פרולוג
מיה
הכול הרבה יותר שקט עכשיו, כשהמסיבה נגמרה.
אני לא יודעת כמה פעמים התהלכתי בשטחים המקיפים את ביתו של אבי בשנה שחלפה מאז הגעתי לחיות איתו, אבל הן הספיקו כדי שאסתגל לשקט ששורר כאן בלילה. זה מה שקורה כשאתה חי בשטח עצום, ללא אף נפש חיה במרחק קילומטרים. אם אני רוצה לבקר שכנים, אני צריכה להשתמש ברכב, אבל אני לא הולכת לבקר שכנים, וגם אם הייתי, לא הייתי הולכת לבד. אני יכולה להיות לבד רק בחדר האמבטיה ובחדר השינה שלי.
זהו.
הלילה, זה לא משנה. אני בטוחה שהכוסיות ששתיתי במהלך המסיבה לא יזיקו. אני מרגישה לוהטת, חופשייה ומאושרת.
הלימודים בבית הספר התיכון הסתיימו. הגיע הזמן להתחיל את חיי. סוף־סוף.
אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש ככה. מיליוני בנות כנראה היו שמחות להיות במקומי. כמה פעמים משהו כזה קורה? לגדול כאדם רגיל עם אימא יחידנית שהחליפה גברים כאילו היו ממחטות נייר. ליתר דיוק, למרבה הצער, הם החליפו אותה.
הם היו משליכים אותה ברגע שסיימו.
אבל היא מעולם לא למדה. אף פעם לא הבינה שהם היו חדשות רעות. גדלתי בבית עם דלת מסתובבת, כך לפחות הרגשתי. הלכתי לבית הספר והיו לי כמה חברים, אבל החלום הגדול שלי היה לברוח ולבנות לעצמי חיים. חיים שבהם לא אצטרך להסתמך על גבר, כמו שאימא שלי תמיד חשבה שהיא צריכה.
ואז פתאום הכול השתנה. איבדתי אותה, אבל הרווחתי את כל השאר. אבי המסתורי הופיע והציל אותי.
לפחות, ברור שזה מה שהוא חשב שהוא עושה. ואני מניחה, בדרך מסוימת, שהוא אכן הציל אותי. אחרת, איך הייתי שורדת?
לא דמיינתי את כל זה. ילד שמעולם לא פגש את אביו, תמיד תוהה לגביו. איפה הוא? מי הוא? במה הוא עוסק. כשהייתי קטנה, חלמתי שאבא שלי הוא איש חשוב, שהוא לא יכול להיות איתנו בגלל שהעבודה שלו דורשת ממנו להסתובב בכל העולם, אבל חלמתי שיום אחד הוא יופיע בדלת הכניסה ויגיד לי שכל הבעיות שלי נגמרו, שאוכל לחיות כמו נסיכה.
לא תאמינו, אבל זה בדיוק מה שקרה. ומאז חייתי בדיוק כך.
אף אחד לא אומר לך שחיים של נסיכה יכולים להיות כאב ראש אמיתי. שנסיכות צריכות להיות תחת מעקב. מוגנות.
נסיכות לא יכולות ללכת לאף מקום לבד מחשש שיקרה להן משהו.
וזו הסיבה לכך שלאחר שמסיבת הסיום שלי הסתיימה וכולם הלכו הביתה, אני לא יושבת לבד ליד הבריכה. אפילו עכשיו, אני לא יכולה להיות לבד ולבהות במים, להביט איך הם נעים בעדינות בכל משב רוח. אני לא יכולה להתפעל משרשראות הפנסים שמתנדנדות הלוך ושוב ברוח הערב בלי להרגיש את המבט החודר של השומר שלי.
אני לא יודעת מה הבעיה של זיק. רוב הזמן אני די בטוחה שזו אני, שהוא מתוסכל מכך שהוא צריך ללוות אותי לכל מקום שאני הולכת אליו. אני אפילו לא יכולה לשבת בחצר האחורית שלי בלי שהוא יהיה קרוב. ככל שזה מעצבן אותי, זה בטח פי עשרה גרוע יותר בשבילו.
