פרק 1
ויקה
"היי." אני נעצרת ליד שחר ומזייפת חיוך. הוא שומר על הבעה רצינית כמו תמיד, וגורם לי לתהות אם הוא יודע איך מחייכים. "באתי לראות את רפאל, דניאל ומאור."
"איפה דיוויד?" הוא מרגיז אותי.
"זה משנה? אני עורכת דין במשרדו ואני כאן מטעמו." אני לא ממתינה לתשובה. "אני יכולה לראות אותם?"
"כן, את יכולה להתחיל עם דניאל או עם מאור," הוא עונה את התשובה שלא רציתי לשמוע.
"אני מעדיפה להתחיל עם רפאל."
"הוא באמצע חקירה."
"שנינו יודעים שיש לו זכות להיוועץ בעורכת הדין שלו," אני מזכירה לו. "אני יכולה לראות אותו?" אני חוזרת על השאלה והוא מוביל את הדרך בחוסר רצון לקרוון צדדי. הוא פותח את הדלת וקורא לשוטר הנוסף, לוחש לו משהו ולאחר כמה רגעים מאפשר לי להיכנס. רפאל אזוק בידיו וברגליו. ליבי מתכווץ. למה מחזיקים אותו אזוק בתוך התחנה?
"בשביל מה האזיקים בידיים וברגליים?" אני שואלת את שחר. "אתה חושש שהוא יברח מהתחנה?"
"תעשי את העבודה שלך ואני אעשה את העבודה שלי, מקובל?" הוא סוגר את הדלת ומשאיר אותנו לבד. לא תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה כל כך לראות אותו במקום הזה. מתחשק לי לתלוש ממנו את האזיקים ולקחת אותו הביתה. עיניי פוגשות את עיניו הכהות ודמעות מאיימות להציף את עיניי. גוש ענק מתמקם בגרוני, מקשה עליי לנשום.
"אתה בסדר?" אני שוברת את הדממה ומתיישבת מצידו השני של השולחן.
"איפה דיוויד?" הוא מחזיר בשאלה. עיניו הכהות ממוקדות בעיניי. "דיברת עם דניאל ועם מאור?"
"דיוויד באמצע דיון חשוב וביקש ממני להגיע," אני מסתירה את הפגיעה בקולי. הוא לא חושב שאני טובה מספיק בשביל לבקר אותו במעצר? "אל תדאג, ברגע שיעלו אותך לשופט, הוא יהיה שם."
"הדבר היחיד שמדאיג אותי זה האחים שלי," הוא אומר באי־שקט. "אני צריך שתדברי עם דיוויד ותדרשי ממנו לעשות הכול בשביל לשחרר אותם."
"ומה איתך?" אני שואלת ומייד מתחרטת על כך, משפילה את מבטי.
"תעזרי לי לשחרר אותם?" קולו צרוד ושקט. עורי מתכסה בצמרמורת ואצבעותיי מעקצצות מהצורך לגעת בו, להרגיש אותו.
"אני צריכה לבדוק למה עצרו אותם בכלל." אני בולעת בכבדות ומתקשה לזהות את קולי.
"מאור ודניאל לא היו חלק מהמריבה, אין סיבה שיאריכו את המעצר שלהם," הוא מתעקש ורוכן קדימה, מניח את ידיו האזוקות על השולחן ועיניי מייד נשלחות אל האזיקים. "ויק," הוא קוטע את מחשבותיי. עיניו בוחנות את פניי, מאיצות את קצב פעימות ליבי. "אני צריך שתדברי עם סער ותבקשי ממנו מידע שיעזור לך לשחרר אותם. תבקשי מאחותי או ממיכל את הטלפון שלו."
"אעשה מה שאפשר," אני מתחייבת בלי להסיר את המבט משפתיו המלאות ומשיניו הישרות והלבנות. "מחר יעלו אתכם לשופט ורוב הסיכויים שיחקרו אתכם כל הלילה."
"תהיי בבית המשפט?"
"דיוויד יהיה," אני מרגיעה אותו.
"אני רוצה אותך שם," הוא מבקש. "תגיעי?"
"אגיע," המילה יוצאת מפי ומייד אני מתחרטת על כך. אני לא יכולה להבטיח לו דבר כזה. אם דיוויד לא ירצה אותי שם, לא יהיה לי תירוץ להגיע לדיון. "אלך לדבר עם דניאל," אני אומרת בחוסר אונים. תכף אצטרך לעזוב ורפאל יישאר לבד, אזוק, בחדר הקר הזה.
