הקדמה
מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון צבאי חסר תקדים של צה"ל על מדינות ערב, אבל ביולי 1968 טיסת אל על נחטפה לאלג'יר, וממשלת ישראל חסרת האונים, נאלצה לשחרר לראשונה עשרות מחבלים מהכלא בתמורה להשבת המטוס, הנוסעים ואנשי הצוות.
האירוע הזה המחיש את פגיעות התעופה האזרחית הישראלית מול איומי הטרור, והוביל להקמת מערך אבטחה חשאי בשב"כ, במטרה למנוע חטיפות נוספות. עם זאת, חטיפת המטוס לאלג'יר לא הייתה אירוע בודד, אלא סימנה את תחילתה של שרשרת אירועים דרמטיים שעיצבו את מערך אבטחת התעופה בישראל.
דודי ישעיהו, שירת כמאבטח מטוסים באל על באמצע שנות ה-70. כילד וכנער הערצתי אותו ובכל הזדמנות התיישבתי לידו, שאלתי וחקרתי אותו על העבודה הסודית שלו. בדרך כלל הוא חייך ולא ענה.
לאחר מכן, במהלך תחקיר שערכתי בשנת 2015, לסדרה בריטית שעסקה בקשר בין פוליטיקה וטרור, פגשתי את ליאור אסטליין – עורך בטאון חיל-האוויר וחוקר צבאי ששירת כלוחם ביחידה מובחרת ובהמשך עבד באגף הביטחון בנתב"ג. שיחותינו אפשרו לי להכיר את התפקיד הייחודי והמאתגר של מאבטחי התעופה – תפקיד שבו רגעי הכרעה נמדדים בשניות.
"אתה יודע שגם אני אבטחתי את מטוסי אל על לזמן קצר, כאשר הייתי צוער בבה"ד 1. זה היה אחרי החטיפה לאלג'יר," סיפר לי אל"מ (מיל') משה כפרי כאשר נפגשנו בבית המלאכה שלו בדרום תל אביב. הבאתי לו עותק מספרי קו לבן דק, שעסק במחנה השבויים אנצאר בדרום לבנון. כפרי היה אחד ממפקדיו הראשונים.
"כדאי לך לדבר עם רן ניר," הוסיף כפרי, "הוא היה הדייל באותה טיסה וחבר טוב שלי. אוכל לקשר ביניכם."
אכן, רן (שליגרסקי) ניר הוא אחד מאנשי הצוות הבודדים שהיה בטיסת אל על הראשונה שנחטפה לאלג'יר ועדיין בחיים. כאשר ישבתי עימו בחדר העבודה בביתו שבהרצליה, הוא הציג לי את יומנו של ז'ק מירב, שהיה הדייל הבכיר בטיסה. מירב, כתב במהלך 40 ימי השבי יומן באותיות זעירות על דפי פנקס קטנטן שהחביא בתחתוניו.
"אתה מחזיר אותי כמעט 30 שנה לאחור ואני זוכר את האירוע הזה כאילו היה אתמול," סיפר לי בסלון ביתו בקול שקט אודי רן, שהיה קצין הביטחון בנמל התעופה ברומא בשנת 1985 והמשיך: "הייתה שם ילדה קטנה שנראתה לי כמו בתי, נשאתי אותה בזרועותיי כשהיא מדממת מירי וניסיתי לחפש לה מחסה מאחורי דלפק הצ'ק אין."
המפגשים הללו, שהחלו מזיכרון ילדות, הפכו למסע אישי אל תוך עולם אבטחת התעופה – עולם שבו האנשים נסתרים, אך פעולתם קובעת גורלות.
בכל פעם שאני עולה לטיסה לחו"ל, הדלתות נסגרות, החגורות נחגרות, הקברניט מעדכן על ההמראה והמטוס ניתק מהרצפה – ואני, לא יכול להתעלם מתחושת החרדה, משום שאנחנו תלויים באוויר וגם אם יקרה משהו אין לאן לברוח. אולי זו גם הסיבה שמעולם לא הפסקתי לתהות – איך הפך המטוס לזירת טרור? איך נולדה תפיסת האבטחה שמאפשרת לנו לטוס בבטחה?