עם זאת, זה לא מה שמעסיק אותי עכשיו. זו העובדה שאנחנו לבד ליד הבריכה. זיק לבוש בבגדיו השחורים הרגילים, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שצמודה מספיק כדי להדגיש כל אחד משריריו המתנועעים. פי מתמלא רוק למראהו. מה הוא היה חושב אם הוא היה יודע על הלילות הרבים שבהם פנטזתי איך הוא היה נראה אם הייתי מורידה מעליו את החולצה הזאת?
"לא נכנסת לבריכה לשחות," אני מזכירה לו, מקניטה אותו קצת, עכשיו שאני שיכורה זה כבר נראה לי פחות מפחיד ומביך.
הוא קופץ קצת, כאילו קולי הפתיע אותו אחרי כל־כך הרבה שקט. "אני לא במצב רוח לשחות." ממנו, זה כמעט רומן שלם של מילים. לזמן מה חשבתי שהוא אילם, שאין לו יכולת לדבר כלל.
"המסיבה נגמרה. אין כאן אף אחד שצריך להגן עליי מפניו." אני מסתכלת סביבי, מחייכת. "לך על זה. אני לא אלשין."
עיניו האפורות נפגשות עם שלי מהצד השני של הפטיו. "למה זה משנה? מה אכפת לך?"
כל גופי חם ומעקצץ כשהוא מסתכל בעיניי. איך הוא לא יכול לראות מה הוא עושה לי? איך עברתי מתחושת תיעוב כלפיו לרצון בנוכחותו? ועכשיו זו לא הנוכחות שלו, שאני רוצה יותר מכל דבר. זו הקרבה שלו. כרגע, הוא מרוחק כאילו היה מיליון קילומטרים מכאן, ולא יושב בכיסא נוח שלושים מטרים ממני.
"פשוט חשבתי שאתה צריך קצת כיף לפעמים. זה ודאי לא כיף בשבילך, הצורך הזה לעקוב אחריי. נכון?" אני קמה, קצת לא יציבה בסנדלי הפלטפורמה שלי. אני מחליקה מתוכם ועכשיו שאני על הקרקע, אני בטוחה יותר בעצמי ועושה את הדרך יחפה סביב הבריכה האולימפית לעברו.
"זו העבודה שלי. זה לא אמור להיות כיף." מבטו מוסט אל רעש מכיוון העצים המקיפים את הבית. זו רק הרוח החמה של הלילה, אבל הוא תמיד על המשמר.
"אתה אף פעם לא מקבל זמן חופשי?"
"את יודעת את התשובה." יש משהו קרוב להומור בקולו העמוק. רמז לאישיות תחת חיצוניות האבן הזו.
"אז בוא. בוא נלך לשחות. אני לא אספר לאף אחד." אני אפילו נותנת לו חיוך קטן ומפתה ונושכת את שפתיי. הוא גבר, כמו כל גבר אחר. ואני לא עיוורת. ראיתי אותו מסתכל עליי, מסתכל לעברי כשהוא חושב שאני לא שמה לב. אני יודעת מה זה אומר כשגבר מסתכל עליי ככה. אני לא ילדה.
"אני אכנס ראשונה, אם אתה מפחד מדי." אני מושיטה יד אל עורפי, אצבעותיי מוצאות את רצועות השמלה. אני מושכת את הקצוות ומניחה לשמלה להישמט מגופי, חושפת את הביקיני הקטנטן שאבי היה מת לחלוטין אם היה יודע שאני לובשת.
זיק יודע את זה. הוא מניד בראשו לעבר הבית ועיניו מוצאות אותי שוב. "יצאת מדעתך? הוא יהרוג אותך אם הוא יראה אותך לובשת את זה."
"כן?" זו בטח הוודקה־חמוציות ששתיתי, שנותנת לי אומץ, שמקרבת אותי לזיק צעד אחד בכל פעם. "אז אני מניחה שהוא לא צריך לראות אותי בזה, נכון? מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?"
"מיה..." הוא נאנח, מותח את רגליו הארוכות וצוחק במבוכה.
"אני תמיד יכולה להיפטר מזה. זה יעשה את העבודה?"
הלשון של זיק משתלטת על שפתיו כאילו הן פתאום התייבשו וזה עושה אותי נועזת מתמיד. זה נותן לי את האומץ להושיט יד מאחוריי שוב, הפעם למשוך בחוטים המחזיקים את החלק העליון של בגד הים.