"חכי רגע," קולו הנמוך והצרוד מונע ממני לקום. ברכו משתפשפת בברכי ורטט חשמלי עובר בי. "מה קורה איתך?"
"איתי? אתה זה שעצור, אשל."
"ואת זאת שעוד שנייה מתעלפת מדאגה." הוא מטה את ראשו הצידה, בוחן אותי ממושכות. "אין ולא יהיה להם כלום עליי, ברור?" הוא שואל בקול נמוך.
"ובכל זאת, הם לא ישחררו אותך מחר."
"אני יודע, אבל הם לא יוכלו להחזיק אותי כאן לנצח." הוא שותק לרגע ומלטף את ברכי בברכו. עיניו חודרות לתוכי, מעוררות מחדש את הפרפרים בבטני. אני משחזרת בראשי את הדרך שבה הוא נישק אותי, נגע בי, את האורגזמה שהוא העניק לי. גופי מתלהט ממבטו האינטנסיבי. "ברגע שאצא מפה אגרום לך לצעוק את השם שלי חזק כל כך, עד שתאבדי את הקול ותפסיקי לחשוב יותר מדי," הוא מנמיך את קולו וליבי הבוגדני משתולל בחזי.
"מה צריך עוד לקרות כדי שתבין שהעולמות שלנו לא מתחברים?" אני שואלת בכאב.
"הדבר היחיד שאני מבין, זה שאת רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך."
רפאל מקשה עליי לחשוב בהיגיון. איך יכול להיות שאפילו במצבו, אזוק בידיו וברגליו, הוא גורם לי להרגיש כמו נערה הורמונלית? אם הוא ימשיך לדבר אליי בטון הזה, אוותר על הקריירה ועל כל חיי עבורו ואין דבר שמפחיד אותי יותר מזה.
"נתראה בדיון," אני לא ממתינה לתגובה ויוצאת מהקרוון.
"לא קל לייצג טיפוסים כאלה, אה?" שואל השוטר העומד ליד הדלת ומעשן סיגריה. אני מהנהנת וחומקת ממנו, כדי שהוא לא ישים לב עד כמה הגבר הזה משפיע עליי. אהיה חייבת לעצור את הטירוף לפני שאאבד את השפיות באשמתו.
"היי דובית, זה דחוף?" אני מעמידה פנים שאני עסוקה וממהרת לסיים את השיחה לפני שהיא תשמע את הכרזה של בית החולים ותבין איפה אני נמצאת. הבוקר, הבטחתי לאחות שאגיע לבית החולים ואני די בטוחה שהיא לא התכוונה שאגיע בשמונה וחצי בערב, אבל לא הצלחתי להתפנות לפני.
"אימא לא חזרה עדיין ואני משתגעת מדאגה," היא נסערת.
"דבר ראשון, תירגעי. אימא יודעת מה היא עושה ואת לא צריכה לדאוג לה," אני מבקשת. "אם היא לא תחזור בשעה הקרובה, אגיע הביתה ונחשוב על משהו, בסדר?"
"תודה." היא נשמעת מפוחדת כל כך. "תדברי איתי, אני מחכה."
"אדבר איתך מאוחר יותר, מבטיחה." אני מסיימת את השיחה והולכת לחדרו, קופאת במקום כשאני רואה את אימא מאכילה אותו במרק ובוכה. "מה את עושה פה?" אני שואלת בקול חנוק, ציפורניי ננעצות בעורי.
"בזמן שחיפשתי אותו בכל מקום, נטשת אותו לבד בבית החולים," היא מאשימה ומניחה את הצלוחית, קמה מהכיסא ומתקדמת לעברי. אני מביטה בעיניה ומתקשה להתמודד עם השנאה הנשקפת מהן. "באיזו זכות הסתרת ממני דבר כזה? באיזו זכות נטשת אותו כמו חיה עזובה?" היא נובחת ברוסית וסוטרת לי בחוזקה.
"סליחה, מה קורה כאן?" האחות שואלת. אני מסתכלת על אימא בהלם מוחלט, מסרבת להאמין שהיא סטרה לי.
"כלום לא קורה," אני עונה בקול רועד. "אם את רוצה לבלות ליד המיטה שלו, בבקשה, אני לא אהיה זאת שתעצור בעדך. תרגישי חופשי לטפל באיש ששבר לך את הצלעות ועזב אותך לדמם על הרצפה," אני מסננת בשיניים חשוקות ויוצאת מהחדר. האישה הזאת לעולם לא תשתנה, תמיד היא תבחר בו.