השאלות הללו ליוו אותי זמן רב, ולאורך השנים הן הפכו מסקרנות פרטית לתחקיר מקיף – ניסיון להבין כיצד נוצר האיום הזה וכיצד ניתן להתמודד איתו. הסקרנות, הובילה אותי לצאת למסע חובק עולם בעקבות אבטחת התעופה – אל מקומות, אנשים וסיפורים שנשזרו זה בזה.
ככל שהתעמקתי, התחוור לי שתחום אבטחת התעופה לא התעצב מתוך תפיסה ברורה וסדורה, אלא מתוך התמודדות מתמשכת עם איום הטרור האווירי, שהלך והתגבר מאז סוף שנות ה-60.
לא מצאתי הגדרה אחידה ל"טרור אווירי", אך ניתן לתמצת אותו כשימוש מכוון בפעולות אלימות או באיומי אלימות נגד כלי טיס והנוסעים בהם או תשתיות תעופתיות במטרה להשיג יעדים פוליטיים, אידיאולוגיים או דתיים. פעולות אלו כוללות חטיפת מטוסים, פיצוץ מטוסים, ותקיפת נמלי תעופה או מתקני תעופה. מטרתן לזרוע פחד בציבור, להשפיע על מדיניות ממשלתית או למשוך תשומת לב למטרותיהם של מבצעי הפעולה.1
המאבק בטרור האווירי לא היה תיאורטי בלבד. הוא נוהל בשטח, לעיתים תוך כדי קרב יריות בתוך מטוסים, בטרמינל או על מסלולי ההמראה.
הטרור נגד מטרות תעופה אזרחיות והמאבק של ישראל נגדו הם תחום מרכזי שבו מקבל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ביטוי רב עוצמה. לראשונה הבנתי עד כמה ייחודי התפקיד של המאבטחים במטוסים ובנמלי התעופה ונוגע בתפר העדין שבין ההכרח לפעול במשך שניות ספורות במחבל לבין האומנות המורכבת של הימנעות מפגיעה בחפים מפשע, בייחוד במרחב הומה אדם שיש בו עשרות רבות של נוסעים.
ביום שלישי, ב-11 בספטמבר 2001 אחרי הצוהריים, הייתי בסוכנות נסיעות בחדרה כדי לרכוש כרטיס טיסה עבורי ועבור חברתי, לקראת הטיול הגדול במזרח הרחוק לאחר השירות הצבאי. הטלוויזיה הקטנה במסדרון הקרינה בשידור חי את התרסקות המטוס השני אל תוך מגדלי התאומים. עד היום אני זוכר כיצד המחזה הזה הותיר אותי המום.
גם כיום, בעידן שאחרי פיגועי 9/11, ממשיך הטרור כנגד מטרות תעופה להטיל אימה ברחבי העולם, לגבות קורבנות ולשמש נשק בידי ארגוני הטרור.
בעבר, נטלו חלק בטרור האווירי בעיקר ארגונים פלסטיניים, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין, ואילו בשני העשורים האחרונים נכנסו לזירה שחקנים חדשים – בראשם אל-קאעידה, דאע"ש וארגונים קיצוניים נוספים.
אך לצד האיומים הפיזיים, הטרור האווירי החל לפעול בשדה חדש ובלתי מוכר – הזירה הדיגיטלית ולוחמת הסייבר.
הסיפורים שאספתי מעולם הטרור האווירי, התגבשו לכדי ספר שיחשוף את פועלם של המאבטחים – אנשים אשר הפגינו אומץ לב יוצא דופן בזמן אמת. לצד זאת, מובאות עדויותיהם של האזרחים שנקלעו לנמל התעופה או לטיסה והאירוע שינה את חייהם ובמובן מסוים גם את חיינו כישראלים.