הוא משחרר מה שנשמע כמו גניחה חנוקה. "אל תעשי את זה."
"קדימה. אני אישה בוגרת. אני כמעט בת תשע־עשרה ועכשיו סיימתי את התיכון. ממה אתה מפחד?" נתתי לחלק העליון ליפול, הפטמות שלי מתקשות בשנייה שהאוויר פוגע בהן. לפני שאני מספיקה לאבד את האומץ שלי, אני מושכת את הקשרים בירכיים ומניחה גם לחלק התחתון ליפול.
הוא לא יכול להעמיד פנים שהוא לא מעוניין – אחרת, למה עיניו צמודות לשדיים שלי? הוא אולי האיש הכי קשה ובלתי קריא שפגשתי אי־פעם, אבל בסופו של דבר, הוא עדיין גבר. הוא מזהה גוף יפה כשהוא רואה אותו. העובדה שמעולם לא הייתי עם אף אחד לא אומרת שאני לא יודעת להשתמש בגוף שלי.
"ובכן?" אני מתגרה בו. "אתה מוכן להירטב?"
פיו נפתח, עיניו נפקחות. זהו זה, זה קורה. הוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. אני יכולה להרגיש את זה. סוף־סוף אחרי כל ההמתנה והרצון, זה הולך לקרות. כל מה שפנטזתי עליו. אני כל־כך קרובה אליו, שאני כמעט יכולה להרגיש את נשימתו עליי. אין צורך במאמץ להושיט אליו יד, לתפוס את ידו ולהניח אותה על גופי.
"תתלבשי." הוא קם, ידיו מתהדקות לאגרופים. "ותכבדי את עצמך קצת."
הבטן שלי מתקשה ותחושת בחילה שוטפת אותי. "על מה אתה מדבר?" אבל הביטחון נעלם מקולי ועכשיו הוא לחישה רועדת.
"את יודעת על מה אני מדבר. תעשי את תעלול הזנזונת הקטנה הזו עם אחד מהבחורים האלה שהיו כאן קודם. לא איתי." הוא מנופף ביד, מצביע על הבגדים שלי. "עכשיו, לפני שאספר לאביך."
מרה עולה בגרוני כשאני רואה את הגועל בעיניו. אני לא יכולה להאמין לזה. אני רוצה למות. אני רוצה לקפוץ לבריכה ולעולם לא לצוף. איך יכולתי לטעות כל־כך? חשבתי שהוא רוצה אותי. חשבתי...
לא משנה מה חשבתי. עכשיו הוא מסתכל עליי כאילו אני פיסת אשפה – כאילו אני מגעילה אותו. בקושי יש לי זמן למשוך את הכיסוי מעל ראשי לפני שאני תופסת את בגד הים שלי ורצה במהירות הביתה עם דמעות בעיניי וגוש בגרוני.
איך יכולתי להיות כל־כך טיפשה?
איך אני אמורה להתמודד איתו שוב?
פרק 1
זיק
הנעליים שלי חורקות על רצפת השיש במעבר שמוביל ממגורי העובדים לבית הראשי. לפני כמה דקות הטלפון שלי צלצל והקול בצד השני הזמין אותי להצטרף אליו למשרד. כבר אחרי חצות והייתי במיטה כשהוא התקשר, אבל אני יודע שאני לא יכול להניח לבוס לחכות. מעבר לכך, אני רגיל למצבי חירום ברגע האחרון. אני בספק אם ישנתי שינה עמוקה בשנים האחרונות.
מר מורלי נמצא במשרדו, באגף המזרחי של הבית. האחוזה הזו גדולה מכפי שיכולתי אי־פעם לדמיין. אף על פי שהיא לא שלי והיא גם לא תהיה – אני עובד שכיר – אני אחד העובדים הבכירים של משפחת מורלי, מצב שהוא גם מסוכן. צעד אחד שגוי ואני בחוץ.
וזה יהיה התרחיש הטוב ביותר. במקרה הגרוע ובסבירות גבוהה יותר, אם אעשה משהו שלא ימצא חן בעיני הבוס ימצאו אותי במקום כלשהו עם חצי מהראש שלי מפוצץ, והשיניים והאצבעות שלי יהיו חסרות כדי להקשות על הזיהוי. אם יש דבר אחד שהבוס מעריך יותר מהכול, זו הבת שלו – אפילו אם עד לפני שנה הוא בקושי התעניין בה. אנשים אחרים יכולים לעשות טעות בעבודה ולהינזף, או במקרה הגרוע ביותר, הם יצטרכו למצוא מקום עבודה חדש.