"היי," אני אומרת בטון מופתע. לא ציפיתי שאגיע הביתה ואמצא את איתי וקארין זרוקים על הספה, צופים בסרט. היום הזה היה יותר מדי עבורי, והם היחידים שיכולים להשכיח ממני את הבעיות. בנסיעה הביתה מיררתי בבכי ובקושי ראיתי את הכביש, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. שבר אותי לראות את רפאל באזיקים ואם זה לא מספיק, המריבה עם אימא מוטטה את המעט שנותר ממני. לפעמים אני חושבת שהיא אוהבת לסבול, אחרת אין הסבר הגיוני להתנהגות שלה.
"איפה היית עד עכשיו?" איתי מתעניין. אני חולצת את נעלי העקב וממהרת להתכרבל לצידם על הספה, מתחפרת לצד גופו.
"בעבודה," אני חצי משקרת, לא מוכנה לדבר על הסטירה שחטפתי מאימא או על האבא הדפוק שלי.
"מה עם הגברים? הצלחת לראות אותם או לדבר איתם?" קארין שואלת בדאגה.
"מחר יעלו אותם לראות שופט." אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק ובודקת אם קיבלתי הודעה מסער, אבל הוא עדיין לא חזר אליי.
"יש סיכוי שישחררו אותם?"
"אולי את דניאל ומאור, אבל קשה לי להאמין שישחררו את רפאל," אני מתקשה אפילו לבטא את המילים האחרונות. אחרי השיחות עם דניאל ומאור, שלחתי להילי הודעה. ביקשתי ממנה לשלוח לסער את מספר הטלפון שלי ולבקש ממנו לחזור אליי. היא עשתה את זה, אבל הוא עדיין לא יצר איתי קשר וזה מטריף אותי. אני רוצה לשחרר את שלושתם ולא רק את מאור ודניאל. אני לא מוכנה לשקול בכלל את האפשרות שרפאל יישאר במעצר.
"את בסדר עם זה?" היא מחבקת אותי אליה.
"למה שהיא לא תהיה בסדר?" איתי שואל. "קורה ביניכם משהו, נכון?"
"זאת שאלה קשה," אני עונה בעצבות.
"אני לא באמת שואל, הספיק לי לראות אתכם יחד כדי להבין את התמונה." אני לא מגיבה על כך. דבילי להמשיך לשקר לחברים הכי טובים שלי ולעצמי, ולטעון שלא קורה בינינו כלום. "חסרים גברים בעולם? נכון, הם חתיכים הורסים, אבל הם פושעים," הוא נוזף בנו. "למה דווקא עבריינים?"
"מאור ואני שוכבים ונהנים יחד, זה הכול," קארין מתגוננת. "היא זאת שעשתה טעות והתאהבה ברפאל עד מעל הראש."
"על מה את מדברת?" אני מתעצבנת. "אני לא מאוהבת בו."
"חסר לך דרמה בחיים? שכחת שאת עורכת דין? איך זה משתלב בכלל?"
"זה לא משתלב," אני עונה בקצרה.
"מה נסגר עם אלונה?" קארין מתעניינת. לפני שיצאתי לעבודה סיפרתי לה שעברתי למשרד של המתמחים, אבל לא נכנסתי לפרטים.
"קרו יותר מדי דברים לאחרונה," אני ממוללת את השמיכה בין אצבעותיי, מרגישה רע שהסתרתי מהם את האמת. "היחס שלה השתנה מקצה לקצה, היא הפכה לכלבה. בהתחלה לא הבנתי מה עובר עליה, אבל עכשיו אני יודעת שהיא שונאת אותי בגלל רפאל."
"איך הוא קשור לזה?" איתי שואל.
"במשך תקופה ארוכה אלונה ורפאל שכבו," אני מתעצבנת מעצם המחשבה עליהם יחד.
"מה?" קארין פוערת עיניה. "על מה את מדברת? היא מאוהבת ברפאל? כל הזמן הזה היא דיברה עליו? איך את יודעת? היא הודתה בזה?"
"את זוכרת את הערב שבו הוא הגיע לאסוף אותי לדייט הראשון שלנו?" אני שואלת. "באותו היום סיפרתי לך שאלונה קיבלה זר פרחים גדול והבריזה מפילאטיס."
"נכון, רצית שאצטרף אלייך לשיעור."
"בקיצור, הפרחים לא נשלחו אליה, הם נשלחו אליי. הוא הזמין אותי לדייט והיא חשבה שהוא הזמין אותה."
"אני לא מאמין." איתי המום. "היא הבינה את זה?"
"רפאל אמר לה שהפרחים לא היו מיועדים לה והיא הבינה." אני נזכרת בהתנהגות שלה ומתעצבנת. "בבוקר דיוויד עדכן אותי שאני עוברת למשרד המתמחים."