ספר זה מציג לראשונה במבט-על את שרשרת האירועים המתמשכת והעקובה מדם, מנקודת מבטם של המאבטחים הישראלים – יוצאי יחידות מובחרות שנבחרו בקפידה ועברו הכשרה שנבנתה יש מאין ללחימה באיום הביטחוני החריג – וגם עדויות של אחרים שנקלעו במקרה לפיגועים והפכו לקורבנותיהם, מי בגוף ומי בנפש. אך מלבד זאת יוצג בספר סיפור ההווי הייחודי של המעבר המהיר מהעבודה ברפת, בקיבוץ, לשהות ביטחונית סמויה במחלקה הראשונה ושל הרומנים הסוערים שנרקמו בשהות משותפת עם דיילות באוויר ובבירות של מדינות רחוקות. בספר אמחיש כי הפיגועים אינם אקראיים ברובם המכריע, אלא חלק ממכלול של מאבק חשאי כמעט בלתי מוכר המורכב כפסיפס על פני ציר הזמן. כמו כן, אציג את תפקידה של התקשורת בסיקור אירועי החטיפות והפיגועים, כיצד הפרסומים על אירועים אלו וההדים שעוררו ברחבי העולם, תרמו לא מעט להעצמתם ולהשפעתם.
תחום אבטחת התעופה הוא חלק מהזיכרון הביטחוני הקולקטיבי שלנו, גם אם הוא ידוע למתי מעט. החלטות ממשלה הקשורות לתחום זה אסורות לפרסום גם כעת, גם למעלה מחמישה עשורים לאחר שהתקבלו.
נוסף על כך, חלק מהתיאורים בספר הועצמו למטרות דרמטיות, אך כולם מבוססים על אירועים אמיתיים ומשקפים נאמנה את רוח התקופה.
חלק מהפרטים – כולל שמות מסוימים – שונו לבקשת הצנזורה, מתוך הצורך להגן על מידע רגיש שנותר מסווג.
הספר מחולק לשלושה חלקים:
חלק א' – תור הזהב של חטיפות המטוסים מתמקד בתקופה שבה חטיפות מטוסים היו אחת השיטות הבולטות של ארגוני טרור פלסטינים, בעיקר מסוף שנות ה-60 ועד לתחילת שנות ה-80.
חלק ב' – כשהאיום יורד לקרקע, מתאר את המתקפות הישירות על נמלי תעופה, ירי המוני, החדרת מטעני נפץ למטוסים והתקפות טרור קרקעיות בטרמינלים.
חלק ג' – ממטוסי נוסעים כנשק ועד מתקפות סייבר, מציג את השינויים שהתרחשו בעשורים האחרונים, כולל הפיגועים שבהם המטוס עצמו הפך לנשק והמעבר לניסיונות פיגועי סייבר ואמצעים טכנולוגיים חדשים.
החלוקה בספר היא מלאכותית כי במציאות סוגי הפיגועים השונים לא התקיימו ברצף ליניארי.
חטיפות המטוסים, למשל, לא היו שלב שחלף – אלא תופעה מתמשכת ומשתנה, שהתקיימה במקביל להתקפות על נמלי תעופה, ובהמשך גם לניסיונות להפוך את המטוס עצמו לכלי נשק. האירועים לא חדלו, אלא שינו צורה בהתאם לנסיבות, לטכנולוגיה ולתגובות של מערכי הביטחון. לפיכך, אירועים מסוימים יוזכרו ביותר מחלק אחד בספר, בהתאם לזווית הראייה הרלוונטית לכל נושא.
תיאורי הרקע שמשולבים בפרקים נועדו למסגר את האירועים בקצרה ולהציב את ההקשר הדרוש לדיון. מאחר שמדובר במידע מוכר וזמין לציבור, הסתפקתי בעיבוד מקורות גלויים ונגישים, ולא מצאתי לנכון לפרט לגביהם או לציין הפניות. עיקר המאמץ הושקע בעבודה תיעודית שהחלה בשנת 2015, וכוללת כיום עשרות ראיונות עם אנשי מערכת הביטחון וקורבנות אירועי הטרור בארץ ובחו"ל. העדויות שחלקו איתי הן שמעניקות לספר את עומקו, מורכבותו וייחודו.
