, ואף אחד לא יוכל להבדיל אם בדרך זו לא היינו מצליחים להשיג מה שכל כך הרבה פציפיסטים עיוורים בימינו מקווים להרוויח דרך התחננות, התבכיינות והתייפחות: שלום, שאינו נתמך על ידי ענפי הבכיינים [...] אלא מבוסס על החרב המנצחת של העם השולט, המכפיף את העולם לשירותה של התרבות הנעלה."14
המשך הפרק זמין בספר המלא

הקדמה
כמעט שנתיים נדרשו לי כדי לכתוב את ספר זה, בדומה לפאזל של אלפי חתיכות, שבכל יום, מצליחים למצוא עוד חתיכה או שניים, גם בכתיבת הספר נבנתה קודם כל המסגרת. תשומת ליבי הוסטה פעמים רבות, ואומר לזכותי שתמיד היה בכך צדק. התחלתי לכתוב בחופשה הקצרה שבין סמסטר א לסמסטר ב, שאורכה מספר שבועות בלבד, בשנה השלישית של התואר (מרץ 2023). כאשר הגיעה העת לחזור לישורת האחרונה בלימודים, נזנחה באופן טבעי המשימה שהטלתי על עצמי. בספטמבר שבאותה השנה הפכתי לאב. עבר חודש נוסף, והוקפצתי לקו הצפון במסגרת מלחמת "חרבות ברזל".
לא אהבתי ללמוד היסטוריה כתלמיד בבית הספר, ולמעשה, היו תקופות שלא אהבתי ללמוד דבר, עד שנחתה עליי ההבנה שמי שאינו לומד דבר אינו יודע דבר, לא על העולם, ואפילו לא על עצמו. זו היא אינה דרך טובה לחיות. גיליתי שקיימת בי משיכה טבעית לדפי ההיסטוריה, ובחלוף מספר שנים, החלטתי לקחת צעד נוסף באותו הכיוון — לימודים אקדמיים, למרות החסרונות הכלכליים הטמונים בכך, ככל שמדובר בתואר ראשון. הן בשל מודל הלמידה הנוח, והן בשל מגוון הקורסים המוצעים ורמתם האקדמית הגבוהה, האוניברסיטה הפתוחה היוותה אופציה נהדרת עבורי, ולכן ראוי לפתוח בהכרת תודה. הספר הזה לא היה יכול להיכתב אילולא דרישתה למצוינות מעצמה, וכיוצא בכך — מתלמידיה.
מדוע ללמוד היסטוריה? מדוע העבר משנה? ובכן, היסטוריה מתארת את התנהגות האדם, לאורך אלפי שנים. משמע, אם ברצוננו ללמוד על טבעו, היסטוריה היא המקום בשבילנו. ובהיותי אדם, התוודעות עם טבע האדם משמעה ללמוד על עצמי. ללמוד היסטוריה, זה ללמוד על עצמך.
מכאן נובעת התעניינותי המתמשכת במאה ה-20, בעיקר במחציתה הראשונה, שבה נולדו המשטרים הטוטליטריים. הינני מחשיב תקופה זו, יחד עם הספרות העשירה שנכתבה במהלכה, כבעלת חשיבות מכרעת להבנת טבע האדם. הבנה של מצבנו כיצורים פגיעים ושבריריים, אך גם בעלי עוצמות ויכולות אדירות. הבנה של האופן שבו אנו בוחרים להתמודד עם התנאים של קיומנו. הבנה של טוב, אך חשוב מכל: הבנה של הרוע. כמו כן, אני סבור שקיימת נקודת עיוורון מסוימת בכל הקשור לתקופה הסוריאליסטית הזו, שבאה לידי ביטוי גם במחקר העשיר בנושא, והיא זו שמאפשרת לה להרים ראשה בשנית, באיטיות אך בעקביות. לא נוכל להתנגד למה שאיננו מבינים, שכן רק דרך ההבנה, הפקת הלקחים הנדרשת, הופכת לאפשרית.
מהו הטוטליטריזם? רבים יטענו בפשטות כי מדובר במשטר שחודר באופן ''טוטאלי'' לחיי הפרט. זו אומנם אינה שגיאה, אך מדובר בהתייחסות למתודולוגיה בלבד, ולא למהות. והרי, שבמקרה הזה, הראשונה נגזרת מן השנייה, ובשלב מאוחר יותר אסביר גם מדוע. אך אם זו אינה המהות, מה כן? כמו שעלינו למצוא את המשותף לכלל הזרמים הליברליים, על מנת להגדיר מה הוא ה"ליברליזם", כך גם במקרה שלנו, בשביל לפענח את מהות הטוטליטריזם, עלינו לבחון תחילה את המשותף לאידיאולוגיות הטוטליטריות — פשיזם וקומוניזם. וכמובן, שהבנת האידיאולוגיה, מצריכה צלילה מעמיקה לכתביהם של ההוגים הטוטליטריים, אם אפשר לקטלג אותם בצורה הזו. במהלך הספר אראה שאומנם מדובר בפילוסופיות פוליטיות המנוגדות לחלוטין, אך הן למעשה חולקות אקסיומות זהות.