"כלבה," קארין מסננת. "שאלת את רפאל על הקשר שלהם?"
"כן, אבל הוא לא מבין על מה אני מדברת. מבחינתו, כל מה שהיה ביניהם זה סקס מזדמן."
"היא בחרה לחשוב שהוא לא מוכן למחויבות, במקום להודות שהם היו זיון נוח ולא יותר," קארין אומרת.
"בכל מקרה, הסיפור הזה מסבך אותי מדי," אני מסבירה בדאגה. "דיוויד לא יהסס לפטר אותי אם הוא יגלה על הקשר שלנו."
"סבבה, נגיד שהוא יפטר אותך, אז מה?" קארין שואלת. "את עורכת דין, לא מתמחה, והגיע הזמן שתביני את זה. למדת ממנו מספיק וכבר מכירים אותך בבית המשפט. הגיע הזמן שתפסיקי לפחד ותפתחי משרד משלך."
"זה לא הזמן, יש לי עוד הרבה ללמוד ממנו," אני אומרת בחשש. קארין לא מבינה שהמצב שלנו שונה. היא יכולה להגשים את עצמה כי היא יודעת שלא משנה מה, ההורים שלה תמיד יהיו שם בשבילה. במקרה שלי זה שונה. אם אעזוב את העבודה לא אוכל לעזור לאימא שלי לפרנס את הבית והכי חשוב, לא אוכל לעזור כלכלית לאחותי. אני חייבת להיות יציבה לפני שאפתח משרד משלי.
"אני מסכים עם קארין, את לא צריכה לסבול באשמתה," איתי אומר.
"אם היא תמשיך להתנהג אליי מגעיל, לא תהיה לי ברירה מלבד להתפטר," אני אומרת בלב כבד, ומתרוממת למצב ישיבה כשהטלפון הנייד שלי מצלצל. אני מסתכלת על המסך ורואה שיחת וידאו מארצות הברית. זה חייב להיות סער. "העבודה קוראת לי, תכף אחזור." אני מזנקת מהספה וממהרת לחדר השינה. "היי," אני עונה, מסתכלת על הגבר ועל האישה היושבים מול המצלמה. סער שונה מרפאל ומהילי, הוא מזכיר מאוד את דניאל. שניהם ירשו את העיניים הכחולות ואת השיער הבהיר של אבא שלהם.
"איך האנגלית שלך?" סער שואל באנגלית מצוינת. גם רפאל נשמע ככה כשהוא מדבר אנגלית?
"למה אנחנו מדברים באנגלית?" אני שואלת בחוסר הבנה.
"קים לא מבינה עברית," הוא מסביר. "לא הכרנו עדיין, אבל שמעתי עלייך לא מעט. אני סער אשל וזאת קים, הארוסה לשעבר של רפאל ויד ימיני," הוא מפתיע אותי. ארוסה לשעבר?
"נעים מאוד," אני מסתירה את ההלם בקולי. איך יכול להיות שהוא לא סיפר לי עליה?
"הבנתי שרפאל ביקש ממך ליצור איתי קשר."
"כן, הוא ביקש ממני לפנות אליך כדי למצוא משהו שיעזור לי לשחרר את מאור ואת דניאל מהמעצר," אני אומרת ומתקשה להסיט את עיניי מיופייה של קים. היא נשית, חייכנית, מטופחת ונוטפת סקס אפיל.
"הוא לא חושב על עצמו, אה?" הוא שואל בחיוך יודע דבר. "כמו תמיד, האחים שלו לפני הכול."
"קשה לי להאמין שיסכימו לשחרר אותו בשלב הזה, אלא אם כן נמצא הוכחה לכך שהוא לא מעורב ברצח." אני מסתירה את רגשותיי ודואגת להישמע עניינית ומקצועית. "אבל אין סיבה שיחזיקו את מאור ואת דניאל במעצר."
"תני לי לבדוק משהו ואחזור אלייך, יכול להיות שהרעיון שלי יצליח." סער מחייך ומעורר בי שביב של תקווה. "נהיה בקשר."
השיחה מתנתקת ואני נושמת עמוק, נלחמת בדמעות. לא חשבתי שיגיע הרגע שבו המצב בבית שלי יהיה גרוע כל כך, ושבמקום לדאוג לאלין, אדאג לגבר. כל חיי הבטחתי לעצמי שאף אחד לא יתפוס את ראש סדר העדיפויות שלי, ואני חוששת שהפרתי את ההבטחה הזאת. אני מוכרחה לסיים את הקשר הזה לפני שרפאל יהרוס לי את החיים.