גם כיום, במאה ה-21, כאשר איומי הסייבר והשימוש בבינה מלאכותית מצטרפים לאיומים הפיזיים, ההתמודדות עם אתגרי הטרור במרחב האווירי משתנה ומתפתחת, ואין לדעת אילו סכנות צפויות מעבר לאופק. האם איום זה עלול להמריא מחדש?
דותן נווה
מאי, 2025
טרור אווירי על ציר הזמן
ניסיונות חטיפת מטוסים ותקיפות בטרמינלים
נגד אזרחים ישראלים ויהודים ברחבי העולם
איטליה, 23 ביולי 1968
חטיפת מטוס אל על בטיסה מרומא לתל אביב.
יוון, 26 בדצמבר 1968
תקיפת מטוס אל על בנמל התעופה באתונה.שוויץ,
18 בפברואר 1969
תקיפת מטוס אל על במסלול ההמראה בציריך.גרמניה,
10 בפברואר 1970
פיגוע באוטובוס שהסיע נוסעים למטוס אל על, בנמל התעופה במינכן.
שוויץ, 21 בפברואר 1970
פיצוץ שהוביל להתרסקות מטוס סוויסאייר שהיה בדרכו לעצירת ביניים בנמל התעופה לוד.
הולנד, 6 בספטמבר 1970
ניסיון חטיפת מטוס אל על בטיסה מאמסטרדם לניו יורק.
איטליה, 16 באוגוסט 1972
פטיפון ממולכד התפוצץ במטוס אל על לאחר ההמראה מרומא.
ישראל, 8 במאי 1972
חטיפת מטוס סבנה הבלגית לנמל התעופה לוד.
ישראל, 30 במאי 1972
טבח שביצעו מחבלי "הצבא האדום היפני" בנמל התעופה לוד.
קפריסין, 9 באפריל 1973
תקיפת מטוס ארקיע בנמל התעופה בניקוסיה.
איטליה, 5 בספטמבר 1973
חמישה מחבלים נתפסו עם טיל כתף נגד מטוסים סמוך לנמל התעופה פיומיצ'ינו ברומא.
צרפת, 13 בינואר 1975
ירי מטול RPG לעבר מטוס אל על בנמל תעופה אורלי בפריז.
קניה, 25 בינואר 1976
סיכול ניסיון ירי בטילי כתף מסוג SA-7 לעבר מטוס אל על, בעת נחיתת ביניים בשדה התעופה בניירובי.
ישראל, 25 במאי 1976
פיגוע ירי שביצע מחבל בטרמינל נוסעים בנמל התעופה לוד.
אוגנדה, 4 ביולי 1976
חטיפת מטוס אייר פרנס לאנטבה שהמריא מנמל התעופה לוד.
צרפת, 20 במאי 1978
תקיפת נוסעי אל על בשער היציאה אל המטוס, בנמל התעופה אורלי בפריז.
בלגיה, 16 באפריל 1979
השלכת רימוני יד בניסיון לפגוע בנוסעי אל על, באזור ביקורת הדרכונים בנמל התעופה בבריסל.
טורקיה, 2 בינואר 1980
רצח מנהל תחנת אל על באיסטנבול, שנורה למוות על-ידי מחבלים רכובים על אופנוע בעת נסיעתו ברכבו.
שוויץ, 21 באפריל 1980
ניסיון פיגוע להפלת מטוס אל על ביום העצמאות מציריך לתל אביב.
איטליה, 27 בדצמבר 1985
תקיפת נוסעי אל על בעמדות הצ'ק-אין בנמל התעופה פיומיצ'ינו ברומא.
אוסטריה, 27 בדצמבר 1985
תקיפת נוסעי אל על בעמדות הצ'ק-אין בנמל התעופה בווינה.