בתהליך המחקר יצאתי מנקודת הנחה כי סטאלין, מרקס, מוסוליני והיטלר, האמינו באשר כתבו1. המאמרים, המניפסטים והספרים ששמותיהם חתומים עליהם, מתאפיינים באידיאליזם טהור וחסר פשרות, שפעמים רבות מדי הכתיב את המדיניות ההרסנית שנקטו בה, בשביל שנוכל לצמקם לתבנית טיפוסית של דיקטטור צמא כוח בעל נטיות אוטוריטריות. למעשה, בכתביהם מתגלה תחושה עמוקה של צדק. אלה היו מנהיגים רוחניים ופוליטיים, שראו בעצמם ככלים של רעיונות גדולים יותר מהם, ויותר גדולים מכולנו, שלהם יש לציית בכל מחיר. מסיבה זו, האינדיבידואל במדינה הטוטליטרית, נתפס כאמצעי עבור מטרה נעלה, ולא כישות אוטונומית, אחת מיני רבות בממלכת התכליות.
וזהו פשר הספר, שלמרות שהיו חילוניות לחלוטין, אידיאולוגיות טוטליטריות טבולות במוטיבים שאינם רק דתיים, אלא גם משיחיים ואוטופיים. והשאלה הגדולה ביותר שאנסה לענות עליה בסופו, היא - מדוע?
החוק הנעלה
"ידעתי מה הגברים הללו הרגישו: הייתה זו הכמיהה לתנועה חדשה שתהווה יותר ממפלגה במובנה הקודם של המילה [...] ככל שחשבתי על זה יותר, כך התעצמה בי ההבנה שדרך תנועה קטנה שכזו עלייתה של האומה יום אחד יכולה להיות מאורגנת, אך לעולם לא דרך המפלגות הפוליטיות הפרלמנטריות שאחזו באדיקות יתרה בתפיסות הישנות או אפילו חלקו ברווחים של המשטר החדש. מכיוון שהייתה זו פילוסופיה חדשה שעליה להיות מוצהרת, ולא סלוגן בחירות חדש [...]."2
אחיזתה של הכנסייה באירופה בימי הביניים ובעת העתיקה, אפשרה לה לספק לקהילות הנוצריות לאורך היבשת, מעטפת רוחנית, נרטיב משותף, תחושת קהילתיות ואבן יסוד תיאולוגית שעליהם אפשר להישען, ושדרכם ניתנים לאירועי העבר, העתיד וההווה, הקשר ומשמעות. אך קולות שמבשרים את תחילתה של העת החדשה, הובילו בסופו של דבר להתפוררות מוחלטת של המוסד הדתי כגורם מאחד ומכווין. הנאורות, שבמרכזה עומדת ההנחה כי דרך היגיון ותגליות מדעיות אפשר לשפר את הקיום האנושי, הציבה את האמונה תחת אחד האתגרים הגדולים עימו דתות נאלצות להתמודד גם בימינו: מדוע יש עוד צורך באל בעולם שבו לכל תופעה אפשרית ישנו הסבר מדעי?
ביחס ישיר להתפתחות המדע והחשיבה הרציונלית, הואצו תהליכי החילון בחברה האירופית, והתוצאה הייתה בלתי נמנעת — דעיכת הדומיננטיות של הכנסייה בתודעה הציבורית. למרות שמדובר בתקופה שהניבה פריצות דרך חשובות, בעיקר בתחומי המדע, הטכנולוגיה והרפואה, העת החדשה גבתה מן החברה המתפתחת מחיר רוחני כבד. פרידריך ניטשה (1844-1900) הצביע על כך בספרו ״The Will To Power״ (1901):
"נפילתה של הנצרות, דרך המוסר שלה (דבר שלא ניתן להתגבר עליו), שבסופו פנה נגד האל הנוצרי בעצמו (הכרה באמת, פותחה היטב על באמצעות הנצרות, בסופו של יום מורדת נגד הטעויות והפיקטיביות של כלל הפרשנויות הנוצריות לעולם ולהיסטוריה. מכת הרתיעה של 'אלוהים הוא האמת' נמצאת באמונה הפנאטית: 'הכול שקר' [...])."3
"הערכים העליונים, שהאדם היה לעבדם, ובמיוחד כשהטילו עצמם עליו בחומרה ומחיר רב — כדי שיגבר קולם של ערכים חברתיים אלה, הם נבנו על גבו כאילו הם מצוות אלוהים, כאילו הם-הם 'המציאות', עולם האמת, התקווה, העולם שעתיד להגיע. כעת, כשהתברר מוצאם המפוקפק של אותם ערכים, נראה לנו כאילו היקום כולו בטל ערכו, פג טעמו — אך זהו רק מצב ביניים."4