אם אעשה טעות, אני אמות.
הוא מתהלך לפני החלונות, כמו שהוא בדרך כלל עושה כשיש לו משהו על הלב. אני נוקש על המשקוף הכבד של הדלת לפני שאני נכנס לחדר.
אני מבחין במשהו זז ליד השולחן שלו, כמעט מושיט יד אל האקדח שלי ואז מבין שזו רק אחת מה"בנות" שלו. אני קורא להן בנות, כי הן בקושי מספיק גדולות כדי שיקראו להן נשים. הבלונדינית העירומה למחצה עם החזה שנשפך מתוך תלבושת תלמידת בית הספר, מביטה בי לרגע, אבל מהר מאוד מורידה את עיניה חזרה לרצפה, שם היא כורעת כפי שהוא אוהב.
אני מתעלם מנוכחותה ונכנס לחדר. תנועת ידו אומרת לי לסגור את הדלת. זה משהו שלמדתי להתרגל אליו די מהר כשהתחלתי לעבוד אצלו. הוא לא מבזבז זמן על מילים כשמחוות יד יכולה להספיק.
"מה אני יכול לעשות בשבילך, אדוני?" אני עומד בנוחות, ידיי שלובות מאחורי גבי ורגליי ברוחב הכתפיים. מוכן לכל דבר.
"אתה יכול לארוז את הדברים שלך."
מילותיו כמו מלקחיים סביב ליבי. אני מסתיר את רגשותיי ושומר על הבעה קרה ואדישה. "סליחה, אדוני?" מאה תירוצים שונים עולים בראשי, אפילו שאני לא בטוח על מה אני צריך להתנצל. מה עשיתי? איך טעיתי? הוא לא יכול היה לדעת על הלילה ההוא ביוני, בשום פנים ואופן. אם הוא היה יודע, לא הייתי עומד כאן עכשיו.
שפתיו מתכווצות ואני מבין שהוא מתגרה בי. חתיכת חרא. "מה שאני מתכוון זה שתארוז את הדברים שלך, כי אתה עובר לבלקת'ורן."
בלקת'ורן?
אולי אני קצת איטי בתפיסה באמצע הלילה, אבל זה לא הגיוני. "קולג'?"
"כן. סידרתי למיה לימודים שם."
עכשיו זה הגיוני. יכולתי לציין את העובדה שבלקת'ורן רחוקה בהרבה מכמה בתי־ספר מצוינים באזור. כיוון שהוא שומר על חיי בתו בקפידה רבה, הייתי חושב שהוא ירצה שהיא תהיה קרובה אליו.
אבל אני מכיר את האיש. אחרי שעבדתי בשבילו שנים, אני יודע איך הוא חושב. ממה שאני יודע, בלקת'ורן הוא קולג' לילדים במעמדה של מיה, כאלה שהוריהם בעלי הון רב. הוא כנראה חושב שהיא תהיה בטוחה יותר בקולג' עם קבוצה של תינוקות של קרנות נאמנות.
למה שהוא לא ירצה שבתו תלמד שם?
כשהוא פונה אליי, אין שמץ הומור בעיניו הכהות. לא שאני מצפה שיהיה. זה לא אדם שמבלה את ימיו בהנאה מהאימפריה שבנה. הוא פרנואידי מדי בשביל זה. וכשמגיע הרגע, הוא לא מתבייש לנקוט באמצעים קיצוניים להגנה.
כאן אני נכנס – לפחות נכנסתי, לפני שהוטל עליי תפקיד השמרטף לפני יותר משנה.
"אני לא צריך להגיד לך כמה זה חשוב." קולו שטוח, כמעט חלול. שמעתי אותו ככה בעבר. הפעם האחרונה הייתה כשהוא הורה לי לחסל... עוד חבר בארגון שגילה שהוא פועל מאחורי גבו. קול שטוח, חד משמעי. רק טיפש היה מתווכח איתו.