לונדון, 18 באפריל 1986
ניסיון פיגוע להפלת מטוס אל על באמצעות פצצה שהוטמנה במזוודה, בנמל התעופה היתרו בלונדון, לפני המראה לתל אביב.
ספרד, 26 ביוני 1986
מזוודה התפוצצה בעמדת הצ'ק-אין של אל על בנמל התעופה במדריד.
ארה"ב, 4 ביולי 2002
ירי לעבר נוסעי אל על בעמדות הבידוק בנמל התעופה בלוס אנג'לס.
איסטנבול, 17 בנובמבר 2002
ניסיון חטיפת מטוס אל על בטיסה לאיסטנבול.
קניה, 28 בנובמבר 2002
ניסיון תקיפת טיסה של ארקיע באמצעות טיל כתף, במסגרת פיגוע משולב בו הותקף גם מלון "פרדייז" בו שהו ישראלים, במומבסה.
בולגריה, 18 ביולי 2012
מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס שהסיע תיירים ישראלים ממגרש החניה של נמל התעופה בבורגס.
חלק א'
תור הזהב של חטיפות המטוסים
פרק 1
אקדח מכוון לראש
ג'ודי אבנט, הדיילת הבכירה בטיסת אל על מרומא לישראל, רצה לעברו של מנהל שירות הטיסה כשהיא רועדת כולה, וקראה לעברו: "מחבלים, חוטפים, אקדחים, רימונים!"2
הוא לא הצליח להבין את דבריה, וחשב לרגע שהיא הוזה או מדמיינת. כשרץ לקדמת המטוס כדי לברר מה קורה, חסם את דרכו אדם שבידו האחת אקדח שלוף ובשנייה – רימון ללא נצרה. הנוסע כיוון את האקדח לעבר בטנו: ",Sit down or me shoot" פקד עליו באנגלית עילגת ובמבטא ערבי כבד.
ערב קודם שהה ז'ק מירב, שעבד כמנהל השירות בטיסות אל על, בביתו בתל אביב, והתכונן לבחינה באוניברסיטת תל אביב. אחרי הצבא הוא עבד בחקלאות בקיבוץ מרחביה עם אחותו ולאחר מכן הצטרף לאל על. הוא היה אז סטודנט בן 33, והעבודה כדייל ראשי באל על, שימשה לו מקור פרנסה מתאים לשנות הלימודים באקדמיה. המחברות היו פרושות על שולחנו העמוס, והוא שינן את חומר הלימוד כאשר צלצל טלפון החוגה שהיה על השולחן. על הקו היה כלכל בכיר של החברה, והוא ביקש ממירב שיחליפו בטיסה קצרה מתחנת הביניים ברומא לישראל. הייתה זו טיסה שיצאה מנמל התעופה הית'רו שבלונדון לנמל התעופה לוד. מירב הסכים.
קצת יותר מ-24 שעות לאחר מכן, מעט אחרי חצות, עשה מטוס אל על את דרכו בשמיים החשוכים בין רומא ללוד. מירב, הורה לדיילים למהר ולהוציא את הארוחה הקלה לנוסעים, כי השעה הייתה כבר מאוחרת, והוא רצה לאפשר להם מנוחה עד הנחיתה. כשניגש למטבח האחורי כדי לעזור בהעמסת הארוחות לעגלת ההגשה, החל אירוע הטרור האווירי הראשון שידעה מדינת ישראל הצעירה.
מיומנו של ז'ק מירב, שבו מתואר האירוע בפרוטרוט, וממקורות נוספים אנחנו מביאים כאן את סיפור חטיפת מטוס אל על שזעזע את עולם התעופה האזרחית בישראל והעלה למודעות, בפעם הראשונה, את הצורך להקים בישראל יחידת אבטחה סמויה אשר תציב מענה לטרור האווירי.