הנצרות הניחה דגש על העולם הבא, מה שרוקן את העולם החומרי מתוכן. החתירה לאמת, המהווה חלק בלתי נפרד מן המוסר הנוצרי, שללה לחלוטין את הקרקע שעליה היא עומדת. לכן, נותרנו רק עם העולם הזה וללא אמת להישען עליה. במילים אחרות — ניהיליזם: "ניהיליזם דופק על דלתנו."5
"מה משמעות הניהיליזם? — שהערכים הנעלים ביותר מאבדים את ערכם. אין יעד. אין תשובה לשאלה: 'עבור איזו תכלית?'"6
האדם איבד מתכליתו, אך בהיותו אדם, אינו מסוגל לדבוק בניהיליזם הטהור, מכיוון שטבעו מכריח אותו להתמסר לצורת חשיבה — מערכת אמונה שתכווין את פועלו: "ניהיליזם מייצג שלב ביניים פתולוגי (ההכללה הרחבה, המסקנה שאין תכלית לדבר, היא פתולוגית): בין אם הכוחות היעילים אינם חזקים מספיק עדיין — או שההתנוונות עדיין מהססת ולא גילתה עדיין את שמעכב אותה."7
"הסממן העיקרי של הזמנים המודרניים: להערכתו שלו, האדם איבד כמות אין סופית של כבוד. למשך זמן רב הוא היה המרכז והגיבור הטראגי של החיים ככלל: ואז הוא התאמץ להדגים לפחות את הקשר שלו לצד המהותי וכשלעצמו בעל הערך הגבוה ביותר של החיים — כפי שכל המטפיזיקאים עושים, מבקשים להיאחז מהר בכבודו של האדם, באמונתם שערכים מוסריים הם הערכים החשובים ביותר. מי ששחרר את אלוהים, נאחז חזק יותר באמונה במוסר."8
"ניהיליזם יגלה עצמו כמצב פסיכולוגי, במקום השני, כאשר לאדם טוטאליות קבועה, מערכתיות, אפילו ארגון מאחורי כל תופעה, כך שהנשמה הצמאה לכבוד והערצה תתבוסס ברעיון הכללי של השליט והכוח האדמיניסטרטיבי הנעלה (אם זו הנשמה של הלוגיקן, המשכיות הסיבתיות והגיוניות מושלמת יספיקו על מנת לרצות הכול). צורה מסוימת של 'מוניזם': וכתוצאה של אמונה זו האדם הופך לאובססיבי לתחושה עמוקה של רלטיביות ותלותיות בנוכחות של "הכול" שהוא באופן נצחי נעלה ממנו. 'הטוב הכללי מצריך את ההכנעה של האינדיבידואל' [...]. האדם מאבד את האמונה בערכו כאשר ישות יקרה ונצחית אינה מביעה עצמה דרכו."9
ניהיליזם הוא רק שלב ביניים מכיוון שהצורך האנושי לכבוד עצמי ולתחושת תכליתיות, כופה עלינו להיצמד באופן אבסולוטי לדבר מה שגדול מאיתנו. כך מסביר ניטשה. וכעת, בעידן המודרני, מערכת האמונה החדשה חייבת ללבוש צורה מטריאליסטית ומדעית - פרשנות רציונליסטית לקיום האנושי, וזו מייצרת ודאות ומוסר חדש, שממלאים את החלל הריק שהשאירה האמונה. כלומר, "העולם הבא" אינו קיים. כעת האדם מבקש למצוא את דרכו באמצעות מוסר "ריאלי", שיסודותיו נעוצים בעולם הזה. אלו היו ניצני האידיאולוגיה.
כפי שכתבתי בספרי הראשון, אידיאולוגיה היא "הפשטת יתר של המציאות, פרי הגותו של הרציונל הסובייקטיבי לנסות ולהבין את סדרי היקום על מנת שיוכל לארגנם בסכמה מוגדרת". לכן, היא פונה ליוהרה האנושית ומציעה להתמסר אליה בתמורה לאשליה של ידע אבסולוטי. זאת מכיוון שצמצום הקיום האנושי ותיאורו כמערכת חד - ממדית ולעיתים רבות דטרמיניסטית, מתיר לכל אדם שיקבל אותה על עצמו, לנהוג כאילו מחזיק בידו בידע נצחי של סודות היקום. מידע נכנס לסכמה, והיא מספקת לו פרשנות וסיבתיות. הסבר לכל תופעה אנושית באשר היא. בעוד שכל פרשנות אחרת למציאות היא אינה 'רציונלית', ולכן נחותה, מסכנת ומטעה.