"לא, אתה לא צריך." גם אם אני צריך לנשוך את לשוני מול עשרות סיבות מדוע זו טעות ענקית. מדוע הוא צריך לבחור מישהו אחר מלבדי לנסוע לבלקת'ורן לשמור על בתו. אבל אם אעשה זאת, זה יגרום בסופו של דבר יותר נזק. ועל אף שהנערה הזאת גורמת לי לסבל עצום, אני לא יכול לעשות לה את זה.
בעיקר כשאני יודע שהוא יכול למצוא דרך לגרום לתקרית ההיא – שבה בתו זרקה את עצמה עליי בליל מסיבת הסיום שלה – להפוך למשהו שאני אשם בו. שחזרתי בראשי את הלילה הזה יותר פעמים ממה שהייתי מוכן להודות, אפילו בפני החבר הכי קרוב שלי, אם היה לי כזה.
"היא יודעת כבר?"
הוא מניד בראשו. "תכננתי לדבר איתה מחר אחרי שאודיע לך. אני יודע שאני יכול לסמוך עליך עם זה."
אני רק מטה את ראשי, מחייך בקצרה. המסר ברור. תסתבך עם זה ואתה גבר מת. "היא תהיה בטוחה איתי. אתה לא צריך לדאוג." אפילו שאני אומר את זה, ידיי נסגרות לאגרופים מאחורי גבי. אני צריך להחזיק מעמד עד שאהיה לבד. טוב שאני מאומן כל־כך בהסתרת רגשותיי האמיתיים כמעט מכולם.
"אני צריך שתשים לב במיוחד לבטיחות שלה, ולטוהר שלה."
אני רגיל שהוא יורה דברים אקראיים כאלה, אבל זה עדיין מפתיע אותי. "סליחה?"
"טוהר. אתה גבר בוגר, אתה יודע על מה אני מדבר." כשאני רק מסתכל עליו, הוא צוחק בקול. "אני יודע שהיא בתולה. הרופא שלה אישר את זה בשבילי אחרי הפגישה הראשונה שקבעתי כשהיא עברה לגור לכאן, ואתה שמרת עליה כמעט בכל רגע מאז."
"נכון."
"לא היו בנים. נכון?"
"מובן שלא."
"ובכן?" הוא מרים כתפיים בגיחוך נוסף. "אני מתכוון, זה ברור. היא עדיין בתולה ואני צריך שהיא תישאר כך. לא אוכל להשיא אותה לבן של שותף שלי לעסקים אם היא תהיה משומשת."
זו הפעם הראשונה שאני שומע על כל זה. בטח, לשמור עליה הרחק מבנים זו משימה שתמיד הייתה בעדיפות עליונה, כפי שהייתי מניח שיהיה עבור כל אב במצב כמו של הבוס שלי. הוא לא רוצה שהיא תתרוצץ ותבזבז כסף על מסיבות וסמים כמו שילדים מסוימים במעמדה עושים. ילדים שמזדיינים עם חבריהם לכיתה. הוא רוצה עבורה יותר מכך.
אבל רק כדי שיוכל לקבל את המחיר הגבוה ביותר כשהוא ימכור אותה לנישואים.
"אני מניח שתעדיף ללכת לישון לפני שתארוז את הדברים שלך... אלא אם כן תרצה קצת כיף עם מלכת השלג כאן?"
מר מורלי שופע חיוכים כשהוא מנופף לעבר הבחורה שכורעת על הרצפה.
"היא אולי לא בתולה, אבל היא אוהבת להעמיד פנים שהיא כן והתחת שלה הדוק מספיק כדי להאמין לזה." הוא צוחק.
אני מסתכל על הבחורה שמביטה בי בחיוך, עיניה נוצצות בהתרגשות. היא דוחפת את השדיים שלה, מנסה לפתות אותי, אבל אין דבר שהיא יכולה לעשות או לומר שיעיר בי תשוקה. רק זוג אחד של פטמות מקשה את הזין שלי ואם אביה היה יודע על זה, הוא לא היה שולח אותי לבלקת'ורן.
"תודה על ההצעה, אבל כמו שאמרת, עדיף שאלך לישון. מחר יום ארוך."
"ברור. זו הסיבה שאני סומך עליך עם מיה. אתה לא חושב עם הזין שלך כמו רוב הגברים."