זה אינו מטוס של אל על עוד
ב-22 ביולי 1968, המריא מטוס בואינג 707, בטיסת אל על מנמל התעופה הית'רו שבלונדון ונחת לחניית ביניים בנמל התעופה פיומצ'ינו, הסמוך לרומא. לאחר מכן, בשעה 23:07, המריאה הטיסה כמתוכנן לנמל התעופה לוד, אבל כעבור זמן קצר הכל השתבש.
כאשר הגיע המטוס לגובה של 33,000 רגל, פרץ נוסע לתא הטייס, שלא היה נעול.
"תוציאי בבקשה את השיכור הזה מכאן," ביקש אחד הטייסים מהדיילת.
כשהדיילת החלה לנוע לעברו, הגיב הנוסע באלימות ושלף אקדח. מעוז פורז, קצין הטיסה הראשון וטייס קרב בחיל האוויר שישב בצד החבוי של תא הטייס, הכה על ידו של הנוסע החמוש במטרה להפיל את האקדח. בתגובה, הלם הנוסע בקת האקדח על ראשו של פורז, ובשל כך החל ראשו לדמם. אומנם הנוסע כיוון את האקדח לראשו של פורז וירה, אך למרבה המזל החטיא ופגע רק במנורה שבתא הטייס. נוסעי המטוס נבהלו מרעש הירייה, אך עדיין לא הבינו את המתרחש.
הנוסע ניסה לירות בפורז שנית, אך נתקל במעצור באקדח. הוא לא ויתר, והחל לנסות לשלוף את הנצרה מרימון היד שאחז בידו השנייה. מי שהתעשת ראשון היה עודד אברבנאל, קברניט המטוס. כדי להרגיע את הנוסע, הסביר לו באנגלית כי ינחית את המטוס בכל מקום שירצה. לרגע אחד נראה היה כי הנוסע נרגע. פורז ניצל את ההזדמנות, וביקש מיונה ליכטמן, מהנדס הטיס, לעלות את המטוס לגובה רב מהמקובל. כשמטוס עולה לגובה רב מדי, מתערפלת הכרתם של הנוסעים בגלל חוסר חמצן ואברבנאל קיווה כי הטייסים, המיומנים בתרגולת כזאת, ישתמשו במסכות החמצן שלהם, בעוד המחבל יאבד את הכרתו וכך יוכלו להשתלט על האירוע.
המחבל, אחד משלושה חברי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין שחטפו את המטוס, גדע את תקוותו של הקברניט כשאיים שוב על פורז בעודו מצמיד את קנה האקדח לעורפו. לתדהמתו הרבה של ז'ק מירב, שעמד מחוץ לתא הטייס, נפתחה מולו בחוזקה דלת התא וקצין הטיסה הראשון, מעוז פורז, נזרק משם, כשדם רב זורם מראשו, וחולצתו הלבנה מאדימה באחת. מייד אחריו הוצא מהתא בפראות גם מהנדס הטיס, יונה ליכטמן.
"אין מה לעשות," אמר ליכטמן למירב ההמום, כשהוא מתרומם על רגליו. "המחבלים השתלטו על הקוקפיט עם אקדחים ורימונים. בוא נטפל בינתיים במעוז."
ז'ק מירב רעד מכעס וחוסר אונים, וסחב את פורז הפצוע לעבר המושבים האחוריים. לעזרתו נחלץ אלקנה שמן, עובד אל על ואחד מנוסעי המטוס. "תפתחו מהר את קופסת העזרה הראשונה לשעת חירום," הורה מירב לדייל ולדיילת שניצבו בחלקו האחורי של המטוס. יחד הם ניסו לעצור את הדם הרב שזרם מראשו של פורז, ונראה היה כי הוא מתאושש מעט.
"ירו לי בראש שלוש פעמים!" לחש פורז, ובמאמץ רב הוציא מכיסו תעודת טייס קרב של חיל האוויר ומסר אותה למירב.
"אתם חייבים להסתיר אותה לפני שהמחבלים ימצאו אותה."