ניטשה הקדים את זמנו, ולא זכה לראות את נבואתו מתממשת. בשנת 1932 יצא לאור המניפסט "הדוקטרינה הפשיסטית" על ידי בניטו מוסוליני (1883-1945) והפילוסוף ג'ובאני ג'נטילה (1875-1944), שבו נכתב:
"פשיזם היא תפיסה דתית לפיה האדם נחשב כמי שאוחז בעוצמה בחוק נעלה, עם מטרה גדולה מהאינדיבידואל הפרטיקולרי שמרוממת והופכת אותו לחבר מודע בקהילה הרוחנית [...]. פשיזם, מעבר למערכת שלטונית, היא גם מערכת של חשיבה."10
אדולף היטלר (1889-1945), מי שעיצב את האידיאולוגיה הפשיסטית, שכלל והתאים אותה למציאות הגרמנית בחצייה הראשון של המאה ה-20, כתב דבר דומה בספרו ״Mein Kampf״ (1925-1926): "הכוכב הזה נע בשמיים במשך מיליוני שנים ללא בני אדם, והוא יכול לעשות זאת שוב יום אחד אם בני האדם ישכחו שהם חייבים את קיומם הנעלה, לא למספר אידיאולוגים משוגעים, אלא לידע וליישום חסר פשרות של החוקים הנוקשים והמחמירים של הטבע".11
ליקום "חוק נעלה" — "החוקים הנוקשים והמחמירים של הטבע". חוק זה בא לידי ביטוי בפשיזם כצורת חשיבה ומערכת פוליטית ומוסרית כאחד. אותו חוק, השלושה מסבירים:
"החוכמה האולטימטיבית היא תמיד ההבנה של האינסטינקט — שהוא: לאדם אסור ליפול לשיגעון האמונה שהצליח באמת להתרומם ולהפוך ללורד ומאסטר של הטבע — שהיא כל כך מתוגברת על ידי חינוך — למחצה; הוא חייב להבין את הנחיצות הפונדמנטלית של שלטונו של הטבע, ולהפנים עד כמה קיומו נתון לחוקים של המלחמה הנצחית והמאבק להתעלות. אז הוא ירגיש שביקום שבו הכוכבים סובבים את השמשות, וירחים סובבים את הכוכבים, שבו הכוח שולט בחולשה, כופה עליה להיות העבד שלו או שתימחץ, לא יכולים להיות חוקים מיוחדים עבור האדם. בשבילו, גם, העקרונות הנצחיים של חוכמה אולטימטיבית זו מכריעים. הוא יכול לנסות ולתפוס אותם; אולם לברוח מהם, לעולם לא."12
"עבור הפשיזם, הדחף להקים אימפריה, הכוונה היא להרחבת האומות, הוא ביטוי לחיוניות, ההפך מכך (גישת הישאר בביתך), הוא סימן לדעיכה תרבותית. עמים שמתרוממים ופורחים בפתאומיות, הם אימפריאליסטיים: עמים שנכחדים הם עמים שמתבטלים. הדוקטרינה הפשיסטית היא זו שמציגה בצורה המדויקת ביותר את הנטיות והלך הרוח של עמים כמו העם האיטלקי, שקמים בשנית לאחר מאות רבות של נטישה ושל שירותם של גורמים זרים [...] מעולם האומות לא חשו בצמא כה עז לסמכות, להכוונה ולסדר מאשר הזמן הנוכחי."13
העולם מחולק לגזעים וללאומים, ביניהם מתחולל קרב על משאבים ועל מרחב מחיה, שבו החזק גובר על החלש ומכפיף אותו למרותו — החזק משגשג ופורח, החלש מוכפף ומשועבד:
"הקיום המשותף של אלמנטים גזעיים בסיסיים נפרדים מסוגיהם המגוונים ביותר הוביל למה שאנו מכנים היפר-אינדיבידואליזם גרמני. בתקופות שלוות הוא יכול לשרת אותנו בצורה טובה, אך בשכלול כל הפקטורים, הוא גנב מאיתנו את השליטה העולמית. אם העם הגרמני בהתפתחותו ההיסטורית היה מחזיק באחדות עדרית שממנה עמים אחרים נהנו, הרייך הגרמני היה כיום ללא ספק בעל הבית של הגלובוס. ההיסטוריה העולמית הייתה מותווית בדרך אחרת, ואף אחד לא יוכל להבדיל אם בדרך זו לא היינו מצליחים להשיג מה שכל כך הרבה פציפיסטים עיוורים בימינו מקווים להרוויח דרך התחננות, התבכיינות והתייפחות: שלום, שאינו נתמך על ידי ענפי הבכיינים [...] אלא מבוסס על החרב המנצחת של העם השולט, המכפיף את העולם לשירותה של התרבות הנעלה."14
המשך הפרק זמין בספר המלא