אין לך מושג.
הוא חוזר לשולחן שלו, שם הוא מבלה כל־כך הרבה מזמנו. עסקאות נעשות ומתבטלות מאחורי השולחן הזה.
גורלם של רבים מוכרע שם.
פעם חשבתי שהעבודה כשומר הראש של מיה זו הזדמנות טובה. קידום, אפילו. חשבתי שאני עושה את דרכי מעלה. שאני אעבוד בעבודה קלילה ונוחה עם נערה מתבגרת שאף אחד מאיתנו לא ידע על קיומה עד שהיא הופיעה על מפתן הדלת. כמה טעיתי.
ועכשיו, נהיה רק שנינו. אף אחד לא יסתכל מעבר לכתף שלנו. לא יהיה לי תירוץ לשלוט בעצמי כשהגוף המפתה שלה יהיה מולי כל היום.
עכשיו אני מרגיש רע יותר. אני לא מהסוג שמתלונן ומאשים אחרים בגלל הטעויות שלו. זו אף פעם לא הייתה הדרך שלי. אבל אם הייתי רגיל לזה, הייתי די מדוכא וממורמר עכשיו.
קשה מספיק כשהיא מסתובבת פה בבית, והסיכון להיתפס מרסן אותי. מרסן את שנינו. מה יקרה כשנהיה לבד, בלי החשש שניתפס? עד כמה אני אמור להיות חזק? מעולם לא הייתי חזק כמו באותו ערב ליד הבריכה – כי מעולם לא נאלצתי לעמוד במבחן כמו זה שבו היא העמידה אותי. כאילו ידעה את כל הפנטזיות המלוכלכות שהיו לי עליה מאז שאביה הטיל עליי את השמירה. כאילו היא נכנסה לתוך הראש שלי והוציאה מחשבה מלוכלכת מתיקייה. היא הסירה את הבגדים שלה מולי, הציעה את הגוף שלה כמו מתנה. אני ראוי לפרס על ריסון עצמי. רק ההבנה הברורה מאוד מה יקרה לי, מנעה ממני לזיין אותה עד ששנינו נאבד הכרה.
מאז, אי אפשר היה להתמודד איתה. הילדה לא הייתה שקטה וביישנית מלכתחילה, אבל עכשיו היא כאילו נחושה להוציא אותי מדעתי. כאילו היא קמה כל בוקר ושואלת את עצמה איך היא יכולה לבדוק את השליטה העצמית שלי. מתווכחת, מגלגלת עיניים, טורקת דלתות כמו ילדה מפונקת. עדיף ככה. אני יודע שפגעתי בה כשסירבתי לה. ראיתי את הדמעות בעיניה והייתי צריך להיות עיוור כדי לא להבחין איך היא נמלטה אל הבית. חלק מסוים ממני רצה לעצור אותה. ידעתי כמה היא הייתה מושפלת ומזועזעת. אני לא מפלצת. לא רציתי לפגוע בה. אבל בסופו של דבר, אם הייתי עושה את מה שכל גבר היה עושה במקומי – אני הייתי זה שנפגע.
זה היה כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי אי־פעם, וזה אומר הרבה, כי עשיתי הרבה דברים. היא לא יודעת. היא לא יכולה לדעת – איך היא חיה בחלומות שלי, בפנטזיות שלי. רובן פנטזיות חולניות, אפלות. הדברים שעשיתי לה בראש שלי… אם היה לה אפילו שמץ של מושג היא לא הייתה רוצה להתקרב אליי מחשש מה עשוי לקרות. איך הייתי מטמא את הגוף הקטן והעסיסי שלה.
מעולם לא נגעו בה, לא ככה. מה זה אומר, להיות הגבר שישבור אותה? אסור לי לחשוב בצורה כזאת. זה מסוכן. אפילו אם אני אומר לעצמי שאין לי כוונה ליישם אף אחת מהפנטזיות שלי, רק המחשבה מגבירה את הפיתוי.
כמעט בלתי אפשרי להתנגד. אני אפילו לא יכול להרשות לעצמי להתרגל לחשוב ככה. בעיקר עכשיו, כשנהיה לבד. אף אחד לא משגיח עליי. איך אני אמור להתנגד, כשהגבול הדק בינינו כבר לא יהיה קיים?