הכלכל הראשי הסתכל בזהירות מסביבו, וכאשר הבחין שהמחבלים אינם מסתכלים לכיוונו, דחף את התעודה בין ריפודי המושבים, בתקווה שלא תימצא.
בינתיים מחבל שלישי, שלא הבחינו בו קודם, הסתובב בחופשיות במטוס באקדח שלוף והחזיק רימון יד ללא נצרה, כשאינו מסתיר לרגע את שביעות רצונו מהצלחת המבצע. "כשהכל ייגמר אני אתחתן איתה," אמר בערבית והצביע על אחת הדיילות שהסתכלה לעברו בבוז וסובבה את ראשה.
"לפי מה שאני רואה, אנחנו כנראה בדרך למקום כלשהו בצפון אפריקה," לחש ליכטמן למירב.
משום מה, המילים הללו הרגיעו אותו. הפחד הגדול שלו היה להישבות בידי הסורים. הוא לא שכח כיצד הסורים עינו באכזריות את שבויי צה"ל במלחמת ששת הימים, שהסתיימה רק שנה קודם לכן.
מאוחר יותר, אחד המחבלים שהשתלטו על תא הטייס, העביר במכשיר הקשר לבקרת הטיסה את ההודעה הבאה: "זהו אינו מטוס אל על עוד. זוהי טיסת אל-עאספה (הסופה) 707. קיבלנו הוראה לטוס לאלג'יר."
מאחורי הסורגים באלג'יריה
בינתיים, מחוץ לתא הטייס, החליט ז'ק מירב לנסות את הערבית שלו על המחבל שהסתובב במטוס. הוא פנה אליו וביקש: "אנחנו כבר בידיכם. אולי תחזיר את הנצרה לרימון, אחרת כולנו נמות." הוא חשש כי המטוס יתפרק באוויר מעוצמת הפיצוץ של הרימון שאחז המחבל.
"איבדתי את הנצרה, מצטער," ענה לו המחבל באדישות.
מירב ניסה לחשוב בזריזות על פתרון. הוא אסף כמה חוטי מתכת ששימשו לסגירת שקיות ההקאה שנמצאות בכל אחד מכיסי המושבים, ושזר אותם זה בזה כדי ליצור חוט תיל ארוך וחזק. המחבל ככל הנראה הבין את חומרת העניין, וסייע למירב לכרוך את חוט המתכת סביב הרימון והמנוף במטרה להחליף את נצרת הרימון. המנוף החזיק את הפתיל בתוך הרימון, והם ידעו שברגע שהנצרה תשוחרר, המנוף ישתחרר והפתיל יידלק, מה שיוביל לפיצוץ. לכן הם יצרו בעזרת חוט התיל מנגנון ארעי שאִפשר להם להחזיק את המנוף במקומו ולמנוע את שחרורו בשלב זה. מירב נשם לרווחה.
הדיילים ישבו במושבי המטוס כשידיהם מונחות על ראשיהם, כפי שהורה להם המחבל. הם עקבו בעיניהם אחר מעשיו של מירב בחשש ובדאגה.
בינתיים חזר אחד המחבלים ופתח את דלת תא הטייס. "אנחנו הולכים לנחות באלג'יריה. תעשו את כל ההכנות הנדרשות," הורה לאבנר סלפק, חניך הטיס שישב לצד הקברניט אברבנאל.
סלפק קם ויצא מהתא כדי להעביר את הבשורה לצוות הדיילים.
המטוס החטוף נחת באלג'יריה 35 דקות לאחר חצות. כשנעמד המטוס
על המסלול בנמל התעופה הבינלאומי של אלג'יריה (Maison Blanche), מזרחית לעיר הבירה אלג'יר, הוקף בניידות משוריינות של משטרת הביטחון המקומית. אחד מאנשי מערך הקרקע של שדה התעופה חיבר סולם מדרגות מתקפל לפתח המטוס, ואנשי הצוות של אל על התבקשו לרדת ראשונים.
מירב לקח את התיק האישי שלו והחל לרדת במדרגות. "מה קורה עם הנוסעים?" שאל את אחד השוטרים האלג'ירים.
"זה כבר לא עניינך," ענה לו השוטר בפנים חתומות.
עם הנחיתה שוחררו מהמטוס כל הנוסעים הזרים. כמה שעות לאחר מכן הועברו גם הנשים והילדים לטרמינל.
שלושת החוטפים נעלמו ולא נראו עוד בשטח.
כעבור 14 שעות, נלקחו הנוסעים הישראלים ואנשי אל על מהמטוס לחדר גדול שנראה כמתחם של משרדי חברות התעופה. סביבם עמדו כל העת שוטרים מקומיים חמורי סבר ועקבו אחר מעשיהם.
השעות נקפו. השחר עלה, והחטופים המשיכו לשבת באותו אולם על מקבץ כיסאות במרכז החדר בחוסר ידיעה מוחלט. הם היו רעבים, צמאים ובעיקר עייפים מאוד ומתוחים. גם כשרצו לגשת לשירותים, התלווה אליהם שוטר חמוש שעמד ליד הדלת.
מירב חש רעב ונזכר כי קנה ברומא שתי קופסאות גדולות של "באצ'י", עיגולי שוקולד ממולאים. הוא הוציא את הקופסאות מתיקו, חילק לנוסעים ואפילו לשוטרים, אך הם סירבו להתכבד.
רק לקראת הצוהריים הגיע קצין משטרה בדרגה בכירה מהשאר, והודיע לנוסעים ולצוות המטוס כי עוד מעט יטפלו בהם. מירב ניגש אליו והתלונן שהם הושארו שעות רבות ללא ידיעה כלשהי ובמיוחד ללא מזון ומים.
"מי שרוצה לכבוש את העולם, חייב לדעת גם לסבול," הצהיר הקצין בחגיגיות, בעודו מסתובב באולם וסוקר את הנוכחים.
לאחר יממה שלמה שעברה על הישראלים ואנשי צוות המטוס החטופים באותו אולם, הם נלקחו בליווי שוטרים חמושים לקסרקטין של בסיס המשטרה.
היה זה צריף ארוך, מופרד במרכזו בעזרת מחיצת סורגים, כשמשני צידי המחיצה מיטות קומתיים.
"הגברים ישנים בצד ימין והנשים בצד שמאל," הורה אחד השוטרים.
בשעות הבוקר המוקדמות נכנס לצריף שוטר שנראה כמו רס"ר. בידיו החזיק קומקום מלא בקפה רותח, באגט מוארך וחפיסת שוקולד. "אחרי ארוחת הבוקר יבואו קציני הבסיס לחקור אתכם," אמר השוטר לז'ק מירב בצרפתית, בעודו בוצע מן הבגט ומשליך את השוקולד המעופש מעבר לסורגים.
חקירות תובעניות
לאחר "ארוחת הבוקר" העלובה נכנסו לצריף שלושה קצינים וקראו לכל אחד מאנשי צוות האוויר, החל מהקברניט וכלה בדייל הזוטר, בעודם מביטים בניירות שבידיהם. כיוון שהקצינים דיברו רק צרפתית וערבית במבטא אלג'ירי, נאלץ מירב לשמש מתורגמן.
תחילה פשפשו הקצינים בתיקיהם של אנשי הצוות ובדקו כל פיסת נייר שמצאו, ולאחר מכן פתחו בחקירה יסודית ורצו לדעת היכן נולד כל אחד, האם שירת בצבא, ואם כן, באיזה תפקיד ועוד. הקברניט עודד אברבנאל, טייס המשנה מעוז פורז והטייס החניך בצוות, אבנר סלפק, שיקרו ואמרו כי למדו לטוס בבית ספר אזרחי לטיסה ושירתו כחיילים פשוטים בצבא. האמת הייתה שגם פורז וגם סלפק, שהפיל רק כמה חודשים קודם לכן כמה מטוסים סוריים מעל הכינרת, עדיין היו טייסי קרב במילואים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
